האימפריה הסאסאנית
האימפריה הסאסאנית (224–651) הייתה האימפריה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה.
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מלוכני | ||
| ראש המדינה | שאהאנשאה (מלך המלכים) | ||
| שפה נפוצה | פרסית עתיקה | ||
| עיר בירה | קטיספון | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | מרד הסאסאנים באימפריה הפרתית | ||
| תאריך | 224 לספירה הנוצרית | ||
| פירוק | כיבוש פרס על ידי הראשידון | ||
| תאריך | 651 לספירה הנוצרית | ||
| ישות קודמת | האימפריה הפרתית | ||
| ישות יורשת | האימפריה הערבית | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | זורואסטריות | ||
| שונות | |||
 | |||
  | |||
השושלת הסאסאנית (אנ') כבשה את השטח מהשושלת הארסאקידית הפרתית. כעבור ארבע מאות שנה נכבש השטח על ידי האימפריה המוסלמית כחלק מהכיבושים של הח'ליפים האיסלאמיים. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות אך פרחו בה דתות שונות ובהן היהדות, כנסיית המזרח, נצרות ארמנית ומניכאיזם.
תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבויות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה הסאסאנית נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון וכן על תרבותה של האימפריה המוסלמית.
הסאסאנים אף הגיעו בשנת 614 לירושלים ובעזרת היהודים כבשוה מידי הקיסר הביזנטי הרקליוס. ב-628 השיבו את העיר לידי הרקליוס קיסר ביזנטיון.
מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, הייתה לתרבותם גם השפעה על עיצוב ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו בכלל.
היסטוריה
עריכהראשית האימפריה (205–310)
עריכההשושלת הסאסאנית נוסדה בידי ארדשיר הראשון (226–241), צאצא של משפחת כהנים של האלה אנאחיטה מאיטקר במחוז פרסיס, שבתחילת המאה ה-3 לספירה נעשו למושלי המחוז. אביו פאפאג (שמו מבוטא גם באבאק או פאפאק), היה בתחילה השליט של עיירה קטנה ששמה חייר, אך הצליח להדיח את שליט המחוז פרסיס בשנת 205 ולמנות את עצמו לשליט במקומו. אמו הייתה בתו של שליט המחוז פריס. סבו מצד האב היה הכהן הגדול של מקדש אנחיטה.
המלך הפרתי באותה תקופה, ארטאבאנוס, היה עסוק במאבק עם אחיו במסופוטמיה, ולכן לא נתן את דעתו למתרחש במחוז פרסיס. לאחר מות פאפאג סביב שנת 220, נאבק ארדשיר באחיו שאפור על השליטה בפרסיס, אך שאפור מת בתאונה בשנת 222.
ארדשיר העביר כעת את בירתו לעיר ארדשיר-חווארה (כיום פירוזבאד), שהייתה קלה להגנה בשל מיקומה בין ההרים. הוא בנה חומה סביב העיר, ושרידיו של ארמון בצדה הצפוני עדיין קיימים.
לאחר ביסוס שלטונו בפרסיס, הרחיב ארדשיר את הטריטוריה שלו למחוזות השכנים של כרמאן, אספהאן, שושן ומסן. ארטבנוס הרביעי הורה למושל חוזסטאן להילחם בארדשיר ב-224, אך ארדשיר ניצח אותו בקרב. בניסיון שני להביס את ארדשיר, ארטבנוס נהרג. ארדשיר פלש למחוזות המערביים של האימפריה הפרתית. הוא הומלך בשנת 226 בקטסיפון כשליט יחיד בפרס, וכינה את עצמו "שאהנשאה", מלך המלכים. על מנת לאחד את ממלכתו קבע את הדת הזורואסטרית כדת המדינה.
במהלך השנים הבאות, לאחר מרידות מקומיות באימפריה, שב ארדשיר והרחיב את האימפריה החדשה שלו למזרח ולצפון מערב, וכבש את סיסטאן (אנ'), גרגאן, חוראסאן, מרב העתיקה, בלך וח'ווארזם הוא גם הוסיף את בחריין ומוסול לשטח האימפריה. במערב, פלישות להארטרה, ארמניה ואדיאבן הצליחו פחות. בשנת 230 הוא פלש לתוך שטחה של האימפריה הרומית, ומתקפת-נגד רומית שנתיים לאחר מכן הסתיימה ללא מנצח מובהק.
