בחריין – הבדלי גרסאות

ממלכת בחריין
מוטו לאומי	אין
המנון לאומי	בחריין שלנו
ממשל
משטר	מונרכיה חוקתית
ראש המדינה	מלך בחריין
מלך בחריין	חמד בן עיסא אאל ח'ליפה
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת בחריין
ראש ממשלת בחריין	סלמאן בן חמד בן עיסא אאל ח'ליפה
שפה רשמית	ערבית
עיר בירה	מנאמה 26°12′54.72″N 50°35′19.68″E / 26.2152000°N 50.5888000°E; (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	האספה הלאומית של בחריין
גאוגרפיה
יבשת	אסיה, המזרח התיכון
שטח יבשתי	760 קמ"ר (191 בעולם)
אחוז שטח המים	זניח
אזור זמן	UTC +3
היסטוריה
הקמה
- עצמאות ; - תאריך ; - עצמאות ; - תאריך	מממלכת פרס ; 1783 ; מהממלכה המאוחדת ; 1971
ישות קודמת	State of Bahrain
דמוגרפיה
אוכלוסייה; (הערכה 1 בדצמבר 2024)	1,622,158 נפש (154 בעולם)
צפיפות	2,134.42 נפש לקמ"ר (6 בעולם)
	אוכלוסייה לפי גילאים
גילאי 0–14	18.72%
גילאי 15–24	12.13%
גילאי 25–54	58.46%
גילאי 55–64	6.84%
גילאי 65 ומעלה	3.85%
כלכלה
תמ"ג (2023)	43.21 מיליארד $ (99 בעולם)
תמ"ג לנפש	26,634$ (56 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי; (2022)	0.888 (34 בעולם)
מטבע	דינר בחרייני‏ (BHD)
בנק מרכזי	הבנק המרכזי של בחריין
שונות
סיומת אינטרנט	bh
קידומת בין־לאומית	973
	www.bahrain.bh

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־20:34, 30 בינואר 2013

שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה
פרמטרים [ ראש המדינה, תמונת סמל, שמות מנהיגים, תמונת מפה, תמונת דגל, מנהיגים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ממלכת בחריין (בערבית: مملكة البحرين, ממלכת אלבחרין - ממלכת שני הימים) היא מדינת אי מזרח תיכונית, הממוקמת בארכיפלג במפרץ הפרסי, בדרום-מערב אסיה. ערב הסעודית שוכנת מערבית לבחריין וביניהן מים רדודים, קטאר שוכנת דרומית לה, מעבר למפרץ בחריין. בשנת 1986 הסתיימה הקמתו של גשר וכביש מעל המים, המחבר בין איי בחריין לערב הסעודית. הקמתו של גשר שיהווה חיבור יבשתי דומה, בין בחריין לקטאר, צפויה להסתיים בעתיד.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של בחריין

בחריין הייתה מאוכלסת החל מהזמנים הפרהיסטוריים. מיקומו האסטרטגי של הארכיפלג, בין מזרח ומערב במפרץ הפרסי, וכן האדמה הפורייה, מקורות המים המתוקים והפנינים שניתן לשלות ליד חופיו, הפכו את המקום למרכז עירוני לאורך ההיסטוריה. כבר בסביבות המאה ה-23 לפני הספירה שלטו באיים הדלמונים, אשר חלשו על דרכי המסחר בין ארם נהריים והודו. בחריין כבר הייתה ידועה לאשורים בשם "תלוון", ומכאן שמה ביוונית ובלטינית: "טילוס". במאה ה-6 לפני הספירה סופחו הדלמונים לבבלים. לאחר כיבושה המאוחר יותר על ידי האשורים בחריין נכבשה בידי היוונים, הפרסים ולבסוף על ידי הערבים. בנוסף למיישבים אלו, במאה ה-10 שימשו האיים מקלט לכת המוסלמית של הקרמטים, וסופרים קדומים סיפרו שבזמנו הפיניקים גרו בבחריין, וכן מצאו דמיון בין קבריהם לקברי הפיניקים, אולם היום העלו ספק והזהות נשארה לא ברורה.

