הוטרים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־16:28, 30 במאי 2016

ההוטרים הם עדה אתנית-דתית של הזרם האנבפטיסטי בנצרות (בדומה לאיימיש ולמנוניטים). שורשיהם בתקופת הרפורמה בנצרות במאה ה-16. מאז מותו של מייסד העדה יעקוב הוטר ב-1536, דוגלים ההוטרים בעקרונות שהטווה - חיי שיתוף ופציפיזם. תפיסת עולמם הביאה לכך שגורשו מארצות רבות לגלות. לאחר שכמעט נכחדו במאות ה-18 וה-19 הקימו ההוטרים מושבות בצפון אמריקה. לאורך 125 שנים אוכלוסייתם גדלה מ-400 לכ-42 אלף איש, רובם חיים במערב קנדה ובמישורים הצפוניים של ארה"ב. ההוטרים נחשבים לקהילה השיתופית-חקלאית השניה בגודלה בעולם אחרי התנועה הקיבוצית^[1]

היסטוריה

אירופה

מקימי העדה חיו באיזור טירול שבאוסטריה. תחת הנהגתו של יעקוב הוטר החלו לפתח את צורת החיים הקומונלית שלהם, המבוססת בעיקר על רעיונות שפירשו מהברית החדשה ומהאיגרת השנייה לקורנתיים. העקרונות הבסיסיים שניסח הוטר היו הכרת החטא שבקניין הפרטי, פשטות באורח החיים, פציפיזם מוחלט אי-התגוננות ושלילת כל צורות השררה המשתמשות באלימות, וכן איסור על שירות בכל משרה ממשלתית ושבועה בבית דין. עקרונות אלו אסרו על חברי הזרם מלהתגייס לצבא, לקבל פקודות, ללבוש מדים מכל סוג או לשלם מיסי מלחמה. תפיסת עולם זו הביאה לכך שהם נרדפו על ידי המדינה, ויעקוב הוטר אף נתפס על ידי שונאיו באיזור אינסברוק, עונה באכזריות והועלה על המוקד^[2]. ממשיכו של יעקוב הוטר היה פטר רידמן אשר ניסח את עקרונותיהם התיאולוגיים והמעשיים של ההוטרים בספר שכונה "יסודות דתנו, תורה ואמונה". הספר דן ביחסם של ההוטרים למלחמה, למדינה ולכנסיות הממוסדות (הקתולית והפרוטסטנטית) מהן מבקשים ההוטרים להיבדל. על פי העקרונות שהתווה רידמן נמנעת העדה ההוטרית מכל צורה של אלימות כאמצעי להטלת משמעת. העונש היחיד המוטל בעדה הוא חרם ונידוי. החברות בעדה מבוססת על רצון חופשי ועל טבילה בבגרות - אחרי הכרת עיקרי אמונתה לאשורן (זאת להבדיל מן הטבילה בילדות שהיתה מקובלת בכנסיות הממוסדות). שיתוף הנכסים והעבודה נובע מאהבת הזולת ומן השיוויון הקדום בין בני אדם. רידמן ציווה על בני העדה לעסוק בעבודה גופנית ואסר על חבריה את הרוכלות^[2].

ההוטרים ברחו מהרדיפות לאיזור מורביה, שהתאפיין באותה תקופה בסובלנות דתית. במורביה שגשגו ההוטרים ללמעלה ממאה שנים. הם הביאו עימם טכניקות ייצור שלא היו נפוצות במורביה, ובייחוד את שיטת המנופקטורה ובתי המלאכה הגדולים, שנקלטו אצלם ביתר קלות בשל אורח חייהם השיתופי. האצולה נהנתה מאוד ממוצריהם ולכן איפשרה להם להקים את מושבותיהן שכונו "ברודהורף" (אחוזת אחים) בשטחיה, בהן נהנו מחופש יחסי ומהיעדר התערבות.שיטות הייצור שהביאו הציבו אותם בתחרות עם הגילדות המסורתיות ועשו אותם ללא אהודים על ידי בעלי הסדנאות הקטנות. ההוטרים הועסקו גם בחקלאות ובניין, ואף בתחום הרפואה. הוטרים שהועסקו כשכירים מסרו את משכורתם לקופת העדה. בברודרהוף שוכנו המשפחות בבתים משותפים על פי רוב בהם חיו מספר משפחות. תקופת חייהם במורביה נחשבת לתור הזהב בחיי העדה, והיא מונצחת בספרם כרוניקה רבא (Das Gross-Gechichtbuch)^[2]. ההערכות הן כי אוכלוסיית ההוטרים במורביה מנתה 25-40 אלף איש בראשית המאה ה-17. במהלך מלחמת שלושים השנה בא הקץ על עצמאות צ'כיה ובקרב "ההר הלבן" בשנת 1620 נהרגו מרבית בני האצולה המורבית שהיתה מגינם של ההוטרים במורביה. הרדיפות התחדשו, ואילצו אותם לנדוד שנית - להונגריה ולטרנסילבניה. בהונגריה המשיכו לסבול מהשתלשלות מלחמת שלושים השנה, ולאחר מכן מפשיטות התורכים והטטרים שהעדיפו להחרים את מגוריהם המשותפים הגדולים שהיו נוחים לצבא. ב-1665 נותרו רק כאלף הוטרים אשר חיו חיי שיתוף, ומצבם החומרי היה רע. המנוניטים מהולנד תמכו בהם כלכלית. נדודיהם בתקופה זו מונצחים בספר כרוניקה זוטא (Das Klein-Gechichtbuch) בספר זה נכתבו אף רבות מן ההחלטות והתקנות שתוקנו בעדה, על פי התאריך בהן תוקננו^[2]. המסדר הישועיי נטל על עצמו להמיר את בני העדה ההוטרית לקתוליות, בתמיכת המלכה מריה תרזה. ילדיהם של ההוטרים נלקחו מהם בכוח ובאמצעות צבא, ועל המבוגרים הוטל לקיים את טקסי הכנסיה הקתולית מאונס. חלק מההוטרים המירו דתם ונשבעו לקתוליות אך שמרו על זהות אתנית נפרדת, קהילות אלו כונו הבנס (Habans) והן נכחדו במהלך מלחמת העולם השניה.

