החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה

תבנית:מלחמה החזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה הוא הכינוי שניתן לעימות הצבאי במזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, הכולל בעיקר את העימות בין גרמניה הנאצית ובעלות בריתה לבין ברית המועצות מהפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 ועד לכניעתה של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945. בברית המועצות מתייחסים למלחמה נגד גרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה במונח מלחמת המולדת הגדולה (Великая Отечественная война, וֵליקַיה אוֹטצֶ'סטבינַייה ווֹינָה), על מנת להבדיל בינה לבין פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812, הקרויה "מלחמת המולדת של שנת 1812".

מדובר באחד העימותים הקשים והעקובים מדם בהיסטוריה האנושית. הייתה זו התנגשות בין שני משטרים טוטליטריים בעלי אידאולוגיה מנוגדת, מה שנתן לעימות ביניהם אופי של "מלחמת השמדה", כפי שציינו מנהיגי שני הצדדים. המשטר הנאצי ניסה ליישם את רעיונות תורת הגזע במלחמה בחזית המזרחית, והוציא פקודות שאיפשרו לחיילים הגרמניים לבצע פשעי מלחמה, מבלי לשאת באחריות משפטית למעשיהם, למרות התנגדותם של כמה קצינים מהדור הישן בוורמאכט. שטיפת המוח שעברו החיילים הגרמניים בהשפעת התעמולה הגזענית הנאצית, גרמה להם להתנהג באופן אכזרי במיוחד כלפי חיילים סוביטיים שנפלו בשבי, וכלפי האוכלוסייה האזרחית באזורים שנכבשו בשטח ברית המועצות.

במהלך המלחמה איבדה ברית המועצות לפי הערכות שונות 20-28 מיליון הרוגים - יותר מ-15% מאוכלוסיית ברית המועצות, מתוכם לפחות 13 מיליון היו אזרחים. עובדה זו מעידה על מידת האכזריות וחוסר המעצורים שאפיינה את הלחימה בחזית הסובייטית. גם הצבא האדום נהג באכזריות רבה כלפי האוכלוסייה האזרחית הגרמנית בשטחים שנכבשו על ידו בשלבי הסיום של המלחמה, והיה אחראי להרג מאות אלפי אזרחים גרמניים.

לאחר הפלישה לשטח ברית המועצות החלה גרמניה הנאצית לבצע, בפעם הראשונה, השמדה שיטתית של האוכלוסייה היהודית בשטחים שנכבשו על ידיה. השמדת היהודים בוצעה על ידי יחידות מיוחדות (האיינזצגרופן) שנועדו לכך, שהסתייעו במקרים רבים ביחידות רגילות של הצבא הגרמני.

המלחמה בחזית הסובייטית הייתה ייחודית מהרבה בחינות: המרחבים האדירים בהם פעלו הכוחות היריבים, המסות של החיילים והשריון שהופעלו במערכה, ותנאי מזג האוויר הקשים (החורף הרוסי).

זירת המלחמה

המלחמה התנהלה בחלקה האירופאי של ברית המועצות ובמזרח אירופה. עיקר הלחימה התנהלה בשדה הקרב היבשתי, אך הלחימה התנהלה גם באוויר ובמידה פחותה בים.

הגבול היבשתי בין גרמניה הנאצית וגרורותיה לברית המועצות עבר ברובו בשטח מישורי, שבותר על ידי ביצות פריפייט בערך במרכזו. ביצות אלה, שעבירותן נמוכה ושטחם הענק מגיע כמעט ל-100,000 קמ"ר, הכתיבו את צירי התנועה של הכוחות הגרמניים הפולשים. קבוצת ארמיות מרכז תקפה מצפון לביצות לכיוון מוסקבה ואילו קבוצת ארמיות דרום תקפה מדרום להם בכיוון קייב.

על קו הגבול הישן של ברית המועצות בחזית המערבית הגן קו ביצורים, שנודע בשם קו סטלין. סיפוח המדינות הבלטיות, מערב בילרוסיה ומערב אוקראינה (מזרח פולין) בשנים 1939-1940 אילץ את הסובייטים לבנות קו ביצורים חדש, שהורכב ממספר "אזורים מוגנים", כדי להגן על הגבול החדש. כדי לבנות את קו הביצורים החדש, שנודע בשם קו מולוטוב, נעשה שימוש בחומרים ובציוד שפורקו מ"קו סטלין". ביוני 1941, ערב הפלישה הגרמנית, עדיין היה "קו מולוטוב" בשלבי הקמה ראשונים. הוא כלל ביצורי שדה באיכות משתנה שציודם לקוי, שלא הגנו על כל אורך החזית, אך בכל זאת סייעו לצבא האדום להאט במספר אזורים את התקדמות הוורמאכט ובעלי בריתו לתוך שטח ברית המועצות.

הלוחמה בחזית הסובייטית התאפיינה במגמה עונתית לפחות עד שנת 1943. הגרמנים נהגו לתקוף בדרך כלל בקיץ, ואילו הצבא הסובייטי ניצל את החורף הקשה, כדי לעבור להתקפת נגד (קרב מוסקבה, קרב סטלינגרד). הציוד והביגוד של הצבא הסובייטי התאימו יותר ללחימה בתנאי קור עז, בקרח ובשלג עמוק, בעוד שהצבא הגרמני לא התכונן כראוי ללחימה בתנאי החורף הרוסי, והציוד הצבאי שלו לא היה מותאם לכך. מנועי הטנקים קפאו, וכלי הנשק נטו להיתקע בקור העז.

תקופת האביב התאפיינה בהפשרת שלגים, שגרמה להצפת הדרכים, וליצירת בוץ עמוק, שהיקשה מאוד על התנועה. בנוסף לכך, מספר הכבישים הסלולים ברחבי ברית המועצות היה מצומצמם, ורוחב מסילות הרכבת היה שונה מהרוחב המקובל במערב אירופה, עובדה שהקשתה על ניצולם על ידי הגרמנים. החל מקיץ 1943 עברה היוזמה האסטרטגית לידי הצבא הסובייטי, שלא התקשה להלחם בחורף, והמשיך לתקוף לכל אורך השנה.

המלחמה בזירה הימית התרכזה בעיקר בים הבלטי ובים השחור. בעקבות כיבוש המדינות הבלטיות ולאחר מכן כמעט כל חוף הים הבלטי על ידי הצבא הגרמני בחודשי המלחמה הראשונים, איבד הצי הבלטי הסובייטי כמעט את כל בסיסיו, וכתוצאה מכך נפגעה מאוד יכולתו להשתתף במערכה הצבאית. מה שנשאר מכוחו של הצי הבלטי התרכז בבסיס הצי באי קרונשטט וסייע בהגנת לנינגרד בעת המצור הגרמני עליה. רק בשלבים המאוחרים של המלחמה, לאחר פריצת המצור על לנינגרד והכיבוש מחדש של המדינות הבלטיות, החל הצי הבלטי למלא תפקיד פעיל יותר במלחמה, ותקף ספינות גרמניות שניסו לפנות כוחות צבא ואזרחים גרמניים מחופי הים הבלטי (בעיקר מפרוסיה המזרחית) במהלך החודשים האחרונים של המלחמה.

צי הים השחור הסובייטי מילא תפקיד פעיל יותר במלחמה. עד קיץ 1942 הוא פעל מבסיסיו בחצי האי קרים, ומילא תפקיד מרכזי בעמידת הגבורה של סבסטופול במצור הגרמני-רומני הארוך, ולאחר מכן בפינוי שרידי הכוחות הסוביטיים מהעיר. לאחר נפילת חצי האי קרים לידי הגרמנים המשיך צי הים השחור לפעול, ולתקוף את התעבורה הימית הגרמנית והרומנית בים השחור מבסיסיו בקווקז. במהלך שחרור חצי האי קרים על ידי הצבא האדום במאי 1944 גרמו כוחות הצי אבידות כבדות לספינות הגרמניות, שניסו לפנות את שרידי הכוחות הגרמניים מקרים.

הצדדים הלוחמים, ציודם ופיקודם

ברית המועצות

הצבא האדום

ערך מורחב – הצבא האדום

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היה לברית המועצות הצבא הגדול בעולם מבחינת כמויות החיילים, הטנקים והמטוסים שעמדו לרשותו, אך יכולתו הצבאית הממשית עמדה בסימן שאלה. הצבא הסובייטי סבל קשות מהשפעת ה"טיהורים" שנערכו בו בשנים 1937-1938. סטלין היה חשדן בצורה חולנית כלפי כל הסובבים אותו, ולאורך כל תקופת שלטונו בברית המועצות בוצעו טיהורים בקנה מידה המוני נגד מתנגדים פוליטיים אמיתיים או מדומים, בהם נספו מיליונים. הפרנויה של סטלין גרמה לכך, שהוא שוכנע בקיום מעורבות קצינים בכירים בצבא האדום בתוכניות להפיכה צבאית. התוצאה הייתה טיהורים המוניים בשורות הצבא האדום, במהלכם נעצרו עשרות אלפי קצינים מכל הדרגים, וצמרת הפיקוד של הצבא חוסלה כמעט כליל, כולל המרשל טוחצ'בסקי, שהיה אחראי להנהגת רפורמות מרחיקות לכת בשורות הצבא בשנות ה-30.

הטיהורים עיכבו את תהליך המודרניזציה של הצבא האדום, וגרמו לקצינים מכל הדרגות שלא "טוהרו", או שהוחזרו לשורות הצבא לאחר שנעצרו, לחשוש מנקיטת יוזמה כלשהי, ולהיצמד בצורה עיוורת לפקודות מלמעלה. לאחר הטיהורים, סטלין החליף קצינים אלו בעושי דברו ממלחמת האזרחים, ללא קשר ליכולתם האמיתית בשטח. נערך גם גל של קידומים בטרם עת, מה שגרם לקצינים רבים להחזיק בדרגות ותפקידים מעבר ליכולתם. לרשות הצבא הסובייטי עמדו ערב המלחמה עשרות אלפי טנקים ומטוסים, אולם רובם היו מדגמים מיושנים, ורמת המיומנות המקצועית והכישורים הטקטיים של צוותי הטנקים ושל הטייסים הייתה נמוכה מאוד יחסית למקובל בצבאות המערביים.

