הפרדת הדת מהמדינה

הפרדת מוסדות הדת מהמדינה היא רעיון במחשבה המודרנית, לפיו ראוי למוסדות המדינה או הממשלה הלאומית להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים. רעיון זה לרוב מורכב משני חלקים עיקריים, חילוניות המשטר וחופש מדת ברמת המדינה, ומתן חופש דת לפרט ולקהילה מצד המשטר.

ג'ון לוק היה פילוסוף אנגלי שטען בעד המצפון הפרטי, החופשי משליטת המדינה, ולו מיוחסת ראשיתו של הרעיון

הרעיון אומץ במדינות רבות, במידות שונות, על פי התאמה של המערכות המשפטיות והחוקתיות, וההשקפות הקיימות במדינה הספציפית על תפקיד הדת במדינה ובחברה. עקרון דומה בשם לאיסיטה אומץ בצרפת ובטורקיה, בזמן שארצות אחרות עם שיעור חילון חברתי גבוה כמו נורווגיה השאירו הכרה חוקתית בדת המדינה. הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה מקביל להרבה רעיונות פוליטיים וחברתיים, כולל החילוניות, חופש הדת, פלורליזם בין דתות וזרמים דתיים.

מקובל לייחס את ראשיתו של הרעיון לפילוסוף ג'ון לוק, אשר טבע לראשונה את המושג "Separation of Church and State" (מילולית: הפרדת הכנסייה מהמדינה). ביטוי זה שטבע לוק הוזכר לאחר מכן במכתב ששלח תומאס ג'פרסון ב-1802 לבפטיסטים של העיר דאנברי. במכתב זה מתייחס ג'פרסון אל התיקון הראשון לחוקה שיוצר, כהגדרתו, "חומת הפרדה" בין הכנסייה למדינה. בבית המשפט העליון של ארצות הברית נעשה לראשונה שימוש במושג בדיון ב-1878, אך רק אחרי סדרה של תיקים משפטיים שהתחילו ב-1948, החל דיון ציבורי בארצות הברית על המשמעויות הפוליטיות של עיקרון זה.

ישנו מגוון גישות בדבר רמת ההפרדה הרצויה בין דת ומדינה. נקודת ההשקפה החילונית גורסת כי על הדת והמדינה להיות נפרדות לחלוטין זו מזו. אחרים גורסים כי על המדינה להיות בעלת מעורבות חלקית בדת, כגון על ידי תמיכה כלכלית שוויונית במוסדותיה, אך אל לה להתבסס על דת אחת כדת המדינה. נקודת ההשקפה הדתית גורסת כי המדינה, ולפעמים גם האזרחות והלאום, קשורים לחלוטין בדת. דוגמאות לכך, ניתן למצוא ברטוריקה של גורמים דתיים בעניין, כמו "אומה נוצרית" או "מדינה יהודית" ו"מדינת הלכה".

הפרדת הדת והמדינה קשורה לחופש הדת, אך אלו שני נושאים שונים, ואין להסיק באופן מוחלט כי במדינה שנהוגה בה דת מדינה אין חופש-דת. כמו כן מדינה שאין בה דת-מדינה אין ודאות שיהיה בה חופש דת. מדינות רבות מאפשרות חופש באמונה הדתית, אך אין מדינה המתירה חופש פולחן מוחלט. קיימים חוקים האוסרים ביגמיה, קיום יחסי מין עם ילדים, קרבנות אדם וכדומה, זאת גם כאשר מעשים אלו ודומיהם מהוים חלק מאמונתה הדתית של קבוצה מסוימת.

היסטוריה

ימי הביניים

המודלים של יחסי הדת והשלטון בימי הביניים בעולם הנוצרי לעומת העולם מוסלמי נראים, לפחות מבחינה מוסדית או שלטונית, מנוגדים למדי. באימפריה המוסלמית הח'ליף היה גם השליט הפוליטי וגם מנהיג דתי המתאפיין בדרגה רוחנית גבוהה, כך שלא התאפשרה הפרדה רעיונית או ממשית בין הדת והשלטון. החיבור ההדוק בין השניים התבטא היטב גם בדמותו של הנביא מוחמד, שהיה מנהיג צבאי בעל כיבושים מרשימים, ובד בבד מנהיג רוחני, מייסד הדת המוסלמית. לעומת זאת, בעולם הנוצרי יחסי הדת והשלטון היו מורכבים למדי. בעוד באימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון) המודל היה דומה לזה של האימפריה המוסלמית, הרי שבאימפריה הרומית הקדושה המודל היה שונה. למראית עין נראה כי הייתה קיימת הפרדה בין הדת והמדינה, שכן באימפריה הרומית המערבית פעלו שתי מערכות מקבילות: המערכת הדתית בראשות האפיפיור, שהייתה אמונה על כל האספקטים המוסריים והדתיים בהתנהלות האימפריה, והמערכת החילונית בראשו של המלך או הקיסר, שהייתה אמונה על ההתנהלות הפוליטית והכלכלית של האימפריה. עם זאת, אין להסיק מכך כי המערכות פעלו באופן מנותק אחת מהשנייה, אלא להפך, אירועים רבים הוכיחו כי הדת והמדינה היו כרוכות זו בזו באירופה המערבית של ימי הביניים, וכי הקשר ביניהן היה חזק וסבוך מאוד, ולא ניתן היה להתירו. כך לדוגמה, היה זה דבר שבשגרה שקיסרים מינו בישופים, ואפיפיורים היו בעלי קרקעות וסמכויות שיפוט, דבר שהביא לא פעם למתחים והתנגשויות בין המערכות. גישה אחת במחקר ההיסטורי קובעת, שלא היה הבדל מהותי בין המודלים, שכן בשניהם הדת והמדינה היו קשורות בקשר הדוק, וכי ההבדל הוא מוסדי או ארגוני בלבד. גישה אחרת במחקר גורסת כי היה הבדל מהותי, שכן באימפריה המוסלמית השכילו לבטל את המתח בין הדת והמדינה, ואילו באימפריה הרומית המערבית המתח היה נוכח ודומיננטי.

המודל המוסלמי

המודל המוסלמי מבטא חיבור מובנה בין הדת והשלטון. חיבור זה מושתת על דמותו של הנביא מוחמד, מייסד הדת המוסלמית, שהיה מצביא דגול והביא לכיבושים באמצעות צבאותיו. מחקרים מעריכים כי הוא עצמו לחם ב־8 קרבות מרכזיים, הוביל 18 פשיטות ותכנן מבחינה אסטרטגית עוד 38 מבצעים צבאיים. כמו כן, מוחמד עצמו נפצע פעמיים במהלך קרבות ואף הוביל מספר רפורמות צבאיות אשר שינו לחלוטין את מבנה הצבא, ואפשרו לו להגיע לכיבושיו המרשימים. מוחמד היוה מודל של נביא שהוא גם לוחם, כך לא ניתן להפריד בין האספקטים הרוחניים לאלה הצבאיים או גשמיים של דמותו, והם אף משלימים אחד את השני ושואבים לגיטימציה זה מזה.

מוחמד האמין בשימוש בכוח לצורך קידום מטרות פוליטיות ודתיות, כך טבע את המושג "ג'יהאד", זוהי מלחמת קודש שהיא לחימה בשירות ערכי הדת או לשם הפצת הדת. ביטוי זה מופיע מספר פעמים בקוראן ומבטא את החיבור ההדוק בין הדת ובין הצבא, הכיבוש המדיני והעצמה: "ונלחמתם (בכופרים) עד כלות והייתה הדת לאלוהים" (סורה 2, פסוק 189). " שים ידך ביד אחיך בשורות הג'יהאד, והתחבר עימם בכוח בקשר האחווה למען אללה, ותהיו כבניין יצוק, שחלקו האחד מחזק את חלקו האחר, ואז תזכו כולכם באהבתו של אללה ובתמיכתו, כדבר של אללה: אללה אוהב את הנלחמים למענו הערוכים בשורות, כמו היו בניין יצוק" (סורה 61, פסוק 4). כך, השימוש בכוח מהווה הוכחה לאמיתות הדת וגם מקרב את המאמין אל אלוהיו.

מוחמד השריש את המושג "האומה המוסלמית", זוהי קהילה חדשה אשר הורכבה מהשבטים הערביים המתאחדים לגוף אחד ומקבלים על עצמם מערכת חוקים אחת. האומה מושתת על אמונה בדת אחת ורצון להמשיך את המשיח ולקיים את מסריו. מוחמד האמין כי האומה תמנע סכסוכים פנימיים, כך שאף ליצור חברה שהיא אחידה ומגובשת. עיקרון זה בא לידי ביטוי ב"חוזה האומה" ("עהד אל אומה") שכתב מוחמד לבני אל מדינה במאה ה-7 לספירה: "בשם אלוהים הרחמן והרחום, זה כתב ממוחמד הנביא בין המאמינים והמוסלמים מקריש ויתרב' (אל מדינה) ומי שהולך אחריהם ונספח אליהם ונלחם עמם. הם מהווים אומה אחת נבדלת משאר האנשים... חסות אלוהים אחת היא לכולם. חסות המוענקת על ידי הפחות ביותר ביניהם מחייבת את כולם, כי המאמינים ערבים זה לזה" (עהד אל אומה, שורות 1,7). מוחמד מדגיש בחוזה האומה את הסולידריות המאפיינת את חברי הקבוצה יחד עם הנבדלות משאר האנשים, זאת על בסיס קבלת החוקים והאמונה המוסלמית.