בשנת 1521 כבשו הפורטוגזים את האיים, אך המאבק עם הפרסים על השליטה באיים נמשך עד אשר כבשו מהם הפרסים סופית את האיים בשנת 1743. ב-1783 נכבשו האיים על ידי שבט ערבי שבו נמנית שושלת השיח'ים הסונים של אל-קליפה, שמאז שולטת באיים הללו. מנהיגי אל קליפה השכילו להכיר באיום אשר עדיין נשקף להם מהממלכה הפרסית ועל כן פנו לבריטניה כדי שזו תקבלם כמדינת חסות.

בשנת 1932 התגלה לראשונה נפט באיים. גילוי זה הביא תרם רבות למדינה, ואף קירב בינה לבין בריטניה, אשר העבירה אליה מספר בסיסים צבאיים ובכך השפיעה רבות על תרבותה ואופי שלטונה.

לאחר מלחמת העולם השנייה החל להיווצר מתח בין הקהילה הערבית לבריטניה, בין השאר עקב חלקה של בריטניה בהקמת מדינת ישראל. בבחריין מתיחות זו התאפיינה בהתפרעויות רבות כנגד יחסי השלטון עם הבריטים. במהלך שנות ה-60 בריטניה העבירה את ההחלטה לגבי עתידה של בחריין לידי מזכ"ל האו"ם. בשנת 1968 איראן טענה לחזקה על בחריין (וכן על איים אחרים במפרץ הפרסי). איראן לבסוף נסוגה מטענותיה לגבי בחריין לאחר הסכם עם הממשל הבריטי בתמורה לדרישותיה האחרות. לבסוף הוחלט במשאל עם לתת עצמאות לבחריין והבריטים נסוגו באופן סופי מהמדינה בשנת 1971. בחריין הצטרפה לליגה הערבית והיא חברה בה עד היום.

בחריין הפכה לאחד המרכזים הכלכליים הערביים הגדולים במזרח התיכון, אולם לאו דווקא בזכות הנפט שבה. עתודות הנפט בבחריין היו ונותרו מוגבלות. התרחבות הכלכלה וכן ההשפעה המערבית בתחילת המאה הובילו, בין השאר, להחלטותיו של האמיר דאז (והמלך כיום) מ-1999, חמד בן עיסא אל ח'ליפה, להתיר בחירות לפרלמנט, לתת לנשים את זכות ההצבעה ולשחרר את כל האסירים הפוליטיים.

פוליטיקה

בחריין היא מונרכיה חוקתית אשר בראשה עומד כעת המלך חמד אבן עיסא אל ח'ליפה. ראש הממשלה הוא השייח' ח'ליפה אבן סלמן אל-ח'ליפה. הפרלמנט בבחריין מורכב משני בתים, תחתון (אשר הרכבו נקבע בבחירות) ועליון (אשר הרכבו נקבע על ידי המלך). שני הבתים הם בני 40 חברים. תקופת כהונת חבר פרלמנט היא 4 שנים. הבחירות הראשונות לפרלמנט נערכו בשנת 2002 ובין בעלי זכות ההצבעה, נכללו גם נשים.

הבחירות לפרלמנט חיזקו את כוחם הפוליטי של התושבים הסונים והשיעים במדינה, בעקבות ייצוגם בפרלמנט. הפלטפורמה הפוליטית איפשרה להעלות נושאים דתיים על סדר היום המדיני ולבצע תוכניות מסודרות בהתאם להחלטות שהתקבלו. הזרם הליברלי במדינה הגיב לעלייה בכוחן של שתי המפלגות האסלאמיות הדתיות הללו באמצעות קמפיינים שונים להגברת המודעות לזכויות הפרט.

בתגובה לכך שנבחרו רק גברים לבית התחתון של הפרלמנט, מינה המלך 10 נשים לבית העליון, במטרה לקדם את תנועת הנשים במדינה וליצור רושם טוב בפני מדינות המערב (מצב הנשים במדינה הוא טוב ממצבן בשאר מדינות המפרץ הפרסי ובחריין היא המדינה המובילה בשירותי החינוך והבריאות הניתנים לאזרחיה מבין מדינות אלה). בנוסף, מינה המלך נציגים מקרב המיעוט היהודי והנוצרי במדינה^[6]. בשנת 2004 כיהנה לראשונה שרה בממשלת בחריין. בשנת 2008 מינה המלך את הודא עזרא נונו להיות שגרירת בחריין בארצות הברית. נונו היא חברת הפרלמנט היהודיה הראשונה בממלכה, והיהודיה הראשונה שקיבלה תפקיד דיפלומטי בכיר במדינה ערבית כלשהי.

