מערך טורי
מערך טורי או שדרת קרב (באנגלית: Line of battle) הוא מונח בלוחמה ימית, המתאר את היערכותן של אוניות מלחמה בטור, זו אחרי זו, כך שנוצרת שדרה ארוכה, קו של אוניות. הטקטיקה של המערך הטורי נוצרה עם התפתחות הטקטיקה הימית במהלך המאה ה-17. עד אמצע המאה התנהלו קרבות ימיים ללא סדר כלשהו. כל אונייה מצאה לעצמה אונייה יריבה, והתמודדה מולה בדו-קרב אחד מול אחד. ואולם, במהלך המאה ה-17 החלו הציים, בעיקר הצי הבריטי והצי ההולנדי, לסדר את כל אוניות המלחמה בשדרה, כלומר בטור עורפי. הצי היה נכנס לקרב בקו ארוך, וכך ניתן היה לרכז את האש של כל הספינות, או חלק גדול מהן, על מטרות מסוימות. בנוסף, בדרך זו היה מתגלה לאויב רק הצד החמוש והמוגן יותר של הספינות, ואילו הצדדים הפגיעים יותר - החרטום, ובמיוחד הירכתיים - היו מוגנים.
התפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוחמה הימית בימי הביניים הייתה בעיקר באמצעות השתלטות פיזית על אוניית האויב (Boarding). אוניות המלחמה שאפו להתקרב עד לאונייה היריבה עד למגע ממש, ואז היו עוברים חיילים מסיפון לסיפון ומשתלטים על היריב. ואולם, החל מן המאה ה-16 החלו התותחים להיות הנשק העיקרי בקרבות ימיים. התותחים הלכו והשתכללו, קצב האש שלהם עלה ויכולת ההרס שלהם עלתה גם היא.
במאה ה-16 החלו להופיע גם אוניות מטיפוס חדש, הגליאון. ספינות אלה היו בעלות גוף ארוך יותר וצור חרטום נמוך יותר, וכן חתך צר יותר. האורך הרב יותר איפשר יציבות רבה יותר בעת השיט יחד עם יכולת תמרון גבוהה יותר, והחתך הצר צמצם את התנגדות הרוח והגדיל את מהירות האונייה. המבנה החדש של הגליאון גם איפשר נשיאת תותחים רבים יותר לאורך צדי האונייה.
הקרב בין הצי הבריטי לארמדה הספרדית ב-1588 הוא דוגמה למעבר הטכנולוגי האמור. האוניות הספרדיות נשאו תותחים כבדים מאוד, במשקל 23 ליטראות, אך מטרתם של אלו הייתה סיוע להשתלטות הפיזית על אוניות האויב. האוניות עצמן היו יחסית מגושמות ואיטיות. לעומתן, האוניות האנגליות נשאו תותחים קלים בהרבה, בני 8 ליטראות, והיו בעלות יכולת תמרון רבה בהרבה. האנגלים שאפו להכריע את הקרב בעזרת תותחיהם בלבד, ולחמוק מניסיונות ההשתלטות הפיזית של הספרדים. שני הצדדים לא הצליחו להגיע לידי הכרעה, ורצף של טעויות ואסונות הוא שהכריע את הארמדה הספרדית.
עם השנים, כאמור, השתפרו התותחים והחלו להיות בעלי כוח הרס רב יותר ויותר. הקרבות הימיים החלו להתבסס בעיקר על אש התותחים; כאשר הציים היריבים התנגשו בחרה כל אונייה לעצמה יריב, והחלה בדו-קרב משלה. חוסר הסדר הקשה על ניצול מלא של כוח האש של הצי, גם מחשש לפגיעה באוניות ידידותיות, שהיו עלולות להיות בקו האש. בשל כך התגבשה במהלך המאה ה-17 תפיסת המערך הטורי. המערך הטורי השליט סדר בתנועת הצי, ואיפשר לכל האוניות בשדרת הקרב לנצל את מלוא כוח האש שלה, במטח דופן מלא. כמו כן, סידור האוניות במערך טורי איפשר לכל הצי לירות, ומנע מצב שבו חלק מהאוניות מוגבלות בירי בשל תנועת חברותיהן.
שינויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירת המערך הטורי דרשה שינויים טכנולוגיים: כדי שאוניית מלחמה תוכל להיות חלק משדרת הקרב, היה עליה לשאת תותחים רבים, בעלי יכולת לירות קליעים כבדים יחסית. אונייה בעלת כוח אש נמוך לא הייתה יעילה ולא היה טעם לשלבה במערך. מעבר ליכולת הירי, היה על האונייה המשולבת בשדרת הקרב להיות מסוגלת לשאת פגיעות משמעותיות מצד האויב. דרישות אלה הולידו את אוניית הקו - אונייה המסוגלת להיות חלק מהקו, שדרת הקרב (באנגלית: Line of Battle Ship, שם שהפך ל-Ship of the Line). באמצע המאה ה-17 היו אוניות בעלות שני סיפונים שנשאו 50 עד 60 תותחים עיקר שדרת הקרב, אך במאה ה-18 תפסו את מקומן אוניות גדולות יותר בעלות 74 תותחים ויותר, ואף אוניות בעלות 100 תותחים ומעלה.