עדות ששימשה את העולם על חוסר תפקודו של הצבא האדום הייתה במהלך העימות שלה עם פינלנד בחורף 1939. סטלין קיווה שזו תהייה מערכה קלה והזדמנות פז להשתלט על עוד שטחים כשמעצמות המערב עסוקות במלחמה משלהם עם גרמניה, אבל הצבא הפיני ניצל היטב את תוואי השטח שעליו הגן ורק אחרי שהסובייטים תגברו את כוחותיהם בכמעט מליון איש, הם יכלו לכפות על פינלנד הסכם שלום. היטלר יינצל מערכה כושלת זו לנימוק נגד חששות הגנרלים שלו באמרו להם: "עליכם רק לבעוט בדלת, וכל המבנה הרעוע ייקרוס עד היסוד".

אין ספק שלטיהורים הייתה השפעה הרסנית על התפקוד של הצבא, אבל אין לתלות בהם את כל האשמה למגרעות ולחולשות של הצבא הסובייטי, שנחשפו במהלך השלבים הראשונים של המלחמה כנגד גרמניה הנאצית.

הפיקוד העליון

ערך מורחב – סטבקה

גרמניה

ורמאכט

ערך מורחב – ורמאכט

הצבא הגרמני היה קטן יותר מהצבא הסובייטי, אך הרבה יותר מיומן. ציודו היה מתוחכם יותר וראשיו היו בעלי ניסיון קרבי עשיר מתחילת המלחמה. במונחים מערביים, המשמעת בצבא הגרמני הייתה קשה ביותר, הרבה יותר היה מצופה מחייל גרמני מאשר מחייל בריטי או צרפתי אך המוראל של הצבא היה בשיאו; אפילו לחיילים הפשוטים ניתן שכר גבוה וחופשות נדיבות והיחסים שלהם עם הקצינים תמיד היו טובים והתאפיינו באמון ובביטחון גם מחוץ לשדה הקרב. ההכשרה שלהם הייתה מפרכת ומקיפה ביותר ואימנה אותם למודעות למצב הטקטי הכללי ובמקרה הצורך, גם לתפוס פיקוד דרגה מעבר אליהם. וכל זאת, בנוסף לקבלה הדרגתית של האידאולוגיה הנאצית על שלל היבטיה.

החיילים הגרמנים ראו את עצמם כמקצוענים, ובמקביל תפסו את הצבא האדום לא רק כנחות גזעית, אלא גם כמחוסר יכולת טקטית בכל הדרגים והדבר היחיד שמציל אותו הוא האומץ של כל חייל סובייטי.

הפיקוד העליון

ערך מורחב – OKH

ציודו של הוורמאכט

לגופם לבשו חיילי הוורמאכט מדים בצבא ירוק (חילות השדה) או שחור (ואפן אס אס או שריון) ועל ראשם חבשו קסדה המוכרת בשם שטאל הלם.

חיילי השדה של הווארכמט היו חמושים בדרך כלל ברובה מאוזר K98, שריד מימי מלחמת העולם הראשונה ותת מקלע MP40 המוכר יותר בכינוי "שמייסר". בהמשך המלחמה פיתחו את רובה הסער Stg.44 שהיה פופולרי מאוד. הקצינים קיבלו את לוגר P08. מקלע MG34 היה נשק מסייע לחיל רגלים.

לגרמנים היו כמה סוגי טנקים עיקריים בחזית זו. בתחילת המלחמה הטנקים הטובים ביותר היו פאנצר סימן 4 ופאנצר סימן 3, אך גם טנקים ישנים יותר ואפילו כאלה שנפלו שלל היו נפוצים.

בעלות הברית של ברית המועצות

בעלות הברית העיקריות של ברית המועצות היו ארצות הברית והאימפריה הבריטית. בנוסף, היו לה בעלי ברית חלשים יותר דוגמת מונגוליה, שהייתה גרורה סובייטית.

ארצות הברית סיפקה לברית המועצות ציוד רב במסגרת חוק השאל-החכר. האספקה כללה ציוד לחימה כגון טנקים ומטוסים, חומרי גלם כמו פלדה ומוצרי דלק, כלי תחבורה וקשר, מזון משומר ועוד. גם הבריטים עזרו, אך היקף העזרה שלהם היה קטן בהרבה. אחד מנתיבי העזרה היה מהים הצפוני ומצפון לסקנדינביה לנמלי מורמנסק וארכנגלסק, ובו עברו שיירות בעלות הברית בנתיב עקוב מדם, בו הן הותקפו שוב ושוב על ידי מטוסים וצוללות גרמניים. נתיב אספקה אחר נפתח באוגוסט 1941, עת נכבשה איראן מצפון על ידי הסובייטים ומדרום על ידי הבריטים. עוד נתיב, בדרך האוויר, עבר מקליפורניה, דרך אלסקה, ומשם לברית המועצות.

בעלות הברית של גרמניה הנאצית

בתחילת המלחמה היו לגרמניה מספר בעלות ברית. העיקריות הן: הונגריה, רומניה, פינלנד ואיטליה מדינות נוספות כמו ספרד עזרו לגרמנים בעיקר מסיבות אנטי-קומוניסטיות, אך לא כרתו איתם ברית צבאית. לרוב, צבאותיהם של בעלות הברית של גרמניה היו חלשים יותר מהצבא הגרמני וציודם היה לקוי ודל יותר אפילו מהציוד הסובייטי.

רקע

אדולף היטלר והמפלגה הנאצית עלו לשלטון בגרמניה על בסיס אידאולוגיה, שכללה, בין השאר, אמונה בצורך של גרמניה להשתלט על "מרחב מחיה" במזרח אירופה, שיכלול גם את שטחי ברית המועצות, וראתה באוכלוסייה הסלאבית המקומית בני אדם נחותים מבחינה גזעית ("אונטר-מאנשן"), שנועדו לשרת את גזע האדונים ה"אריים". החל מ-1933 החלה גרמניה הנאצית לבנות ולפתח את כוחה הצבאי, וב- 1939 כבר הייתה לאחת המעצמות הצבאיות החזקות באירופה, לאחר שסיפחה את אוסטריה וכבשה את צ'כוסלובקיה תוך סיפוח חבל הסודטים.

עד אוגוסט 1939 נקטה ברית המועצות במדיניות אנטי נאצית ואנטי פאשיסטית מובהקת, עודדה את המפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה לשתף פעולה עם כוחות פוליטיים אחרים, כדי לעצור את עליית הנאציזם, ואף סייעה באופן ישיר ועקיף לצד הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד. גם לאחר שמעצמות המערב נטשו את צ'כוסלובקיה, ואיפשרו לנאצים להשתלט עליה ("הסכם מינכן") עדיין ניסתה ברית המועצות ללא הצלחה להגיע לברית הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה נגד גרמניה הנאצית, אך מעצמות המערב חששו מדי מסטלין ומהתפשטות הקומוניזם וסמכו בעיקר על האינטרס של ברית המועצות להגן על עצמה מפני המשטר הכי אנטי-קומוניסטי באירופה. אולם באוגוסט 1939, עם מינויו של מולוטוב הפרו-גרמני כשר חוץ, חל שינוי של 180 מעלות במדיניותה של ברית המועצות. חששו של סטלין, שמדיניות מעצמות המערב מכוונת לעודד את היטלר לפנות מזרחה ולתקוף את ברית המועצות לאחר כיבוש פולין, וחוסר רצונו להישאר בודד במערכה נגד גרמניה הנאצית, הביאו אותו למסקנה שברית המועצות חייבת להגיע להסכם עם גרמניה.

ערב הפלישה הנאצית לפולין, נוצרה בין שני הצדדים שותפות אינטרסים זמנית: הגרמנים רצו להבטיח, שברית המועצות לא תפריע לתוכניתם לתקוף ולכבוש את פולין, ובשלב השני, להבטיח את עורפם כאשר יפנו מערבה, ויתקפו את צרפת וארצות השפלה. סטלין מצידו, ידע שהוא זקוק לזמן נוסף כדי לחזק את הצבא הסובייטי, לתפוס שטחים נוספים, ולהתכונן לקראת המערכה הצבאית נגד גרמניה הנאצית (מלחמה שהוא העריך, שהיא בלתי נמנעת). על רקע זה חתמו שני הצדדים ב- 23 באוגוסט על הסכם אי התקפה הדדי, שנודע בשם הסכם ריבנטרופ מולוטוב. חתימת ההסכם היכתה את העולם בתדהמה. שני הצדדים הסכימו על סחר נרחב שתמורת ייצוא חומרי גלם מברית המועצות לגרמניה הנאצית (כגון כרום, ניקל, נפט וחיטה) בתמורה לסחורות גרמניות. היו גם מספר סעיפים חשאיים בסתר כגון חלוקת אירופה לאזורי השפעה, חלוקת פולין וסיפוח סובייטי למדינות הבלטיות, דרישה שהגרמנים קיבלו פחות ברצון מסיבות כלכליות של סחר עם פינלנד וסיבות היסטוריות על שייכות חלק מן החוף הבלטי לפרוסיה.

ב-1 בספטמבר פלש הצבא הגרמני לפולין, וזמן קצר לאחר מכן פלש גם הצבא הסובייטי לשטחה והשתלט על חלקה המזרחי. בדצמבר 1939 הכריזה ברית המועצות מלחמה על פינלנד בתביעה להרחיק את הגבול הפיני מלנינגרד. המלחמה עם פינלנד חשפה את החולשות של הצבא הסובייטי, ואת חוסר המוכנות שלו למלחמה. נדרשו לצבא האדום כמעט 4 חודשים של לחימה קשה, במהלכם ספג יותר מ-200 אלף נפגעים, כדי להכניע את פינלנד הקטנה, ולאלץ אותה לקבל את הדרישות הטריטוריאליות של ברית המועצות. ביוני 1940 פלשה ברית המועצות למדינות הבלטיות והכריזה עליהן כרפובליקות סובייטיות, ובאותו חודש תבעה מרומניה למסור לידיה את בסרביה וצפון בוקבינה ועד סוף החודש אלה נכבשו בידי הצבא האדום.