לאחרונה הוקם בית משפט עליון בבחריין, אשר אמור להיות בראש הרשות השופטת במדינה.

כלכלה

על פי סקר האו"ם בינואר 2006, בחריין היא בעלת הכלכלה הצומחת במהירות הרבה ביותר בקרב העולם הערבי. זאת עקב ההתפתחות הנוכחית בתחום המסחר בנפט באזור, אשר ממדיה הכבירים עדיין לא ניתנים להערכה.

תעשיית הנפט בבחריין מהווה כ-30% מהתמ"ג, אך עקב חוסר הוודאות והדלדלות מאגרי הנפט במדינה (הצפויים להחזיק עוד כ-10 עד 15 שנים בקצב השאיבה הנוכחי) הממשלה עודדה כלכלה חופשית ומגוונת. בחריין החלה לעודד חברות זרות להקים את בסיסן במפרץ הפרסי בשטח המדינה ולהשקיע ביוזמות כלכליות בה. כעת כלכלת בחריין מחוזקת בזכות תיירות, בנקאות, תעשייה כבדה ועסקים קמעוניים. דוגמה למיזם לעידוד התיירות הוא הקמת מסלול פורמולה 1 במדינה. המסלול נכנס לסבב היוקרתי והביא פרסום רב למדינה.

חברת התעופה הלאומית של בחריין היא גאלף אייר.

גאוגרפיה

הארכיפלג עליו חולשת בחריין מורכב מ-33 איים, שהם בעיקר מישוריים וצחיחים, בעלי מדבר חם ויבש. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא ג'בל אד דוקאם בגובה 122 מטרים. שטח המדינה הוא 620 קמ"ר סך הכל, קטן יותר מנמל התעופה השכן, "המלך פאהד", בערב הסעודית.

המחצבים במדינה כוללים בעיקר נפט, אך לא באותה מידה כמו שכנותיה במפרץ הפרסי, וכן מעט פנינים ליד חופי המדינה.

ממשלות בחריין

מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת בחריין לחמישה אזורים המכונים "ממשלות" (محافظات):

ממשלת הבירה (محافظة العاصمة) - כוללת את הבירה, מנאמה.
הממשלה המרכזית (المحافظة الوسطى).
ממשלת אל-מחרק (محافظة المحرق).
הממשלה הצפונית (المحافظة الشمالية).
הממשלה הדרומית (المحافظة الجنوبية).

דמוגרפיה

הדת הרשמית בבחריין היא האסלאם ורוב האוכלוסייה אכן מוסלמית. רוב האוכלוסייה המוסלמית משתייכת לזרם השיעי לעומת בית המלוכה הסוני. בעקבות גלי הגירה ועובדים זרים (הבאים לרוב מהפיליפינים וסרי לנקה) החל אחוז המוסלמים לרדת בשנים האחרונות. נכון לשנת 2001 המוסלמים מונים כ-81% מהאוכלוסייה, 9% הם נוצרים והשאר בני דתות אחרות.

לאחרונה החל המרקם הדמוגרפי במדינה להיות קוסמופוליטי יותר: כעת שני שליש מהמדינה הם ערבים בעוד שהשאר הם עובדים זרים ומהגרים, בעיקר מאיראן ומדינות דרום ודרום-מזרח אסיה. את הקהילות במדינה ניתן לחלק לשבט המרכזי (אל ח'ליפה), שבטים בני-ברית לאל ח'ליפה, ערבים שיעים, ערבים סונים מפרס, ערבים סונים מחצי האי ערב, הודים שהשתקעו במדינה לפני גילוי הנפט, ואף קהילה יהודית המונה כ-100 נפשות שרובה מקורה בעיראק.