הפעלת שדרת הקרב דרשה גם שינוי ארגוני מהותי. כדי לארגן את הצי בשדרת קרב היה צורך בפיקוד מרכזי יעיל, באימונים רבים ובמשמעת גבוהה, הנשענים על תורת לחימה שנבנתה בדייקנות מתמטית. היה צורך בגוף של קצינים מקצועיים מנוסים, ובממשלה שתממן בצורה מסודרת את בניית האוניות המתאימות. זו הייתה הדרך לבניית ציים לאומיים גדולים יותר ויותר; עבר זמנם של היזמים הפרטיים שבנו אוניות והפעילו אותן כחלק מהצי הלאומי.
חסרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המערך הטורי היה יעיל כאשר צי האויב לא היה ערוך במערך דומה. כאשר שני הציים היו ערוכים במערך טורי, הפכו הקרבות להיות חסרי הכרעה: כל צד ניסה להישאר מחוץ לטווח צי האויב, ולירות אש תותחים בטווח ארוך בתקווה לפגוע בחִבֵּל ובתְּרֻנָּה[1] וכך להוציא את אוניות האויב מכלל פעולה. הצי הצרפתי נקט טקטיקה כזו: אוניותיו היו נערכות בצד החסי, ומשם יורות בטווח ארוך אל הצי הבריטי שבדרך כלל נערך בצד הגלי. האוניות הבריטיות היו סופגות נזקים ונאלצות לפרוש מן הקרב, והצי הצרפתי היה יכול לנתק מגע ללא נפגעים רבים. הוראות האדמירליות הבריטית היו נוקשות מאוד ואסרו את שבירת שדרת הקרב, ובשל כך עד 1782 לא ניצח הצי הבריטי בשום קרב נגד צי בגודל דומה. רק בקרב הקדושים, 9 - 12 באפריל 1782, שבר האדמירל הבריטי ג'ורג' ברידג'ס רודני את המערך הטורי והביס את הצי הצרפתי שעמד מולו. גם בקרב טרפלגר (21 באוקטובר 1805) הצליח אדמירל הוריישו נלסון לשבור את המערך הטורי של הצי הספרדי-צרפתי המשולב על ידי יצירת שני טורים שהתקדמו בניצב לטור האויב.
עידן הקיטור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מאמצע המאה ה-19 השתנו לגמרי פניה של הלוחמה הימית עם השינויים המהפכניים שחלו בהנעת אוניות המלחמה, בחימושן ובמיגונן. אוניות הקו העשויות מעץ, המונעות בכוח הרוח והחמושות בתותחים נטעני לוע שהיוו את עיקרם של ציי המלחמה בתחילת המאה ה-19 פינו את מקומן לאוניות מונעות קיטור עשויות ממתכת, מוגנות בשריון ברזל ופלדה כבד, וחמושות בתותחים נטעני מכנס. השינויים הטכנולוגיים העצומים דרשו התאמות של הטקטיקות הימיות, ובמשך רוב המאה לא היה ברור כלל אם עידן המערך הטורי חלף מן העולם. ואולם, בתחילת המאה ה-20 הסתבר כי שדרת הקרב עדיין יעילה, אם כי בדרכים שונות. סידור הצי במערך טורי כדי לחצות את ה-T של צי האויב נחשב לתמרון מכריע, והצלחתו של הצי הקיסרי היפני לחצות את ה-T של הצי הרוסי הקיסרי בקרב צושימה (27 - 28 במאי 1905) הייתה המפתח לניצחונו בקרב. גם בקרב יוטלנד, הקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה (31 במאי - 1 ביוני 1916), הצליח הצי הבריטי הערוך בשדרת קרב לחצות את ה-T של הצי הגרמני הקיסרי, אך בשונה מקרב צושימה, במקרה זה הצליחו הגרמנים לחמוק מן הבריטים.
למרות חשיבותו של המערך הטורי גם בקרבות ימיים מודרניים, הופעתם של נושאת המטוסים ומאוחר יותר של הטילים המונחים עיקרה את חשיבות המערך ואת יתרונותיו. המערך שבו מפליגות כיום אוניות מלחמה מודרניות הוא מערך של קבוצת קרב (battle Group), שבהן האוניות החשובות ביותר (בדרך כלל נושאות המטוסים) מפליגות במרכז, מוקפות באוניות קטנות יותר המגינות עליהן מפני איומים אוויריים ותת-ימיים.