מוחמד התייחס להיותו שליח האל ולשאלת הממשיכים שלו כפי שמתועד בספרות החדית' המביאה את אמירותיו המרכזיות בנושאים שונים: "דעו לכם והשמרו! לא היה שום שליח ביני ובין ישוע בן מרים. הח'ליף ישמש המחליף שלי באומתי, לאחר מותי.. לכשתמצאו את המהדי (משיח), תנו לו שבועת אמונים! הרי הוא המהדי ונציגו של אללה על פני אדמות" (ספרות החדית', פרק 88). כמו כן, מוחמד הדגיש את החשיבות של האמונה בשליח האל לצורך הגאולה בגן העדן: "אנחה אתכם אל עסקה שתפטור אתכם מעונש כבד: האמינו באלוהים ובשליחו וקומו להיאבק למען אלוהים, בהקריבכם את רכושכם ונפשותיכם. בזאת ייטב לכם, אם אתם יודעים. אז יסלח לכם על חטאיכם ויכניסכם אל גנים שנהרות זורמים למרגלותיהם ואל משכנות נאווים בגני עדן (ספרות החדית', פרק 90).

המודל שהציב מוחמד התממש החל מן המאה ה-7 בדמותו של הח'ליף. הח'ליף, המנהיג האסלאמי של האומה מצופה לדאוג לכל צורכיהם של נתיניו, זוהי משימתו העליונה ובעצם תפקידו הוא מקיים מצווה בעיני האל. סמכותם של הח'ליפים בעיני המאמינים הייתה סמכות רוחנית ופוליטית כאחת, כאשר החוק האסלאמי עמד לרשותם. החוק עצמו ("השריעה") מבטא היטב את החיבור בין הדת לבין השלטון; השריעה מתווה מדיניות בכל תחומי החיים, החל מעניינים גשמיים (כגון דיני צבא, פוליטיקה) וכלה בעניינים רוחניים (כגון צומות, עלייה לרגל). הח'ליפות העבאסית אשר פעלה במאות 9–13 באימפריה המוסלמית שאבה את הלגיטימציה לשלטונה מהיות הח'ליפים צאצאיו של אל עבאס, בן דודו של מוחמד ובני שבט קורייש. שלטון הח'ליפות הלך ותפס תאוצה במאות 9–10 לספירה כשלטון בעל חשיבות רוחנית, כממשיכי מוחמד בעולם וכמבצעי חזונו החברתי והדתי. הח'ליף נהפך לסמל לאחדות האומה המוסלמית ולשומר הסף של החוק האסלאמי

חיבורו של אבו אלחסן עלי אבן מוחמד אלמוארדי (Abu al-Hasan Ali Ibn Muhammad IbnHabib al-Mawardi) "על שאלת האימאמיות" שמופיע בספרו "חוקי הממשל האסלאמי" מהמאה ה-11 (Al-Ahkam al-sultaniya) מבטא את העקרונות המרכזיים ביותר בשלטון הח'ליפות. אלמוארדי היה משכיל מומחה לענייני החוק האסלאמי אשר חי בדרום עיראק. אלמוארדי שירת בתפקידים פוליטיים שונים במסגרת שלטון הח'ליפות העבאסית והקדיש את הגותו להגדרת המשמעות ותחומי האחריות של שלטון הח'ליפות: "אללה יתעלה נתן ייפוי כוח למנהיג שינהיג את האומה, וימלא את מקום הנביא, ובאמצעותו שמר על העדה והפקיד בידיו את השלטון, כדי שניהול העניינים ינבע מדת חקוקה ותהא הסכמה כללית על שיקול הדעת שפועלים לפיו" (על שאלת האימאמיות, עמוד 2) . העקרונות המרכזיים בחיבור הם החוזה בין הקהילה למנהיג, המבנה ההיררכי של הקהילה והטוטליות של החוק האסלאמי ושל ההנהגה. בשלושת העקרונות הללו ניתן למצוא חיבור אינהרנטי בין הדת ובין השלטון. הח'ליף נתפס כבעל תפקיד מהותי עבור הקהילה שכן הוא ממלא מקומו של הנביא בעולם, הוא מופקד על הדת, על החוק המוסלמי ועל השלטון. בתמורה לכך שהקהילה שמה מבטחיה במנהיג הוא מספק את כל צורכיהם של נתיניו, הרוחניים והגשמיים כאחד. עקרון ההיררכיה מתאר את המבנה הנוקשה של החברה במסגרתו יש הנהגה אחת מרכזית אליה יש נאמנות רבה, את הח'ליף מותר היה להחליף רק במקרים חריגים ביותר. עקרון הטוטליות מתבטא בין השאר בכך שהח'ליף הוא המוודא את מימושו של החוק האסלאמי, חוק שמהווה הבסיס לניהול החיים. הטוטליות היא גם בהיותו של צבא האומה בשירות האמונה וגם בפירוט הארוך של סמכויותיו וחובותיו של הח'ליף: "חובותיו של הח'ליף הן עשר: שמירה על הדת בהתאם ליסודותיה האיתנים ולמה שהסכימו עליו ראשוני האומה המוסלמית, ואם מופיע מכניס חידושים (לא רצויים) בדת, או מישהו שסוטה ומעלה פקפוקים, הוא מסביר לו את הראייה ומבהיר לו את דרך האמת ומודיע לו את הזכויות והמגבלות שהוא מחויב בהן. זאת, כדי שהדת תהיה מוגנת מהיווצרות סדק כל שהוא ויימנע מהאומה המוסלמית להיכשל" (על שאלת האימאמיות, עמוד 5). הח'ליף צריך להקדיש את כל מהותו לשמירה על האינטרסים של נתיניו, הדרישות ממנו הן רבות ואינן מתפשרות, כאשר הדימוי החוזר הוא של רועה צאן השומר על עדרו בכל מאודו " "כל אחד מכם רועה, וכל אחד מכם אחראי על צאן מרעיתו" (ספרות החדית', פרק 80). בחיבורו של אלמוארדי אין שום אזכור למתח האפשרי בין המדינה לדת, עובדה שמוכיחה עד כמה הרעיון היה רחוק מתודעתם של אלמוארדי ושל בני תקופתו.

שלטון הח'ליפות הלך ואיבד מכוחו במהלך המאה ה-11 בעקבות גורמים חדשים בזירה הפוליטית, עיקרם שיעים. המחלוקת הפוליטית הייתה למעשה על שאלת הסמכות הדתית, כאשר המשכילים השיעים ביקרו את שלטון הח'ליפות על כך שהח'ליף הולך ונהיה דומה לשליט פוליטי, ראש האומה המוסלמית אבל לא בעל סמכות דתית. לפי המודל השיעי, האימאם הוא גם מנהיג פוליטי וגם בעל סמכות רוחנית לפרש את ההלכה ולפסוק פסיקות. תפיסה שיעית מרכזית בתחום זה היא "שלטון חכם ההלכה", לפיה איש דת צריך לעמוד בראש המדינה. כך, הפוליטיקה והדת הלכו בד בבד במציאות האסלאמית הימי ביניימית וכאשר חל ריחוק מסוים בין השלטון ובין הלגיטימציה הדתית לפועלו, תהליכים שונים וידאו כי הקשר בין הדת ובין השלטון לא יותר.

המודל הנוצרי: האימפריה הרומית הקדושה

אוגוסטינוס

באימפריה הרומית הקדושה התקיימה הפרדה פורמלית בין המערכת החילונית ובין המערכת הדתית, אך למעשה התקיים קשר הדוק בין השתיים. פאולוס (Paulus), שליחו המרכזי של ישו ומייסד הדת הנוצרית כתב בב"איגרת אל הרומיים" כך: "כל נפש תיכנע לגדולת הרשויות כי אין רשות כי אם מאת האלוהים והרשויות הנמצאות על יד אלוהים נתמנו. לכן כל המתקומם לרשות ממרה את פי האלוהים והממרים יישאו את עוונם" (הברית החדשה, האיגרת אל הרומים י"ג, פסוקים 1–2). כלומר, הציות לסמכות השלטונית מהווה ציות ישיר לאל, שכן כל סמכות פועלת בחסדו. כאן פאולוס מנסח לראשונה את הקשר ההדוק בין השלטון ובין האל. כמו כן, פאולוס קובע כי תפקידה של הסמכות השלטונית הוא לקדם את התוכנית האלוהית "כי משרתת אלוהים היא לטוב לך אבל אם הרע תעשה ירא כי לא לחנם חגר-חרב היא כי משרתת אלוהים היא לשלם גמול ולשפך חמה על עשי הרע" (הברית החדשה, האיגרת אל הרומים י"ג, פסוק 4).