סיפוח שטחים אלה היווה ניצול סובייטי מלא להסכם ריבנטרוב-מולוטוב בדבר אזורי ההשפעה של שתי מעצמות אלה מבלי שגרמניה הנאצית יכולה על פיו להתערב. ואכן, לגרמניה הנאצית נגרמו מספר בעיות אסטרטגיות עם סיפוחים אלה. אמנם בכיבוש מחצית פולין ויצירת גבול משותף עם גרמניה יקל בהרבה פלישה שהייתה בראש מעייניו של היטלר, אך סיפוח המדינות הבלטיות הרחיק את הצבא הגרמני ממרכזי השלטון הסוביטיים (מוסקבה ולנינגרד), וללא שליטה בחוף הבלטי היה עלול להיווצר נתק מסחרי בין גרמניה לבת בריתה פינלנד. כמו כן, רומניה הייתה בשביל גרמניה מקור ייבוא גדול לנפט וחלקו הגדול היה כבר בידיים סובייטיות

לאחר שהכניע את פולין במערכת בזק, פנה הצבא הגרמני מערבה. בשלב ראשון פלשו הנאצים לדנמרק ולנורבגיה והשתלטו עליהן, ובקיץ 1940 תקף הצבא הגרמני את צרפת וארצות השפלה, וכבש אותן לאחר מערכת בזק שערכה 6 שבועות בלבד. בריטניה, שצבאה ספג אבידות כבדות במערכה על צרפת, נשארה בודדה במערכה. היטלר הורה לצבאו להתכונן לפלישה לבריטניה, אך נאלץ לוותר על תוכניתו כתוצאה מכישלון חיל האוויר הגרמני (ה"לופטוואפה") לזכות בשליטה אווירית, והאבידות הכבדות שספג במהלך "הקרב על בריטניה" בסתיו 1940.

לאחר שנאלץ לוותר, לפחות זמנית, על כוונתו לכבוש את בריטניה החליט היטלר לפנות מזרחה ולתקוף את ברית המועצות. חולשתו של הצבא האדום, שנתגלתה במלחמת החורף בפינלנד, וסדרת הניצחונות המדהימה שנחל הוורמאכט במערכות בפולין ובצרפת, גרמו להיטלר ולפיקוד העליון הגרמני להעריך, שניתן יהיה להכריע גם את ברית המועצות תוך זמן קצר, תוך שימוש בטקטיקת ה"בליצקריג", שהוכיחה את עצמה במלחמה במערב אירופה.

הפלישה המתוכננת לברית המועצות ("מבצע ברברוסה") הייתה אמורה להיערך ב-15 במאי 1941. אך היו כבר סימנים שלוח הזמנים לא יוכל לעבוד. החורף של אותה שנה היה ארוך במיוחד ודרכי גישה רבות שהגרמנים תכננו להשתמש היו עדיין ביצות. הצבא גם לא קיבל את מספר המשאיות שהובטח לו - כניסיון להימנע מדחייה ככל האפשר הם פנו פחות לייצור משאיות משלהם והשתמשו בשלל משאיות שנלקחו מהמערכה על צרפת, אף על פי שהן היו פחות איכותיות מהמשאיות של גרמניה. אך איטליה הייתה זו שגרמה לדחייה להיות בלתי נמנעת וסיוע לה גרם להיטלר לראות אותה פחות כבעלת ברית ויותר כנטל. היטלר תגבר את איטליה בצפון אפריקה בפברואר של אותה שנה. יתר על כן, באוקטובר 1940 איטליה ניהלה מערכה כושלת לפלוש ליוון. היוונים הצליחו להגן על ארצם בסיוע מבריטניה, על אף שצ'רצ'יל לא ראה ביוון כעדיפות ראשונה, אך הנוכחות הבריטית שם עלולה הייתה לסכן את אספקות הנפט שהמשיכו להגיע מרומניה. היטלר נאלץ לפלוש ליוון בעצמו. הוא סבר שמבצע שכזה יהיה פשוט בזכות תמיכה מממשלת יוגוסלביה הפרו-גרמנית, אך היא הופלה ב-27 במרץ עקב הפיכה של תנועה אנטי-גרמנית בעידוד סוכנים בריטיים וב-6 באפריל 1941 היטלר נאלץ לפלוש ליוגוסלביה וליוון בו זמנית. עקב מאורעות אלה, הפלישה לברית המועצות נאלצה לקבל תאריך חדש - ה-22 ביוני. חוקרים רבים טוענים, שההחלטה לדחות את הפלישה לברית המועצות לצורך המבצע בבלקן הייתה שגיאה קריטית של היטלר, שלא איפשרה לצבא הגרמני להכניע את ברית המועצות לפני בוא החורף.

מהלך העימות

החודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות

ערך מורחב – מבצע ברברוסה

התקדמות הגרמנים בחזית המזרחית יוני 1941 - דצמבר 1941

הפיקוד הצבאי הגרמני הקצה לצורך הפלישה לברית המועצות שלוש קבוצות ארמיות - קבוצת ארמיות דרום, קבוצת ארמיות מרכז וקבוצת ארמיות צפון. קבוצת הארמיות דרום וצפון כללו כל אחת "קבוצת פאנצר" (עוצבה בסדר גודל של ארמיית שריון), ואילו קבוצת ארמיות מרכז קיבלה שתי קבוצות פאנצר תחת פיקודה. קבוצת ארמיות צפון הייתה אמורה לכבוש את לנינגרד דרך המדינות הבלטיות, על קבוצת ארמיות מרכז הוטל לכבוש את מוסקבה ועל קבוצת ארמיות דרום את אוקראינה. סך הכול השתתפו בפלישה 190 דיוויזיות גרמניות, הונגריות ורומניות, ו-24 דיוויזיות נוספות נשמרו בעתודה.

בשעה 4:45 ב-22 ביוני 1941 פלשו כ-4 מיליון חיילים של מדינות הציר לשטח ברית המועצות, במבצע שכונה על ידי הגרמנים מבצע ברברוסה. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הסובייטית ואת פיקוד הצבא האדום. סטלין אמנם קיבל התרעות מדויקות ממספר מקורות מהימנים ביחס להתקפה הגרמנית הקרבה, אך בחר להתעלם מהן, משום שראה בהן ניסיון של גורמים מערביים לסכסך בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית.

חיל האוויר הסובייטי הושמד ברובו על הקרקע עוד בשלבים הראשונים של הלחימה, והצבא האדום חסר הנסיון התקשה להתמודד עם הטקטיקה החדשה של מלחמת בזק, שהופעלה על ידי הגרמנים באותה יעילות בה הופעלה בצרפת ובמקומות אחרים. יחידות סובייטיות רבות לחמו עד הסוף, אך ההתנגדות הסובייטית לא הייתה מאורגנת, ומערך הפיקוד והשליטה של היחידות באזורי הגבול קרס כבר בשעות הראשונות של הפלישה. הפיקוד הסובייטי ניסה לעצור את ההתקדמות הגרמנית באמצעות התקפות נגד של כוחות העתודה שלו, אך אלו הוטלו למערכה טיפין טיפין, ללא מידע לגבי מיקום האויב וללא סיוע אווירי וחוסלו ללא קושי על ידי הכוחות הגרמניים המתקדמים. כתוצאה מכך, בחודש הראשון של המלחמה איבד הצבא האדום 90 אחוז מהטנקים שלו.

קבוצת הארמיות הצפונית נעה דרך המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה והערים הסובייטיות פסקוב ונובגורוד אל עבר מטרתה - העיר לנינגרד. קבוצת הארמיות המרכזית נעה מזרחה במהירות, כבשה את כל שטח בילרוסיה, חצתה את נהר הדנייפר וכבשה את סמולנסק, תוך שהיא מכתרת כוחות סובייטים גדולים בסדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת הארמיות הדרומית כבשה שטחים נרחבים באוקראינה המערבית, אך התקדמותה הייתה איטית יותר, משום שחלק גדול מהכוחות הסובייטים באזור הגבול רוכזו בחזית הדרומית.

בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה הגרמנית הייתה ההתקדמות הגרמנית מהירה ביותר, אך לקראת המחצית השנייה של חודש יולי היא הואטה מאוד, ובאזורים מסוימים אף נעצרה לחלוטין. בחזית הצפונית נבלמו הכוחות הנאציים, כשהגיעו אל קו לוגה המבוצר, כ-200 ק"מ ממערב ללנינגרד. בחזית המרכזית הצליח הצבא האדום לעצור את התקדמות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, באמצעות הטלת כוחות עתודה חזקים למערכה, ואף הצליח לכבוש מחדש שטח קטן מידי הגרמנים בהתקפת נגד. הסיבה העיקרית להאטת ההתקדמות הגרמנית, הייתה הבעיות שנבעו מעצם ההתקדמות המהירה מאוד של כוחותיו הממונעים - התארכות קווי האספקה, ובלאי מואץ של כלי הרכב. בנוסף לכך, הצבא הגרמני ב-1941 לא היה ממונע במלואו. חלקו הגדול הורכב מדיווזיות רגלים, שנעו ברגל, ואמצעי התובלה העיקרי שלהם היה סוסים. דיווזיות הרגלים נזקקו לזמן רב כדי להדביק את התקדמותם המהירה של קבוצות הפאנצר, בהן היו מרוכזות הדיווזיות המשוריינות והממונעות, וכדי לטהר את השטחים העצומים שנכבשו, מכוחות צבא סוביטיים גדולים, שנותקו על ידי ההתקדמות הגרמנית המהירה.