בנו של ארדשיר, שאפור הראשון (241–270), המשיך להרחיב את האימפריה, וכבש את באקטריה ואת החלק המערבי של אימפריית קושאן, וכן פלש מספר פעמים לשטח הרומאי. ניסיונו של הקיסר הרומאי גורדיאנוס השלישי (238–244) לכבוש בחזרה את השטח שבמורד נהר החידקל נכשל, דבר שאיפשר לשאפור להגיע להסכם שלום עם הקיסר החדש פיליפוס הערבי (244–249), על פיו קיבל תשלום מיידי של 500,000 דינר ותשלומים שנתיים נוספים. אך שאפור המשיך את הלחימה נגד הרומאים וכבש את סוריה ואת אנטיוכיה (253 או 256). מתקפות-נגד רומאיות תחת הקיסר ולריאנוס (253–260) הסתיימו בכישלון מוחלט כאשר הצבא הרומי נוצח באדסה (אנ') וולריאנוס נלכד בידי שאפור, ונותר בידיו כאסיר עד סוף חייו. שאפור חגג את ניצחונו ואת תפיסת הקיסר הרומי בחריטת תבליטי סלע בנקש-י רוסתם ובבישאפור, וכן כתובת מונומנטלית בקרבת פרספוליס. לאחר ניצחונו הוא פלש לאנטוליה (260), אך נסוג משם לאחר שהרומאים ניצחוהו וכל ההרמון שלו נשבה.
לשאפור הראשון היו תוכניות פיתוח שאפתניות. הוא ייסד ערים רבות, וחלקן יושבו בידי מהגרים מהטריטוריות הרומאיות. אלה כללו נוצרים שהיו חופשיים לנהוג על פי דתם תחת השלטון הסאסאני. שתי ערים, בישאפור (אנ') ונישאפור, קרויות על שמו. שאפור הראשון אהד בייחוד את המניכאיזם. הוא הגן על מאני (שהקדיש לו את אחד מספריו) ושלח מיסיונרים מאנכיאניים רבים אל מחוץ לאימפריה. שאפור הראשון גם היה חברו של האמורא שמואל. חברות זו סייעה לקהילה היהודית באימפריה והגנה עליהם מפני חוקים מדכאים שהונהגו כנגדם.
חלק מהמלכים שירשו את שאפור לא המשיכו במדיניות הסובלנות הדתית שלו. בהראם הראשון (273–276), שעלה לשלטון לאחר תקופת מלכותו של הורמיזד הראשון (270–273), רדף אחר מאני וחסידיו, בעקבות לחצים מצד כהני הדת הזורואסטרית. בהראם הראשון כלא את מאני והורה להוציאו להורג; על פי אגדה אחת מאני מת בזמן שהיה בכלא, ואילו לפי אגדה אחרת הוא הולקה וראשו נערף.
בהראם השני (אנ') (276–293) המשיך את מדיניותו הדתית של אביו. בתקופת שלטונו, הרומאים, בהנהגת הקיסר קארוס (282–283), בזזו את הבירה הסאסאנית קטסיפון. כמו כן, רוב ארמניה, לאחר חמישים שנה של שלטון פרסי, ניתנה לדיוקלטיאנוס (284–305).
לאחר בהראם השלישי (אנ') (ששלט לזמן קצר ב-293), פתח נארסה (293–302) במלחמה נוספת נגד הרומאים. לאחר הצלחות ראשונות נגד הקיסר גלריוס (293–311), נוצח נארסה בידי מארב בעת ששהה עם ההרמון שלו בארמניה ב-297. בהסכם השלום לאחר המלחמה, העבירו הסאסאנים חמישה מחוזות ממזרח לפרת והסכימו שלא להתערב בענייני ארמניה וגאורגיה. בעקבות הפסדו, פרש נארסה משלטונו ב-301, ומת שנה לאחר מכן. בנו של נארסה הורמיזד השני (אנ') (302–309) עלה לשלטון במקומו, ואף על פי שדיכא מרידות בסיסטאן ובכושאן, הוא נחשב שליט חלש, שלא היה מסוגל להשתלט על האצילים. הוא נהרג בידי בדואים בעת ציד ב-309.