אוגוסטינוס (Augustinus), תאולוג מרכזי ואחד מאבות הכנסייה התייחס במאה ה-4 בספרו "עיר האלוהים" למתח התמידי בין המערכת הדתית לזו השלטונית: "העיר הארצית שלא תיכון לעולמים (שהרי לא תהיה עוד עיר משיבוא עליה העונש החמור מכל) מוצאת לעצמה את טובה בעולם הזה וצמחו בו, ככל שאפשר לשמוח בדברים האלה.. קרועה עיר זאת בתוך עצמה על ידי מדנים, מחלוקות, מלחמות וניצחונות שהם או מהרסי חיים או קצרי ימים" (עיר האלוהים, פרק 4). אוגוסטינוס קבע כי המדינה היא תוצר של החטא הקדמון ומהווה עונש על התנהגותו הלא מוסרית של האדם. עם זאת, אם היא מתנהלת כראוי היא יכולה להוות התיקון לאי מוסריותו של האדם. מכאן, שלמדינה יש תפקיד חשוב בהובלת האדם אל עבר הגאולה אך היא מתאפיינת בהיותו של האדם יצור פגום בעל תאוות ואינטרסים, זאת בניגוד לעיר האלוהים שהיא נעלית במהותה .

החל מהמאה ה-4 לספירה הנצרות הוכרה כדתה הרשמית של האימפריה הרומית על ידי הקיסר קונסטנטינוס (Constantinus). מיד לאחר התנצרות האימפריה החלו לפעול של שתי מערכות במקביל: המערכת הדתית- כנסייתית בראשו של האפיפיור, והמערכת החילונית בראשו של הקיסר. במהרה הכנסייה החלה לצבור נכסים רבים ואדמות, בין השאר בשל תרומות של בני האצולה. הכנסייה תפסה את תפקידה המרכזי כהצלת נשמותיהם של המאמינים ואת תפקידה של הסמכות החילונית כעיסוק בעולם החומרי, מכאן שהכנסייה תפסה את סמכותה בהכרח כגבוה יותר שכן היא עוסקת בעניינים ברומו של עולם. במשך מאות שנים המערכות הללו שיתפו פעולה ופעלו מתוך תפיסת שותפות ומערכת איזונים הדדית. לראיה, האפיפיורים ואנשי הכנסייה שימשו פעמים רבות כיועצים פוליטיים, המנזרים היוו מוקד חשוב בפיתוח של חינוך ותרבות, הקיסר סייע בפעילות המסיון במסגרת כיבושיו השונים ושאב את הלגיטימציה לפעולותיו מתוך תפיסת כהונתו ב"חסד האל".

הפאודליזם אשר התפתח במאה ה-11 החליש את כוחה של הכנסייה שכן הנאמנות של המאמינים הפכה ללוקאלית, כלומר נאמנות לאציל המקומי. במאה ה-11 הכנסייה מצאה עצמה בעמדה חלשה מאוד ביחס למערכת החילונית וסבלה מבעיות מוסריות שונות. במובנים רבים הנזיר בעת הזו היה דומה יותר לאדם בעל תפקיד פוליטי ופחות לאדם בעל תפקיד רוחני. עם מינויי של היילדברנד (Hildebrand) לאפיפיור בשנת 1073 התרחשה "הרפורמה הגרגוריאנית" שקראה לחזרה למודל שהציבו ישו והשליחים . כך, גרגוריוס השביעי (Gregory VII) קרא לטיהור רוחני של הכנסייה והחזרתה לעמדת כוח, הטיהור כלל בין השאר לחימה בתופעות של מכירת משרות כנסייתיות בכסף ונישואי כמרים. גרגוריוס קרא להשבת הסדר הישן על כנו תוך הגבלת הסמכויות של הסמכות החילונית והכפפתה מחדש לסמכות הכנסייתית. גרגוריוס סבר שהכנסייה היא הריבון ומקור הסמכות בכל ההחלטות המתקבלות באימפריה הרומית המערבית, והמלוכה אינה אלא גוף מבצע של הנורמות אשר הכנסייה מכתיבה .

התכתיב האפיפיורי (Dictates papea) הוא מסמך בן 27 סעיפים המפרטים את עקרונות הרפורמה שערך גרגוריוס ופורסם בשנת 1075. המסמך מתאר אספקטים דתיים ופוליטיים בסמכותו של האפיפיור ומחזק את היותו בעל סמכות רוחנית ופוליטית עליונה ובעל יכולות ייחודיות "רק האפיפיור רשאי להדיח בישופים או לבטל הדחתם.. הוא רשאי להדיח קיסרים .. אסור לשום אדם לשפוט אותו.. הכנסייה הרומית לא טעתה מעולם ואף, כפי שמעידים כתבי הקודש אינה יכולה לטעות לעולם.." (התכתיב האפיפיור, סעיפים 3, 12, 19 22).

הסוגיה של מינוי אנשי הדת הייתה שורש המחלוקת בין האפיפיור לבין הקיסר, מחלוקת שכונתה "מאבק האינווסטיטורה" (The investiture controversy) על שם טקס ההסמכה של אנשי הדת. הבישופים היו לא רק בעלי סמכות דתית נרחבת אלא בעלי כוח פוליטי רב, בעיקר בשל היותם בעלי אדמות ואיכרים, ולפיכך בעלי סמכויות שיפוט וגביית מיסים. לכן, שאלת הסמכות למנותם הייתה שאלה משמעותית לא רק בשל האינטרסים הפוליטיים הברורים שמאחוריה אלא גם בשל האופן בו גרגוריוס תפס את תפקידו. בתור שליח האל בעולם, ממשיכו של ישו ושל פטרוס גרגוריוס סבר שזוהי חובתו לקבל החלטות משמעותיות ברחבי האימפריה, שכן רק כך יתקבלו ההחלטות הראויות אשר יובילו למימוש החזון הנוצרי ולגאולת נשמות המאמינים בגן העדן . בתגובה לתכתיב האפיפיורי הקיסר הגרמני היינריך הרביעי (Heinrich IV) מכנס ועידה בשנת 1076 ושולח אל גרגוריוס מכתב במסגרתו הוא מטיח טענות שונות באפיפיור, בעיקר טענות אישיות הנוגעות לחוסר מוסריותו של גרגוריוס: " אני היינריך המלך בתוקף הסמכה קדושה של אלוהים כותב אל היילדברנד שאינו נזיר אמיתי אלא נזיר מזויף. הנך ראוי לברכה זאת שכן לא יימצא ולו גם דרג אחד בכנסייה אותו לא הבאת לידי אי-כבוד... לא היססת להרים יד נגד הסמכות המלכותית שהוענקה לנו על ידי אלוהים. אדוננו ישו המשיח זימן אותנו אל המלוכה אך לא זימן אותך אל הכהונה אליה הגעת על ידי מרמה, ממון וחרב... אתה אשר אינך ירא את האלוהים מבזה אותי הממונה על ידי האלוהים. אנוכי היינריך, מלך בחסד האל" (מתוך: המכתב של הקיסר היינריך לאפיפיור גרגוריוס). מכתבו של היינריך היה מכתב מתריס למדי, במסגרתו הוא הגדיר עצמו כשליחו האמיתי של האל וקרא להדחתו של האפיפיור, זאת תוך ציון תמיכתם של מרבית בישופי גרמניה בהדחה .

תגובתו של גרגוריוס לקריאת התגר לא איחרה לבוא. הוא הכריז חרם על הקיסר, הדיח את כל הבישופים הגרמנים ושחרר את כל הווסאלים מנאמנותם אל היינריך. כך הוא הצליח להחליש את כוחו של היינריך ולהוכיח את עליונתה של הכנסייה על הסמכות החילונית. השיא של המאבק בין השניים הגיע בשנת 1077 במעמד שכונה לימים "ההליכה לקנוסה" (The walk to Canossa) ואף הפך למטבע לשון המסמך הפסד משפיל. בעוד האפיפיור גרגוריוס שהה בטירתו שבקנוסה, עיר בהרי האלפיים האיטלקיים, הקיסר היינריך הבין שאם לא יתפייס עם גרגוריוס זה יכרות ברית עם מתנגדיו ויחליש אותו עוד יותר. היינריך המתין מספר ימים בשלג לפגישתו עם האפיפיור, אלמנט משמעותי של השפלה ושל הפסד. לבסוף, השניים נפגשו במפגש שתועד רבות על ידי סופרים וציירים של התקופה. כך, מתאר גרגוריוס לנתיניו את המאורע: "שם במעמד מעורר רחמים הוא השליך הצידה את בגדי מלכותו, נשאר עומד לפני השער יחף, ולא חדל להתחנן בדמעות לעזרה ולנחמה. אכן, רבים תמהו על הקשיחות הבלתי רגילה של ליבנו, לבסוף משגברה עלינו כנות חרטתו ותחנוניו המתמידים, התרנו עבותות החרם וקיבלנו אותו חזרה" (מתוך: המכתב של האפיפיור גרגוריוס לנתיניו). מאורע זה לא הביא לסופה של המתיחות בין השניים ובוודאי לא לסוף "מאבקי האינווסטיטורה" והמתיחות שבין הסמכות החילונית לסמכות הדתית. סיומו של המאבק מתוארך לשנת 1122 עם פרסום ה"קונקורדט של וורמס" (Concordat of Worms) אשר הגדיר מחדש את חלוקת הסמכויות. עם זאת, השאלה של הסמכות והיחס בין הדת והשלטון נותרה מורכבת וסבוכה באימפריה הרומית המערבית לאורך כל ימי הביניים. במובנים רבים הרצון להפריד את התחומים וליצור שתי מערכות מקבילות לא צלח, שכן מאבקי כוח ושאלות מוסריות גרמו לכך שכל סמכות "כרסמה" בתחומי האחריות של הסמכות השנייה ואף דמתה לה .

