עונג

ערך זה עוסק בתחושה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עונג (פירושונים).

עונג או הנאה או כיף גדול הוא מכלול של תחושות שמטבע האדם הוא נצרך להם, ושואף להשיגן.

התחושות נחלקות לכמה קטגוריות:

התענוגות נחשבים לתחושות בעלות פרשנות חיובית בהווה שהאדם נהנה מהם בזמן שהוא מבצע אותם. התענוג הוא זמני וקיים רק בזמן הביצוע ולמשך זמן מוגבל במהלך אכילה, שתייה, שינה, רחצה, וקיום יחסי מין. רדיפה רבה אחרי העונג ("חיי תענוגות") נחשבת לתאווה.
סיפוק נחשב להנאה מהעבר, האדם נהנה מדבר שהוא יצר והסיפוק יוצר תחושה של משמעות. הנאת הסיפוק היא הנאה זמנית הקיימת כל עוד רישומיה של הפעולה המספקת עדיין טבועים באדם.
אושר נחשב להנאה המשכית, האדם נהנה ממי שהוא ומקצב התקדמותו ההמשכית. הנאת האושר קיימת כל עוד קצב התקדמותו הכללית של האדם נמשכת. הגדרה נוספת לאושר היא: תחושה שמקורה בפרשנות חיובית של אדם על חייו.

פעילויות מהנות

פעילויות מהנות יכולות לעורר את תחושת העונג. למשל, משחק עם קבוצת השווים.

תחושת העונג שעולה מתוך ההנאה שבעשייה

פעילות מהנה היא פעילות אשר כדאית בזכות עצמה^[1].

כדי שפעילות מסוימת תהיה מהנה עליה לעמוד במספר תנאים. לראשונה, צריכה להיות התאמה בין אתגרים ומיומנויות כדי למנוע שעמום הנובע מאתגר קל מדי או תסכול מאתגר קשה אשר עלול להוביל לחרדה. לפעילות מהנה צריכות להיות גם מטרות ברורות אשר יקנו לה משמעות, גם כאשר היא אינה מתבצעת כדי להשיג אותן אלא לשם עצמה בלבד. אל המטרות צריך להתווסף משוב מידי אשר יאפשר להעריך מהן התגובות שמתאימות להשגת היעדים של הפעילות ומאילו כדאי להימנע. בנוסף, הפעילות המהנה צריכה לעורר התמקדות וריכוז מעמיקים שמונעים דאגות ומחשבות פולשניות^[1].

על פי רוב פעילויות מהנות מאפיינות את שעות הפנאי. עם זאת, הן יכולות גם לעודד למידה כאשר הן מתבצעות לצורך מטרות חינוכיות. מסיבה זו המשחק הוא כלי נפוץ בהוראה מתקנת.

פיזיולוגיה של העונג

ערך מורחב – מערכת החיזוק

המבנים והמסלולים במוח שמעורבים ביצירת תחושה של עונג מרכיבים את מערכת החיזוק של המוח. כאשר מופיע גירוי חיובי, מופעלים תאי עצב שמפרישים דופמין לתוך מבנה שנקרא גרעין האקומבנס. הפעלתה של המערכת מסייעת לתהליכים של למידה דרך התניה אופרנטית, ומגדילה את הסבירות לחזרה על ההתנהגות שהובילה לתחושת העונג והתגמול. מערכת זו מופעלת על ידי מחזקים טבעיים, כמו מזון ויחסי מין, וגם על ידי גורמים עקיפים שמקדמים את המטרות של בעל החיים, למשל יחסים חברתיים. כמו כן, פעולתה של מערכת החיזוק היא גורם חשוב בתהליכים של התמכרות לסמים.

עונג ביהדות

היהדות אינה רואה פגם מהותי בעונג כשלעצמו. עם זאת, קיימות מצוות האוסרות על האדם תענוגות, כגון ציוויי הכשרות, וכן הגבלות בתחום יחסי המין, ובכלל - לדעת הרמב"ן^[2] אשר קיימת מצוות "קדושים תהיו" המצווה על פרישה מתענוגות מכל סוג שהוא. לדעה אשר "קדושים תהיו" אינה מצווה על פרישה מעונג, המצוות האחרות המגבילות לכאורה עונג, מהוות הגבלות נקודתיות ולא מצביעות על מגמת התנזרות מתענוגות.

בניגוד לדתות אחרות כמו הנצרות והבודהיזם המעודדות נזיריות, מצווה היהדות על "קידוש החומר", כלומר, שימוש במעשים שנעשים בדרך כלל מתוך תשוקה ועונג חומריים בצורה של קדושה והתעלות רוחנית כאמצעי להשגת מטרות נעלות יותר (אך רק לשם מטרה נעלית ובאם ישנה מטרה נעלית כזו בלבד, "קדש עצמך במותר לך". השקפה זו מתבטאת, בין השאר, במושג "סעודת מצווה", בקידוש היין ועוד. מגמה זו בולטת במיוחד בכתבי תנועת החסידות. לאור קבלת האר"י הרואה בעולם החומרי חלק ממקור אלוהי, מייחסים החסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים שהאדם השרוי בהם צריך "להעלותם לשורשם העליון בקדושה" אך זה רק בתנאי שהאדם שקוע בעולם הרוחני בזמן המעשה הפיזי ואינו נתון להנאה והעונג הפיזי כי אם לעונג הרוחני^[3].

מאידך, היו מגדולי החסידות שכתבו שלא כל אחד יכול לעשות את הפעולה האלקית של להעלות את העולם הפיזי לקדושה במעשי היתר אלא רק צדיקים גמורים שאין להם יצר פיזי וגשמי כלל וכל מעשיהם הם רק להכרח לקיום גופם^[4] ולכן כתבו שגם בעת שמתעסקים עם דבר מצווה שבדרך כלל קשור בעונג כסעודת מצווה (כמו בשבת ויום טוב) ויחסי אישות לשם קיום מצוות פרייה ורבייה עדיף למכט בהנאה הגשמית והפיזית. זאת לאור דברי הזהר שמכנה את התענוג הפיזי הגשמי בשם "משחא דחוויא" (תרגום: "עור הנחש") ביטוי ששיך על רוע שהוריד הנחש בחטא אדם הראשון.