נאש דידן
נאש דידן (בארמית: אנשים שלנו) הם קהילה של יהודי כורדיסטן בסביבת העיר אורמיה, הנמצאת במשולש הגבולות שבין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן. אנשי הקהילה הוגלו לאזור זה על פי המסורת לאחר גלות בבל. בעוד שהערבים שהגיעו לאזור בעקבות הכיבוש המוסלמי דיברו ערבית, היהודים שימרו בפיהם את שפת האם שלהם, היא הניב הארמי הקרוי לישאן דידן ("השפה שלנו") השייך לשפה הנקראת ארמית חדשה. הם סירבו לשנות את שפתם וסירבו להתמקם במדינה אחת ספציפית עד שיחזרו לארץ ישראל. הקהילה עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים.
רקע
הקהילה נוסדה, על פי המסורת, על ידי יהודים שברחו לאזור בזמן גלות בבל ולא חזרו לארץ ישראל אחרי הכרזת כורש[דרוש מקור]. מאחר שהיהודים נחשבו באורמיה כעם זר נאסר עליהם לעבוד את האדמה אם כי היו יהודים שעשו זאת וחיו בכפרים למרות האיסור, ולכן הרוב עסק במסחר, זאת בניגוד לשאר יהודי אשור שעסקו בחקלאות. היהודים דיברו בניב הארמי המקומי וכן בפרסית וטורקית אזרית. בעוד שהערבים שהגיעו בעקבות הכיבוש המוסלמי דברו ערבית, היהודים (וכמוהם הנוצרים האשורים) שימרו בפיהם את השפה הארמית, וקראו לה "לישן דידן" (השפה שלנו). שמירת התרבות, המנהגים והשפה נסתייעה גם באופיו ההררי והמבודד של האזור.
בעת העתיקה השפה הארמית הייתה השפה הרשמית בכל האזור (סוריה, בבל, אשור ופרס). שפתם של האשורים היא ארמית ודומה מאוד לארמית של יהודי אורמיה בשינויים קלים הנעוצים בניב השונה. בבית הקברות הארמני העתיק באורמיה יש מצבות שעליהן חקוק כתב ארמי לצד סמלי מגן דוד ומנורה.
תולדות הקהילה
על פי המסורת, ראשית היישוב היהודי באזור הוא עוד מימי גלות סנחריב בשנת 722 לפנה"ס. באזור זה שלטה האימפריה האשורית ולשם הוגלו מתושבי ממלכת ישראל הקדומה. בהמשך, במאה השישית לפנה"ס גלו תושבי ממלכת יהודה בגלות בבל.
בשנת 1895 הגיעו כמה עשרות משפחות לארץ ובשנת 1905 הגיעו משפחות נוספות. בראשית המאה ה-20 היו בעיר אורמיה כ-500 משפחות יהודים, שעסקו רובן במסחר, וארבעה בתי כנסת, וכ-20 חכמים אשר שימשו כמורי הלכה וכ'מלמדים' ואף כתבו קמיעות. הקהילה הייתה דתית, ורק שליש מבניה ידעו קרוא וכתוב. בקרב העדה היו גם קבוצה קראית שכינתה עצמה 'אנשי תנ"ך' ולא קיבלה על עצמה את התורה שבעל פה. קבוצה זו כונתה על ידי יתר היהודים אפיקורוסים (בפ' רפויה). על אף הפילוג בנושא זה בעדה, לא הקימה קבוצה זו בתי כנסת נפרדים, והיו מתפללים עם יתר הציבור.[1]
בעקבות חילופי השלטון בעיר בין המוסלמים והנוצרים, שכללו גם פרעות ביהודים, ורצח העם הארמני על ידי הטורקים ברחו יהודי אורמיה לארצות השכנות וחלקם גם חזר לארץ ישראל. בשנת 1924 הגיעו עוד 300 משפחות בהליכה רגלית קשה והתיישבו בירושלים. בשנות החמישים, לאחר הקמת מדינת ישראל, עלתה מרבית הקהילה לארץ, המשפחות היהודיות שנשארו בעיר עזבו אותה עם נפילת השאה ועליית ח'ומייני לשלטון, חלקן לישראל וחלקן לארצות הברית. משפחות שהתיישבו באזרבייג'ן הרוסית (בעיקר בעיר באקו) לאחר מלחמת העולם הראשונה הוגלו על ידי סטלין יחד עם כל התושבים האזארים בשנות החמישים לקזחסטן. קהילה גדולה של נאש דידן ישבה בעיר אלמה-אטה עד לשנות התשעים.