המודל הנוצרי: ביזנטיון

עם התנצרות האימפריה הרומית במאה ה-4 לספירה האימפריה המזרחית נקטה בגישה שמזכירה את המודל המוסלמי בכל הנוגע ליחסי הדת והשלטון. החיבור ההדוק בין הדת לשלטון התבטא בדמותו של הקיסר הביזנטי שנתפס כמיישם התוכנית האלוהית בעולם. הקיסר היה גם הכהן הגדול וגם מקור החוק והשלטון והנצרות נתפסה כדבק המלכד של האימפריה . אמברוזיוס, (Ambrose), בישוף והוגה מרכזי בנושא יחסי הדת והשלטון מתאר את המצב באימפריה המזרחית במאה ה-4 כך: "היכן שמעת הו אימפרטור רב חסד שאנשים שמחוץ לכנסייה יוכלו לשפוט בישוף בענייני אמונה? תן לאנשים שמחוץ לכנסייה להשמיע את טענותיהם, והבישופים יקשיבו להם. תן לבישופים ללמוד מאנשים שמחוץ לכנסייה. אך, ללא צל של ספק, כשאנו מעיינים בכתבי הקודש או בדברי הימים, מי יכול לשלול את העובדה כי בענייני אמונה, אני אומר בכל הנוגע לאמונה, הוטל על הבישופים לשפוט את האימפרטורים הרומיים ולא להישפט על ידם" (מכתבו של אמבורזיוס לוולנטיניאנוס). כך, אמברוזיוס מתנגד לחוסר ההפרדה בין המערכת החילונית לזו הדתית באימפריה הרומית במזרחית.

התקופה המודרנית

במדינות רבות כיום נהוגה הפרדת דת ומדינה ברמות שונות. עם זאת עדיין קיימות מדינות בהן שולטת הדת והמדינה כפופה לה, דוגמת איראן.

מניעים לדיון בנושא

להלן מספר סיבות התומכות בהפרדת הדת מן המדינה:

• מבחינה היסטורית, נרמסו בדרך כלל זכויות המיעוטים על ידי הרוב. אלו המשתייכים לקבוצת מיעוט דתית מצאו עצמם לעיתים קרובות מוטרדים, נרדפים ומנודים חברתית.
• הדת עשויה לפגוע במדינה. אמונה דתית, למשל, עשויה לגרום למדינה להיכנס למלחמה הרסנית, או לחלופין לעמוד מן הצד דווקא כאשר שימוש בכוח נחוץ לשמירה על המדינה. הדת עשויה להשפיע על מדיניות ציבורית באופן שיפגע באלו שאינם נשמעים לצווי הדת. דוגמה לכך היא יחסה של הכנסייה הקתולית אל הבפטיסטים, שהוביל לרדיפתם והגירתם לארצות הברית. בנוסף, אמונה דתית עשויה להקשות על הוויכוח הפוליטי, שכן בלתי אפשרי להתווכח עם אמונה.
• המדינה עשויה לפגוע בדת -על ידי שלילת טקסים דתיים, איסור על השתתפות או קיום אספקטים שונים שבהם מתבטאת הדת בחיים האזרחיים, או העדפת דת אחת על פני האחרת תוך פגיעה בדת שאינה מועדפת.

חילוניות מול שלטון הדת (תאוקרטיה)

חילוניות היא האמונה שמוסדות המדינה צריכים להיות חילוניים. כלומר, העדרה של דת מדינה, אי העדפת דת אחת על פני האחרת, ואי קיומם של מניעים דתיים לפעולותיהם של הפוליטיקאים. במדינה חילונית, לדתות אין כל כוח פוליטי או השפעה פוליטית על הממשלה. רבות מן הדמוקרטיות המערביות מעניקות חשיבות רבה להפרדת הדת מן המדינה. לחלקן, כגון ארצות הברית וקנדה, אף יש סעיפים מיוחדים בחוקה שפורשו כאיסור על הממשלה להעדיף דת אחת על פני האחרת.

בדמוקרטיות אחרות, כגון בריטניה, קיימת דת מדינה אך השפעתה מוגבלת ולא נוגעת כמעט לשוויון בין האזרחים. במדינות כאלו ייתכן שראש הממשלה או ראש המדינה, או אישים בכירים אחרים, יידרשו לפי חוק להיות בני הדת המוגדרת כדת מדינה.

קצהו השני של הספקטרום היא התאוקרטיה: מדינה בה אין כלל הפרדה בין דת ומדינה, ובה החוק והמשפט מבוססים על פירוש טקסטים דתיים, כגון התנ"ך או הקוראן. מדינות כאלו הן למשל ערב הסעודית, איראן והוותיקן. במדינות כאלו מנוהלים עסקי המדינה על ידי סמכות דתית או נציגיה המורשים. האזרח בתיאוקרטיה אמור להיות בן דת המדינה מתוקף היותו אזרח, ונדרש חוקית להאמין ולקיים מצוות דת זו.

אף על פי שהם דוגלים במדינה נייטרלית מבחינה דתית, בדרך כלל אין החילונים חושבים שעל המדינה להתנגד לדת. בכל זאת האשימו ביקורות דתיות מסורתיות את החילוניות כאתאיזם. אלו שהאמינו כי למדינה מחויבויות דתיות, או שעליה להישמע לערכים דתיים, החשיבו בדרך כלל את החילוניות כאתאיזם או אי-דת.

מספר פילוסופיות פוליטיות, כגון המרקסיזם, מתנגדות ככלל לדת, ורואים בהשפעתה על המדינה והחברה גורם שלילי. מדינות הדוגלות רשמית בגישה זו, כגון מדינות הגוש המזרחי במזרח אירופה, יהיו אתאיסטיות באופן רשמי, וירדפו מי שיאמין בדת כלשהי. כיוון שמצב של אתאיזם מדיני נדיר מאז נפילת הגוש הקומוניסטי, לרוב לא מדובר עליו, והדיון נסוב בעיקר בין אלו המצדדים בחילוניות לבין אלו המצדדים בשלטון הדת.

יש טוענים כי החילוניים המתנגדים לביטוי דעות דתיות על ידי מנהיגים פוליטיים, או מעל בימת הממשלה, סותרים למעשה את חופש הביטוי. הסוגיה הופכת מורכבת יותר כאשר קשה לקבוע האם המנהיג הפוליטי מדבר בנימה אישית או מתוקף עמדתו הפוליטית.

הפרדת דת ומדינה למעשה

הפרדת הדת מן המדינה מופיעה במספר אופנים:

• חוקית
• וולונטרית, כגון כנסיות המאפשרות קיום טקסים דתיים בכנסייה או בבית

ישנן מדינות המקימות הפרדת יציבה בין דת ומדינה, ואחרות בהן הנושא מצוי בוויכוח פוליטי בלתי מוכרע. חוקת 1905 בצרפת החלה פולמוס בנושא שאף הוביל להתפרעויות.

הפרדת דת ממדינה היא נושא הקשור לחופש הדת אך נפרד ממנו. במדינות שונות בהן קיימת דת רשמית, כגון בריטניה ובלגיה, קיים עם זאת גם חופש דת. עם זאת ייתכן כי לא תהיה למדינה דת או דתות רשמיות, ובכל זאת תהא מתנגדת לאתאיזם או לבני דתות שאינן בני הדת המקובלת. בארצות הברית, למשל, אין דת רשמית כלשהי ובכל זאת נרדפו האתאיסטים במחוזות רבים במהלך המאה ה-19.

ישנם פירושים שונים למהות הפרדת הדת מן המדינה:

• מנקודת מבט חוקית וכלכלית: אל למדינה ליזום פעילויות דתיות או לממנן, ואולי אף רצוי לאסור מימון פעילויות לא דתיות שמאורגנות על ידי ארגונים דתיים.
• התנגדות להפיכת האמונות הדתיות לגורם משפיע על המדיניות הציבורית, מניעת התערבות רשויות דתיות בענייניהן של רשויות המדינה, ומניעת קידום פוליטיקאים המביעים עמדות דתיות במסגרת תפקידם הציבורי.

בצרפת, למשל, חל איסור על פי החוק למימון פעילויות דתיות מכספי המדינה (למעט הכמרים הצבאיים ושבחבל אלזס-לורן), אך המדינה כן מממנת פעילויות לא דתיות של מספר בתי ספר דתיים פרטיים, אם הדבר תואם את מדיניותה הכללית ואינו מבוסס על ההבחנה הדתית. בדרך כלל נשמרת הדת בצרפת מחוץ למעגל הפוליטי.

הפרדה ידידותית והפרדה עוינת

אנשי אקדמיה הבדילו בין סוגים שונים של הפרדת דת ממדינה, הפרדה ידידותית והפרדה עוינת. ההפרדה הידידותית מגבילה את התערבות הממסד הדתי בענייני המדינה, אבל גם מגבילה את התערבות המדינה בענייני הממסד הדתי. הגישה העוינת, מבקשת לתחום את הדת אל ביתו של האדם או אל הכנסייה, המסגד, או בית הכנסת, ומבקשת להגביל במידה מסוימת את לימודי הדת, וטקסים פומביים של אמונה דתית.