רק שתי קהילות הוטריות שיתופיות נותרו באלבניץ ובקרויץ שבטרנסליבניה, והישועים החלו להתנכל גם להן ב-1767. באחד הלילות עזבו 70 בני הקהילות וברחו לרומניה, שם ביקשו לחכור קרקע מאציל רומני באיזור בוקרשט. במהלך מלחמת רוסיה-תורכיה נמלטו ההוטרים ליערות והסתתרו, עד נצחונה של רוסיה. המלכה יקטרינה הזמינה עוד ב-1763 מתיישבים יוצאי גרמניה ליישב את גדות הוולגה ואיזורים שנכבשו על ידי התורכים. ב-1770 הושיבה מספר גדול של מנוניטים מפרוסיה בדרום רוסיה ונתנה להם אוטונומיה תרבותית ומנהלית ואף פטור משירות צבאי. באביב אותה שנה ניצחה רוסיה את התורכים ברומניה, וההוטרים פנו לגנרל רומיאנצב בבקשה שייושבו בתנאים דומים לאלו של המנוניטים ברוסיה. הגנרל נעתר להם ויישב אותם באחוזתו בכפר וישנקה שבפלך צ'רניגוב, ופטר אותם ואת בניהם מחובת שירות צבאי ושבועה בבית דין. הצאר אלכסנדר הראשון איפשר להוטרים להתיישב על אדמת המדינה בראדיצ'בה, והשווה את זכויותיהם לאלו של המנוניטים. עם הזמן התרוף אורח החיים השיתופי של ההוטרים ברוסיה, בין היתר בהשפעת המנוניטים שבקרבם ישבו אשר לא דגלו בשיתוף. ב-1842 עברו ההוטרים בעידוד המנוניטים ובעזרתם למחוז מליטופול על גדות נהר מולוצ'נה שבקרים והקימו בו ארבע כפרים שלא היו שיתופיים אך נשענו על עיקרי האמונה ההוטרית. ב-1860 נתלכדו שתי קבוצות במטרה לחדש את אורח החיים השיתופי^[2].

ב-1870 בוטלה האוטונומיה התרבותית של ההוטרים והמנוניטים על ידי הצאר אלכסנדר השני. בתי הספר של ההוטרים הועמדו בפיקוח וחוייבו בלימודי השפה הרוסית. כמו כן בוטל הפטור משירות צבאי. בני שתי העדות החליטו להגר לאמריקה.

צפון אמריקה

לאחר שליחת סיירים לבחינת אפשרויות ההתיישבות באמריקה ב-1873, כ-300 הוטרים היגרו לארה"ב והקימו בתחילה שלוש מושבות בדרום דקוטה. העדות ההוטריות כונו על שם שלושת המנהיגים - שמידט, דריוס ולרר ( Schmiedeleut, Dariusleut, ו-Lehrerleut. הסיומת leut פירושה "אנשים"). כל מושבה הוטרית היא יחידה כלכלית בפני עצמה, וככל שיש ערבות בין המושבות היא מבוצעת בתוך העדות. הנישואין קורים אף הם על פי רוב בתוך העדה. בתחילת דרכן נתמכו המתיישבים ההוטריים על ידי המושבות הקומונאליות מעדת אמנה. ההוטרים שהתבססו באירופה על ייצור בענפי המלאכה והמנופקטורה, עברו לבסס את כלכלתם על חקלאות ותעשיה הנלווה לה. בשנת 1880 היו 443 הוטרים בארבע מושבות בארה"ב. ב-1917 עלה מספרם לכ-2000 ב-18 מושבות שאחת מהן הוקמה בפלך מאניטיבה שבקנדה^[2].

טרם מלחמת העולם הראשונה היה צבא ארה"ב צבא התנדבותי ולפיכך לא הוגדר בחוק האמריקאי מעמדם של סרבני מצפון. ניסיונות של ההוטרים להסדיר את מעמדם מול הבית הלבן ולוודא שלא יאולצו להתגייס במקרה של מילחמה נענו בהרגעה שמלחמה אינה נראית באופק. אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה והחלת חוק גיוס החובה נרדפו ההוטרים בארה"ב^[2]. באחד המקרים ארבע גברים הוטרים שסירבו להתגייס בגיוס חובה נכלאו וסבלו מהתעללות. שניים מתוכם, האחים ג'וזף ומיכאל הופר, נפטרו כתוצאה מהתעללות והיעדר טיפול בבית הכלא הצבאי באלקטרז (וזאת לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק). ההוטרים דוברי הגרמנית אף היו חשודים על ידי סביבתם כמשתפי פעולה עם האויב וסבלו מהתנכלויות על ידי שכניהם. תגובת הקהילה ההוטרית הייתה נטישת המושבות בארה"ב, ו-17 מתוך 18 מושבות הועתקו לאלברטה, ססקצ'ואן ומניטובה שבקנדה. כנגד ההוטרים נחקקו גם בצפון אמריקה מספר חוקי-מדינות שמטרתן הייתה לשמוט את זכויות הקניין המשותפות שלהם על הקרקע. חלק מהמושבות ננטשו עוד טרם מוצא הדיון בנושא בבית הדין העליון. לאחר שנחקקו חוקים המגוננים על סרבני מצפון, שבו חלק מבני עדת שמידנלויט והקימו מושבות חדשות בדקוטה בשנות ה-30. חלק מהמבנים הנטושים במושבות ההתיישבות הראשונה בדקוטה עודם עומדים. ב-1942 נבהלו השלטונות בדקוטה מפני ההתפשטות ההוטרית ורכישת הקרקעות, והעבירו את "חוק הרכוש המשותף" אשר הגביל את התרחבות של מושבות עדות הדריוסלויט והלהררלויט. החוק בוטל רק בשנת 1973. חוק זה דחף להתפשטות המושבות ההוטריות לאיזורי קולומביה הבריטית, ססקצ'ואן, מונטנה ומזרח וושינגטון בשנות ה-40 וה-50. כיום כשלושת רבעי המושבות ההוטריות נמצאות בקנדה, ורבע בארה"ב, אוכלוסיית ההוטרים נאמדת ב-40-50 אלף איש. קצב הריבוי הטבעי של ההוטרים גבוה, ומשפחותיהם נוטות להיות ברוכות ילדים^[2]. בתחילת שנות ה-50 ובין השנים 1974-1990 זוהתה קומונת ברודרהוף כקהילה הוטרית. קהילות הוטריות קטנות קיימות גם באוסטרליה, ניגריה ויפן. כ-2/3 מן ההוטרים שהתיישבו בצפון אמריקה התיישבו בחוות בודדות ולא במושבות וכונו "פרירלויט" (Prairieleut). רוב הוטרים אלו התאחדו לבסוף עם המנוניטים.

