בלוטת יותרת המוח

בלוטת יותרת המוח
שיוך	בלוטה אנדוקרינית, lobular organ, ישות אנטומית מסוימת
אספקה עורקית	Superior hypophysial artery, inferior hypophysial artery
תיאור ב	האנטומיה של גריי (מהדורה 20) (1275)
מזהים
לטינית (TA98)	glandula pituitaria
טרמינולוגיה אנטומיקה	A11.1.00.001
TA2 (2019)	3853
מזהה נרולוקס	birnlex_1353
FMA	13889
קוד MeSH	A06.300.747
מזהה MeSH	D010902
מערכת השפה הרפואית המאוחדת	C0032005

בלוטת יוֹתֶרֶת הַמּוֹחַ (באנגלית: Pituitary Gland) המכונה גם הִיפּוֹפִיזָה (Hypophysis) היא בלוטה קטנה הממוקמת בבסיס הגולגולת באוכף הטורקי (Sella Turcica). ההיפופיזה מתפתחת בעובר מהכיס על שם רתקה (Rathke's Pouch), צורתה כצורת אפון, משקלה 0.5 גרם וקוטרה 1 ס"מ.

ההיפופיזה היא איבר חיוני מאוד, תפקידה הוא בעיקר הפרשה אנדוקרינית (כלומר, הפרשה לדם במטרה לפעול על איברים מרוחקים) של הורמונים טרופיים (Tropic) באדנוהיפופיזה ושל ההורמון האנטי-דיורטי (ADH) בנוירוהיפופיזה. הורמוני ההיפופיזה הם כולם הורמונים פפטידיים. בעבר נקראה ההיפופיזה כולה "בלוטת-העל" של המערכת ההורמונלית בעקבות תצפיות על תפקידה החיוני לוויסות ההפרשה של הורמונים שונים, אך כיום ידוע שבלוטה זו נשלטת כמעט לחלוטין על ידי ההיפותלמוס מעליה.

מבנה

הבלוטה מחוברת אל ההיפותלמוס מעליה על ידי גבעול רקמה דק (Infundibulum). הבלוטה מחולקת לשתי אונות צמודות אנטומית אך נבדלות לחלוטין תפקודית: היפופיזה קדמית (=אדנוהיפופיזה) והיפופיזה אחורית (=נוירוהיפופיזה). בין שני החלקים נמצא החלק האמצעי (Pars Intermedia), חלק זה קטן מאוד באדם.

האדנוהיפופיזה

האדנוהיפופיזה בנויה משלושה חלקים:

pars distalis - החלק המרוחק.
pars tuberalis - החלק הצינורי.
pars intermedia – החלק האמצעי. אזור המגע בין האנדוהיפופיזה והנוירוהיפופיזה. הוא מתנוון במהלך ההתפתחות העוברית ולרוב לא קיים כלל אצל אדם בוגר. רק חלק קטן מהתאים באזור זה שורדים ומציגים פעילות. בעובר תאי החלק האמצעי מפרישים MSH, האחראי על פיגמנטציה (יצירת מלנין) מ-ACTH.

הנוירוהיפופיזה

הנוירוהיפופיזה בנוי גם היא משלושה חלקים:

pars nervosa – האזור שבתוך העצם. משם מופרשים ואזופרסין (ADH) ואוקסיטוצין.
median eminence - האזור שמתחת להיפותלמוס.
infundibular stalk – אזור גבעולי המחבר בין pars nervosa וה median eminence. זו שלוחה של ההיפופיזה לכיוון ההיפותלמוס.

סוגי תאים

בהיפופיזה מספר טיפוסי תאים. כל סוג תא מתפתח ומפריש הורמונים בזמנים שונים בהתפתחות העובר.