תור הזהב הראשון (309–379)
עריכהלאחר מותו של הורמיזד השני, ערבים מהדרום החלו לפלוש לערים הדרומיות של האימפריה ולבזוז אותן. הם התקיפו אפילו את מחוז פארס, מחוז לידתם של המלכים הסאסאנים. בינתיים, אצילים פרסים הרגו את בנו הבכור של הורמיזד השני, עיוורו את השני וכלאו את השלישי (שלאחר מכן נמלט לטריטוריה הרומאית). כס המלכות נשמר עבור ילדה של אחת מנשותיו של הורמיזד השני, שעדיין לא נולד. יש אומרים כי שאפור השני (309–379) היה המלך היחיד בהיסטוריה שהומלך כבר כעובר, והכתר הונח על בטן אמו, והילד, שנקרא על שם שאפור, נולד כמלך. כשהיה צעיר, האימפריה נשלטה בידי אמו והאצילים. לאחר שהגיע לפרקו, נטל את הכוח לידיו והוכיח את עצמו תוך זמן קצר כשליט אקטיבי ויעיל.
שאפור השני הוביל את צבאו הקטן אך הממושמע כנגד הערבים בדרום, וכך הבטיח את גבולותיה הדרומיים של האימפריה. לאחר מכן החל במסעו הראשון כנגד הרומאים במערב, בו הפרסים לא הצליחו לכבוש שטחים נוספים. מסעות אלה פסקו בשל פלישות נוודים בגבול המזרחי של האימפריה שאיימו על טראנסאוקסאניה, אזור אסטרטגי חשוב מבחינת השליטה על דרך המשי. לפיכך חתם שאפור על חוזה שלום עם קונסטנטיוס השני (353–361) בו הסכימו שני הצדדים שלא לתקוף זה את זה במשך תקופה מסוימת.
שאפור צעד מזרחה לטראנסאוקסאניה כדי להילחם בנוודים המזרחיים. הוא ניצחם, סיפח שטחים חדשים כמחוז נוסף לאימפריה, והשלים את כיבוש האזור שהוא כיום אפגניסטן. בעקבות הכיבושים הללו, התפשטה התרבות הסאסאנית עצמה, ואמנות סאסאנית חדרה לטורקיסטאן והגיעה עד לסין. שאפור השני, יחד עם המלך הנווד גרומאטס, החל במסע שני כנגד הרומאים ב-359, והצליח לכבוש את הערים סינגארה ואמידה. בתגובה, הקיסר הרומאי יוליאנוס הכופר (361–363) פלש עמוק לתוך השטח הפרסי וניצח את כוחותיו של שאפור בקטסיפון, אך לאחר שנכשל בניסיון לכבוש את הבירה, נהרג תוך כדי נסיגה אל השטח הרומאי. יורשו יוביאנוס, שנלכד בגדה המזרחית של הפרת, נאלץ להסכים להעביר את כל המחוזות שהפרסים העבירו לרומאים ב-298 וכן את סיניביס וסינגארה, על מנת להבטיח מעבר בטוח לצבאו אל מחוץ לפרס.
שאפור השני נקט במדיניות דתית קשוחה. תחת שלטונו נחתמה האווסטה, הכתבים הקדושים של הדת הזורואסטרית, כופרים נענשו ונוצרים נרדפו. רדיפת הנוצרים הייתה תגובה לניצור האימפריה הרומית בידי קונסטנטינוס הגדול (324–337). שאפור השני, בניגוד לשאפור הראשון, שהיה ידידותי כלפי יהודים - דיכא את היהודים בממלכתו, וגבה מהם מיסים מופרזים.
בסוף שלטונו של שאפור, האימפריה הפרסית הייתה חזקה מתמיד, כשאויביה ממזרח נכנעו לה וארמניה נמצאה תחת שלטון פרסי.
תקופת הביניים (379–498)
עריכהממותו של שאפור השני ועד להכתרתו של קבאד הראשון (488–531), הייתה יציבות בפרס, אף שהיו מספר מלחמות כנגד האימפריה הביזנטית. המדיניות הדתית בתקופה זו השתנתה על פי נטייתו של המלך. אף על פי שורה של מנהיגים חלשים, המערכת המנהלית שנוסדה בתקופתו של שאפור השני נותרה חזקה, והאימפריה המשיכה לתפקד כראוי.
שאפור השני הותיר אחריו את האימפריה לאח למחצה שלו, ארדשיר השני (אנ') (379–383) ולבנו שאפור השלישי (383–388); שניהם היו פחות מוכשרים ממנו. גם בהראם הרביעי (אנ') (388–399) לא עשה דברים משמעותיים עבור האימפריה. בתקופה זו ארמניה חולקה בהסכם בין האימפריה הרומית והסאסאנית.