החברה ההוטרית

המושבות ההוטריות בצפון אמריקה הן כולן חקלאיות, אולם בשל השינויים בכלכלה, חלקן החלו גם בייצור תעשייתי (באירופה התבססה כלכלתם על בתי מלאכה ומנופקטורה). כלכלת המושבה מבוססת על עבודה עצמית, וממעטת בשכירת כוח עבודה מן החוץ. בניית הבתים, תחזוקת הציוד ותפירת הבגדים נעשות אף הן בתוך העדה. כיום התרחב הסחר עם החוץ בבגדים, מזון וסחורות נוספות. המושבה ההוטרית בנויה כך שבמרכזה מוסדות הקהילה, סביבם מבני המגורים וסביבם מבני המשק והשדות החקלאיים

ניהול והנהגה

בניהול המושבות ההוטריות מובילים גברים, כשנשים שותפות להחלטות בתחום הבריאות, הבישול ורכישת הבד לבגדים. בראש הקהילה עומדים 'מיניסטר', עוזר מיניסטר ומזכיר הקהילה (המכונה גם 'בוס'). המיניסטר מייצג את הקהילה ואת עסקיה כלפי חוץ ובפני החוק. המזכיר הוא המנהל בפועל ואחראי על הנהלת החשבונות, התקציב וחלוקת העבודה. עוזר המיניסטר מסייע בהנהגת הכנסייה ובהוראה לילדי הקהילה ("מורה לגרמנית"). אשת המזכיר מכונה "שניידר" בגרמנית שפירושו "חייטת" והיא אמונה על ביצוע רכישות הבד לבגדים של המושבה. המילה "מנהל" (Boss) שגורה בלשון בני העדה, ישנם מספר תפקידים המכונים כך. המשמעותי מביניהם הוא תפקיד מנהל החווה המרכז את כל היבטי גידול התבואה, ובכלל זה את האגרונומיה, ניהול המלאי, ביטוח הגידולים וניהול כוח העבודה. מלבדו ישנו גם מנהל החזיריה, מנהל המחלבה וכו' בהתאם לאופי הגידולים ומשק החי במושבה. תפקידי המיניסטר, המזכיר והמנהלים נבחרים באופן דמוקרטי, והחלטות ספציפיות מובאות פעמים רבות גם הן להחלטה בהצבעה לפני יישום. ההצבעות ברוב המושבות נערכות בשני מעגלים - הראשון הוא מועצה המונה שבע גברים מבוגרים, והשניה באסיפה בה לכל הגברים הנשואים במושבה זכות הצבעה. בהחלטות רבות משמעות מצביעה המועצה ראשונה, ובמידה וישנה הסכמה, עוברת ההחלטה להצבעת האסיפה. בעלי תפקידים שאינם מתנהלים באופן דמוקרטי יכולים להיות מודחים באמצעות הצבעה. לנשים ולילדים אין זכות הצבעה, והם יכולים להשפיע על ההחלטות רק באמצעות דיונים בלתי פורמליים במושבה. מעל תהליכי קבלת ההחלטות בכל מושבה ישנו מבנה של "מועצת בישופות" לכל אחת מן העדות השונות דריוסלויט, לנררלויט ושמידנלויט. מיניסטר מושבה שאינו מוודא שמושבתו עוקבת אחר הוראות הבישופות עשוי להיות מודח מתפקידו.

בבחירת המיניסטר מקובל כי האסיפה בוחרת ארבעה מועמדים למשרה ובינהם נערכת הגרלה, המייצגת את רצון האל. לאחר מספר חודשי ניסיון המיניסטר החדש מוכתר באופן רישמי בטקס על ידי שני כהנים מכפרים שכנים^[2].

רכוש משותף

ההוטרים מיישמים שיתוף כמעט מוחלט ברכוש. הנכסים והרכוש הם כולם משותפים, והמשפחות מכלכלות עצמן מן המשאבים המשותפים. גישה זו מבוססת על פרקים 2, 4, ו-5 במעשי השליחים, המדברים על כך שהמאמינים יחלקו את כל רכושם. הבניינים והציוד במושבה מנוהלים בקואופרטיב. המשפחות משוכנות בדירות השייכות לקהילה, ולכל משפחה מעט מאוד רכוש אישי. במושבות חדרי אוכל המגישים ארוחות צהרים וערב משותפות, וביחידות הדיור ישנם מטבחים לצורך ארוחות הבוקר. בחדר האוכל יושבים הגברים והנשים בנפרד על פי רוב.

