לבון טר-פטרוסיאן
לבון הגופי טר-פטרוסיאן (בארמנית: Լևոն Հակոբի Տեր-Պետրոսյան; נולד ב-9 בינואר 1946) הוא פוליטיקאי ארמני. הוא היה נשיא ארמניה הראשון מ-1991 עד 1998. כשהיה חוקר בכיר במכון מטנדראן לכתבים עתיקים, הוא הוביל את תנועת קרבאך למען איחוד המחוז נגורנו קרבאך, שבו רוב אתני ארמני, עם ארמניה ב-1988. אחרי שקיבלה ארמניה את עצמאותה מברית המועצות ב-1991, טר-פטרוסיאן נבחר לנשיאות באוקטובר 1991 עם תמיכה ציבורית גורפת. הוא הנהיג את המדינה במהלך מלחמת נגורנו קרבאך נגד אזרבייג'ן השכנה, שבמהלכה ארמניה תמכה במדינה העצמאית החדשה הרפובליקה של ארטסאך שקמה בנגורנו קרבאך במלחמתה נגד אזרבייג'ן.
 | |||||||
| לידה |
9 בינואר 1945 (בן 79) חלב, סוריה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 ארמניה | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
הקונגרס הלאומי הארמני | ||||||
| בן או בת זוג |
Lyudmila Ter-Petrosyan | ||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה | Levon Ter-Petrosyan signature.png | ||||||
  | |||||||
הוא הואשם בזיוף הבחירות של 1996, שאחריהן נהרו אלפים לרחובות במחאה על התוצאות. בראש המפגינים כמד יריבו שטען לניצחון בבחירות, וזגן מנוקיאן, שהיה קודם לכן עמיתו של טר-פטרוסיאן וראש ממשלתו הראשון, ואחר כך שר הביטחון. העצרות ההמוניות דוכאו באמצעות כוח צבאי. בעקבות חילוקי דעות קשים עם אנשי מפתח ממשלה, ובמיוחד שר הביטחון ואזגן סרקיזיאן וראש הממשלה רוברט קוצ'ריאן, טר-פטרוסיאן התפטר מהנשיאות ב-3 בפברואר 1998.[1]
מעת התפטרותו ועד 2007, טר-פטרוסיאן נותר פעיל בזירה הפוליטית, ואף עשה קאמבק פוליטי בספטמבר 2007, והחליט להתמודד על הנשיאות ב-2008. הוא מתמודד נגד אחד מחברי ממשלתו לשעבר, ובזמן הבחירות ראש הממשלה, סרז' סרקזיאן. לפי תוצאות רשמיות, הוא זכה ברק 21.5% מקולות המצביעים. טר-פטרוסיאן טען שהבחירות זויפו, והוביל אלפים מתומכיו בהפגנות המוניות נגד הזיוף לכאורה, וקרא לבחירות חדשות. אחרי שבוע של הפגנות, הממשלה השתמשה בכוח משטרתי וצבאי לפיזור התומכים של פטרוסיאן, והביאו למותם של עשרה אנשים, ב-1 במרץ 2008.
ב-1 באוגוסט 2008, טר-פטרוסיאן ייסד את הקונגרס הארמני הלאומי, ארגון גג אשר כלל יותר מתריסר מפלגות פוליטיות וארגונים חוץ-ממשלתיים. בתור מפלגת האופוזיציה הראשית בארמניה, הקונגרס הלאומי לא ישב בפרלמנט והיה מעורב בעיקר במאבק בשטח נגד ממשלתו של סרג' סרקזיאן. הם ארגנו עצרות המוניות בעקבות האביב הערבי, והצליחו לדחוף את הממשלה לכמה ויתורים מדיניים. בבחירות של שנת 2012 לאספה הלאומית, הקונגרס הלאומי זכה ב-7.1% מקולות הבוחרים.
תחילת דרכו
עריכהטר-פטרוסיאן נולד בחלב, שבסוריה, למשפחה אשר שרדה את השואה הארמנית ואף לקחה חלק בהתנגדות מוסא דאג. משפחתו היגרה להסובייטית ארמניה באותה שנה בה הוא נולד. בשנת 1968 הוא סיים תואר במזרחנות באוניברסיטת ירוואן. בשנת 1972 הוא השלים תואר שני באוניברסיטת לנינגרד, וב-1987 את הדוקטורט. בשנים 78–1972, טר-פטרוסיאן עבד בתור חוקר זוטר במכון הארמני לספרות. מ 85–1978, הוא החזיק בתפקיד מזכיר המדע במכון מטרדראן, הקרוי על שם הקדוש הקדוש Mesrob Mashdots. מ-1985 והלאה, הוא עבד במכון כחוקר בכיר.