בנו של בהראם הרביעי, יזדגרד הראשון (399–421) היה רב עוצמה מבחינה פיזית ודיפלומטית, ונקט במדיניות של סובלנות דתית. הוא הפסיק את הרדיפות כנגד הנוצרים ואף העניש כמרים ואצילים שרדפו אותם. תקופת שלטונו הייתה שקטה יחסית. הוא כרת ברית שלום עם הרומאים ואפילו היה פטרון של תאודוסיוס השני (403–450) בשנות צעירותו. הוא נשא את שושנדוחט, בתו של ראש הגולה היהודי, ונולד להם לפחות בן אחד שירש את אביו על כס המלכות.
יורשו של יזדגרד, בהראם החמישי (אנ') (421–438), הוא אחד מהמלכים הסאסאנים הידועים ביותר, וגיבורם של מיתוסים רבים, שנותרו אף לאחר השמדת האימפריה הסאסאנית בידי הערבים. בהראם החמישי ירש את המלוכה לאחר מותו הפתאומי של יזדגרד הראשון, על אף ההתנגדות של האצילים, ובעזרת אל-מונד'יר, השליט הערבי של אל-חירא. אמו של בהראם החמישי הייתה שושנדוחט. ב-427 הוא הדף פלישה של נוודים מהמזרח (ההונים הלבנים) והרחיב את השפעתו לתוך מרכז אסיה, שם דמותו השתמרה במשך מאות שנים על גבי מטבעות בבוכרה (כיום באוזבקיסטן). בהראם החמישי הדיח את המלך של החלק הארמני של פרס, ועשה אותו למחוז של האימפריה.
על בהראם החמישי מסופרים סיפורים רבים במסורת הפרסית, העוסקים בגבורתו ויופיו, בניצחונותיו על הרומאים, הטורקים, ההודים והאפריקאים, ועל הרפתקאותיו בציד ובאהבה; הוא קרוי בהראם-א גור, כש"גור" פירושו פרא, על שם אהבתו לציד, ובייחוד לציד פראים. הוא מסמל את המלך האידיאלי בשיא תור הזהב. בתקופתו התרבות הסאסאנית, הספרות והמוזיקה, גם הם פרחו, ומשחקי ספורט כמו פולו נעשו לפופולריים בקרב משפחות האצולה והמלוכה.
בנו של בהראם החמישי, יזדגרד השני (438–457) נחשב אצל העמים עובדי אלילים לשליט טוב, אך מדיניותו ביחס לדתות מיעוט, ובעיקר ליהודים ונוצרים, הייתה קשוחה.
בתחילת מלכותו, יזדגרד השני אסף צבא מעמים שונים, כולל בעלי בריתו ההודים, ותקף את האימפריה הרומית המזרחית ב-441, אך השלום שוב שרר לאחר מספר קרבות. לאחר מכן לחם בקידאריטים, ולאחר מספר קרבות הדף אותם אל מעבר לנהר האוקסוס בשנת 450.
תוך כדי הקרבות, יזדגרד חשד בחיילים הנוצרים שלו ואסר עליהם להשתתף בצבא או בכל גוף שלטוני. על מנת להשיב את הזורואסטריאניזם לארמניה, הוא דיכא מרד של הנוצרים הארמנים בקרב ורטאנאנץ ב-451; אולם הארמנים נותרו נוצרים ברובם. יזגרד מת ב-457, ובנו, הורמיזד השלישי (אנ') (457–459), עלה לשלטון אחריו. הוא מלך רק לשנתיים שבסופם נרצח בידי אחיו פירוז.
ההונים שבהם לחם בהראם החמישי ויזדגרד השני שבו לקראת סוף המאה החמישית וניצחו את פירוז הראשון (457–484) ב-483. לאחר מכן הם פלשו למזרח פרס ובזזו את הערים שם, למשך שנתיים, ובמשך שנים לאחר מכן קיבלו דמי חסות מהפרסים.
התקפות אלה גרמו לחוסר יציבות בממלכה. פירוז הראשון ניסה לגרש את ההונים, אבל בדרכו להראט הוא וצבאו הותקפו בידיהם, הוא נהרג וצבאו הושמד. לאחר מכן ההונים התקדמו לעיר הראט. בסופו של דבר, אציל פרסי ששמו סוחרה הצליח להמליך את אחד מאחיו של פרוז, ולאש, אך האיום ההוני נמשך עד למלכותו של ח'וסרו הראשון. באלאש (481–484) היה מלך אדיב וסבלני, ולא פעל כנגד הנוצרים בממלכתו; אך הוא גם לא פעל כנגד אויבי הממלכה. לאחר ארבע שנים הוא הודח ואחיינו הועלה לשלטון.