מושבות בת

כל קהילה בנויה מ-10-20 משפחות על פי רוב, ומונה בין 60 ל-250 איש. כאשר אוכלוסיית המושבה גדלה, מחליטים מנהיגי הקהילה כי ישנו צורך כלכלי וחברתי להתפצל, ומתחילים לחפש קרקע לרכישה להקמת "מושבת בת". תהליך הפיצול שונה בין העדות ההוטריות השונות. בקרב עדת הלהררלויט הוא מובנה יחסית, ואילו בשתי העדות האחרות פחות. בקרב הלהררלויט מקובל כי רכישת הקרקע החדשה ובניית המבנים קודמת להחלטה מי מבני המושבה צפוי לעבור למושבת הבת. במהלך הבניה מתכננת הנהגת המושבה את חלוקת האוכלוסיה לשתיים, באופן שווה עד כמה שאפשר, כמו כן, מפצלת ההנהגה גם את הפעילות העסקית והנכסים באופן שווה ככל האפשר (עד לרמה של איזה חזיר ואיזו מכונת חליבה תיקח כל אחת מן הקהילות המפוצלות). חברי הקהילה יכולים להביע חששות בפני ההנהגה, אולם לבסוף מתקבלת החלטה סופית. תהליך זה עשוי להיות קשה ולחשוף דינמיקות משפחתיות ופוליטיות לשיחה ערה, ולא תמיד ישנה שביעות רצון מתוצאותיו. לאחר חלוקת המושבה לשתי קבוצות א' ו-ב', בערב שטרם הפיצול הסופי, מונחות שתי פתקאות נייר בתוך כובע. המיניסטר מתפלל לבחירתו של האל ומושך את אחד הניירות. הקבוצה המצויינת בנייר שמשך היא הקבוצה שעתידה לעזוב בתוך שעות את המושבה "האם", ולעבור להתמקם למושבה "הבת". בעדות דריוסלויט ושמידנלויט עשוי התהליך להיות אחרת, להפרס על פני זמן ארוך יותר, ובו קבוצות קטנות של חברים עוברים בכל פעם למושבה החדשה.

חקלאות ותעשייה

מושבות ההוטרים מחזיקות על פי רוב שטחי קרקע גדולים. העיבוד המשותף מאפשר להם לרכוש ציוד חקלאי מתקדם, וחלקן מחזיקות גם דיר חזירים תעשייתי, רפתות ומחלבות תעשייתיות ולולי בשר וביצים תעשייתיים. לפני המעבר לארה"ב ייצרו ההוטרים בעיקר לתצרוכת עצמית. באוקראינה למדו טכניקות חקלאיות מהמנוניטים. בשל האוטומציה וההתפתחות החקלאית הטכנולוגית הייצור נעשה אף יותר יעיל, וקהילות פתחו גם ענפים תעשייתיים.

גורם נוסף שדחף למיכון ותיעוש המושבות היה הזיהוי של ההנהגה ההוטרית בדבר עליית מחירי הקרקע באלברטה וססקצ'ואן בשל התפתחות תעשיית הנפט, אשר מחייבת את ההוטרים בגיוס כספים גדול יותר לרכישת קרקעות בעת פיצול קהילות. לצורך כך הוקמו במושבות מפעלי פלסטיק, מתכת, נגריות, ומוצרי גרניט. כמו כן 44 קהילות הוטריות התאגדו להקמת מפעל לייצור מוצרי הודו מעובדים. במפעל זה מועסקים גם שכירים לא הוטריים.

יחס לטכנולוגיה

ההוטרים אינם מתנגדים לטכנולוגיה, אולם מגבילים מספר שימושים שלה. הם מנסים להתרחק מן העולם החיצון באמצעות המנעות מטלוויזיה ואינטרנט. עד לאחרונה בחלק ממושבות הדריוסלויט והלהררלויט היה רק טלפון אחד במושבה. בעדת השמידנלויט הכניסו את הטלפונים המשפחתיים מוקדם יותר. כיום שימוש במכשירים סלולריים נפוץ בקרב כל העדות ההוטריות והודעות טקסט משמשות רבים מבין צעירי העדה לשמור על קשר ביניהם. גם המחשבים כבר נפוצים בקרב ההוטרים. במעט קהילות (רובן בעדת השמידנלויט הליברלית יחסית) ישנה גם גישה לאינטרנט. בתחילה הכוונה היתה שהמחשבים ישמשו רק לצורכי העסקים והמשק, אולם עם הזמן המחשבים נפוצו יותר ויותר בקרב המשפחות.

חינוך

ההוטרים נוהגים לבנות במושבות בתי ספר, העומדים בתקני המדינה. בבתי הספר ההוטריים על פי רוב ישנו מורה שכיר מבחוץ המלמד אנגלית ואת המקצועות הבסיסיים (בחלק ממושבות השמידנלויט המורה נבחר מקרב בני המושבה). מלבד המורה מלמד סגן המיניסטר בבית הספר את השפה הגרמנית תנ"ך, ה"כרוניקות" של ההוטרים ושינון הכתובים, שיעורי מכונים "בית ספר גרמני" והם מתנהלים על פי רוב בשעה שלפני הלימודים הכלליים, ובשעה האחרונה. חלק מההוטרים שולחים את ילדיהם לחינוך הציבורי, אולם מקובל שהם מפסיקים את לימודיהם בגיל 15 בתום החינוך חובה. התעקשות של הורים על המשך הלימודים עשויה להוביל לנידויים מן העדה והכנסיה. בית הספר הציבורי נחשב ל"מותרות" בעיניי הקהילה, והילדים מצופים להיעדר ממנו לעיתים מזומנות לטובת חובות במשק. עם זאת מושבות רבות עברו היום להבטיח לילדיהן סיום 12 שנות לימוד ואף לימודים אקדמאיים. החינוך ההוטרי שם דגש על חיזוק זיקתו של הילד לבני גילו, על פיתוח תחושה של אחריות חברתית וציווי מוסרי. החינוך ההוטרי משתדל להמנע מהטלת עונשים. ההוטרים נוטים להתנגד להוראת ההיסטוריה שכן היא רצופה מלחמות הנוגדות את תפיסת עולמם הפציפיסטית. על פי רוב הצעירים יכולים גם לעזוב את המושבה לתקופה הנראית להם, מתוך אמונה שקשריהם הריגשיים והמשפחתיים יובילו אותם לשוב אליו. בהיותם אנבפטיסטים, טקס הטבילה מתרחש אצל ההוטרים רק עם בגרות, והוא מהווה למעשה טקס כניסה אל עדת המבוגרים ההוטרים ואל חובות ומשמעת העדה^[2].