מנהגים ומסורות
על פי המסורת יהודי נאש דידן הם צאצאיו של שמשון הגיבור, שאיבד את כוחו בכך שדלילה אשתו חתכה לו את שיערו, וכך גרמה לו להיתפס ומאוחר יותר למות, לכן חלק מבני העדה נוהגים לא להסתפר ושומרים על שיער באורך בינוני וארוך.
הקהילה בישראל
בני הקהילה היו בין המקימים של שכונת סנהדריה בירושלים. נכון ל-2005 חיו בישראל כ-14,000 אנשים בני העדה. אחוז גבוה מבני העדה חי בחולון.
לאחר העלייה הקימו בירושלים את בית הכנסת "יבנה" השייך לעדה בשכונת בית ישראל, במשך שנים תיחזק אותו במסירות הגבאי ניסן משיח ובשנת 1966 הקימו בסמוך את בית הכנסת שמואל הנביא.[2]
- אישים ידועים בני העדה
- משפחת קאשי (התכשיטנים) סב המשפחה היה יו"ר הקהילה בארץ
- משפחת משיח - ניסן ושרה משיח (תכשיטן וצורף) משכונת הבוכרים וגבאי בית הכנסת יבנה
- שמוליק בודגוב (גיטריסט)
- חיים כהן (שף)
- אביבה אבידן
- שאול מזרחי
- יוסף שילוח
- מיקי גבריאלוב
- יוסף פנחסי
- יוכבד פנחסי-אדיב
- עידן עמדי
- אשר פדי
- מגי טביבי
- נופיה ידידיה
מורשת
להקה בשם "נאש דידאן" יוצרת מוזיקת עולם, עם מילים בשפת העדה, הלהקה הוקמה על ידי אריק מרדכי המשמש גם כסולנה. בשנת 2002 הוציאה הלהקה את תקליטה הראשון "נאש דידן אידיילו" (האנשים שלנו הגיעו), ועד כה יצרה שמונה תקליטים.
משפחת צפוני שהגיעה לארץ מאורמיה בעלייה של שנות החמישים מעלה בכל שנה ערב פולקלור לבני העדה עם שחקנים וזמרים.
אנשי העדה בישראל משתדלים לשמר את המטבח האזארי שיש בו מן השילוב בין המטבח הפרסי למטבח הטורקי, את השפה וכן מנהגי חתונה עתיקים.
ניסן אביב עוסק בהחייאת שפת העדה, ובהעלאת מחזות והקלטת שירים בארמית לרשת. כיום חוששים שעם פטירתם של ילידי שנות ה-30 וה-40 תיעלם גם השפה הארמית המדוברת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- זלמן שזר, כוכבי בוקר (פרק 'אורמיה), הוצאת דבר ועם עובד, תש"י
- אורה יעקבי, אלמוס, אות ועוד, 2006
- יוסף בן רחמים, שפה אחת ודברים אחדים טקסטים בארמית מזרחית חדשה, יד בן צבי, 2006
- אורה יעקבי, אברהם חכמי, נאש דידן: תולדות יהדות אורמיה (אזרבייג'ן האיראנית), 2009.
קישורים חיצוניים
- אתר המוקדש לעדה
- יהדות אורמיה-נאשדידן (ארכיון האינטרנט)
- אביעד סגל, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", הארץ, 14 באפריל 2009
הערות שוליים
- ^ זלמן שזר, כוכבי בוקר (פרק 'אורמיה), הוצאת דבר ועם עובד, תש"י
- ^ יוסף בן רחמים, האובדים בארץ אשור - בירושלים