טיגראנס הגדול
טיגראנס השני (140–55 לפנה"ס), הידוע בכינויו טיגראנס הגדול (בארמנית: Տիգրան Մեծ; ביוונית: Τιγράνης ὁ Μέγας; בלטינית: Tigranes Magnus), היה אחד השליטים הגדולים ביותר של ממלכת ארמניה. בתקופת שלטונו (95–55 לפנה"ס) התפשטה ארמניה הרבה מעבר לגבולותיה המסורתיים, והפכה למשך פרק זמן קצר למעצמה אזורית חשובה באזור המזרח הקרוב, לאחר שהשתלטה על שטחים נרחבים, שהיו בשליטת האימפריה הפרתית, וכן על השטחים שנותרו בשליטת האימפריה הסלאוקית ממערב לנהר פרת.
 | |
| מטבע הנושא את דיוקנו של טיגראנס הגדול | |
| לידה |
140 לפנה״ס ארטשט, ארמניה  |
|---|---|
| פטירה |
55 לפנה״ס (בגיל 85 בערך) ממלכת ארמניה העתיקה |
| מקום קבורה |
טיגרנקרט (עיר בירה) |
| בן או בת זוג |
קלאופטרה מפונטוס |
  | |
לפני עלותו לכס השלטון בארמניה, הוחזק טיגראנס במשך עשר שנים לפחות כבן ערובה בחצרו של המלך הפרתי מיתרידטס השני, לאחר שהאחרון הביס את אביו, טיגראנס הראשון, והפך את ארמניה לממלכה וואסלית של האימפריה הפרתית. לאחר מות טיגראנס הראשון בשנת 95 לפנה"ס, הצליח טיגראנס השני לקנות את חירותו מידי הפרתים, בתמורה להסכמתו להעביר לשליטתם חלק משטח ממלכת אטרופאטינה. לאחר שהפך למלך ארמניה הוא הקדיש מספר שנים לביסוס שליטתו על חלקיה השונים של הממלכה. במקביל כרת טיגראנס ברית עם מיתרידטס השישי מלך פונטוס, והתחתן עם בתו, קלאופטרה. הוא תמך באחרון במהלך מלחמת מיתרידטס הראשונה (89–85 לפנה"ס), אך נמנע מהתערבות ישירה במלחמה בינו לבין הרומאים.
לאחר מותו של המלך הפרתי מיתרידטס השני בשנת 88 לפנה"ס, נחלשה מאוד האימפריה הפרתית בעקבות מאבקים פנימיים של השלטון ופלישת שבטים ממוצא סקיתי ממזרח. טיגראנס ניצל מצב זה, כדי להשתלט על שטחים נרחבים, שהשתייכו לאימפריה הפרתית, בצפון מסופוטמיה ובצפון-מערב איראן של ימינו (ממלכת מדי), וכוחותיו הגיעו כמעט עד אקבטנה. בשנת 83 לפנה"ס ניצל טיגראנס מאבקי ירושה פנימיים בתוך הממלכה הסלאוקית, כדי להשתלט על השטחים שנותרו בשליטת האימפריה הסלאוקית ממערב לנהר פרת, כולל סוריה ודרום-מזרח טורקיה של ימינו, ותחום שלטונו השתרע כמעט עד העיר עכו בדרום. האימפריה שהקים טיגראנס השתרעה בשיאה מהים התיכון עד לים הכספי. הוא לקח לעצמו את התואר "מלך המלכים", ונאמר עליו ש-4 מלכים וואסליים שירתו אותו בכל עת. טיגראנס גם בנה 4 ערים חדשות, שנשאו את שמו, באתרים שונים בארמניה, ויישב אותם בתושבים שהיגלה אליהן מהשטחים שכבש.
לאחר שכבש את הממלכה הסלאוקית נפוצו שמועות שהוא מתכוון לכבוש גם את ממלכת יהודה. האיום החדש "הפחיד את המלכה ואת העם" וכשצר טיגראנס על עכו, שם התבצרה קלאופטרה סלנה אשת אנטיוכוס העשירי ואם אנטיוכוס השלושה עשר שאותו רצתה להמליך על סוריה, שלחה אליו שלומציון, מלכת יהודה שליחים עם "מתנות רבות ויקרות" לבקש ממנו לכרות ברית ולהימנע ממלחמה. המחווה של מלכת יהודה הצליחה לפייס את טיגראנס, ששמח על הכבוד שניתן לו על ידי כך שהשליחים הגיעו כל הדרך מירושלים ובתגובה, הפיס את דעתם לגבי חששם ממלחמה.[1][2]
לאחר פרוץ מלחמת מיתרידטס השלישית (אנ') (73–63 לפנה"ס) נמלט המלך מיתרידטס השישי מפונטוס אל ממלכת ארמניה, ומצא מחסה אצל חותנו, טיגראנס. המצביא הרומי לוקולוס דרש מטיגראנס להסגיר את מיתרידטס לידיו, ולאחר שהאחרון סירב פלש עם צבאו לארמניה בשנת 69 לפנה"ס. הצבא המאוחד של טיגראנס ומיתרידטס הובס על ידי הצבא הרומאי בשלושה קרבות גדולים, ושני המלכים נאלצו להימלט לאזורים ההרריים בצפון ארמניה, כדי למצוא שם מחסה. אולם כל נסיונותיו של לוקולוס ללכוד את טיגראנס ומיתרידטס נכשלו, ותנאי הקרקע ומזג האוויר הקשים, ביחד עם שורת מרידות שפרצו בשורות צבאו בשנים 68–67 לפנה"ס, אילצו את האחרון לסגת זמנית משטח ארמניה דרומה.
בעקבות כישלונו של לוקולוס לסיים בהצלחה את המלחמה כנגד מיתרידטס וטיגראנס, החליף אותו הסנאט הרומאי, ומינה במקומו את המצביא פומפיוס בשנת 67 לפנה"ס. באותה שנה פלשו הפרתים בפיקוד המלך פראטס השלישי לשטח ארמניה, בשיתוף פעולה עם בנו של טיגראנס, שמרד נגדו. אולם ניסיונו של הצבא הפרתי להטיל מצור על בירת ארמניה, ארטאשאט (Artaxata) נכשל, והוא נאלץ לשוב על עקבותיו. שנה לאחר מכן, בשנת 66 לפנה"ס פלש הצבא הרומאי, בפיקוד פומפיוס, לממלכת ארמניה. טיגראנס שהיה כבר זקן (בגיל 75) ועייף ממלחמות, נכנע לפומפיוס, ובתמורה הותר לו לשמור על שליטתו בממלכת ארמניה (בגבולותיה הישנים), והוא המשיך לשלוט בארמניה עד למותו בשנת 55 לפנה"ס, כמלך קליינט של רומא. הרומאים השתלטו על השטחים, שנכבשו על ידי טיגראנס ממערב לנהר פרת, והפכו אותם לפרובינקיה רומית.
המגעים הראשונים בין הארמנים ליהודים היו בתקופת שלטונו של טיגראנס הגדול, שהגלה אלפי יהודים לארמניה.[3]
קישורים חיצוניים
עריכה
- טיגראנס הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- טיגראנס הגדול, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ יוסף בן מתתיהו, תרגום: שמואל חגי, ה, מלחמת היהודים, מהדורה חמישית, הוצאת ראובן מס, 1993, עמ' 32–33, פסקה 3 (סעיפים: 113–116)
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ד', סעיפים 421-419.
- ^ Jacob Neusner, A History of the Jews in Babylonia, Part 1: The Parthian Period (עמ' 27) (באנגלית)