בראשית אוגוסט חידשו הגרמנים את התקדמותם בחזית הדרומית והצפונית. קבוצת ארמיות דרום בסיוע כוחות רומניים והונגריים חצתה את נהר הדנייפר וכבשה כמעט את כל אוקראינה הדרומית, ואילו קבוצת ארמיות צפון איגפה את "קו לוגה", הגיעה עד לפרברי לנינגרד והשלימה את כיתור העיר, בה נלכדו כ- 3 מיליון אזרחים. אולם בחזית המרכזית נבלמה לחלוטין התקדמות קבוצת ארמיות מרכז, והתקפות הנגד הסובייטיות גרמו לגרמנים אבידות כבדות. ההתקדמות הגרמנית לכיוון מוסקבה חודשה רק בסוף ספטמבר

בחודשים הראשונים של המלחמה עשתה ההנהגה הסובייטית מאמץ אדיר להעביר את מרכזי התעשייה שהיו בסכנת כיבוש מזרחה, אל מקומות מרוחקים במזרח ברית המועצות האירופאית ובסיביר. שינוע אלפי מפעלי התעשייה, על העובדים והמכונות שלהם, באמצעות רכבות, למרחק מאות ואלפי ק"מ, והקמתם מחדש מהיסוד בתנאים מחרידים בחורף 1941/42, היה מבצע אדיר ממדים, שרק משק ריכוזי כמו המשק הסובייטי היה יכול לעמוד בו. הוא הצריך מאמצים וקורבנות עצומים ממיליוני האנשים שנטלו בו חלק. מבצע העברת התעשייה מזרחה הצליח להציל את התעשייה הסובייטית, שרובה הגדול רוכז לפני המלחמה באזורים המערביים של ברית המועצות, והיה אחד הגורמים העיקריים לניצחון ברית המועצות במלחמה. אגן הוולגה, אורל, מערב סיביר וקזחסטן, החליפו בשנות המלחמה את אזורי אוקראינה, בלארוס ורוסיה המערבית כמרכזי המזון והתעשייה של ברית המועצות. במחצית השנייה 1942 כבר הצליחה ברית המועצות לעבור את גרמניה הנאצית בתפוקת כלי הנשק הכבדים (טנקים, מטוסים וארטילריה), אף על פי שהמשאבים התעשייתיים של כל מדינות אירופה הכבושה נרתמו לשימוש מאמץ המלחמה הגרמני.

לאחר כחודשיים של מלחמה, נדרש היטלר לקבל החלטה לגבי המשך המערכה בחזית הסובייטית. לפיקוד הגרמני היה ברור, שלא ניתן לתקוף לכל אורך החזית, ויש להחליט היכן לרכז את המאמץ העיקרי, ולאיזה חזית יש לתת עדיפות. חלק ממפקדי הוורמאכט לחצו על היטלר לרכז את המאמץ בחזית המרכזית, כדי לכבוש את מוסקבה לפני בוא החורף, אך היטלר העדיף לרכז את המאמץ דווקא בחזית הדרומית. הוא האמין שכיבוש אוקראינה, אסם התבואה ומרכז התעשייה של ברית המועצות, חשוב יותר מכיבוש מוסקבה, וטען שהפיקוד הצבאי אינו מבין בשיקולים כלכליים.

היערכות הכוחות הסוביטיים במערב אוקראינה חשפה אותם לסכנת כיתור. התעקשות הפיקוד הסובייטי לא לנטוש את קייב, בירת אוקראינה, וההתקדמות הגרמנית המהירה בדרום אוקראינה, יצרו בליטה בקו החזית באזור קייב. היטלר הורה להפנות חלק ניכר מכוחות קבוצת ארמיות מרכז, כולל קבוצת הפאנצר בפיקודו של היינץ גודריאן דרומה, כדי לכתר את הכוחות הסובייטים באזור קייב מצפון. סטלין סירב להענות לכל בקשות הפיקוד הצבאי המקומי לפנות את בליטת קייב לפני סגירת טבעת הכיתור הגרמני, וכתוצאה מכך ב-18 בספטמבר הושלם כיתורן של 4 ארמיות סובייטיות באזור קייב, והגרמנים לקחו בשבי יותר מחצי מיליון שבויים. השמדת כוחות הצבא האדום באזור קייב איפשרה לצבא הגרמני להשלים בקלות יחסית את כיבוש אוקראינה המזרחית, והיוותה אסון צבאי וכלכלי מבחינת ברית המועצות.

במקביל ניסו כוחות קבוצת ארמיות צפון לכבוש את העיר לנינגרד בסערה. ההתנגדות הנואשת של אזרחי לנינגרד, שהפכו את עירם למבצר, ושל כוחות הצבא האדום, והחשש מפני הסתבכות בלחימה ממושכת בשטח עירוני, גרמו לפיקוד הגרמני לוותר באמצע ספטמבר על נסיונו לכבוש את העיר. הגרמנים החליטו להסתפק בהידוק המצור על העיר, כדי להרעיב את תושביה, ובהפגזות ארטילריה. המצור הגרמני על לנינגרד שבמהלכו מתו ברעב למעלה ממיליון אזרחים, נפרץ רק בינואר 1944.

עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות החלו יחידות ורמאכט ואס אס ברצח המוני של יהודים במסגרת מבצע ברברוסה.

קרב מוסקבה

ערך מורחב – קרב מוסקבה

מתקפת הנגד הסובייטית

לאחר השלמת חיסול הכוחות הסוביטיים באזור קייב, הוכשרה הקרקע לחידוש המתקפה הגרמנית בחזית המרכזית. הצבא הגרמני ריכז בגזרה זו את מרבית הכוח המשוריין שעמד לרשותו בחזית המזרחית ( 3 מתוך 4 ארמיות הפאנצר ) ונהנה מעדיפות עצומה בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על כוחות הצבא האדום שעמדו מולם, אשר כללו לא מעט יחידות מיליציית מתנדבים ("אופולצ'נייה") שאימונם וחימושם היו דלים. המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע "טייפון") החלה ב-30 בספטמבר. בשלב הראשון של המתקפה, ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה מאוד. רוב כוחות הצבא האדום בחזית המרכזית כותרו בשני "כיסים" גדולים באזור ויאזמה ובריאנסק, ובאמצע אוקטובר כבר הגיעו הכוחות הגרמניים בגזרות מסוימות למרחק כ- 30 ק"מ מפרברי מוסקבה. ב-16 באוקטובר 1941 גרמה שמועה על פריצה של שריון גרמני לפרברי מוסקבה לבהלה המונית, ורבים נטשו את העיר ונסו מזרחה, כולל פקידים רבים במפלגה הקומוניסטית ובמוסדות השלטון. ממשלת ברית המועצות עברה מזרחה לעיר קויבישב, וחלק ניכר ממפעלי התעשייה במוסקבה פונו גם הם מזרחה, אך סטלין הכריז שהוא נשאר במוסקבה, ולאחר זמן קצר נבלמה הבהלה והעיר התכוננה למצור גרמני. מאות אלפי אזרחים גויסו לחפירת מספר קווי הגנה הקפיים במרחק קצר מפרברי העיר. לקראת סוף אוקטובר נבלמה תנופת ההסתערות הגרמנית וההתקדמות הגרמנית הואטה מאוד כתוצאה מהתקשחות ההתנגדות של הכוחות הסוביטיים, התארכות קווי האספקה ובוץ עמוק מגשמי הסתיו, שהקשה על תנועת השריון הגרמני. ההתנגדות העיקשת של הכוחות הסוביטיים שכותרו על ידי הכוחות הגרמניים בתחילת המתקפה, ריתקה כוחות גרמניים גדולים, ובכך נתנה לפיקוד הסובייטי את הזמן הדרוש להזרמת כוחות עתודה להגנה על קווי ההגנה שהוכנו במרחק קצר ממוסקבה. בניגוד לטענות מאוחרות של הגנרלים הגרמניים, כאילו הגורם העיקרי לכישלון ההתקפה על מוסקבה היו תנאי מזג האוויר הקשים, והקור העז של החורף הרוסי, העובדות מלמדות, שהמתקפה הגרמנית על מוסקבה נבלמה עוד לפני כניסת החורף, כאשר תנאי מזג האוויר לא היו קשים במיוחד.

כישלון ההסתערות הגרמנית הראשונה על מוסקבה נתן לפיקוד העליון הסובייטי שהות לרכז עתודות אסטרטגיות גדולות מאחרי מוסקבה ולחזק את קווי ההגנה מסביב לעיר. במחצית השנייה של נובמבר חידשו הגרמנים את נסיונם לכבוש את מוסקבה, אולם הפעם התקדמותם הייתה איטית הרבה יותר מאשר בהסתערותם הראשונה, ועלתה להם באבידות כבדות. בגזרה המרכזית, בנתיב הקצר ביותר למוסקבה, לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית, אך מצפון ומדרום למוסקבה הם הצליחו להתקרב אל העיר. לקראת סוף נובמבר הגיעו הגרמנים למרחק קצר מאיסטרה, כ-25 ק"מ מצפון מערב למוסקבה, אך כל נסיונותיהם לכבוש את העיר טולה, שעצרה את התקדמות כוחותיו של גודריאן אל מוסקבה מדרום, או לנתק את כביש טולה-מוסקבה עלו בתוהו. בשלב זה, החלו תנאי מזג האוויר הקשים והקור העז להוות גורם משמעותי. הצבא הגרמני סבל ממספר רב של נפגעים מכוויות כפור, והציוד הקרבי שלו לא תיפקד כהלכה בקור העז. השילוב של ההתנגדות הסובייטית הנחושה ותנאי מזג האוויר הקשים גרמו לעצירה כמעט מוחלטת של ההתקפה הגרמנית לקראת ראשית דצמבר 1941.

כאשר תשה תנופת ההתקפה הגרמנית עבר הצבא האדום למתקפת נגד, שהחלה ב-5 בדצמבר. הפיקוד העליון הסובייטי (ה"סטאבקה") הצליח לרכז בחשאי כוחות עתודה חזקים, שכללו, בין השאר, כ-25 דיווזיות רעננות שהועברו מהמזרח הרחוק, לצורך מתקפת הנגד. הפיקוד הגרמני הופתע לחלוטין מעוצמת המתקפה הסובייטית, משום שהעריך שברית המועצות מיצתה עד תום את עתודות כוח האדם שלה. המטרה העיקרית של מתקפת הנגד הייתה הסרת האיום הגרמני על מוסקבה. מטרות מישניות היו פריצת המצור הגרמני על לנינגרד, וכיבוש מחדש של אגן הדון וחצי האי קרים. במהלך חודש דצמבר ובמחצית הראשונה של ינואר 1942 זכתה מתקפת הנגד להישגים ניכרים, בעיקר באזור מוסקבה. החיילים הגרמנים שנאלצו להילחם בתנאי מזג אויר קשים במיוחד, ללא ציוד מתאים ללחימה בחורף הרוסי, ספגו אבידות כבדות. במספר מקרים נאלצו הגרמנים לסגת במהירות, מחשש שינותקו מעורפם, ונטשו כמויות גדולות של ציוד כבד. הביגוד וציוד הלחימה הסובייטי היו מותאמים היטב ללחימה בתנאי חורף, והצבא האדום ניצל עובדה זו עד תום. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית עמדה בפני כיתור, והפיקוד שלה נתקף בבהלה וביקש אישור לסגת חזרה לאזור סמולנסק. אולם היטלר לקח לידיו את הפיקוד, הדיח חלק ממפקדיו הבכירים, וסירב לאשר נסיגה כללית. הוא פקד על הכוחות הגרמניים להחזיק מעמד בכל מחיר, ולא לסגת גם במקרה של סכנת כיתור. העקשנות של היטלר הוכיחה את עצמה. השליטה האווירית ממנה נהנו הגרמנים, איפשרה להם לתספק את כוחותיהם בדרך האוויר גם במקרים בהם כותרו על ידי הצבא האדום, והתחזקות ההתנגדות הגרמנית בלמה את תנופת המתקפה הסובייטית. מצפון ומדרום למוסקבה הצליח הצבא האדום לשחרר שטחים נרחבים ולהתקדם למרחק של עד 350 ק"מ ממוסקבה, אולם במרכז הצליחו הגרמנים להאחז במבלט המבוצר רז'ב-גז'צק-ויאזמה, במרחק פחות מ-180 ק"מ ממערב למוסקבה, ומשם המשיכו לאיים על הבירה הסובייטית.