הוא נשוי ללודמילה (לבית פלסקובסקאיה); לזוג יש בן אחד, דוד, ושלושה נכדים (הייק, לבון, וארמין).
קריירה אקדמית
עריכהטר-פטרוסיאן הוא פוליגלוט הדובר ארמנית, אשורית,[2] רוסית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, וערבית. הוא מחברם של יותר מ-70 פרסומים בארמנית, רוסית וצרפתית. הוא חבר באיגוד הסופרים של ארמניה, החברה הצרפתית-אסייתית, אקדמיית מחיטריאן ונציה, והוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לה ברן, אוניברסיטת סופיה, הסורבון ואוניברסיטת שטרסבורג.[3]
תנועת קרבאך ועצמאותה של ארמניה
עריכהועדת קרבאך קמה ב-19 במאי 1988. לבון טר-פטרוסיאן הפך עד מהרה למנהיג בפועל של הקבוצה.[4] מ-10 בדצמבר 1988 ועד ל-31 מאי 1989, הוא היה תחת מעצר בכלא מטרוסקאיה טישינה במוסקבה, יחד עם חברים אחרים מוועדת קרבאך. ב-1989, טר-פטרוסיאן נבחר כחבר מועצת המנהלים של התנועה הפאן-ארמנית הלאומית. מאוחר יותר, הוא הפך ליו"ר הדירקטוריון. ב 27 באוגוסט 1989, הוא נבחר כסגן מזכ"ל הסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית. הוא נבחר שנית ב-20 במאי 1990. ב-4 באוגוסט באותה השנה, הוא הפך ליו"ר המועצה העליונה של ארמניה.[5]
הנשיאות: 1991-1998
עריכה
הקדנציה הראשונה
עריכהטר-פטרוסיאן נבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה העצמאית החדשה של ארמניה ב-16 באוקטובר 1991 נבחר מחדש ב-22 בספטמבר 1996.
בחירות 1996
עריכהבפעם השנייה שהוא נבחר לנשיאות, הבחירות הוכתמו בהאשמות של הונאה בבחירות שדווחו על ידי האופוזיציה, ונתמכו על ידי משקיפים בינלאומיים רבים. כ-200,000 אנשים יצאו לרחובות ולכיכרות במחאה נגד התוצאות, אשר לפיהן טר-פטרוסיאן זכה בקצת מעל 50% מהקולות. אחרי ששני פוליטיקאים הוכו על ידי ההמונים בבית הממשלה (הצמוד לכיכר הרפובליקה, בה נערכו ההפגנות הגדולות ביותר), שוגרו כוחות צבאיים לירוואן, וביניהם טנקים וחיילים, כדי לפזר ולדכא את המחאה. באותו היום, שר הביטחון וזגן סרקיזיאן הצהיר כי "גם אם [האופוזיציה] הייתה לוקחת 100% מהקולות, הצבא וכן כוחות הביטחון ומשרד הפנים לא היו מכירים בה בתור המנהיגות הפוליטית." הפופולריות של טר-פטרוסיאן דעכה עוד יותר, כשהאופוזיציה התחילה להאשים אותו בשפל הפוליטי שארמניה שקעה בו בתקופה הפוסט-סובייטית. קצת יותר משנה לפני הבחירות, בנאום ששודר בטלוויזיה, הוא הוציא מן החוק את מפלגת הפדרציה המהפכנית הארמנית כשהוא מפרט על מזימה לכאורה שנרקמה על ידי המפלגה לנהל פעולות טרור נגד הממשל שלו, ולסכן את הביטחון הלאומי של ארמניה, ולהפיל את הממשלה.