קבאד הראשון (488–531) היה שליט פעיל ורפורמיסטי. הוא תמך בכת הקהילתית שנוסדה בידי מזדק, שדרש שהעשירים ישתתפו בנשיהם ובעושרם עם העניים. מטרתו של קבאד הייתה כנראה להפחית את השפעתם של האצילים. רפורמות אלה הובילו להדחתו ולכליאתו בשושן, ואחיו הצעיר ג'מסאפ הומלך ב-496. אך קבאד הראשון ברח מהכלא ב-498 ומלך ההונים (האפתליטים) נתן לו מחסה.
ג'מסאפ, שמלך לשנתיים (496–498), נחשב כמלך טוב שהפחית את המיסים על מנת לעזור לעניים ולאיכרים. הוא גם האמין בדת המזדאית המקובלת, בניגוד לאביו שניסה לתמוך בכתות הטרודוקסיות. אך לאחר שקבאד הראשון חזר עם צבא גדול שנתן לו מלך ההונים, ג'מסאפ ויתר על כס המלכות והשיב אותה לאחיו.
תור הזהב השני (498–622)
עריכהתור הזהב השני החל עם ההמלכה השנייה של קבאד הראשון. בתמיכת ההונים, קבאד הראשון החל במלחמה כנגד הרומאים. ב-502, הוא כבש את תאודוסיופוליס שבטורקיה של היום, אך לא הצליח להחזיק בה לאורך זמן. ב-503 הוא כבש את אמידה שעל החדקל. ב-504, פלישה לארמניה של ההונים המערביים מהקווקז הביאה להפסקת אש, להשבה של אמידה לשלטון רומאי ולהסכם שלום ב-506. ב-521 קבאד איבד את השליטה על לאזיכּה, ששליטיה החליטו לתמוך ברומאים; ניסיון של האיברים ב-524 לעשות את אותו הדבר הביא למלחמה נוספת בין רומא ופרס. ב-527 התקפה רומאית כנגד נציבין נהדפה והמאמצים הרומאיים לחזק את עמדותיהם בחזית נכשלו. ב-530, קבאד שלח צבא תחת פירוז המיראני להתקיף את עיר הגבול הרומאית החשובה דארה. הצבא נוצח בידי הגנרל הרומאי בליסאריוס, בקרב דארה. צבא פרסי שני תחת מיחר-מיחרו נוצח בסאטאלה בידי כוחות רומאיים, אך ב-531 צבא פרסי ניצח את בליסאריוס בקרב קליניציום, וב-532 הוסכם על שלום "נצחי". אף על פי שלא יכול להשתחרר מעול ההונים, קבאד הצליח להשיב את הסדר לפנים הממלכה ומלחמותיו כנגד הרומאים נחשבו למוצלחות. הוא גם ייסד כמה ערים שנקראו על שמו, ודאג למיסוי ולמנהל פנימי תקינים.
לאחר קבאד הראשון, מלך בנו ח'וסרו הראשון, הידוע גם כאנושירבאן ("בעל נשמת האלמוות" - 531–579). הוא המפורסם ביותר מבין השליטים הסאסאניים. ח'וסרו הראשון מפורסם בשל רפורמות הממשל שלו. הוא ייסד מערכת מיסוי המבוססת על סקר קרקעות שבו החל אביו, וניסה בכל דרך להגדיל את הכנסותיה ורווחתה של האימפריה. ח'וסרו הראשון גם יצר צבא חדש של אבירים שקיבלו תשלום וציוד מהממשל המרכזי, במקום השיטה הפאודלית שהייתה נהוגה עד אז, וכך קשר יחד את הצבא והבירוקרטיה לממשל המרכזי במקום לשליטים המקומיים.
אף על פי שהקיסר יוסטיניאנוס הראשון (527–565) שילם לו שוחד של 440,000 מטבעות זהב כדי שלא יתקיף אותו, בשנת 540 ח'וסרו הראשון הפר את ה"שלום הנצחי" של 532 ופלש לסוריה, שם הוא בזז את אנטיוכיה ולקח סכומי כסף גדולים ממספר ערים אחרות. בשנת 541 העיר לאזיכה עברה לצד הפרסי, ובשנת 542 מתקפה ביזאנטית גדולה בארמניה נכשלה. ב-545 הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים, אבל ב-547 העיר לאזיכה שוב החליפה ידיים בעזרת הביזאנטים. לאחר מכן היו קרבות מקומיים באזור, והוסכם שוב על שלום ב-562.