בגזרות האחרות של החזית ההישגים הסוביטיים היו מוגבלים עוד יותר. בחזית הדרומית הצליח הצבא האדום להדוף את הגרמנים מהעיר רוסטוב, "השער לקווקז", עד לקו נהר המיוס, ולהשתלט מחדש על חצי האי קרץ' שבקרים המזרחית (פעולה שהפחיתה את הלחץ הגרמני על נמל סבסטופול, שעמד במצור מאז אוקטובר 1941). אולם נסיונותיו לכבוש מחדש את אגן הדון נכשלו. בחזית לנינגרד הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש את צומת מסילות הברזל החשובה בטיחווין, מה שאיפשר לשפר באורח ניכר את אספקת המזון לעיר הנצורה, אך נכשל בנסיונותיו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד.

עד סוף ינואר 1942 הגיעה התקפת הנגד הסובייטית לעצירה מוחלטת. הכוחות הסובייטים היו מותשים לחלוטין מלחימה רצופה בתנאי מזג אוויר קשים (בטמפרטורות של מינוס 20 מעלות) וסבלו אבידות כבדות בהתקפות נגד העמדות הגרמניות המבוצרות. אף על פי שכל העתודות הסובייטיות הוטלו למערכה, באזור מוסקבה עדיין נהנו הגרמנים מעדיפות מספרית בכוח אדם, ובמיוחד בציוד כבד. התעשייה הסובייטית עדיין לא התאוששה מהמעבר מזרחה, ולא הייתה מסוגלת לספק את צרכי הצבא האדום בנשק כבד. הצבא הסובייטי סבל גם ממחסור חמור בכלי רכב ממונעים, עובדה שהגבילה את ניידותו, והיחידות המשוריינות שלו עדיין לא היו מסוגלות להתמודד עם דיווזיות השריון הגרמניות בקרב תנועה. יחד עם זאת, הצלחת הצבא האדום להתאושש מסדרת המפלות הנוראות שספג בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, ולעבור למתקפת נגד בחורף 1941/1942, הייתה הישג אדיר, ונקודת מפנה חשובה במלחמה בחזית המזרחית. בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה נופץ המיתוס על הצבא הגרמני הבלתי מנוצח. הוורמאכט נאלץ לסגת מאות ק"מ וספג מפלה קשה.

מתקפת הקיץ של 1942

סטלין והפיקוד העליון הסובייטי נכשלו לחלוטין בהערכת תמונת המצב באביב 1942. הם העריכו שהאבידות הכבדות שספג הצבא הגרמני במהלך מתקפת החורף, החלישו מאוד את כוחו והכשירו את הקרקע להמשך המתקפה הסובייטית. אולם למעשה, מצבה של ברית המועצות באביב 1942 היה חמור בהרבה ממצבה של גרמניה הנאצית. הצבא האדום נחלש מאוד בעקבות האבידות הנוראות שספג במהלך השנה החולפת (כ- 3 מיליון הרוגים ועוד כ- 3 מיליון שבויים) וסבל ממחסור חמור בכלי נשק כבדים (טנקים ומטוסים). תפוקת חומרי הגלם - פחם, פלדה ועפרות ברזל - ששימשו את התעשייה הכבדה הסובייטית, הצטמקה ב- 3/4 לאחר כיבוש אזור התעשייה והמכרות החשוב של דונבאס על ידי הגרמנים. היכולת התעשייתית של גרמניה הנאצית הייתה גדולה פי ארבעה מזו של ברית המועצות. העברת התעשייה הסובייטית מזרחה גרמה לירידה בלתי נמנעת בייצור למשך מספר חודשים, ובנוסף לכך עשרות מיליוני אזרחים סוביטיים נמצאו בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני, ולא יכלו לסייע למאמץ המלחמה הסובייטי. הצבא הגרמני התאושש מהמכות שספג במהלך מערכת החורף, לאחר שקיבל תגבורות חזקות, והיה מוכן לחדש את המתקפה בחזית הסובייטית עם בוא האביב.

ב-12 במאי פתחו הכוחות הסוביטיים במתקפה גדולה באוקראינה, שנועדה לשחרר את אוקראינה המזרחית ולהגיע לקו נהר הדנייפר. היעד הראשון של המתקפה הייתה העיר חרקוב. לרשות הגרמנים עמדו עתודות ממונעות רבות עוצמה בקרבת מקום. הם הניחו לכוחות הסובייטים התוקפים להתקדם לכיוון חרקוב, ואז תקפו את אגפיהם וכיתרו אותם. התוצאה הייתה השמדה כמעט מוחלטת של 3 ארמיות סובייטיות ואובדן מאות טנקים. במקביל פתח הצבא הגרמני בחצי האי קרים במתקפה גדולה על הכוח הסובייטי, שהחזיק בחצי האי קרץ' מאז חורף 1941. שלוש הארמיות הסובייטיות שהחזיקו בחצי האי לא הצליחו להחזיק מעמד, ונאלצו להתפנות בדרך הים חזרה לקווקז, לאחר שספגו אבידות כבדות ואיבדו כמעט את כל הציוד הכבד שלהם. לאחר שהסירו את האיום הסובייטי על עורפם חידשו הגרמנים את התקפתם על נמל סבסטופול, ולאחר כחודש של לחימה קשה נאלצו שרידי הכוחות הסוביטיים לפנות את העיר (3 ביולי) לאחר שספגו אבידות כבדות.

הפיקוד העליון הגרמני הבין, שלאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה, על גרמניה לעשות מאמץ להכניע את ברית המועצות ולהוציא אותה מהמלחמה בהקדם, כדי שלא תצטרך לעמוד במלחמה בשתי חזיתות. הגרמנים העריכו, שהפיקוד הסובייטי יצפה לחידוש המתקפה בחזית המרכזית על מוסקבה, וירכז את כוחותיו העיקריים באזור זה, ולכן החליטו לתקוף בדרום ברית המועצות. המטרות העיקריות של המתקפה המתוכננת, שקיבלה את שם הקוד "תיק כחול", היו כיבוש האזורים החקלאיים העשירים של הדון והקובן, כיבוש הקווקז על שדות הנפט שלו, החיוניים למאמץ המלחמה הסובייטי, ושליטה על התנועה בנהר הוולגה, ששימש כעורק תעבורה ראשי בין דרום ברית המועצות לשאר חלקי המדינה. הפיקוד הגרמני הניח, שכיבוש דרום ברית המועצות האירופאית יגרום מכה אנושה לכלכלה הסובייטית, וליכולתה להמשיך לנהל את המלחמה. קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, שכללה 4 ארמיות, נועדה בשלב ראשון לתקוף לכיוון דרום מזרח, במטרה להגיע לוולגה, ולכבוש את העיר סטלינגרד, ששימשה כמרכז תעשייתי חשוב, ובשלב שני לפנות דרומה, ולכבוש את אזור הקובן ואת הקווקז.

ב-28 ביוני פתחה קבוצת ארמיות דרום במתקפת הקיץ. הכוחות הסוביטיים שעמדו מולה נחלשו מאוד בעקבות האבידות שספגו במתקפה הכושלת על חרקוב, והגרמנים נהנו מעדיפות גדולה בשריון ובמטוסים. בנוסף לכך, פני הקרקע המישוריים באזור הדון ותנאי מזג האוויר הנוחים איפשרו לארמיות השריון הגרמניות לנצל עד תום את יתרונותיהן בלוחמת תנועה. תוך זמן קצר התמוטטה ההתנגדות הסובייטית, וכוחות הצבא האדום בחזית הדרומית פתחו בנסיגה מהירה, שהפכה במקרים רבים למנוסת בהלה. ב-5 ביולי חצו כוחות גרמניים והונגריים את נהר הדון וכבשו את העיר וורוניז', שם נתקלו לראשונה בהתנגדות נחושה. הפיקוד הסובייטי, שחשש שהגרמנים מתכוונים לפנות צפונה ולנסות לכתר את מוסקבה ממזרח, ריכז שם כוחות גדולים, והצליח לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. אולם הכוח הגרמני העיקרי, שהתקדם לכיוון דרום מזרח במקביל לגדה הדרומית של נהר הדון, כמעט לא נתקל בהתנגדות, והתקדמותו הייתה מהירה ביותר. ב-19 ביולי כבשו הגרמנים את עיר התעשייה החשובה וורושילובגרד (כיום "לוגנסק") וב-28 ביולי כבשו את הערים נובוצ'רקסק ורוסטוב. בשלב זה עשו היטלר והפיקוד הגרמני טעות קריטית. התקדמות קבוצת ארמיות דרום הייתה כל כך מהירה ומוצלחת, שהם חשבו שניתן יהיה להשיג את שני היעדים העיקריים של המתקפה (כיבוש הקווקז, וניתוק נהר הוולגה) בעת ובעונה אחת. במקום להמשיך בהתאם לתוכנית המקורית, היטלר הורה לפצל את כוחות קבוצת ארמיות דרום. קבוצת ארמיות A (הארמייה ה-17 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הראשונה) נועדה לפנות דרומה ולכבוש את הקובן והקווקז, בעוד קבוצת ארמיות B (הארמייה ה-6 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הרביעית) המשיכה להתקדם מזרחה באגן הדון עד לנהר הוולגה, וכובשת את סטלינגרד. ככל שהתקרבו הכוחות הגרמניים לסטלינגרד גברה ההתנגדות הסובייטית, וקצב ההתקדמות הגרמני הואט. הפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לאזור, ורק ב-23 באוגוסט הצליחו כוחות גרמניים לפרוץ עד נהר הוולגה מצפון לסטלינגרד. באותו יום התקיפו מאות מפציצים גרמניים את העיר, גרמו להרס רב והרגו כ-40 אלף אזרחים. הארמייה ה-6 וארמיית הפאנצר ה-4 המשיכו להתקדם באיטיות רבה לכיוון סטלינגרד מצפון ומדרום, וב-10 בספטמבר הגיעו אל הוולגה גם מדרום לעיר. הארמייה הסובייטית ה-62 שהגנה על סטלינגרד מצאה עצמה מבודדת ומכותרת משלושה עברים, כשגבה על נהר הוולגה.