תוצאות מפקד האוכלוסין שנערך בנסיכות באפריל 2010 העלו כי לראשונה מספר התושבים הזרים בנסיכות גבוה ממספר התושבים המקומיים. מבין 1.234 מיליון בני אדם המתגוררים בנסיכות, 666,172 (כ-54%) היו תושבים זרים, ורק 568,399 היו תושבים מקומיים.^[7]

יהדות בחריין

ערך מורחב – יהדות בחריין

קהילה יהודית בבחריין הייתה קיימת באי כבר במאה ה-7. הנוסע היהודי, רבי בנימין מטודלה שביקר באזור במאה ה-12 הזכיר את קיומם של שתי קהילות יהודיות לחופי ערב הסעודית - כאשר אחת מהן ליד בחריין. במאה ה-19 הגיעו לאי יהודים מהארצות השונות ומספרם נאמד ב-1,500. מאז 1932, מועד גילוי הנפט, חל שינוי ביחס ליהודים, והיום רק יהודים בודדים מצויים באי.

על קיומם של יהודים באי ניתן ללמוד מכתובת במוזיאון הלאומי, שבה נאמר: "בשנה השביעית להג'רה ‏‏(שנת 629), שלח הנביא מוחמד מכתב ...אל שליט בחריין להשליט את האסלאם במדינתו". באי היו מספר נוצרים ויהודים שבחרו לשמור על אמונתם.

במאה ה-19, בטרם גילוי הנפט היה האי למרכז מסחרי. משפחות של סוחרים יהודים הגיעו אליה מאיראן, הודו ועיראק. אחד מהרחובות באי, "דרך אל-מוטאנאבי", כונה בין השנים 1930-1940 בתור "רחוב היהודים" והחנויות בו היו סגורות בשבת. בית-הכנסת באי הוקם בשנת 1930. מספר היהודים נאמד אז ב-1,500 נפש. בשנת 1932, לאחר גילוי הנפט, הגיעה הקידמה לאי ויחד עימה גברו הרגשות האנטי-בריטיים, ששלטו אז במדינה, והאנטי-יהודיים. בתי היהודים נהרסו, בית הכנסת חולל וספרי התורה נגנבו ‏^[8]. בשנת 1947 ברח חלק ניכר מהקהילה. בשנות ה-60 המוקדמות נותרו בה בין 200 ל-300 יהודים. אחרי מלחמת ששת הימים בחרו רובם לעזוב את המדינה. היהודים הבודדים שנותרו חיים בנוחות יחסית. השלטון מגלה פתיחות ליהודים ושמור להם מושב בפרלמנט. בשנת 2000 מונה יהודי בשם אברהם דוד נונו לחבר פרלמנט וכיהן בתפקיד שתי קדנציות. ב-2006 מונתה עורכת הדין היהודייה הודא עזרא נונו (Huda Azra Ibrahim Nunu), אחייניתו של אברהם, לחברת פרלמנט, וב-2008, היא מונתה לשגרירת בחריין בוושינגטון (לארצות הברית ולאחר מכן גם לקנדה)^[9].

תרבות

הליברליזציה הפוליטית בבחריין לוותה בבחינה מחודשת של מושגי הטאבו התרבותיים במדינה. בחריין הפכה לאחת המדינות הערביות המובילות בהוצאת ספרים ובמדינה יצאו 132 ספרים בשנת 2005, כאשר האוכלוסייה אותה עת מנתה 700,000 נפש בלבד.

למרות זאת, נותרה מידה לא קטנה של שמרנות בחלקים הכפריים יותר של המדינה. באזורים אלו עדיין נעשות מלאכות יד רבות ואף הדיג מתבצע לעתים באמצעים שאינם טכנולוגיים מודרניים. באזורים אלו עדיין נשמרות היטב מסורות האסלאם הקדומות לעומת המצב בעיר הבירה מנאמה, בה הפכו נושאים רבים למקובלים בשיח ציבורי למרות שנחשבו "אסורים" בעבר.