לאחר ח'וסרו הראשון עלה לשלטון בנו הורמיזד הרביעי (אנ') (579–590), שבסוף מלכותו מרדו בו האצילים בעלי הייחוס והמליכו תחתיו את בנו, ח'וסרו השני פרויז (590–628); כדי להבטיח את בלעדיותו הורה ח'וסרו לנקר את עיני אביו ולאחר מכן להוציאו להורג, אך אז הכתיר המצביא בהראם צ'ובין את עצמו כמלך הסאסאנים בהראם השישי (אנ') (590–591), והאומה התפצלה עד לדיכוי המרד בידי ח'וסרו בקרב בלרת'ון. במהלך המרד נמלט ח'וסרו לסוריה ומיד אחר כך לקונסטנטינופול, שם הקיסר מאוריסוס (582–602) הסכים לעזור לו בתמורה לקבלת כמה ערים הנמצאות כיום באזור טורקיה ולקבלת הבטחה לפיה לא תתערב עוד פרס בענייני איבריה וארמניה.
ח'וסרו חתם על הסכם שלום עם האימפריה הביזנטית, אך לאחר מותו של מאוריסוס פלש ח'וסרו לביזנטיון וכבש בזו אחר זו את סוריה, אסיה הקטנה ומצרים, ובדרכו צר על דמשק וירושלים וכבשן, כשבמהלך הכיבוש נשבה הצלב האמיתי. הביזנטים התקשו להתנגד לכיבושיו, משום שהם היו קרועים מבפנים בעקבות מתחים פנימיים, כמו גם בשל חדירות לאימפריה דרך הדנובה.
לבסוף, בשנת 622, הצליח הקיסר הביזנטי הרקליוס (שֶיָּרַש את פוקאס ב־610) לצאת לקרב עם צבא חזק. בשנת 624 הוא התקדם לצפון מָדַי, שם הרס את מקדש האש הגדול בגנזכּ. מספר שנים אחר כך, בשנת 626, הוא כבש את לזיסתאן. מאוחר יותר באותה שנה המצביא הפרסי שהרבראז התקדם לכלקדון וניסה לכבוש את קונסטנטינופול עם בני ברית אָבַרים. הניסיון נכשל וכוחותיו הובסו, ולפיכך נסוג עם צבאו מאנטוליה בשנת 628. הרקליוס הביס את הצבא הפרסי בקרב נינווה והתקדם לכיוון קטסיפון. ח'וסרו השני ברח מהמעון החביב עליו בדסתגרד (ליד בגדאד) מבלי להראות התנגדות. באותו הזמן חלק מהאצילים הפרסים שחררו את בנו הבכור, קבאד השני (שמלך בחלק מאוד קטן של 628), אותו כלא ח'וסרו השני, והמליכו אותו למלך בליל ה־23 בפברואר 628. ארבעה ימים אחר כך נרצח ח'וסרו השני בארמונו. באותו הזמן חזר הרקליוס בניצחון לקונסטנטינופול. בשנת 629 הוחזר אליו הצלב האמיתי ומצרים שוחררה.
קבאד השני מת מספר חדשים אחר שעלה על כס המלוכה, לכאורה כתוצאה ממחלת הדבר (אם כי יש המשערים שמצא את מותו בהתנקשות שהייתה חלק מן האנדרלמוסיה ששררה באימפריה לאחר מות אביו), והאימפריה הסאסאנית שקעה לאנרכיה בד בבד עם מאבקי כוחות פנימיים בתוך משפחת המלוכה על כס השלטון; יזדגרד השלישי זכה לבסוף בכס, אך בטרם היה בידיו זמן לתפוס את מושכות השלטון עלו על האימפריה הסאסאנית צבאות הח'ליף האסלאמי השני עומר בן אל-ח'טאב והביסו את הצבא הפרסי בקרב אל-קאדסיה, שהתרחש ב-636. המוסלמים התקדמו לתוככי שרידיה של האימפריה וכבשוה, עיר הבירה קטסיפון נפלה לידיהם בתוך זמן קצר והאימפריה הסאסאנית נכבשה וחדלה מלהתקיים.