במקביל התקדמו כוחות קבוצת ארמיות A במהירות דרומה. הם השתלטו על אזור הקובן כולו וב-11 באוגוסט כבשו את העיר מאיקופ והמשיכו משם אל חופי הים השחור. נדמה היה שאין כוח המסוגל למנוע מהם לכבוש את הקווקז כולו, אולם כשהכוחות הגרמניים הגיעו למרגלות הרי הקווקז הואטה התקדמותם וההתנגדות הסובייטית נעשתה נחושה ויעילה יותר, תוך ניצול תנאי השטח הקשים.

קרב סטאלינגרד

ערך מורחב – קרב סטאלינגרד

בין 13 בספטמבר ל־18 בנובמבר 1942 ניסה כוח גרמני, שכלל את הארמייה השישית, בפיקודו של הגנרל פרידריך פאולוס ואת ארמיית הפאנצר הרביעית, לכבוש את העיר סטלינגרד. לאחר קרבות רחוב קשים שנמשכו כחודשיים, בהם ספגו שני הצדדים מאות אלפי נפגעים, הצליחו הגרמנים לכבוש למעלה מ- 90 אחוז משטח העיר. הארמייה הסובייטית ה-62, בפיקוד הגנרל ואסילי צ'ויקוב, נדחקה לכמה כיסים מבודדים, שעומקם המרבי לא עלה על כמה מאות מטרים, כשגבה אל נהר הוולגה הקפוא, אך שרידיה המשיכו להחזיק מעמד, בסיוע הארטילריה הסובייטית, שהפגיזה את הכוחות הגרמניים מהגדה המזרחית של הנהר.

הייתה זו לחימה אכזרית מבית לבית, אשר שאבה לתוכה כוחות גדולים משני הצדדים היריבים, ושחקה את כוחם, אך קצב השחיקה של הצבא הגרמני התוקף היה גבוה יותר. כיבושה של סטלינגרד הפך לאובססיה של היטלר, והוא הורה להקצות את מיטב כוחותיו להשגת מטרה זו. סטלין לעומתו, הקצה להגנת סטלינגרד רק את מינימום הכוחות ההכרחי, ונהג חסכנות רבה בהזרמת תגבורות למגיני העיר. ההגנה על האגפים הארוכים והפגיעים של הארמייה ה-6 הופקדה בידי כוחות בעלי איכות ירודה מקרב בעלות הברית של גרמניה, שלא היו מצוידים כראוי וסבלו ממחסור בנשק כבד. ריתוק הכוחות הגרמניים המובחרים למערכה על סטלינגרד, איפשר לפיקוד העליון הסובייטי לרכז בחשאי כוחות עתודה גדולים וכמויות גדולות של ציוד כבד לצורך התקפת נגד גדולה. ב-19 בנובמבר 1942 החל "מבצע אורנוס", במסגרתו תקפו מאות אלפי חיילים סובייטים בסיוע מאות טנקים את הכוחות הרומניים שהגנו על האגפים של הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד. לאחר 4 ימי לחימה חברו יחידות "חזית סטלינגרד" עם יחידות "החזית הדרום-מערבית" בעיר קלאץ על נהר הדון, והשלימו את כיתור הכוח הגרמני, שכלל כ-300 אלף חיילים, באזור סטלינגרד.

היטלר פקד על כוחותיו שלא לעזוב את סטלינגרד, וקיווה שניתן יהיה להעביר אליהם אספקה בדרך האוויר. באמצע דצמבר 1942 נעשה מאמץ כושל לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית, ולחבור אל הארמייה השישית, באמצעות כוחות שריון גרמניים בפיקוד הרמן הות, שתקפו מכיוון דרום. אולם הפיקוד הסובייטי הזרים לאזור תגבורות, שבלמו את המתקפה הגרמנית, ואילצו את כוחותיו של הות לסגת אל מעבר לנקודת המוצא שלהם. התקפה סובייטית נוספת (מבצע "סטורן") שמחצה את הארמייה האיטלקית ה-8, אילצה את אריך פון מאנשטיין, מפקד "קבוצת ארמיות דון" לרכז את שארית כוחותיו להגנה על "פיתחת רוסטוב", כדי למנוע כיתור כל הכוחות הגרמניים בדרום רוסיה.

ב-10 בינואר 1943 פתחו כוחות סוביטיים חזקים, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, במתקפה הסופית על הכוחות הגרמניים הנצורים באזור סטלינגרד. לאחר 3 שבועות של קרבות קשים, בהם נהרגו כ-100 אלף חיילים גרמנים, נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים ב-2 בפברואר 1943, ולמעלה מ-90 אלף חיילים נפלו בשבי הסובייטי. מעטים מאוד מהם שבו לראות את ביתם כעבור עשר שנים ויותר.

כניעת הארמייה השישית היוותה נקודת מפנה חשובה, אולי החשובה ביותר, במלחמת העולם השנייה. האבידות הכבדות שספגו הגרמנים ובני בריתם במהלך הקרב על סטלינגרד היטו את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת ברית המועצות.

קרב קורסק

קובץ:Sovietic T34 battle of kursk.jpg

טנק בקרב קורסק

ערך מורחב – קרב קורסק

לאחר קרב סטלינגרד פרצו הכוחות הסובייטים בתנופה מערבה. אך עד מהרה הפגין הצבא הגרמני יכולת התאוששות מרשימה. המתקפה הסובייטית הואטה, עקב הבעיות האופייניות למלחמת תנועה על פני שטחים נרחבים - התארכות קווי אספקה, בלאי מואץ של כלי הרכב, ואובדן התנופה. במרץ 1943 פתחה קבוצת ארמיות דרום בפיקודו של פון מאנשטיין בהתקפת נגד רבת עוצמה, במהלכה נכבשו מחדש חרקוב, בלגורוד וחלק גדול מאגן הדון הצפוני, והחזית באזור דרום רוסיה התייצבה. משהגיע אביב 1943 היו הכוחות היריבים מתוחים על פני מאות קילומטרים של חזית רציפה מן הצפון עד הדרום, כאשר במרכז, בנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליח הצבא הסובייטי להגיע במהלך מתקפת החורף שלו, נוצרה בליטה סובייטית גדולה בקו החזית מסביב לעיר קורסק.

מיבלט קורסק נראה לפיקוד העליון הגרמני כמקום האידאלי להנחתת מהלומה מוחצת על הצבא הסובייטי בקיץ 43. הגרמנים קיוו לכתר את הכוחות הסובייטים שהתרכזו בשטח זה באמצעות מתקפה בו זמנית מדרום ומצפון, שתנתק ותשמיד ריכוזים עצומים של חיילים סובייטיים, ובכך תטה את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת גרמניה.

הוורמאכט ניצל את התקופה שבין החורף ובין האביב להתחדשות ולהתחמשות. כוחות רעננים הוזרמו לחזית, כשהם מצוידים בטנקים ובתותחים מתניעים חדישים מסוג פנתר וטייגר. הסובייטים, מצדם, תוך ניצול מידע מודיעיני מדויק, חיזקו את מבלט קורסק בתותחים ובשריון בקצב מהיר בהרבה מקצב ההתחמשות של הכוחות שממולם. הצבא האדום ביצר היטב את שטח המיבלט ויצר מערך הגנה לעומק, שכלל מספר רב של קווי הגנה מבוצרים, במטרה לספוג את תנופת המתקפה הגרמנית, ולשחוק את הכוחות התוקפים. בעומק מערך ההגנה הסובייטי הוצבו עתודות משוריינות רבות עוצמה, ככוח לביצוע התקפות נגד.

ב-5 ביולי 1943 פתח הצבא הגרמני בהתקפה תחת שם הקוד "מבצע ציטאדלה" (מבצע מצודה). הכוחות הגרמניים, שכללו 3 ארמיות מתוגברות, ניסו ללכוד את כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק באמצעות תנועת מלקחיים. ההתקפה הגרמנית בצפון הבליטה לא הצליחה להשיג התקדמות משמעותית, ולאחר חמישה ימי לחימה נעצרה לגמרי, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו אבידות כבדות. ב-12 בחודש עברו הכוחות הסוביטיים להתקפת נגד, שתוכננה מראש, על הכוחות הגרמניים שהחזיקו בבליטת אוריול מצפון לבליטת קורסק (מבצע קטוזוב), ואילצו את הכוח התוקף לחזור לעמדות המוצא שלהם. ההתקפה הגרמנית בדרום בליטת קורסק זכתה להצלחה גדולה יותר, והצליחה לחדור לעומק של למעלה מ- 30 ק"מ לפני שנבלמה על ידי כוחות עתודה סוביטיים שהוטלו למערכה, ובראשם הארמייה המשוריינת החמישית של המשמר (הגוורדיה). עד ה-23 ביולי נאלץ גם הכוח הגרמני בדרום הבליטה לחזור לעמדות המוצא שלו. ב-3 באוגוסט פתח הצבא הסובייטי במתקפה מדרום לבליטת קורסק (מבצע רומיאנצב), ולקראת סוף אוגוסט הצליח לשחרר את העיר חרקוב. במקביל המשיכו הכוחות הסוביטיים במתקפתם מצפון לבליטת קורסק, ועד ה-18 באוגוסט נאלצו הגרמנים לסגת מכל שטח בליטת אוריול.