ראו גם

מצודת בחריין

קישורים חיצוניים

האתר הרשמי של ממשלת בחריין.
אגודת סופרי בחריין.
בחריין, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית).
תבנית:אנציקלופדיה ynet
בחריין | היסטוריה של מחאה, הגר שיזף, קו חוץ.
סרטון בריטי עם תמונות מבחריין בשנים 1933-1934

לקריאה נוספת

נתן אלוף, בחריין- קהילה שהייתה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007.

הערות שוליים

^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: UN_PPP2024_Output_PopTot.xlsx, שם החוצץ: Median - מתוך אתר האו"ם
^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: WPP2024_POP_F01_1_POPULATION _SINGLE_AGE_BOTH_SEXES.xlsx, שם החוצץ: Medium variant - מתוך אתר האו"ם, הערכה 1 ביולי 2024
^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
^ ג'קי חוגי, בחריין: יהודייה תכהן בפרלמנט, מעריב, 6 בדצמבר 2006.
^ בשולי החדשות: על מכשפות, סוסים וגולף, אתר nrg
^ אחד מספרי התורה הוחזר והוא נמצא הים בבית הכנסת "גן עדן" בסטמפורד היל שבלונדון
^ S. Rob Sobhani, Washington Times Op-Ed: Betting on Bahrain, אתר שגרירות בחריין בארצות הברית

תבנית:Link GA

[1] דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021

[PopSource-2] טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: UN_PPP2024_Output_PopTot.xlsx, שם החוצץ: Median - מתוך אתר האו"ם

[3] טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: WPP2024_POP_F01_1_POPULATION _SINGLE_AGE_BOTH_SEXES.xlsx, שם החוצץ: Medium variant - מתוך אתר האו"ם, הערכה 1 ביולי 2024

[4] דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023

[5] מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות

[6] ג'קי חוגי, בחריין: יהודייה תכהן בפרלמנט, מעריב, 6 בדצמבר 2006.

[7] בשולי החדשות: על מכשפות, סוסים וגולף, אתר nrg

[8] אחד מספרי התורה הוחזר והוא נמצא הים בבית הכנסת "גן עדן" בסטמפורד היל שבלונדון

[9] S. Rob Sobhani, Washington Times Op-Ed: Betting on Bahrain, אתר שגרירות בחריין בארצות הברית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

@@ שורה 161: / שורה 161: @@
 [[ca:Bahrain]]
 [[ce:Бахрейн]]
-[[ceb:Bahrayn]]
+[[ceb:Bareyn]]
 [[ckb:بەحرەین]]
 [[crh:Bahreyn]]

הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
חברות	אפגניסטן • אלג'יריה • צ'אד • מצרים • גינאה • אינדונזיה • איראן • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מלזיה • מאלי • מאוריטניה • מרוקו • ניז'ר • פקיסטן • תימן • ערב הסעודית • סנגל • פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) • סודאן • סומליה • תוניסיה • טורקיה • בחריין • עומאן • קטר • איחוד האמירויות הערביות • סיירה לאון • בנגלדש • גבון • גמביה • גינאה ביסאו • אוגנדה • בורקינה פאסו • קמרון • קומורו • עיראק • המלדיביים • ג'יבוטי • בנין • ברוניי • ניגריה • אזרבייג'ן • אלבניה • קירגיזסטן • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • מוזמביק • קזחסטן • אוזבקיסטן • סורינאם • טוגו • גיאנה • חוף השנהב
מדינה מושעית	סוריה
מדינות משקיפות	בוסניה והרצגובינה • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • קפריסין הצפונית • תאילנד • רוסיה
ארגונים משקיפים	הליגה הערבית • האו"ם • המדינות הבלתי-מזדהות • האיחוד האפריקאי • הארגון לשיתוף פעולה כלכלי

סמל האימפריה הפורטוגזית
צפון אפריקה	אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16)
אפריקה שמדרום לסהרה	אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888)
מערב אסיה	בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615)
תת-היבשת ההודית	ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דאמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749)
מזרח ודרום מזרח אסיה	איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975)
אמריקה הצפונית	ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?)
אמריקה המרכזית והדרומית	ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777)
מדיירה והאיים האזוריים	שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים.

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: בחריין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בחריין