המודל הלוחמני של החילוניות צמח עם המהפכה הצרפתית, והיא מאופיינת גם במהפכה המקסיקנית, וחוקת ספרד מ-1931. המודל העוין הזה יכול להיראות בעיני אנשים מסוימים כדומה למדינות אתאיסטיות, ככל הנראה מכיוון שחילוניות זו באה מכיוון של אנשים אתאיסטים.

הפרדת הדת מהמדינה בצרפת בשנת 1905 וההפרדה הספרדית ב-1931 אופיינו כעוינות ביותר במאה העשרים, אם כי המדיניות של אותן מדינות נחשבת ידידותית למדי כיום. נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, עדיין מגדיר את המדיניות הנוכחית כ "לאיסיטה שלילי", והוא מעוניין לפתח "לאיסיטה חיובי" ולישם מדיניות פתוחה יותר לדת. העוינות של המדינה כלפי הדת נחשבות לסיבה למלחמת האזרחים הספרדית, ולמלחמת האזרחים במקסיקו.

הפילוסוף הצרפתי ז'אק מריטיין שעסק בן השאר בכתיבת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, הצביע על ההבדלים בין המודל שנמצא בצרפת לבין המודל שהיה בארצות הברית באמצע המאה העשרים. הוא החשיב את המודל האמריקאי לידידותי יותר, מכוון שהיה "הבדל חד ושיתוף פעולה אמיתי" בין המדינה לממסד הדתי, שהוא כינה "אוצר היסטורי" והוא הזהיר את ארצות הברית כי "בבקשה, שמרו על זה ואל תתנו לרעיון לסטות ולדמות לרעיון האירופי".

מדינות המקיימות הפרדה בין דת ומדינה

במדינות שונות נהוגות גישות שונות לגבי ההפרדה.

אוסטרליה

מאז הקמת האיחוד האוסטרלי ב־1901 ניתן בה חופש דת ודת המדינה הוצאה מן החוק. פרק 116 בחוקה האוסטרלית אומר: אין לאיחוד לחוקק חוק כלשהו לביסוס דת כלשהי, או לקידום השקפה דתית, או לאיסור פעילות בשם דת כלשהי. הדת לא תהווה קריטריון לקבלה להכשרה למשרד או למשרה ציבורית. מספר שופטים אוסטרליים הרחיקו לכת באמרם כי אל לממשלה לתמוך בבתי ספר דתיים פרטיים כלל. בכל זאת מאשר בית המשפט הגבוה של אוסטרליה באופן עקבי מימון בתי ספר דתיים.

נושא הפרדת הדת מן המדינה באוסטרליה נדון באופן כללי פחות מאשר בארצות הברית. הפרלמנט האוסטרלי עדיין פותח את מושביו היומיים בתפילה. ההשתתפות בתפילה אינה חובה אך רבים מחברי הפרלמנט משתתפים בה.

קנדה

כמו לרוב המדינות, גם לקנדה נקודת מבט משלה באשר ליחסי הגומלין הראויים בין דת ומדינה. אין בקנדה דת מדינה, אך ישנן מספר קבוצות דתיות מועדפות. ברוב חלקיה של קנדה קיימת מערכת חינוך קתולית במקביל לזו הציבורית. בתי ספר אלה, המנוהלים לפי עקרונות קתוליים וכוללים פעילויות דתיות, ממומנים על ידי הממשלה הקנדית ממש כשם שממומנים בתי הספר החילוניים. הם מקבלים גם תלמידים שאינם קתוליים ואף שאינם נוצריים, המעוניינים ללמוד בהם בשל רמת החינוך וההזדמנות ללמוד בסביבה בה המוסר והרוחניות אינם מחוץ לתחום. כרוב המדינות, צורת ההפרדה המאפיינת את ארצות הברית אינה קיימת בקנדה. אין איסור או הגבלה על מימון ממשלתי לפעילויות דתיות.

מגילת החרות והזכויות של קנדה, הכלולה בחוקה, קובעת כי "קנדה מיוסדת על בסיס עקרון ההכרה בעליונותו של האל ומצוותיו". לעומת זאת, חופש הדת מובטח. בית המשפט העליון של קנדה, במקרה של Her Majesty The Queen in Right of Canada v. Big M Drug Mart Ltd., [1985] (1 S.C.R. 295) קבע כי החוק משנת 1906 שחייב את רוב בתי העסק להיות סגורים ביום ראשון אינו לגיטימי ב"חברה דמוקרטית וחופשית", ומהווה ניסיון בלתי חוקי לכונן חוק על בסיס דת (ראו גם החוק הכחול).

צרפת

מאז 1905 קיים בצרפת חוק המחייב הפרדת בין דת ומדינה, ואוסר על המדינה להכיר או לתמוך בדת כלשהי. לפי חוקת צרפת מהווה חופש הדת זכות חוקתית. במהלך הזמן דנו רבות בחוק זה. צרפת דבקה ברעיון החילוני laïcité, שמשמעותו אי התערבות ממשלתית במישור החיים הדתיים ואי התערבות דתית בענייני הממשלה, וכן נייטרליות ממשלתית קשוחה בנוגע לענייני דת. פניית פוליטיקאים לאמונות דתיות לצורך הצדקת מדיניות ציבורית נחשבת מעידה מביכה, שכן מקובל להותיר אמונות דתיות מחוץ למישור הציבורי. אמנם מדיניות המס הציבורי תומכת במספר בתי ספר הקשורים לכנסייה, אך בתי ספר אלו חייבים להסכים ללמד לפי תוכנית לימודים זהה לזו של בתי הספר הציבוריים, ונאסר עליהם לאלץ את תלמידיהם להשתתף בשיעורי דת או להפלות תלמידים על בסיס דתי.

כנסיות, בתי כנסת, מקדשים וקתדרלות שנבנו לפני 1905 ועל חשבון מתפלליהם, נחשבים כעת רכוש המדינה והכלל. עם זאת מותר להשתמש בהם לצורך פעילות דתית בתנאי שהשימוש רצוף. יש הטוענים שקיים בנושא זה סיבסוד לא הוגן המפלה לרעה את האסלאם.^{[דרוש מקור]}

בחבל אלזס-לורן שהיה בשליטת גרמניה כשנקבעה חוקת 1905 והוחזר לצרפת רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עדיין תקף החוק שקדם ל-1905 ומבוסס על קונקורדט, המבטיח מימון ציבורי למוסדות הכנסייה הקתולית, הלותרנית, הקלוויניסטית וכן ליהדות, כולל חינוך ציבורי בדתות אלו. מאפיין ייחודי לחבל זה הוא תשלום לכמרים על חשבון המדינה, והבישופים ממונים על ידי הנשיא בהמלצת האפיפיור. ויכוח תקופתי פורץ מדי פעם בנוגע לנושא זה וכן מאפיינים חוקיים יוצאי דופן אחרים של החבל, כמו גם בנוגע להוצאת דתות אחרות מכלל הסדר זה.

גרמניה

בתקופה שאחרי המלחמות שלאחר תקופת הרפורמציה חילק העיקרון "אשר לו השלטון, לו הדת" את האימפריה הרומית הקדושה למדינות בעלות אמונה אחידה. עיקרון זה, שהיה מורכב בשל השינויים בגבולות המדינות בתחילת המאה ה-18, בא לקיצו עם נפילת כל המונרכיות הגרמניות במהפכת 1918.

כיום נפרדת הדת בגרמניה מן המדינה, אך קיים שיתוף פעולה ביניהן בתחומים רבים, שהחשוב שבהם הוא התחום החברתי. כנסיות וקהילות דתיות, אם הן גדולות, יציבות ונאמנות לממסד, עשויות לקבל מן המדינה מעמד מיוחד כ"שיתוף פעולה במסגרת החוק הציבורי" המתיר להן לגבות מס מיוחד מחבריהן. הכנסות אלו נאספות על ידי המדינה בתמורה לתשלום שמעבירה הכנסייה למדינה. לימודי דת (לחברי אותה דת) כנדרש על ידי המוסד, הם דבר רגיל ברוב בתי הספר בגרמניה. הם מאורגנים על ידי המדינה אך נמצאים במקביל בהשגחת הקהילה הדתית בהתאמה. מורי לימודי הדת מוכשרים באוניברסיטאות ציבוריות.

הורים, או התלמידים עצמם החל מגיל 14, רשאים להחליט שלא להשתתף בשיעורי הדת, אך רוב בתי הספר דורשים השתתפות בשיעורי "אתיקה" או "פילוסופיה" כתחליף. בחלקים מגרמניה קיים מספר קטן אך משמעותי של בתי ספר דתיים הממומנים ברובם (אם כי לעולם לא מימון מלא) על ידי המדינה. עם זאת איש אינו חייב ללמוד בהם. ויכוח ציבורי משמעותי התקיים בעניין כאשר הצהיר בית המשפט החוקתי הפדרלי בשנת 1997 על אי-חוקיות החוק הבווארי המחייב הצבת צלב בכל כיתה. בוואריה החליפה חוק זה בחוק שדרש את אותו הדבר, אלא אם כן יגישו ההורים תלונה רשמית נגד המדינה.