למרות ששני הצדדים סבלו אבידות כבדות ביותר במהלך קרב קורסק ומתקפות הנגד הסובייטיות שבאו בעקבותיו, התוצאה הייתה ניצחון אסטרטגי סובייטי מכריע. ניתן לומר, שקרב קורסק היה נקודת המפנה המשמעותית ביותר במלחמה בחזית המזרחית. הגרמנים לא יכלו להרשות לעצמם את האבידות שספגו כוחותיהם הממונעים במהלך הקרב (כ-2000 טנקים ותותחי סער שנפגעו). הם איבדו את היוזמה האסטרטגית בחזית המזרחית ונאלצו לעבור למיגננה עד לסוף המלחמה. הייתה זו הפעם הראשונה שהצבא האדום הוכיח את יכולתו להתמודד כשווה מול שווה מול הצבא הגרמני, והצליח לבלום את מתקפת הקיץ הגרמנית. קרב קורסק ידוע גם כקרב הטנקים הגדול ביותר בהיסטוריה. השתתפו בו למעלה מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים משני הצדדים, שלחמו בשטח מצומצם יחסית.

ההתקדמות לאחר קורסק - כיבושה מחדש של אוקראינה

לאחר קרב קורסק פתח הצבא האדום במתקפה לכל אורך החזית מסמולנסק דרומה. הצבא הגרמני בחזית המזרחית, שנחלש מאוד בעקבות האבידות הכבדות שספג בחודשים יולי-אוגוסט 1943, פתח בנסיגה איטית לקו נהר הדנייפר תוך ביצוע פעולות השהיה. הסובייטים התקדמו באזור התעשייתי של אגן דונבס, ועד לסוף ספטמבר הגיעו כוחותיהם עד לנהר הדנייפר כמעט לכל אורכו.

הגרמנים ניסו להקים קו הגנה מבוצר על הגדה המערבית של הדנייפר, והאמינו שיוכלו לעצור שם את המשך ההתקדמות הסובייטית, אך כוחות הצבא האדום הפתיעו אותם, חצו את הנהר תוך כדי תנועה, והצליחו להקים מספר רב של ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר. בראשית נובמבר פרצו הכוחות הסוביטיים מראש גשר בו החזיקו מצפון לעיר קייב וב-6 בחודש שיחררו את בירת אוקראינה. למרות התקפת נגד גרמנית מוצלחת באזור העיר ז'יטומיר בדצמבר 1943, הצליח הצבא האדום להשתלט עד לסוף השנה על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הדנייפר, והשלים את שיחרור כל שטח אוקראינה המזרחית.

הגרמנים התעקשו להחזיק בבליטה בקו החזית באזור העיר קורסון, על הגדה המערבית של הדנייפר, וקיוו להשתמש בה כקרש קפיצה להתקפת נגד, שתהדוף את הצבא האדום אל מעבר לנהר. אולם הסובייטים הקדימו אותם, ובפברואר 1944 לכדו את הכוחות הגרמניים בבליטת קורסון בהתקפת מלקחיים שביצעו החזיתות של קונייב וואטוטין. לאחר כשבועיים של קרבות עזים, תוך הדיפת נסיונות גרמניים להתחבר לכוחות המכותרים, השלימו הסובייטים את חיסול הכיס הגרמני, אולם חלק ניכר מהכוח המכותר הצליח לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ברגע האחרון ולחבור אל כוח החילוץ. הגרמנים ספגו 40-75 אלף הרוגים, פצועים ושבויים (לפי מקורות שונים) במהלך הקרב, והכוחות הניידים שלהם נחלשו מאוד בעקבות האבידות שספגו במהלך ניסיון החילוץ. הצבא האדום, שגם הוא ספג אבידות כבדות במהלך הקרבות סביב כיס קורסון, ניצל את חולשת קבוצת ארמיות דרום, כדי להמשיך בהתקדמות מהירה מערבה, ובמרס 1944 כבר הגיעו כוחותיו עד לגבולות רומניה.

ההתקדמות בשנת 1944

בראשית שנת 1944 עדיין נמצא הצבא הגרמני בעומק מאות ק"מ בשטח ברית המועצות. לקראת סוף אותה שנה הגיע הצבא האדום למרחק קצר מגבולות גרמניה. במהלך המתקפות שביצע הצבא האדום ב-1944 נגרמו לצבא הגרמני ולבעלי בריתו מיליוני אבידות בהרוגים, פצועים ושבויים. הצבא הסובייטי לא הסתפק בשיחרור כל השטחים שאבדו לברית המועצות מראשית המלחמה. כוחותיו חדרו עמוק לשטח פולין, והשתלטו על חלק גדול ממדינות הבלקן (רומניה, בולגריה והונגריה).

הצבא הגרמני בחזית המזרחית, שנחלש מאוד כתוצאה מהאבידות הכבדות שספג מאז תבוסתו בקרב סטלינגרד, היה מתוח על פני חזית ארוכה, שהשתרעה מהים הבלטי עד לים השחור. הצבא האדום, שבשלב זה במלחמה כבר נהנה מעדיפות גדולה בכוח אדם ובציוד כבד על פני הצבא הגרמני בחזית המזרחית, לא ניסה לתקוף לכל אורך החזית, אלא הנחית על הגרמנים שורה של מתקפות, בכל פעם בגזרה שונה. הפיקוד הסובייטי ניצל את העובדה שהיוזמה הייתה בידיו, כדי "להרקיד את הגרמנים לצלילי חלילו". הוא הצליח כמעט תמיד להשיג "הפתעה טקטית", להטעות את הפיקוד הגרמני ביחס למיקום המתקפה הבאה, ולרכז עדיפות כוחות מכרעת בגזרה שנבחרה להתקפה. הגרמנים, שלא עמדו לרשותם עתודות מספיקות, נאלצו להעביר את עתודותיהם מגזרה לגזרה, בניסיון לבלום את המתקפות הסובייטיות ולסתום פרצות שנוצרו בקו החזית. כל פעם, שהמתקפה הסובייטית בגזרה מסוימת הואטה או נבלמה, הפיקוד הסובייטי העביר את מרכז הכובד של הלחימה לגזרה אחרת, ופתח במתקפה חדשה.

שנת 1944 נודעה כשנת "עשרת הניצחונות". בינואר הצליחו כוחות הצבא האדום לפרוץ את טבעת המצור הגרמנית סביב לנינגרד, לאחר כשנתיים וחצי של מצור, והגרמנים נאלצו לסגת לגבולות אסטוניה. בראשית מרץ פתחה החזית האוקראינית ה-1 בפיקוד איבן קונייב במתקפת בזק באוקראינה, שהפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, וחדרה עמוק לשטח רומניה, לאחר שחצתה תוך כדי תנועה את הנהרות בוג, דנייסטר ופרוט. במהלך החודשים אפריל ומאי השלימו ה"חזיתות" (קבוצות הארמיות) בפיקודם של פטרוב, מלינובסקי וטולבוחין, את שחרור דרום אוקראינה, ואת כיבוש חצי האי קרים. הארמייה הגרמנית שהגנה על קרים סבלה אבידות כבדות, ורק חלק קטן ממנה הצליח להתפנות מקרים בדרך הים. ביוני שוחררו השטחים שנכבשו על ידי צבא פינלנד בקרליה, והתקדמות הצבא האדום יצרה איום על הלסינקי. הממשלה הפינית החלה בגישושים לקראת שביתת נשק עם ברית המועצות וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת הנשק, במסגרתו הסכימה פינלנד לנתק את היחסים עם גרמניה, ולדאוג להוצאת כל הכוחות הגרמניים משטחה. בהמשך חדרו כוחות סובייטיים לצפון מזרח נורבגיה והשתלטו על נמל קירקנס (Kirkens) וסביבתו.

ב-23 ביוני 1944 (3 שנים לאחר פתיחת מבצע ברברוסה) נפתחה מתקפת הקיץ הסובייטית בבילרוסיה (מבצע בגרטיון) בהשתתפות כוחות מ-4 חזיתות. המתקפה הפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, שהיה משוכנע שהצבא האדום מתכוון להמשיך לתקוף בדרום, בשטח אוקראינה, וריכז שם את עתודותיו הניידות. הכוחות הסוביטיים, שהתקדמו במהירות רבה, שיחררו את כל שטח בילרוסיה, חדרו עמוק לפולין והגיעו עד למרחק קצר מוורשה. במהלך המתקפה הסובייטית הושמדו 25-35 דיווזיות גרמניות מקבוצת הארמיות מרכז, ומאות אלפי חיילים גרמנים נפלו בשבי. ביולי פתחו כוחותיו של קונייב במתקפה מקבילה, במהלכה השלימו את שחרור אוקראינה המערבית, כבשו את הערים לבוב ולובלין, הגיעו אל נהר הוויסלה מדרום לוורשה, ואף הצליחו להחזיק בראש גשר גדול על הגדה המערבית של הנהר.

ההתקדמות הסובייטית המהירה גרמה לצבא המחתרת הלאומנית בפולין (הארמייה קריובה) לפתוח בהתקוממות, ולנסות להשתלט על בירת פולין, וורשה, לפני בוא הצבא האדום. הפולנים ומקורות מערביים האשימו לאחר מעשה את סטלין בכך שהורה לכוחותיו לעצור את התקדמותם לכיוון וורשה, ולא לבוא לעזרת המורדים הפולנים, בכוונה תחילה, במטרה לאפשר לצבא הגרמני למחוץ את ההתקוממות בוורשה באין מפריע (במהלך דיכוי המרד נהרגו כרבע מיליון פולנים והעיר וורשה נחרבה). אולם המקורות הסוביטיים טוענים, שהסיבה העיקרית לעצירת התקדמות הצבא האדום בציר וורשה הייתה אובדן תנופת ההתקפה לאחר התקדמות רצופה של מאות ק"מ, והתקפת נגד רבת עוצמה, שהנחיתו כוחות שריון גרמניים על כוח החלוץ הסובייטי בראשית אוגוסט. יש לזכור שוורשה נמצאה על הנתיב הקצר ביותר לגרמניה, ולכן הפיקוד העליון הגרמני החיש תגבורות חזקות לאזור זה, כדי לעצור את המשך ההתקדמות הסובייטית.