התפטרות
עריכהטר-פטרוסיאן נאלץ להתפטר בפברואר 1998 לאחר שתמך בפשרה בסכסוך על נגורנו קרבאך, אשר ארמנים רבים ראו כמערערת את הביטחון הלאומי. השרים בממשלתו של טר-פטרוסיאן, בהובלתו של ראש הממשלה דאז, רוברט קוצ'ריאן, סירבו לקבל את תוכנית השלום עבור קרבאך שהציעו המגשרים הבינלאומיים בספטמבר 1997. התוכנית התקבלה על ידי טר-פטרוסיאן ואזרבייג'ן, ולפיה תהיה האטה "הדרגתית" של הסכסוך, בעוד קביעת הסטטוס של קרבאך תידחה, וזה היה המכשול העיקרי בין הצדדים. על פי ההסכם, היה על ארמניה להחזיר שטחים שבשליטתה סביב קרבאך לאזרבייג'ן, ובתמורה, אזרבייג'ן וטורקיה יסירו את המצור שהטילו על ארמניה.
הקאמבק
עריכהאחרי התפטרותו, טר-פטרוסיאן המעיט להופיע בפומבי, ונמנע ממגעים עם התקשורת, על אף הספקולציות שהוא ירוץ שוב לתפקיד נשיא ארמניה בבחירות הכלליות של פברואר 2003. במקום הפעילות הפוליטית, הוא הקדיש את זמנו למחקר האקדמי שלו. בשנים 07–2005, הוא פרסם שני כרכים של עבודת מחקר היסטורית, "הצלבנים הארמנים".
בחירות 2008
עריכהב-21 בספטמבר 2007, טר-פטרוסיאן הופיע בנאום הציבורי הראשון שלו מזה כמעט עשור, באירוע בירוואן לציון יום השנה ה-16 של מגילת העצמאות הארמנית. בנאום הוא ביקר בחריפות את קוצ'ריאן. לאחר מכן, טר-פטרוסיאן הכריז באופן רשמי על מועמדותו בבחירות לנשיאות של שנת 2008, בנאום בירוואן ב-26 באוקטובר 2007. הוא האשים את ממשלתו של קוצ'ריאן בשחיתות מאסיבית, ובגנבה של "לפחות שלושה עד ארבעה מיליארד דולר" במהלך חמש השנים הקודמות. הוא מתח ביקורת על טענות הממשלה לצמיחה כלכלית חזקה בארמניה, וטען כי קוצ'ריאן וראש ממשלתו, סרז' סרקזיאן, הגיעו לפתרון בעיית נגורנו-קרבאך שהיא כמעט זהה לזו שהוא קידם עשר שנים קודם לכן. מספר מפלגות אופוזיציה ניצבו מאחוריו אחרי חזרתו אל הזירה הפוליטית, כולל מפלגת העם של ארמניה בראשות סטפן דמירצ'יאן, המפלגה הרפובליקנית הארמנית, בהנהגת ארם סרקזיאן,[6] המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הנצ'אק, תנועת ה"אזדקרום" של ג'יראיר ספיליאן, מפלגת "העת החדשה" ומפלגת מורשת ארמניה, בראשותו של רפי הובאניסיאן.[7]
מחאות
עריכה
התוצאות הסופיות של הבחירות, שנערכו ב-19 בפברואר 2008, שמו את טר-פטרוסיאן במקום השני עם 21.5% מהקולות. ואז הוא ותומכיו האשימו את הממשלה בזיוף הבחירות, טענו לניצחון;[8] והחל מ-20 בפברואר, טר-פטרוסיאן הוביל עשרות אלפים מתומכיו בהפגנות רציפות בירוואן למשך כעשרה ימים.[9]
בשעות הבוקר המוקדמות של 1 במרץ, על פי הדיווחים, בטענה שמוחזקים כלי נשק במחנה המפגינים, הרשויות נכנסו למאהל המחאה לערוך חיפוש. כוחות הביטחון אז פיזרו באלימות קשה את מאות המפגינים במחנה. טר-פטרוסיאן היה תחת מעצר בית דה-פקטו, מאחר שמנעו ממנו לצאת מביתו, אבל הרשויות מאוחר יותר הכחישו את הטענות.[10] כמה שעות מאוחר יותר, עשרות אלפי מפגינים או יותר התאספו בכיכר מיאסניקיאן במחאה על ההתערבות הממשלתית החריפה. המשטרה, המומה מהגודל העצום של ההמון, נסוגה. הנשיא קוריצ'יאן הכריז על מצב חירום בשעה 17:00, מה שאיפשר לצבא להיכנס לתוך עיר הבירה. במהלך הלילה, כמה אלפי מפגינים התבצרו באמצעות אוטובוסים עירוניים שהפגיעו. המשטרה התכתשה עמם, ובעימותים נהרגו עשרה אנשים.[11]