עם העלייה המשמעותית במספר המוסלמים בעקבות הגירתם לגרמניה, התפתח דיון מתמשך בנושא הצעת שיעורי אסלאם לתלמידים המוסלמים. תוכניות אלו נבלמו בשל קשיים בארגון תוכנית לימודים שתתאים לכל הספקטרום האסלאמי. לאחרונה קבע בית המשפט האדמיניסטרטיבי הפדרלי כי הפדרציה האסלאמית בברלין נכללת בהגדרת קהילה דתית על-פי החוק בברלין (השונה משמעותית משאר המדינה). כתוצאה, החליטה ממשלת ברלין להתחיל בהוראת אסלאם בבתי ספר ציבוריים באזורים בהם אחוז משמעותי מן האוכלוסייה הם מוסלמים. ויכוח מתמשך מתנהל בנושא הכנסייה הסיינטולוגית, כיוון שמדינות גרמניה מסרבות להכיר בקבוצה זו כזכאית למס המיוחד שגובות קהילות דתיות, ומחשיבות אותה כ"עסק" לענייני מיסים. בנושא זה הועלו טענות כי הכנסייה הסיינטלוגית מטפחת תרבות טוטליטרית. אך אין בטענות אלו כדי לאסור את פעילותה של הכנסייה הסיינטולוגית בגרמניה.

יפן

סעיף 20 בחוקתה של יפן, שנקבע ב־1946 ועדיין תקף, קובע הפרדה בין ארגונים דתיים למדינה והבטחת חופש הדת: " אל לארגון דתי כלשהו לקבל יתרונות כלשהם מן המדינה, או לקחת חלק בפעילות רשות פוליטית כלשהי. אין להפלות אדם שלקח חלק בפעילות דתית כלשהי, חגיגה או פולחן. על המדינה וגופיה להימנע מחינוך דתי או פעילות דתית אחרת". עם זאת, קיימת ביפן מפלגה בעלת זיהוי דתי המזוהה עם בודהיזם.

היסטורית, בזמן מלחמת העולם השנייה, לפני כינון הממסד הקיים כיום וכאשר הייתה האימפריה היפנית לא דמוקרטית, הייתה דת השינטו הדת המגובה על ידי הממשלה, אשר העמידה את הקיסר הירוהיטו, כצאצא של אלת השמש אמטראסו, בראש המדינה.

הפיליפינים

במהלך השנים הרבות בהן היו הפיליפינים נתונים למשטר קולוניאלי לסוגיו, עברה מערכת היחסים בין דת ומדינה שינוי: משיתוף פעולה של הכנסייה הקתולית עם הממשלה בתקופה הספרדית ועד להפרדה כיום. להרחבה בנושא מעמד הכנסייה והמדינה כיום - ניתן לעיין בדו"ח בנושא חופש הדת שהופק על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית.

שוודיה

בשוודיה הופרדה הכנסייה הלותרנית חלקית מן המדינה בשנת 1999. הכנסייה השוודית עדיין נהנית ממעמד מיוחד. כיום ניתן לרשום ארגונים של דתות נוספות, אך אלו לא יזכו למעמד דומה וכן לא יוכלו לספק שירותים כגון נישואין וקבורה. מאמצים מתמשכים מתקיימים בשוודיה לביטול המעמד המיוחד ממנו נהנית הדת הרשמית. מאמצים אלו הוכתרו בהצלחה חלקית, למשל בנושא נישואין: כל אדם מורשה על ידי השלטונות יכול כיום לקיים טקס זה.

טורקיה

טורקיה מחשיבה עצמה כמדינה בעלת הפרדה כמעט מוחלטת בין דת ומדינה מאז תקופתו של מוסטפא כמאל אשר ב־3 במרץ 1924 הפרידה את השלטון (הח'ליפות) מן האסלאם. משמעות הדבר למעשה היא כפיפות הדת לשלטון, יותר מאשר הפרדה. האסלאם הסוני, המהווה רוב באוכלוסייה, מאורגן דרך המדינה בעזרת "המחלקה לשירותים דתיים" וממומן על ידי המדינה. קהילות סוניות עצמאיות הן בלתי חוקיות. דתות מיעוט, כגון האסלאם העלווי, הארמנים והיוונים אורתודוקסים ממומנות על ידי הממסד כדתות עצמאיות, והיחס אליהן סובלני בדרך כלל, אך מימון זה אינו מעניק זכויות קהילתיות כלשהן. עם זאת מעניק הסכם לוזאן זכויות דתיות מסוימות ליהודים, ליוונים ולארמנים, אך לא - למשל - לסורים אורתודוקסים או קתולים.

מאז עליתם לשלטון של ארדואן ומפלגתו האיסלמיסטית, בשנת 2003, גברה השפעת האסלאם על המדינה בטורקיה. אף על פי שבאופן רשמי קיימת הפרדה בין המדינה לדת, ואף על פי שחוקי השריעה (ההלכה האיסלאמית) אינם מוכרים כחוקי המדינה, בפועל המדינה מתנהלת כיום תחת השפעה דתית, ותכנים איסלאמיים זוכים לתהודה ציבורית רבה. ניסיון להשיב את ההגמוניה החילונית באמצעות הפיכה צבאית ב-2016 נכשל, והוביל לתגובת נגד של מפלגת השלטון.

ארצות הברית

במאה ה-16 והלאה במאה ה-17 החלה הגירת אירופאים רבים ליבשת אמריקה, למה שיכונה לימים ארצות הברית. חלקם הונעו על ידי השאיפה לעצב את אמונתם באופן חפשי. אלו כוללים מספר גדול של נונקונפורמיסטים כמו גם פוריטנים, צליינים וקתולים. למעט יוצאי דופן מועטים כגון רוג'ר ויליאמס מרוד איילנד ולורד בלטימור הקתולי ממרילנד, רובן הגדול של קבוצות אלו לא האמינו בסובלנות דתית, ובמקרים מסוימים אף הגיעו לאמריקה בשאיפה לכונן תיאוקרטיה. היסטוריה זו ואמונות אלו אוחדו אל תוך חוקת ארצות הברית עם אישור מגילת הזכויות המכילה את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. הסעיף בתיקון הראשון המאמץ את עקרונות המייסדים בנוגע להפרדה בין דת ומדינה וחופש הדת ידוע כסעיף היסוד. סעיף זה קובע כי "אל לקונגרס לאשר חוק בעניין מוסד הדת, או האוסר חופש פולחן..." הפרשנות לסעיף זה היא באחריות בית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר מלחמת האזרחים הועבר בקונגרס הרפובליקני התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, להבטיח שעקרונות מגילת הזכויות ייושמו על ידי ממשלות המדינות, הווה אומר מדינות הדרום. על כל פנים החליט בית המשפט העליון ליישם זכויות אלו באופן סלקטיבי על ידי שורת החלטות לאורך מספר שנים, בתהליך הקרוי "אינקורפורציה".

נקודת המבט המודרנית, שאומצה על ידי בית המשפט העליון במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, היא שאין אפשרות לשום ממשל – פדרלי, מדינתי או מקומי – להחליט על פעולה או מדיניות המעדיפה באופן מוחלט דת אחת על פני האחרת, או המעדיפה מאמין באלוהים או באל על פני שאינו מאמין. שופט בית המשפט העליון קלרנס תומאס, המעדיף את פירושם של המייסדים לחוקה וליישומיה, אינו מסכים עם נקודת מבט זו.

ההפרדה בעידוד בית המשפט לא התרחבה לכל היסודות של דת אזרחית. חוקית, נושא המטבע האמריקני את המוטו "באל נשים מבטחנו". מושבי הקונגרס נפתחים בתפילה, ושבועת הנאמנות מכילה את הביטוי "אומה אחת, בחסות האל". פסקי בית המשפט תומכים באזכורים דתיים-לכאורה אלו ורואים בהם ביטויים טקסיים לא מהותיים, או משתמשים בתאוריות חוקיות אחרות. לאחרונה נעשו ניסיונות לשנות את הסטטוס קוו, ללא הצלחה. מספר ביטויים דתיים שהיו בשימוש ציבורי, כגון חלקים מסוימים מעשרת הדיברות באולמות בתי משפט או סצנות של הולדת ישו בשטחים ציבוריים, הוכרזו לאחרונה כבלתי חוקיים.

הדת משחקת תפקיד משמעותי בפוליטיקה הלאומית, בייחוד בוויכוחים אודות שאלות מוסריות כגון הפלה מלאכותית, המתת חסד והומוסקסואליות. עולות גם שאלות הקשורות ישירות ליחסי דת - מדינה, כולל השאלה העולה לאחרונה לגבי השימוש ב"שוברי בתי ספר" - האם יש לאפשר להורים להשתמש בהם לצורך תשלום לימודי ילדיהם בבתי ספר דתיים, אם לאו, וכן מעמדן של יוזמותיו מבוססות האמונה של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש.

המשתתפים הדתיים הבולטים ביותר בפוליטיקה הלאומית הם הנוצרים האוונגליים, הקשורים באופן כללי למפלגה הרפובליקנית ופועלים בדרך כלל באזור הקרוי "חגורת התנ"ך" בדרומה ובמרכז מערבה של ארצות הברית. גם פרוטסטנטים אחרים, קתולים, מורמונים, יהודים, לא-מאמינים ובעלי אמונות אחרות אף הם פעילים למדי. מספר קבוצות דתיות שואפות להגביר את יכולתה של הממשלה לאפשר ביטויים דתיים שונים. קבוצות אלו מדגישות לעיתים קרובות את הדמוגרפיה וההיסטוריה הנוצרית של המדינה. גישה השכיחה בקרב הפוליטיקאים בעלי מחנה תומכים דתי חזק היא שילוב טקסטים דתיים ואמונות לתמיכה במדיניות מסוימת. באזורים אחרים תיתכן סובלנות פחותה לביטויים כאלו מצד פוליטיקאים ועובדי המנגנונים הממשלתיים.