צילום

ההוטרים באלברטה ניצחו בדיון משפטי שנערך ב-2007 על זכותם שלא להצטלם לרשיונות הנהיגה שלהם^[3]^[4]. בית המשפט באלברטה קבע כי דרישת התצלום מפירה את זכויותיהם הדתיות, וכי הנהיגה חיונית לאורח חייהם. טענת ההוטרים היתה שהצילום סותר את הדיברה השניה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כשמונים רישיונות נטולי תמונה היו בשימוש בעת הפסיקה^[5]. מלבד הקבוצות ההוטריות של אלברטה הנמנות על עדות דריוסלויט ולררהוט, גם חלק ממושבות מניטובה הנמנות על השמידנלויט מעדיפות שחבריהן לא יצטלמו לרשיונות נהיגה ותעודות מזהות נוספות. עם זאת בית המשפט העליון של קנדה הפך את ההחלטה ביולי 2009 וקבע כי הקהילה ההוטרית מחוייבת לציית לחוקים המחוזיים המחייבים תמונה דיגיטלית ברישיונות הנהיגה למניעת גניבת זהות^[6]. על אף התנגדותם של ההוטרים לצילום, קיימים צילומים שלהם שנעשו בהסכמה ובשיתוף פעולה. בין השנים 1972-1980 הצלמת מרי קוגה משיקגו צילמה באלברטה סידרת צילומים על חיי ההוטרים. בצילומיה נראים בני העדה בפתיחות רבה והם מלאים אהדה והומור^[7].

לבוש

להבדיל מלבושם השמרני של בני האיימיש והמנוניטים ביגדי ההוטרים, ובייחוד הילדים יכולים להיות צבעוניים. הבגדים בעיקרם הם תוצרת בית. בעבר היו גם הנעלים מיוצרים במושבות, אולם כיום הנעליים נקנות בחנויות. המכנסיים והג'קטים של הגברים שחורים על פי רוב. הגברים לובשים על פי רוב חולצות מכופתרות בעלות צוורון, אולם לעיתים לובשים גם גופיות. הם חובשים כובעים כהים, שחורים על פי רוב. מכנסי הגברים אינם מוחזקים בחגורות כי אם בכפתורים שחורים, ובדרך כלל הם נעדרים כיסים אחוריים. הנשים לובשות על פי רוב שמלות עם חולצות מתחתיהן. רוב נשות הלהררלויט והדריוסלויט לובשות גם מטפחת ראש שחורה ומנוקדת. גם נשות השמידנלויט לובשות מטפחות ראש בלא נקודות. נערות צעירות לובשות כובעים צבעוניים הנקשרים תחת הסנטר. לבוש הכנסיה כהה בדרך כלל לגברים ולנשים, ומורכב ממעיל כהה, ולנשים סינר שחור.

שפה

כשם שהאיימיש והמנוניטים נוהגים להשתמש בגרמנית-פנסילוונית, שימרו ההוטרים ניב גרמני המכונה "גרמנית הוטרית" ומשמש אותם בינם לבין עצמם. הניב מבוסס על הגרמנית שדוברה באיזור טירול היכן שהחלו ניצני העדה, והושפע מהניב הקרינטי. דוברי הניב ההוטרי ודוברי הניב הפנסילבני מתקשים לשוחח זה עם זה בגרמנית. בטקסי הקודש שלהם משתמשים ההוטרים בגרמנית לותרנית קלאסית.

מערכת המשפט

כחלק מגישתם הדתית משתדלים ההוטרים להמנע ממעורבות במערכת המשפט החילונית. אחד ההוגים הראשונים שלהם, פיטר רידמן, כתב בספרו "וידוי האמונה ההוטרי" כי "ישוע מראה שהנוצרים אינם צריכים ללכת לבית הדין כשאמר כי אם אדם תובע ממך את מעילך - תן לו גם את גלימתך', למעשה אומר ישוע כי עדיף לתת לאנשים לקחת ממך הכל מלמצוא עצמיך בבית משפט משונה. ישוע מבקש מאיתנו לחפש את השמיימי ששייך לנו ולא את הזמני והזר לנו. לפיכך זו ראיה כי נוצרי אינו יכול להשפט או לשפוט". לפיכך הרשומות אינן מראות פניה של הוטרים לערכאות משפטיות עד המאה ה-20^[8]. עם זאת מספר קונפליקטים בעת האחרונה התגלגלו לערכאות משפטיות בצפון אמריקה. בכלל זה מאבקם כנגד התצלומים ברישיונות הנהיגה באלברטה, וכן במקרה נוסף במונטנה בו אילצה המדינה את ההוטרים להשתתף במערכת מדינתית לפיצוי עובדים על אף התמגדותם שנומקה מסיבות דתיות^[9] גם עניינים פנימיים של הקהילה ההוטרית הגיעו לדיונים משפטיים, דוגמאת דיונים בדבר חברי מושבות שגורשו ממושבותיהם, ביחס לחוקיות הגירוש וגן לפיצויים, ואף דיון על הזכויות בפטנט להאכלת חזירים שפותח באחת המושבות.