הקונגרס הלאומי הארמני
עריכהב-2011, טר-פטרוסיאן שוב לקח תפקיד מוביל בהפגנות שפרצו בארמניה כחלק מגל תגובות אזוריות בעקבות ההאביב הערבי.[12] בתור המנהיג של הקונגרס הלאומי הארמני, קואליציית ארגוני אופוזיציה אשר קמה שנתיים לפני פרוץ המחאה, טר-פטרוסיאן האשים את הנשיא סרז' סרקזיאן, אשר נבחר בבחירות שבמחלוקת של שנת 2008, שהוא לא מנהיג לגיטימי, וקראו לשחרור האסירים הפוליטיים ולתפטרות הממשלה, ופתיחת חקירה מלאה לאלימות אשר גבתה את חייהם של עשרה מהתומכים שלו ב-2008.[13][14]
הבחירות לפרלמנט של 2012
עריכהטר-פטרוסיאן עמד בראש הקונגרס הלאומי הארמני בבחירות לפרלמנט של 2012. הארגון זכה ב-7.08% (106,903) מהצבעה הפופולרית.[15]
הבחירות לנשיאות של 2013
עריכההקונגרס הלאומי קיים כנס ב-22 בדצמבר 2012. טר-פטרוסיאן דיבר בו על קבוצות פרו-מערביות ופרו-רוסיות בחברה הארמנית ובמפלגות, וכינה אותן "כוחות מסוכנים". טר-פטרוסיאן לא הודיע אם ירוץ לנשיאות בפברואר 2013.[16] כמה ימים אחרי הכנס, ב-25 בדצמבר 2012, טר-פטרוסיאן אמר בראיון שבסופו של דבר הוא החליט שלא להתמודד על התפקיד, ומנה בין הסיבות את גילו (68) ואת המצב במדינה: "דברים כאלה אינם קורים במדינות דמוקרטיות מפותחות... כל הכוח מרוכז בידיהם של קבוצת פושעים אשר גזלו את השלטון".[17]
הודעה רשמית מהקונגרס הלאומית הצהירה שהקבוצה לא תשתתף בבחירות הבאות לנשיאות בכל צורה שהיא, ושלעשות כן יהיה "מתן לגיטימציה למשטר הלא חוקי".[18] שמועות על פרישתו של טר-פטרוסיאן מהפוליטיקה החלו להישמע לאחר הודעתו. העיתונים הארמנים סברו כי לבון זורבאיאן, יו"ר הקונגרס הלאומי, יכול להיות היורש שלו.[19]
ב-7 בפברואר 2013, טר-פטרוסיאן אמר בראיון אחר לעיתון שהוא מכיר בכך שהקונגרס הלאומי אינו יכול להמשיך לפעול באותה המתכונת, ושיש בקבוצה "תסיסות פנימיות".[20] והוא קרא להקמת מפלגה פוליטית מאוחדת.[21]
הבחירות לנשיאות נערכו ב-18 בפברואר 2013.[22] על פי התוצאות הרשמיות, הנשיא המכהן סרז' סרקזיאן זכה עם יותר מ-58% מהקולות. רפי הובאניסיאן, מועמד האופוזיציה העיקרי, אשר זכה ב-37% מהקולות, טען לניצחון ולמחרת החלו הפגנות המוניות. ב-23 בפברואר 2013, טר-פטרוסיאן נאם בפני אספת התנועה הפאן-ארמנית הלאומית. הוא טען שהובאניסיאן ניצח בבחירות, והאשים את סרקזיאן בהטיית הבחירות.[23]
ב-13 באפריל 2013, הקונגרס הלאומי הארמני באופן רשמי הפך מברית של 18 מפלגות וקבוצות למפלגה מאוחדת, על בסיס התנועה הפאן-ארמנית הלאומית. במהלך נאומו באספת הייסוד, טר-פטרוסיאן האשים את הובאניסיאן שאין לו אג'נדה פוליטית במחאות. בפרט, אמר טר-פטרוסיאן, "במהלך אירועי פוסט-הבחירות הנוכחיים, ראיינו בערך את הכל אבל לא תהליכים פוליטיים".[24]
בחירות ירוואן 2013
עריכההקונגרס, כעת מפלגה רשמית, התמודדה בבחירות למועצת העיר ירוואן של 2013. בראש הרשימה עמד ראש עיריית ירוואן לשעבר והאגן חאצ'טריאן.[25] המפלגה לא עברה את אחוז החסימה של 6%.