התאים הבאים נמצאים באונה הקדמית ב-pars distalis, ומופעלים דרך מערכת השער מההיפותלמוס. לכולם מערכת משוב שלילי המאפשרת לשמור על הומיאוסטזיס:

תאים somatotrope, סומטוטרופיים - מפרישים את הורמון הגדילה GH.

תאים lactotrope, לקטוטרופיים - מפרישים את הורמונים פרולקטין. הוא דומה מאוד להורמון הגדילה, אך הוא קשור ליצירת חלב.
תאים thyrotrope, תירותרופיים - מפרישים TSH.
תאים gonadotrope, גונדותרופיים - מפרישים הורמוני LH ו-FSH.
תאים corticotrope, קורטיקוטרופיים - מפרישים ACTH. ההורמון הראשון שמופרש פה. הוא נוצר באינטראקציה שבין הדיינצפלון ותקרת הפה.

אדנוהיפופיזה

ציר הורמונלי

האדנוהיפופיזה וההיפותלמוס פועלים יחד ליצירת צירים הורמונליים השולטים על פונקציות גופניות רבות. ציר הורמונלי הוא מושג תפקודי המתייחס למערכת הבקרה והאיזון השולטת על הורמון מסוים.

היפותלמוס - פעולת המערכת מתחילה בהיפותלמוס. אזור זה במוח מפריש הורמון משחרר (X Releasing Hormone, XRH) כתוצאה מגירוי של מרכזים עליונים יותר, שחלקם קשורים להכרה וחלקם אוטונומיים וקשורים למחזורי ערות-שינה וכדומה. הורמון זה מופרש אל מערכת השער (Portal System), מערכת כלי דם החובקת את האדנוהיפופיזה.
אדנוהיפופיזה - בזכות מערכת השער, ה-XRH מגיע מהר מאוד אל התאים באדנוהיפופיזה, ולכל XRH ישנם תאים באדנוהיפופיזה עם רצפטורים מתאימים המגיבים אליו. התאים מגיבים אל הורמון זה בהפרשת הורמון טרופּי (X Tropic/Stimulating Hormone, XTH/XSH) המופרש למערכת הדם הכללית של הגוף. ההורמון מסתובב בכל הגוף וחולף ליד כל תא ותא. מבין כל תאים אלה, רק אלה בעלי הרצפטור ל-XTH מגיבים.
בלוטה פריפרית - התאים בעלי הקולטן המתאים נמצאים באזורים שונים בגוף. קשירת ה-XSH גורמת לשני דברים: ריבוי התאים המפרישים והפרשת ההורמון המתאים (X). ההורמון משוחרר כמעט תמיד אל מערכת הדם ופועל באתרים שונים בגוף, בהתאם לתפקידו.

מהמאפיינים החשובים ביותר של הציר ההורמונלי הוא המשוב השלילי. במטרה להגיע לרמה מדויקת מאוד של ההורמון (X), כל מרכיב בציר מפחית את ההפרשה של עצמו ושל כל החומרים שקדמו לו. כך, לדוגמה, XSH מפחית את XRH בעוד ש-X מפחית גם את XSH וגם את XRH. הפעולה החזקה ביותר היא תמיד של ההורמון הסופי (X), שברמה מספיק גבוהה יכול לעצור לחלוטין את הפרשת ההורמונים הקודמים. ישנו מקרה אחד בפיזיולוגיה הנורמלית באדם שאינו במהלך הריון, שבו קיים מצב של משוב חיובי. מצב זה מתרחש במחזור החודשי הנשי לקראת הביוץ. בזמן זה, הורמון האסטרוגן מעודד את הפרשת ההורמון LH, שהוא ההורמון הטרופּי האחראי על הפרשתו של האסטרוגן מלכתחילה.