קישורים חיצוניים

ניר מן, אחינו השיתופיים, אתר הקיבוצים

לקריאה נוספת

שלום וורם, קומונות ואורחות חייהם, הוצאת עיינות תשכ"ח
יוסי כץ וג'והן לאר, באמונתם יחיו - המושבות ההוטריות בצפון אמריקה 1874-2006, יד טבנקין 2007
רותי כץ ויוסי כץ, בדרכן ילכו - מסע אל הנשים בקומונות ההוטריות בקנדה, יד טבנקין 2014

הערות שוליים

^ יוסי כץ וג'והן לאר, באמונתם יחיו - המושבות ההוטריות בצפון אמריקה 1874-2006, יד טבנקין 2007
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ שלום וורם, קומונות וארחות חייהן, עיינות תשכ"ח
^ Hutterian Brethren of Wilson Colony v. Alberta
^ Hutterites exempt from , driver's licence photos: Appeal Court, CBC News, May 17, 2007
^ Alta. Hutterites win right to driver’s license without pic, Edmonton Sun, May 17, 2007
^ Hutterites need driver's licence photos: top court, CBC News, www.cbc.ca, July 24, 2009
^ דוגמאות לתמונות אלו ניתן למצוא כאן, וכאן
^ Esau, Alvin J. (2006). Courts And the Colonies The Litigation of Hutterite Church Disputes. Vancouver: Univ of British Columbia Pr. ISBN 978-0774811170
^ Montana Hutterite colony asks Supreme Court to hear religious liberty case. Deseret News. April 10, 2013

[כץ-1] יוסי כץ וג'והן לאר, באמונתם יחיו - המושבות ההוטריות בצפון אמריקה 1874-2006, יד טבנקין 2007

[וורם-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ שלום וורם, קומונות וארחות חייהן, עיינות תשכ"ח

[3] Hutterian Brethren of Wilson Colony v. Alberta

[4] Hutterites exempt from , driver's licence photos: Appeal Court, CBC News, May 17, 2007

[5] Alta. Hutterites win right to driver’s license without pic, Edmonton Sun, May 17, 2007

[6] Hutterites need driver's licence photos: top court, CBC News, www.cbc.ca, July 24, 2009

[7] דוגמאות לתמונות אלו ניתן למצוא כאן, וכאן

[8] Esau, Alvin J. (2006). Courts And the Colonies The Litigation of Hutterite Church Disputes. Vancouver: Univ of British Columbia Pr. ISBN 978-0774811170

[9] Montana Hutterite colony asks Supreme Court to hear religious liberty case. Deseret News. April 10, 2013