פרסומים
עריכה- Ter Petrosian, Levon (1992). Ancient Armenian Translations. New York: Krikor and Clara Zohrab Information Center/St. Vartan Press.[26]
- Ter-Petrosyan, Levon (2005). Խաչակիրները և հայերը: Հ. Ա. Ուսումնասիրություն և թարգմանություններ [The Crusaders and the Armenians: Volume I: Research and translations]. Yerevan.[27]
- Ter-Petrosyan, Levon (2007). Խաչակիրները և հայերը: Հ. Բ. Պատմա-քաղաքագիտական հետազոտություն [The Crusaders and the Armenians: Volume II: Historical-political analysis]. Yerevan: Calouste Gulbenkian Foundation.[28]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Astourian, Stephan H. (2001). From Ter-Petrosian to Kocharian: Leadership Change in Armenia (PDF). University of California, Berkeley. אורכב מ-המקור (PDF) ב-20 ביוני 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Hakobyan, Tatul (27 במרץ 2009). "Armenia is a homeland for the Assyrians, who have no homeland". The Armenian Reporter. אורכב מ-המקור ב-30 במאי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hakobyan, Tatul (27 במרץ 2009). "Armenia is a homeland for the Assyrians, who have no homeland". The Armenian Reporter.
Together with other languages, Levon Ter-Petrossian, the first president of Armenia, also knew Assyrian.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Geukjian, Ohannes (2011). Ethnicity, Nationalism and Conflict in the South Caucasus: Nagorno-Karabakh and the Legacy of Soviet Nationalities Policy. Farnham: Ashgate. p. 154. ISBN 9781409436300.
- ^ The Official Levon Ter-Petrosian for President Web Site
- ^ Emil Danielian and Liz Fuller, "Armenian Ex-President Confirms Comeback Plans", Radio Free Europe/Radio Liberty, 1 November 2007.
- ^ Payqar newspaper
- ^ "Armenian opposition candidate accuses prime minister of election violations", Associated Press (International Herald Tribune), 19 February 2008.
- ^ "Thousands challenge victory of Armenian PM in presidential vote in 2nd day of protests", Associated Press (International Herald Tribune), 21 February 2008.
- ^ "Ter-Petrosian ‘Under House Arrest’, Rally Broken Up", Radio Liberty
- ^ "Armenia: Eight Killed After Clashes Between Police, Protesters", Radio Free Europe/Radio Liberty, 2 March 2008.
- ^ "Armenia protests gather pace". Menas Associates. 18 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Ter-Petrosian Sets New Deadline For Armenian Leadership". Massis Post. 8 באפריל 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Armenian Opposition Threatens 'War' If Political Prisoners Not Freed". Radio Free Europe/Radio Liberty. 14 באפריל 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Danielyan, Emil (11 במאי 2012). "Armenian President Wins Big in Parliamentary Elections; Eurasia Daily Monitor Volume: 9 Issue: 90". Jamestown Foundation.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Friends and Foes: Ter-Petrosyan speech seen as unlikely overtures to Kocharyan". ArmeniaNow. 24 בדצמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Vote 2013: Ter-Petrosyan rules out presidential bid over his age". ArmeniaNow. 25 בדצמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Vote 2013: Opposition bloc refuses to take part in presidential race". ArmeniaNow. 27 בדצמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "ANC into a party?: Paper says opposition bloc set to undergo transformation". ArmeniaNow. 29 בינואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Ter-Petrosyan acknowledges dissent within opposition bloc; says ANC to turn into political party". ArmeniaNow. 7 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Political End or New Beginning?: Ter-Petrosyan plans for reformatting opposition bloc draw mixed reactions". ArmeniaNow. 8 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Decision 2013: Armenian first president said all seven candidates are worthy". ArmeniaNow. 18 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Ter-Petrosyan acknowledges Hovannisian's election 'victory', says oppositionist still lacks plan of action". ArmeniaNow. 25 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Ter-Petrosyan sees no 'political process' in Hovannisian's campaign, dismisses accusations". ArmeniaNow. 13 באפריל 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Yerevan Vote 2013: Ter-Petrosyan party to contest municipal elections on its own". ArmeniaNow. 15 במרץ 2013.
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל) - ^ ביקורת על הספר (בארמנית)
- ^ ביקורת על הספר (בארמנית)
- ^ ביקורת על הספר (בארמנית)