לאחר עצירת ההתקדמות הסובייטית בפולין העביר הפיקוד הסובייטי את מרכז הכובד של המתקפה דרומה, לחזית הבלקן. ב- 20 באוגוסט תקפו הכוחות הסוביטיים את הכוחות הגרמניים והרומניים, שהגנו על קו נהר הסיראט בצפון רומניה. עד סוף החודש התמוטטה קבוצת ארמיות דרום הגרמנית כליל, ויותר מ- 400 אלף חיילים נפלו בשבי, כולל מרבית הארמייה ה-6 הגרמנית, שהוקמה מחדש לאחר סטלינגד. כוחות הצבא האדום התקדמו במהירות דרומה. בוקרשט נפלה ב-31 באוגוסט, וב-2 בספטמבר נכבשו שדות הנפט של פלויישטי, מקור הנפט הגולמי העיקרי של גרמניה הנאצית. ממשלת רומניה הפרו-גרמנית הודחה ב- 23 באוגוסט, והממשלה החדשה מיהרה לחתום על הסכם שביתת נשק, שהוכתב על ידי ברית המועצות, והודיעה על הצטרפותה של רומניה למלחמה נגד גרמניה. בראשית ספטמבר נכנסו כוחות הצבא האדום לבולגריה ללא התנגדות, ותוך מספר ימים הוקמה שם ממשלה חדשה, שמיהרה להכריז מלחמה על גרמניה. הכוחות הסוביטיים המשיכו בהתקדמות מהירה דרך בולגריה, נכנסו לצפון יוגוסלביה, חברו עם צבא הפרטיזנים של טיטו, וב-20 באוקטובר שחררו את בלגרד. באוקטובר חדרו הכוחות הסוביטיים להונגריה המזרחית, אך התקדמותם הואטה מאוד, לאחר שנתקלו בהתנגדות עזה של כוחות הונגריים וגרמניים מתוגברים. בודפשט נכבשה על ידי הצבא האדום בראשית פברואר 1945 לאחר קרבות קשים, וכיבוש הונגריה הושלם רק בסוף מרץ 1945.

בסתיו 1944 הואטה מאוד התקדמות הצבא הסובייטי במזרח אירופה ונעצרה כליל בחלק מהחזיתות (בדומה למה שאירע בחזית המערבית באותו זמן). לאחר התקדמות כמעט רצופה מאז יולי 1943, כוחות הצבא האדום היו זקוקים לזמן לצורך התארגנות מחדש, ופתרון הבעיות הלוגיסטיות, שנוצרו עקב ההתקדמות המהירה של החזית מערבה. המתקפה המשמעותית האחרונה של הצבא האדום ב-1944 הונחתה בגזרה הצפונית. בספטמבר הצליחו הכוחות הסוביטיים לכבוש מחדש את רוב שטחן של המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא), אך כוח גרמני חזק, קבוצת ארמיות צפון, החזיק מעמד באזור חצי האי קורלנד עד לסוף המלחמה. היטלר הורה להמשיך להחזיק באזור זה, כראש גשר למתקפה עתידית, אך בכך הוציא למעשה ממעגל המלחמה 30 דיווזיות, שכותרו בקורלנד, ולא ניתן היה להשתמש בהן בחזיתות האחרות. עובדה שהחלישה עוד יותר את עוצמתו של הצבא הגרמני בחזית המזרחית.

מהוויסלה עד ברלין

ערך מורחב – הקרב על ברלין

אנדרטה לצבא האדום בווינה

הפלישה של צבאות ארצות הברית ובריטניה לצרפת ביוני 1944, גרמה ליצירת חזית שנייה, שחייבה את הגרמנים לפצל את כוחותיהם בין החזית המזרחית והמערבית. צבאות בעלות הברית התקדמו עתה ממזרח, מדרום (החזית האיטלקית) וממערב לעבר גבולות גרמניה הנאצית, במטרה לכבוש את השטחים שעדיין נותרו בשליטת הנאצים, ולאלץ אותם להיכנע ללא תנאי.

ב-12 בינואר 1945 פתחו הסובייטים במתקפה על הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בפרוסיה המזרחית ובפולין (מבצע ויסלה-אודר). כוחותיהם של המרשלים ז'וקוב, קונייב, רוקוסובסקי וצ'רניאחובסקי התקדמו במהירות רבה תוך השמדת חלק גדול מ-6 הארמיות הגרמניות שעמדו מולם. לקראת סוף מרץ 1945 השלים הצבא האדום את השתלטותו על כל השטח שממזרח לנהרות אודר ונייסה, וכוחותיו התייצבו בעמדות זינוק לקראת המתקפה הסופית על הבירה הנאצית, ברלין. כוחות נוספים השמידו את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בהונגריה ובאוסטריה וכבשו את בודפשט ואת וינה.

ב- 16 באפריל 1945 פתחו הכוחות הסוביטיים במתקפה הסופית על ברלין. למרות התנגדות נואשת של הכוחות הגרמניים שהגנו על מרחב ברלין, הצליחו 3 החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במבצע להבקיע את מערכי ההגנה, שהגנו על דרכי הגישה לברלין, והגיעו לפרברי העיר ב-21 בחודש. ב-25 באפריל הושלם כיתורה של ברלין על ידי כוחותיהם של ז'וקוב ושל קונייב, כשאדולף היטלר עודו בתוכה. הלחימה בתוך ברלין ערכה כ-10 ימים, במהלכה סבלו הכוחות התוקפים אבידות כבדות. רק ב-2 במאי, לאחר התאבדותו של היטלר, נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים שהגנו על העיר. ב-9 במאי חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרישמי, אך כוחות קבוצת הארמיות מרכז בצ'כוסלובקיה, המשיכו להלחם עד 11 בחודש.

המלחמה נגד יפן

ערך מורחב – מבצע סערת אוגוסט

לאחר סיום הלחימה באירופה הצטרפה ברית המועצות אל המלחמה נגד האימפריה היפנית. ב-8 באוגוסט 1945, ימים ספורים לאחר הטלת הפצצה האטומית על הירושימה, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן, ובמשך שבועות ספורים כבשה את אזור מנצ'וריה, דרום סחלין והאיים הקוריליים. ב-2 בספטמבר עם כניעת הכוחות היפנים לאמריקנים על סיפון אוניית המערכה מיזורי, נכנעו היפנים אף לסובייטים. היה זה סופה של המלחמה.

פשעי מלחמה של הוורמאכט

ערך מורחב – פשעי המלחמה של הוורמאכט

במהלך המלחמה ביצע הוורמאכט פשעי מלחמה רבים נגד אוכלוסייה אזרחית בשטחי ברית המועצות, חלקה הגדול יהודים. יהודים רבים הושמדו במעשי טבח המוניים על ידי האיינזצגרופן. פקודת הקומיסר התירה לצבא הגרמני לירות למוות בכל אזרח או איש צבא אם התעורר החשד שהוא קומיסר. בנוסף לכך הפציצו המטוסים הגרמנים ללא הבחנה ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. היחס של הגרמנים לשבויים היה לקוי ורבים מהם מתו בשבי. כתוצאה מפשעים אלה למעלה מעשרה מיליון אזרחים סוביטיים נהרגו במהלך העימות.

ראו גם

• החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
• החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
• מלחמת בזק
• אות המערכה של החזית המזרחית

קישורים חיצוניים

• מפות של החזית המזרחית באתר OnWar.
• הלוחמה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, האתר הרשמי של משרד הביטחון הרוסי (ברוסית)

לקריאה נוספת

• אלן קלארק, מבצע ברברוסה הוצאת מערכות 1979. הספר מהווה סקירה מאוזנת למדי של המלחמה, תוך שהוא מביא את עיקרי הדברים הן מנקודת המבט הגרמנית והן מנקודת המבט הרוסית. הספר מתמקד בארבע מערכות גדולות - הקרב על מוסקבה, קרב סטלינגרד, קרב קורסק, וההתקדמות הסובייטית לתוככי אירופה בשנים 1944 ו-1945, וזאת על חשבון התעלמות מנושאים נוספים כגון המערכות בלנינגרד, בקרים ובקווקז.

• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945 הוצאת מערכות 1968 (שני כרכים). ספר זה הינו סקירה מקיפה של המלחמה, על כל הקרבות העיקריים, שנכתבה על ידי עיתונאי בריטי ששהה ברוסיה בזמן המלחמה. המדובר אמנם בספר העוסק במהלכי המלחמה ולא בספר קריאה, אך ניסיונו האישי של ורט מביא אל הספר פרטים ומידע שלא ניתן למצוא בכל מקום אחר. חסרונו העיקרי של הספר הינו כי המדובר בספר הסוקר את המלחמה מנקודת הראות הרוסית, ומתעלם כמעט לחלוטין מן הזווית הגרמנית.

• אנטוני ביוור, סטלינגרד (הוצאת יבנה 2000), הקרב על ברלין (הוצאת יבנה 2003). ההיסטוריון אנטוני ביוור מביא את סיפור שני קרבות חשובים אלו, בפירוט רב, תוך שהוא מתבסס על חומר ארכיוני שנחשף זמן קצר לפני כתיבת הספר. המדובר בספרים המפרטים את מהלכי הקרבות, תוך שהם מביאים את סיפורם האישי של המעורבים, דבר ההופך ספרים אלו לספרי קריאה לכל דבר, כמו גם לתיאור רב ערך למי שרוצה להכיר לעומק את מהלכי הקרבות.

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976. ספר זה הינו ספר חובה לכל המעוניין ללמוד על מלחמת העולם השנייה, ועל הנאציזם ושורשיו. בהקשר הרוסי מביא הספר את תיאור המהלכים העיקריים תוך שהוא שוזר אותם בהקשר הרחב יותר של המלחמה כולה. יחד עם זאת הספר נחשב למיושן ובשנים האחרונות ספג ביקורות נוקבת במחקר.

• וסילי גרוסמן, החיים והגורל. התיאור הספרותי החשוב והמעניין ביותר של המלחמה, מאת הסופר גרוסמן שהיה כתב צבאי בחזית סטלינגרד. המדובר בספר רב ערך מבחינה ספרותית, ועם זאת כולל תיאור מעניין ומדויק של מהלכי קרב סטלינגרד מנקודות ראות שונות.