הצירים השונים

ישנם חמישה צירים הורמונליים שההיפופיזה היא חלק מרכזי בהם:

ציר הורמון הגדילה - ההיפותלמוס מפריש את ה-(Growth Hormone Releasing Hormone (GHRH למערכת הפורטלית, ובתגובה, מפרישים התאים הסומטוטרופיים באדנוהיפופיזה את הורמון הגדילה (GH). הקולטן להורמון זה קיים בתאים בכל רחבי הגוף, אך בעיקר בכבד. הכבד מפריש בתגובה ל-GH את פקטור הגדילה דמוי אינסולין 1 Insulin Like Growth Factor 1‏ (IGF-1). ל-IGF-1 תפקידים רבים, שרובם ככולם קשורים לעידוד תאים לחלוקה ולגדילה. התפקיד הידוע ביותר הוא בפלטות הגדילה בעצמות, שם IGF-1 הוא המעודד העיקרי לגדילת עצמות. יתר פעילות של ציר זה גורמת לענקות בילדים ואקרומגליה בבוגרים, תת-פעילות שלו גורמת לגמדות ולמגוון בעיות נוספות.
ציר הורמוני התריס - ההיפותלמוס מפריש את ה-(Thyrotropin Releasing Hormone (TRH, ובתגובה התאים התירוטרופיים באדנוהיפופיזה מפרישים (Thyroid Stimulating Hormone (TSH. הורמון זה מגיע לבלוטת התריס ומעודד את הפרשת הורמוני התריס, תריודוטירונין (T3) ותירוקסין (T4). בתאי המטרה T4 הופך ל-T3 .T3 הוא הגורם העיקרי המשפיע של הקצב המטבולי של הגוף. פעילות יתר של ציר זה גורמת לתסמונת יתר תריסיות על כל גילוייה המגוונים, ופעילות חסר גורם לתת-תריסיות.
ציר בלוטת יותרת הכליה (האדרנל) - ההיפותלמוס מפריש (Corticotropin Releasing Hormone (CRH, ובתגובה מפרישים התאים הקורטיקוטרופיים באדנוהיפופיזה (AdrenoCortico Tropic Hormone (ACTH. הורמון זה מגיע לבלוטת יותרת הכליה, שם הוא מעודד את ייצור כל הורמוני הבלוטה. עם זאת, עיקר פעולתו בה היא לזירוז הפרשת קורטיזול, הורמון העקה. הורמון זה הוא שיוצר את המשוב השלילי. לקורטיזול תפקיד חיוני כאשר האדם נכנס למצבי סטרס (בין אם הסטרס נפשי, כגון התרגשות, ובין אם הוא גופני, כגון ניתוח). יתר פעילות של ציר זה גורמת למחלת קושינג, חוסר גורם למחלת אדיסון.
ציר הורמוני המין - ההיפותלמוס מפריש Gonadotropin Releasing Hormone‏ (GnRH). בתגובה מפרישים התאים הגונדוטרופיים באדנוהיפופיזה שני הורמונים: (Follicle Stimulating Hormone (FSH ו-(Luteinizing Hormone (LH. הורמונים אלה נקראים יחדיו הגונדוטרופינים, ופועלים על הגונדות (אשכים בגברים ושחלות בנשים) ומעודדים אותם להפריש את הורמוני המין המתאימים: בגברים בעיקר טסטוסטרון ואנדרוסטנדיאון, ובנשים בעיקר אסטרדיאול ופרוגסטרון. להורמוני המין חשיבות ביצירה ובשמירה של המאפיינים המיניים, כמו המחזור החודשי באישה, ומגוון תפקודים גופניים שונים כדוגמת גדילה, שיעור, יצר מיני, וכדומה). יתר או חוסר פעילות של ציר זה גורמים לבעיות הקשורות בעיקר למאפיינים המיניים, כגון עקרות ואי התפתחות סממנים מיניים.
ציר פרולקטין (LTH) - ציר זה שונה מאוד משאר הצירים. בציר זה ההפרשה ההיפותלמית היא מעכבת ולא מעודדת. ההיפותלמוס מפריש דופמין (מוליך עצבי חשוב), שפועל לעיכוב התאים הלקטוטרופיים באדנוהיפופיזה. ללא עיכובו יפרישו התאים הלקטוטרופיים פרולקטין. הורמון זה אינו גורם לשחרור של הורמון נוסף, כדרכם של הורמוני היפופיזה, אלא פועל באופן ישיר. עיקר פעולתו באדם הוא לאחר הלידה באישה, כשאז הוא פועל על השד כדי לאפשר ייצור חלב להנקת התינוק. בנוסף הוא מדכא את ציר הורמוני המין ומונע בכך וסת בזמן ההנקה. יתר פעילות של ציר זה גורמת להפרעות בתפקוד המיני בשני המינים, בגלל השפעתו המדכאת של פרולקטין על ציר הורמוני המין.