למרות העדר דרישות דת מבחינה חוקית מעובדי מנגנוני המדינה, מעדיפים המצביעים בדרך כלל להצביע לאדם שהם יכולים להזדהות עמו, גם מבחינת האמונה הדתית. כמעט לכל נשיא הייתה זיקה לנצרות. לפחות 90% מחברי הקונגרס העשירי מ־1998 ידועים כנוצרים, כאשר הקתולים, הבפטיסטים והמתודיסטים לבדם מהווים כמחצית מהם. הדמוגרפיה המקומית מגוונת יותר, ולפיכך גם נטיותיהם הדתיות של הפוליטיקאים המקומיים.

תביעות בארצות הברית בנושא ההפרדה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אקטיביזם אמריקני בעד ההפרדה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מדינות אחרות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מדינות בעלות דת מדינה

פינלנד

מעמד הכנסייה האוונגלית הלותרנית הפינית והכנסייה האורתודוקסית הפינית מוגן בחוק. לשתי הכנסיות זכות לגבות מס מן החברים בהן ומן התאגידים שבבעלותם, ומס זה נגבה על ידי המדינה. ניהול הכנסיות נעשה מתוקף חוקי הכנסייה, שטיוטותיהם מוכנות על ידי כנסייה ונחקקים על ידי הפרלמנט. באוניברסיטאות המדינה קיימים לימודי כמורה של דתות המדינה.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל

ערכים מורחבים – דת בישראל, חילוניות בישראל

בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל: "ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! ... לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".

חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התייחס אף הוא לסוגיה זו: "חובתנו היא להבהיר מלכתחילה, שאף כי המדינה תתייחס במלוא הכבוד לרגשות הדתיים של העדה, לא תוכל להחזיר את מחוגי השעון כדי לעשות את הדת עיקר עיקרים בהנהגת המדינה. הדת תצומצם בבתי כנסיות ובבתי המשפחות הרוצות בה; היא תתפוס מקום מיוחד בבתי הספר, אבל לא תפקח על משרדי הממשלה של המדינה".

דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, הזהיר ביוני 1954 את ראש הממשלה השני משה שרת: "אין לנו להפריד הדת והמדינה". הוא נימק זאת בכך ש"קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי". טיעון נוסף של בן-גוריון היה כי עדיף למדינת ישראל להחזיק את הדת בידה, ולא לאפשר מצב כי הדת תהיה גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו.

סוגיית הפרדת הדת מן המדינה בישראל סבוכה ומורכבת. אפשר לראותה כמאבק פוליטי הסובב סביב כוחם של מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים; אפשר לראותה כמאבק בין תרבות יהודית לתרבות דמוקרטית. מעצם הגדרתה, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, ולהגדרה זו מספר השלכות מעשיות. חוק השבות, לפיו זכאי כל יהודי להגר לישראל, מעניק זכות לאזרחות על בסיס מוצא יהודי, אך כבר מהגדרה זו ניכר המתח שבין הדת למדינה. בעוד תיקון החוק מ-1970 קובע שזכאי עליה הוא גם אדם שסבו היה יהודי, הרי שאותו תיקון וההלכה מגדירים כיהודי רק בן לאם יהודיה או אדם שהתגייר. חגי ישראל הם ימי חופש מבית הספר ומהעבודה ולפי החוק עבודה בהם מצריכה היתר מיוחד. כמו כן, ישנם מספר חוקים המבוססים על ההלכה האורתודוקסית. איסור הצגת חמץ בפומבי בפסח; אי פעולת תחבורה ציבורית בשבת באזורים שונים בארץ; ענייני נישואים וגירושים בישראל הם בסמכות בתי דין דתיים רשמיים שמפעילה המדינה. כך פסולי חיתון על פי ההלכה האורתודוקסית, למשל כהן וגרושה, לא יכולים להתחתן בישראל, אלא רק בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל. כל אלו ועוד מציירים תמונה של מדינה אשר לה דת רשמית, שאין בה הפרדה בין דת ומדינה. עם זאת, בישראל אזרחים לא-יהודים רבים, וכן אזרחים יהודים רבים אשר אינם מקיימים את מצוות היהדות. בישראל קיימת במידה רבה סובלנות דתית כמדיניות – בני דתות אחרות זכאים לחופשה בימי חגם, והם יכולים להקים מוסדות ציבור דתיים כגון כנסייה ומסגד. גם האזרח היהודי החילוני אינו מחויב לקיים מצוות היהדות כל עוד אינו מפר חוק.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל נתונה בוויכוח מתמיד: מחד גיסא, טוענים חלק מהחילוניים, אין רצונם לקיים את מצוות הדת, וראוי שמדינה דמוקרטית מודרנית לא תכפה על אזרחיה קיום חוקים שלדעתם אבד עליהם הכלח, בניגוד לרצונם. מאידך גיסא, טוענים חלק מהדתיים, הפרדת הדת מהמדינה תגרום לאבדן צביונה של המדינה כמדינה יהודית. עם זאת, יש דתיים שסוברים שיש להפריד דת ממדינה, ומאידך יש חילונים שסוברים שאין לעשות כן. ויכוח עז בסוגיה נטוש בכל רובדי החברה: החל ברמת הכנסת, בנוגע לחוקים שונים, דרך אנשי ציבור ורוח, וכלה ברמת הרחוב: חסימת כבישים בשכונות חרדיות בשבת או הפגנות לאפשר גידול חזירים בארץ הן דוגמאות לכך. עד עתה אין הכרעה בסוגיית הפרדת הדת מן המדינה. מן הנושאים העומדים בראש סדר היום ועולים לכותרות מדי פעם נמצאים נושא הגיור, נישואין וגירושין, כשרות, שבת ואזרחות. אחד הגורמים המונעים החלטה בנושא הוא היעדר חוקה במדינת ישראל. דבר זה מאפשר פירוש מרחיק לכת של חוקי יסוד שונים וכוונת המחוקק, לשביעות רצונו של צד אחד ולמורת רוחו של הצד האחר.

החוקר פרופ' בנימין נויברגר הראה במחקריו כי בעולם רווחים בנושא ארבעה מודלים: "(1) הפרדה בין דת ומדינה (ארצות-הברית, צרפת, הקנטונים ז'נבה ונוישטל בשווייץ); (2) כנסייה רשמית (אנגליה, סקוטלנד, דנמרק, נורווגיה, פינלנד, יוון); (3) כנסייה נתמכת (איטליה, ספרד, פורטוגל, אירלנד, פולין); (4) דגם שיתוף הפעולה (גרמניה, אוסטריה, בלגיה, הונגריה, רוב הקנטונים בשווייץ, חבל אלזס-לוריין בצרפת)".

ראו גם

• אפליה דתית
• כפייה דתית
• כפייה אנטי-דתית
• חופש הדת
• מכתב הסטטוס קוו

לקריאה נוספת

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: רשימה ארוכה מדי.