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

@@ שורה 24: / שורה 24: @@
 ===ניהול והנהגה===
-בניהול המושבות ההוטריות מובילים גברים, כשנשים שותפות להחלטות בתחום הבריאות, הבישול ורכישת הבד לבגדים. בראש הקהילה עומדים כהן, עוזר כהן ומזכיר הקהילה. הכהן מייצג את הקהילה ואת עסקיה כלפי חוץ ובפני החוק. המזכיר הוא המנהל בפועל ואחראי על הנהלת החשבונות, התקציב וחלוקת העבודה. עוזר הכהן מסייע בהנהגת הכנסייה ובהוראה לילדי הקהילה ("מורה לגרמנית"). אשת המזכיר מכונה "שניידר" בגרמנית שפירושו "חייטת" והיא אמונה על ביצוע רכישות הבד לבגדים של המושבה. המילה "מנהל" (Boss) שגורה בלשון בני העדה, ישנם מספר תפקידים המכונים כך. המשמעותי מביניהם הוא תפקיד מנהל החווה המרכז את כל היבטי גידול התבואה, ובכלל זה את האגרונומיה, ניהול המלאי, ביטוח הגידולים וניהול כוח העבודה. מלבדו ישנו גם מנהל החזיריה, מנהל המחלבה וכו' בהתאם לאופי הגידולים ומשק החי במושבה. תפקידי הכהן, המזכיר והמנהלים נבחרים באופן דמוקרטי, והחלטות ספציפיות מובאות פעמים רבות גם הן להחלטה בהצבעה לפני יישום. ההצבעות ברוב המושבות נערכות בשני מעגלים - הראשון הוא מועצה המונה שבע גברים מבוגרים, והשניה באסיפה בה לכל הגברים הנשואים במושבה זכות הצבעה. בהחלטות רבות משמעות מצביעה המועצה ראשונה, ובמידה וישנה הסכמה, עוברת ההחלטה להצבעת האסיפה. בעלי תפקידים שאינם מתנהלים באופן דמוקרטי יכולים להיות מודחים באמצעות הצבעה. לנשים ולילדים אין זכות הצבעה, והם יכולים להשפיע על ההחלטות רק באמצעות דיונים בלתי פורמליים במושבה. מעל תהליכי קבלת ההחלטות בכל מושבה ישנו מבנה של "מועצת [[בישופות]]" לכל אחת מן העדות השונות דריוסלויט, לנררלויט ושמידנלויט. כהן מושבה שאינו מוודא שמושבתו עוקבת אחר הוראות הבישופות עשוי להיות מודח מתפקידו.
+בניהול המושבות ההוטריות מובילים גברים, כשנשים שותפות להחלטות בתחום הבריאות, הבישול ורכישת הבד לבגדים. בראש הקהילה עומדים 'מיניסטר', עוזר מיניסטר ומזכיר הקהילה (המכונה גם 'בוס'). המיניסטר מייצג את הקהילה ואת עסקיה כלפי חוץ ובפני החוק. המזכיר הוא המנהל בפועל ואחראי על הנהלת החשבונות, התקציב וחלוקת העבודה. עוזר המיניסטר מסייע בהנהגת הכנסייה ובהוראה לילדי הקהילה ("מורה לגרמנית"). אשת המזכיר מכונה "שניידר" בגרמנית שפירושו "חייטת" והיא אמונה על ביצוע רכישות הבד לבגדים של המושבה. המילה "מנהל" (Boss) שגורה בלשון בני העדה, ישנם מספר תפקידים המכונים כך. המשמעותי מביניהם הוא תפקיד מנהל החווה המרכז את כל היבטי גידול התבואה, ובכלל זה את האגרונומיה, ניהול המלאי, ביטוח הגידולים וניהול כוח העבודה. מלבדו ישנו גם מנהל החזיריה, מנהל המחלבה וכו' בהתאם לאופי הגידולים ומשק החי במושבה. תפקידי המיניסטר, המזכיר והמנהלים נבחרים באופן דמוקרטי, והחלטות ספציפיות מובאות פעמים רבות גם הן להחלטה בהצבעה לפני יישום. ההצבעות ברוב המושבות נערכות בשני מעגלים - הראשון הוא מועצה המונה שבע גברים מבוגרים, והשניה באסיפה בה לכל הגברים הנשואים במושבה זכות הצבעה. בהחלטות רבות משמעות מצביעה המועצה ראשונה, ובמידה וישנה הסכמה, עוברת ההחלטה להצבעת האסיפה. בעלי תפקידים שאינם מתנהלים באופן דמוקרטי יכולים להיות מודחים באמצעות הצבעה. לנשים ולילדים אין זכות הצבעה, והם יכולים להשפיע על ההחלטות רק באמצעות דיונים בלתי פורמליים במושבה. מעל תהליכי קבלת ההחלטות בכל מושבה ישנו מבנה של "מועצת [[בישופות]]" לכל אחת מן העדות השונות דריוסלויט, לנררלויט ושמידנלויט. מיניסטר מושבה שאינו מוודא שמושבתו עוקבת אחר הוראות הבישופות עשוי להיות מודח מתפקידו.
-בבחירת הכהן מקובל כי האסיפה בוחרת ארבעה מועמדים למשרה ובינהם נערכת הגרלה, המייצגת את רצון האל. לאחר מספר חודשי ניסיון הכהן החדש מוכתר באופן רישמי בטקס על ידי שני כהנים מכפרים שכנים{{הערה|שם=וורם}}.
+בבחירת המיניסטר מקובל כי האסיפה בוחרת ארבעה מועמדים למשרה ובינהם נערכת הגרלה, המייצגת את רצון האל. לאחר מספר חודשי ניסיון המיניסטר החדש מוכתר באופן רישמי בטקס על ידי שני כהנים מכפרים שכנים{{הערה|שם=וורם}}.
 ===רכוש משותף===
@@ שורה 32: / שורה 32: @@
 ===מושבות בת===
-כל קהילה בנויה מ-10-20 משפחות על פי רוב, ומונה בין 60 ל-250 איש. כאשר אוכלוסיית המושבה גדלה, מחליטים מנהיגי הקהילה כי ישנו צורך כלכלי וחברתי להתפצל, ומתחילים לחפש קרקע לרכישה להקמת "מושבת בת". תהליך הפיצול שונה בין העדות ההוטריות השונות. בקרב עדת הלהררלויט הוא מובנה יחסית, ואילו בשתי העדות האחרות פחות. בקרב הלהררלויט מקובל כי רכישת הקרקע החדשה ובניית המבנים קודמת להחלטה מי מבני המושבה צפוי לעבור למושבת הבת. במהלך הבניה מתכננת הנהגת המושבה את חלוקת האוכלוסיה לשתיים, באופן שווה עד כמה שאפשר, כמו כן, מפצלת ההנהגה גם את הפעילות העסקית והנכסים באופן שווה ככל האפשר (עד לרמה של איזה חזיר ואיזו מכונת חליבה תיקח כל אחת מן הקהילות המפוצלות). חברי הקהילה יכולים להביע חששות בפני ההנהגה, אולם לבסוף מתקבלת החלטה סופית. תהליך זה עשוי להיות קשה ולחשוף דינמיקות משפחתיות ופוליטיות לשיחה ערה, ולא תמיד ישנה שביעות רצון מתוצאותיו. לאחר חלוקת המושבה לשתי קבוצות א' ו-ב', בערב שטרם הפיצול הסופי, מונחות שתי פתקאות נייר בתוך כובע. הכהן מתפלל לבחירתו של האל ומושך את אחד הניירות. הקבוצה המצויינת בנייר שמשך היא הקבוצה שעתידה לעזוב בתוך שעות את המושבה "האם", ולעבור להתמקם למושבה "הבת". בעדות דריוסלויט ושמידנלויט עשוי התהליך להיות אחרת, להפרס על פני זמן ארוך יותר, ובו קבוצות קטנות של חברים עוברים בכל פעם למושבה החדשה.