בנוסף לצירים אלה, לעיתים קרובות מחשיבים בטעות את החלק האמצעי כחלק מהאדנוהיפופיזה. חלק זה מפריש את ההורמון MSH, שתפקידו לעודד את המלנוציטים שבעור להפריש את הפיגמנט מלנין. פיגמנט זה נותן לעור ולשיער את צבעם הטיפוסי.

חומרים נוספים מופרשים מהאדנוהיפופיזה, אך תפקידם פחות חשוב והידע עליהם קטן יותר.

נוירוהיפופיזה

הנוירוהיפופיזה היא המשך ישיר של שלוחות תאים (אקסונים) השוכנים בהיפותלמוס. אקסונים אלה עוברים דרך הגבעול ומסתיימים בכלי דם ליד ההיפופיזה. הנוירוהיפופיזה אינה מייצרת, לפיכך, הורמונים בעצמה, אלא מאחסנת ומפרישה הורמונים שנוצרו בתאי ההיפותלמוס. הנוירוהיפופיזה מפרישה בעיקר את ההורמון נוגד ההשתנה ADH, הנקרא גם ארגינין וזו-פרסין (AVP), ואת ההורמון אוקסיטוצין. לאוקסיטוצין תפקיד בלידה וגורם לכיווץ הרחם ולהפסקת הדימום. ADH מופרש כאשר הדם מרוכז יתר על המידה (לדוגמה בהתייבשות) או כאשר נפח הדם נמוך (לדוגמה, כתוצאה מדימום) ומטרתו לצמצם את אובדן הנוזלים דרך הכליה. את תפקידו זה הוא מבצע על ידי עידוד ספיגת מים בצינור המאסף הכלייתי.

חוסר ב-ADH גורם ל-Diabetes Insipidus ('העברה תפלה', משמעות השם Diabetes (אטימולוגיה)). מחלה זו מתבטאת בצמא ובהשתנה מרובה, ובמצב קיצוני בהתייבשות מסכנת חיים. הטיפול הוא במתן ADH חיצוני או בטיפול תרופתי שמטרתו להגביר את פעילות ה-ADH הקיים, או, לחלופין, לעודד מנגנונים אחרים בגוף שמשפיעים על צמצום אובדן מים. יתר הפרשת ADH נקרא (Syndrome Of Inappropriate ADH Secretion (SIADH וגורם לחוסר נתרן בדם. הטיפול במצב זה הוא על ידי הגבלת שתייה, תוספת מלחים, או, במצב קיצוני, מתן תרופות משתנות.

מחלות

מחלות מסוגים רבים פוגעות בהיפופיזה. מחלות אלה יכולות לפגוע בציר מסוים או בצירים כולם. נזק להיפופיזה כולה גורם למצב הנקרא פן-היפופיטואיטריזם (Panhypopituitarism) שבו כל ההורמונים הטרופיים חסרים. חוסר של ההורמונים הטרופיים השונים יכול להיות מצב מסכן חיים, אך ישנם תחליפים יעילים לכל אחד מההורמונים, ומרגע האבחנה ניתן לספק טיפול יעיל למצבי החוסר ההורמונליים.