• בנימין נויברגר, דת ומדינה במדינות דמוקרטיות, האוניברסיטה הפתוחה.
• מיכאל קרן, גד ברזילי, השתלבות קבוצות "פריפריה" בחברה ובפוליטיקה בעידן שלום: החרדים בישראל המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 1998 .
• אבינועם רוזנק, עיון מחודש במתח בין יהדות למדינה דמוקרטית לאור הפילוסופיה של ההלכה, אביעזר רביצקי (עורך), דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2005, עמ' 489–566.
• אביעזר רביצקי, דת ומדינה במחשבת ישראל: דגמים של איחוד, הפרדה, התנגשות או כפיפות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998.
• הרב נפתלי רוטנברג, 'משפט התורה ומשפט המדינה: השלמה או מסלול התנגשות?' בתוך: ספר מיכאל – בין הזמן הזה לימים ההם, בעריכת פרופ' אבי שגיא, הוצאת כתר, ירושלים, 2007.
• א. דון-יחיא, ההפוליטיקה של ההסדרה: יישוב סכסוכים בנושאי דת בישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות 1997.
• עפרה ישועה-ליית, ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית, הוצאת מעריב, 2011.
• בנימין נויברגר, דת ודמוקרטיה בישראל (1997).
• שלמה חסון, חרדים וחילונים בירושלים בעתיד: תסריטים ואסטרטגיות, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1999.
• חסון, שלמה (עורך), 2002. יחסי דת חברה ומדינה: תסריטים לישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
• ישעיהו ליבוביץ, 1979. יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים, הוצאת שוקן.
• מנחם לורברבוים, 2005. פוליטיקה וגבולות ההלכה, ירושלים, מכון שלום הרטמן.
• אברהם וינפלד, עורו ישנים: בעניין הפרדת הדת מן המדינה, לבאר שיש בכך טובה משולשת, טובת שלימות תוה"ק, טובת שומרי תוה"ק, וטובת אחי, 1985.
• בנימין נויברגר, 1997. דת ומדינה בישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
• יוסף דוד עם איל ינון, הרבנות הממלכתית:בחירה, הפרדה וחופש הביטוי (2000).
• שחר אילן, חרדים בע"מ - התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, הוצאת כתר (2000).
• יגאל עילם, יהדות כסטטוס קוו: פולמוס מיהו יהודי 1958 כהארה על יחסי דתיים וחילוניים במדינת ישראל, תל אביב: עם עובד, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון, 2000.
• ספי רכלבסקי, חמורו של משיח, תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998.
• לורה זרמבסקי, 2002. השסע הדתי–חילוני בעיני מנהיגים ומעצבי דעת קהל בישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
• שולמית אלוני, ההסדר - ממדינת חוק למדינת הלכה (1970).
• שולמית אלוני, דמוקרטיה באזיקים (2008).
• גרשון ווילר, תיאוקרטיה יהודית, הוצאת עם עובד (1976).
• סוגיות יסוד בדמוקרטיה הישראלית, רפאל כהן-אלמגור (1999).1998.
• תמר הרמן, אפרים יער-יוכטמן, יחסי דתיים–חילוניים בישראל: השלכות חברתיות ופוליטיות, תל אביב: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום וקרן קונראד אדנאואר, 1998
• אלעזר וינריב, דת ומדינה: היבטים פילוסופיים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000.
• יהושוע רש, הפרדת הדת מהמדינה או הפקעת מורשת ישראל מידי מקפיאיה (1987)
• הקונפליקט - דת ומדינה בישראל, הוצאת ידיעות אחרונות (2002).
• מרדכי בר-און, צבי צמרת (עורכים), 2002. שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, ירושלים: יד יצחק בן צבי.
• אמנון רובינשטיין, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, 1991.
• אורי הופרט, בחזרה אל הגיטו: ממדינת היהודים למדינת הלכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1989).
• אורי הופרט, הנעצור במדרון? (פיתוח של הספר "ממדינת היהודים למדינת הלכה"), ביצוע: "מערכת", קיבוץ דליה (1999).
• עוזי אורנן, ציפורניו של אשמדאי, הוצאת עינם (1999).
• שלומית יהלום, יהדות ארצות הברית ושאלת ההפרדה בין כנסייה ומדינה (1981).
• יאיר שלג, רבים - להטות?: עמדות רבנים כלפי הדמוקרטיה
• יוסף אגסי, בין דת ולאום: לקראת זהות לאומית ישראלית.
• מיכל סלע, בין הכרזה למציאות: דת ומדינה בישראל (2001).
• בין שלוש רשויות: מאזן זכויות האזרח בענייני דת בישראל.
• ריקי טסלר, בשם השם: ש"ס והמהפכה הדתית (2003).
• מיכאל קורינאלדי, דיני אישים, משפחה וירושה - בין דת למדינה: מגמות חדשות.
• דרך ארץ, דת ומדינה: אסופת מאמרים והרצאות בנושא יהדות, שלטון וערכים דמוקרטיים (2007).
• אליעזר דון-יחיא, הדת בישראל: מעמד, ארגונים, שירותים (1975).
• רוטנברג, מתתיהו, הדת והמדינה (1964).
• חיים כהן, דת ודין (2009).
• מרגית כהן, דת ובג"ץ: דמוי ומציאות.
• יצחק אנגלרד, דת ומדינה: ספר מקורות של הוראות חוק (1973).
• חיים גרבר, דת ומדינה באסלאם (2001).
• אביעזר רביצקי דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים (2005).
• זרח ורהפטיג, דת ומדינה בחקיקה: לקט חיקוקים ופסיקה (1973).
• זרח ורהפטיג, חוקה לישראל: דת ומדינה (1988).
• דנה אריאלי הורוביץ, דת ומדינה בישראל 1994 - 1995 (1996).
• חיים רמבני, דת ומדינה: שיטת מחשבה בתורת הדת והחברה (1943).
• חיים דוד הלוי, דת ומדינה (1969).
• שמעון שמיר ודוד מנשרי, דת ומדינה במזרח התיכון (2006).
• גוטמן, עמנואל, דת, מדינה ופוליטיקה (2009).
• חיים גניזי, דת ומחתרת: בארץ ישראל בתקופת המנדט.
• סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה (2004).
• ירמיהו יובל, זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני (2007).
• מנחם אלון, חקיקה דתית: בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בתי משפט ובתי הדין הרבניים (1968).
• אשר כהן, הטלית והדגל: הציונות הדתית וחזון מדינת התורה בימי ראשית המדינה (1998).
• עמוס עוז, להפריד את הדת מן הדתיים (1992).
• עמי איילון מדרסה: חינוך, דת ומדינה במזרח התיכון (2004).
• אשר כהן וברוך זיסר, מהשלמה להסלמה, הוצאת שוקן, 2003.
• בנימין נויברג, דת ודמוקרטיה בישראל, מכון פלורסהיימר למחקר מדיניות, 1997.
• ידידיה צ' שטרן, מדינה, משפט והלכה. דת ומדינה: תפקידה של ההלכה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.
• ידידיה צ' שטרן, מדינה, משפט והלכה. מה יהודי במשפט הישראלי?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.

באנגלית:

• Robert L. Maddox, Separation of church and state: guarantor of religious freedom(1987).
• Gill Graff, Separation of church and state: dina de-malkhuta dina in Jewish law, 1750-1848 (1985).
• Philip Hamburger, Separation of church and state (2002).
• Alvin W. Johnson and Frank H. Yost, Separation of church and state in the United States(1969).
• Gil Graff, Separation of church and state in thought and practice: application and extension of ’Dina de-malkhuta dina’ in Jewish law, 1750-1848(1983).
• Daniel L. Dreisbach, Thomas Jefferson and the wall of separation between church and state(2002).
• Gregg Ivers, To build a wall: American Jews and the separation of church and state(1995).
• Halperin, Samuel William, The separation of church and state in Italian thought from Cavour to Mussolini(1971).
• Lenni Brenner, Jefferson & Madison on separation of church and state: writings on religion and secularism(2004).
• Segers, Mary C., A wall of separation?: debating the public role of religion(1998).
• David M. O’Brien with Yasuo Ohkoshi, To dream of dreams: religious freedom and constitutional politics in postwar Japan(1996).
• Frank J. Sorauf, The wall of separation: the constitutional politics of church and state(1976).
• Conrad Henry Moehlman, The wall of separation between church and state: an historical study of recent criticism of the religious clause of the first amendment(1951).
• Don K. Price, America’s unwritten constitution: science, religion, and political responsibility(1985).
• Carol Haas, Engel v. Vitale: separation of church and state(1994).
• William G. McLoughlin, New England dissent, 1630-1833: the Baptists and the separation of church and state(1971).
• Paul J. Weber, Equal separation: understanding the religion clauses of the first amendment(1990).

Robert Fatton, Jr. and R. K. Ramazani, Religion, state, and society: Jefferson’s wall of separation in comparative perspective(2008).

• Wood, James Edward, The separation of church & state defended(2001).
• Samuel Rabinove, Religious liberty and church-state separation: why sould we care?(1992).
• Robert L. Cord, Separation of church and state: historical fact and current fiction(1982).
• Ann E. Weiss, God and government: the separation of church and state(1982).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפרדת הדת מהמדינה בוויקישיתוף

• דת ומדינה בראייה ביקורתית - טקסטים נבחרים מאת אינטלקטואלים דתיים
• יחסי דת ומדינה בתפיסתם של הרמב"ם, שפינוזה ומנדלסון
• דת ומדינה באתר מט"ח
• המרכז ללאום, דת ומדינה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• עמדתו של הרב הרצוג בעניין דת ומדינה בישראל., פרסום בארכיון המדינה
• הרב חיים נבון, האם אפשר להפריד את הדת מהמדינה בישראל? הרצאה בסמינר במשפט עברי, 2.8.2019
• הרב נפתלי רוטנברג, ההלכה נגד מדינת הלכה מחלקה ראשונה 11.12.2009
• דפנה מאור, 482 שנים אחרי הנרי השמיני: אף מדינה לא הצליחה באמת להפריד דת ממדינה, באתר TheMarker‏, 2 באוקטובר 2016
• דת ומדינה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• הפרדת הדת מהמדינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מאמרים:

• שלמה שרן, ‏מדוע הפרדת הדת מן המדינה אינה מתאימה לישראל, נתיב 71, נובמבר 1999
• יורם חזוני, ‏היהדות והמדינה המודרנית, תכלת 23, אביב התשס"ו 2006
• גילי זיוון "המדינה שלנו, ככל מדינה בת זמננו, חילונית היא", דעות 26, אייר תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה
• הגבלות על מיסוד הדת באתר חוקה בהסכמה

באנגלית:

• ציטוטים התומכים בהפרדה מאת אינטלקטואלים נבחרים (אנגלית)
• יומן לאירועי דת ומדינה בישראל (אנגלית)
• על ההפרדה בן כנסייה ומדינה בארצות הברית (אנגלית)
• פרויקט "דת ומדינה" של אוניברסיטת בר-אילן הבודק את יחסי דת ומדינה ברחבי העולם (אנגלית)

הערות שוליים

מצאו ערכים לשיפור בנושא ליברליזם: לשכתוב • לעריכה • להשלמה • קצרמרים • חדשים • דורשי מקור • לפישוט • בלי תמונה (יש לגלול את המסך כלפי מטה)