+כל קהילה בנויה מ-10-20 משפחות על פי רוב, ומונה בין 60 ל-250 איש. כאשר אוכלוסיית המושבה גדלה, מחליטים מנהיגי הקהילה כי ישנו צורך כלכלי וחברתי להתפצל, ומתחילים לחפש קרקע לרכישה להקמת "מושבת בת". תהליך הפיצול שונה בין העדות ההוטריות השונות. בקרב עדת הלהררלויט הוא מובנה יחסית, ואילו בשתי העדות האחרות פחות. בקרב הלהררלויט מקובל כי רכישת הקרקע החדשה ובניית המבנים קודמת להחלטה מי מבני המושבה צפוי לעבור למושבת הבת. במהלך הבניה מתכננת הנהגת המושבה את חלוקת האוכלוסיה לשתיים, באופן שווה עד כמה שאפשר, כמו כן, מפצלת ההנהגה גם את הפעילות העסקית והנכסים באופן שווה ככל האפשר (עד לרמה של איזה חזיר ואיזו מכונת חליבה תיקח כל אחת מן הקהילות המפוצלות). חברי הקהילה יכולים להביע חששות בפני ההנהגה, אולם לבסוף מתקבלת החלטה סופית. תהליך זה עשוי להיות קשה ולחשוף דינמיקות משפחתיות ופוליטיות לשיחה ערה, ולא תמיד ישנה שביעות רצון מתוצאותיו. לאחר חלוקת המושבה לשתי קבוצות א' ו-ב', בערב שטרם הפיצול הסופי, מונחות שתי פתקאות נייר בתוך כובע. המיניסטר מתפלל לבחירתו של האל ומושך את אחד הניירות. הקבוצה המצויינת בנייר שמשך היא הקבוצה שעתידה לעזוב בתוך שעות את המושבה "האם", ולעבור להתמקם למושבה "הבת". בעדות דריוסלויט ושמידנלויט עשוי התהליך להיות אחרת, להפרס על פני זמן ארוך יותר, ובו קבוצות קטנות של חברים עוברים בכל פעם למושבה החדשה.
 ===חקלאות ותעשייה===
@@ שורה 43: / שורה 43: @@
 ===חינוך===
-ההוטרים נוהגים לבנות במושבות בתי ספר, העומדים בתקני המדינה. בבתי הספר ההוטריים על פי רוב ישנו מורה שכיר מבחוץ המלמד אנגלית ואת המקצועות הבסיסיים (בחלק ממושבות השמידנלויט המורה נבחר מקרב בני המושבה). מלבד המורה מלמד סגן הכהן בבית הספר את השפה הגרמנית תנ"ך, ה"כרוניקות" של ההוטרים ושינון הכתובים, שיעורי מכונים "בית ספר גרמני" והם מתנהלים על פי רוב בשעה שלפני הלימודים הכלליים, ובשעה האחרונה. חלק מההוטרים שולחים את ילדיהם לחינוך הציבורי, אולם מקובל שהם מפסיקים את לימודיהם בגיל 15 בתום החינוך חובה. התעקשות של הורים על המשך הלימודים עשויה להוביל לנידויים מן העדה והכנסיה. בית הספר הציבורי נחשב ל"מותרות" בעיניי הקהילה, והילדים מצופים להיעדר ממנו לעיתים מזומנות לטובת חובות במשק. עם זאת מושבות רבות עברו היום להבטיח לילדיהן סיום 12 שנות לימוד ואף לימודים אקדמאיים. החינוך ההוטרי שם דגש על חיזוק זיקתו של הילד לבני גילו, על פיתוח תחושה של אחריות חברתית וציווי מוסרי. החינוך ההוטרי משתדל להמנע מהטלת עונשים. ההוטרים נוטים להתנגד להוראת ההיסטוריה שכן היא רצופה מלחמות הנוגדות את תפיסת עולמם הפציפיסטית. על פי רוב הצעירים יכולים גם לעזוב את המושבה לתקופה הנראית להם, מתוך אמונה שקשריהם הריגשיים והמשפחתיים יובילו אותם לשוב אליו. בהיותם אנבפטיסטים, טקס הטבילה מתרחש אצל ההוטרים רק עם בגרות, והוא מהווה למעשה טקס כניסה אל עדת המבוגרים ההוטרים ואל חובות ומשמעת העדה{{הערה|שם=וורם}}.
+ההוטרים נוהגים לבנות במושבות בתי ספר, העומדים בתקני המדינה. בבתי הספר ההוטריים על פי רוב ישנו מורה שכיר מבחוץ המלמד אנגלית ואת המקצועות הבסיסיים (בחלק ממושבות השמידנלויט המורה נבחר מקרב בני המושבה). מלבד המורה מלמד סגן המיניסטר בבית הספר את השפה הגרמנית תנ"ך, ה"כרוניקות" של ההוטרים ושינון הכתובים, שיעורי מכונים "בית ספר גרמני" והם מתנהלים על פי רוב בשעה שלפני הלימודים הכלליים, ובשעה האחרונה. חלק מההוטרים שולחים את ילדיהם לחינוך הציבורי, אולם מקובל שהם מפסיקים את לימודיהם בגיל 15 בתום החינוך חובה. התעקשות של הורים על המשך הלימודים עשויה להוביל לנידויים מן העדה והכנסיה. בית הספר הציבורי נחשב ל"מותרות" בעיניי הקהילה, והילדים מצופים להיעדר ממנו לעיתים מזומנות לטובת חובות במשק. עם זאת מושבות רבות עברו היום להבטיח לילדיהן סיום 12 שנות לימוד ואף לימודים אקדמאיים. החינוך ההוטרי שם דגש על חיזוק זיקתו של הילד לבני גילו, על פיתוח תחושה של אחריות חברתית וציווי מוסרי. החינוך ההוטרי משתדל להמנע מהטלת עונשים. ההוטרים נוטים להתנגד להוראת ההיסטוריה שכן היא רצופה מלחמות הנוגדות את תפיסת עולמם הפציפיסטית. על פי רוב הצעירים יכולים גם לעזוב את המושבה לתקופה הנראית להם, מתוך אמונה שקשריהם הריגשיים והמשפחתיים יובילו אותם לשוב אליו. בהיותם אנבפטיסטים, טקס הטבילה מתרחש אצל ההוטרים רק עם בגרות, והוא מהווה למעשה טקס כניסה אל עדת המבוגרים ההוטרים ואל חובות ומשמעת העדה{{הערה|שם=וורם}}.
 [[File:Hutterer-Crystal Schule2.jpg|שמאל|250px|חינוך במושבה הוטרית|ממוזער]]