ההפרעות השונות:

Isolated Hormone Deficiency - מצב שבו ייתכן חסר מבודד של כל אחד ואחד מהורמוני ההיפופיזה בעקבות מוטציות גנטיות שונות.
Multiple Pituitary Hormone Deficiency (MPHD) - זהו מצב גנטי הנובע מחוסר של אחד מגורם שעתוק (Transcription Factors) החיוניים להתפתחותה של ההיפופיזה. במצב זה בדרך-כלל נראה חסר ב-TSH, ב-GH, בפרולקטין ולעיתים בגונדוטרופינים.
אדנומה באדנוהיפופיזה - המצב הנפוץ ביותר הגורם להפרשת יתר. זהו למעשה גידול שפיר (ראו גידולי היפופיזה) של סוג תאים מסוים (או שילוב שלהם) המתרבים באופן מהיר ומפרישים את ההורמון המתאים אך עם תגובה פחותה למשוב השלילי. האדנומות הנפוצות ביותר הן אלו המפרישות פרולקטין, כשאחריהם נמצאות אלו המפרישות LH/FSH ו-ACTH. הנדירה ביותר היא זו המפרישה TSH. תיתכן גם אדנומה שאינה מפרישה דבר. הנזק מהאדנומה נובע הן מהפרשת יתר והן מלחץ סביבתי, בייחוד בהתחשב בקרבתה של ההיפופיזה לתצלובת הראייה (Optic Chiasm), מבנה חשוב מאוד במערכת הראייה.
קרצינומה באדנוהיפופיזה - גידול ממאיר בבלוטה הוא מצב מאוד נדיר.
תסמונת שיהאן (Sheehan's Syndrome) - זוהי תסמונת הפוגעת בנשים לאחר ההריון. בזמן ההריון מתרחבת האדנוהיפופיזה ודורשת אספקת דם מוגברת. מיד אחר ההריון ישנו לעיתים קרובות דימום חזק או ירידה בלחץ הדם אצל האם. פגיעה זו באספקת הדם גורמת לנמק בהיפופיזה שעדיין זקוקה לאספקת דם מוגברת בעקבות גדילתה. מצב זה גורם לפן-היפופיטואיטריזם.
היפופיזיטיס - דלקת בבלוטה היא מצב נדיר מאוד, אך יכול לגרום למוות בעקבות ירידה חזקה בלחץ הדם (בעיקר על ידי פגיעה בציר בלוטת יותרת הכליה) מצב זה קשור אף הוא להיריון.
תסמונת האוכף הריק - בתסמונת זו האוכף הטורקי ריק, כפי שניתן לגלות בבדיקת רנטגן. הדבר נובע מלחץ מוגבר על הבלוטה, כתוצאה מגידול או מנוזל מוחי שדרתי (CSF) שגרם לדחיסתה. שאריות של הבלוטה נמצאות דחוסות לרוחב רצפת האוכף. השאריות מספיקות, בדרך-כלל, כדי לספק את הצרכים ההורמונליים של הגוף ולא נראים תסמינים כלל.
גידולי היפופיזה - גידולים באזור האוכף הטורקי הם כמעט תמיד שפירים, אך בגלל מקומם הרגיש וקרבתם להיפופיזה ולתצלובת הראייה הם מסוכנים מאוד ודורשים טיפול. הטיפול הוא כמעט תמיד כריתה של הגידול בגישה הנקראת טרנס-ספינואידלית. בגישה זו נמנעים מפתיחה של כיפת הגולגולת, והחדירה נעשית דרך האף והסינוס הספנואידלי. זו גישה בטוחה יחסית עם אחוזי הצלחה טובים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בלוטת יותרת המוח בוויקישיתוף

בלוטת יותרת המוח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
בלוטת יותרת המוח, דף שער בספרייה הלאומית

המערכת האנדוקרינית

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.