דור שרוכין
דוּר שָׁרוּכִּין (באשורית: Dūr-Šarrukīn או Dūr-Šarrukēn, "מצודת סרגון") הייתה עיר הבירה של האימפריה האשורית החדשה, שבנה סרגון השני מלך אשור. דור שרוכין מצויה בתחום הכפר חורסבאד, כחמישה עשר קילומטרים מצפון לנינוה ולכלח העתיקות ולעיר מוצול (נינוה) שבצפון עיראק, בקצה הצפוני של המישור של מסופוטמיה.
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תרבויות |
אשורים  |
| תקופות |
המזרח הקדום |
| נבנה |
706 לפנה״ס |
| מיקום | |
| מדינה |
עיראק |
| קואורדינטות | 36°30′34″N 43°13′46″E / 36.50953°N 43.22931°E |
  | |
דור שרוכין נבנתה כעיר בירה חדשה, במקום שלא היה בו קודם לכן יישוב כלשהו. היא החליפה את הבירה כלח. החלפה זו לא נעשתה משום שהיו למקום יתרונות אסטרטגיים כלשהם, אלא כדי שהמלך ישב בבירה שתהיה מזוהה רק איתו ולא עם קודמיו. עם מותו של סרגון, ומאותה סיבה עצמה, העביר בנו סנחריב את הבירה מדור שרוכין לנינוה הסמוכה.
היסטוריה
עריכהסרגון השני שלט באימפריה האשורית בין השנים 722/1–706 לפנה"ס, והקים שושלת חדשה (אחרי קודמו שלמנאסר החמישי). עצם שמו באכדית (Šarru Kēnu), שבלשון המקרא הפך ל"סַרְגוֹן" (ספר ישעיהו, פרק כ', פסוק א'), מעיד על כך, שכן פירוש השם הוא 'המלך הצודק/הלגיטימי' (בדומה למלכה הקדום של אכד); לגיטימיות בעיני האלים הייתה חשובה למי שלקח את השלטון בכוח מקודמו. אחד האמצעים להשיג זאת היה בכך שאת עירו החדשה, שרצה כי תזוהה רק עמו, בנה על גבי כברת ארץ שרכש בכסף מלא מבעלי השדות הנוגעים בדבר, כפי שהוא מדגיש בכתובות הבנייה שהותיר אחריו. יתר על כן, סרגון מציין כי מי שלא רצה בתשלום קיבל ממנו שדה תחת שדה. פעולה זו מצוינת גם במקרא, לדוגמה בקניית גורן ארוונה (ירושלים) על ידי המלך דוד (ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק כ"ד) או בקניית הר שומרון בידי עמרי מלך ישראל (ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק כ"ד).
ב-717, סרגון הורה על בניית העיר החדשה בנקודת המפגש של החידקל ונהר הזב הגדול. הדרישה עבור חומרי עץ וחומרי בנייה אחרים וכן עבור בעלי מלאכה, שהגיעו אף מהחוף הפיניקי, מתועדות במכתבים אשוריים בני זמנם. חובות של פועלי בניין בוטלו על מנת למשוך כוח עבודה רב. הקרקע בסביבות העיר עובדה, ומטעי זיתים ניטעו להגדלת ייצור השמן של האשור. העיר הגדולה נבנתה כולה בעשור שלפני 706 לפנה"ס, וחצר המלך עברה אליה עוד בטרם הסתיימה בנייתה.
סרגון נהרג במהלך קרב ב-705, ולאחר מותו הלא הצפוי, בנו ויורשו סנחריב נטש את הפרויקט, והעביר את הבירה לעיר נינווה, 20 ק"מ דרומה. העיר מעולם לא הושלמה וננטשה כמאה שנה מאוחר יותר, כאשר נפלה האימפריה האשורית.
תולדות המחקר
עריכה
האתר נבדק לראשונה בידי הקונסול הכללי הצרפתי במוסול, פול-אמיל בוטה ובידי האנגלי אוסטן הנרי לייארד, אשר ערכו במקום בדיקות מצומצמות בשנים 1843–1844.
חפירות נרחבות ערך במקום הצרפתי ויקטור פלאס, בין השנים 1851–1855). בחפירות אלה חשפו שישה שערי-עיר, קטעים מחומת העיר ובעיקר ארמון סרגון, שאת תוכניתו ביררו כמעט בשלמותה. כן חשפו את הזיקורת (מקדש-מגדל) ואת מקדש האל נבו.
בשנים 1928–1935 נערכו במקום חפירות נרחבות על ידי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו בראשות גורדון לאוד (Gordon Loud), הנרי פרנקפורט וצ'ארלס ב. אלטמן. תחילה חפרו חפירות מצומצמות בארמון סרגון, ותיקנו כמה פרטים ממצאי הצרפתים. עיקר תרומתה של המשלחת האמריקנית היה בחשיפה של כמעט כל בתי השרד הגדולים בעיר הפנימית, סביב ארמון סרגון. כן גילו עיר פנימית נוספת בצידה השני של דור שרוכין, וחשפו בה חלקים של בית שרד נוסף. ממצא חשוב נוסף הייתה רשימה של מלכי אשור שנמצא בעונת החפירות הארכאולוגיות של שנת 1932/3. הרשימה שנקראה "רשימת המלכים מחורסבאד" (Khorsabad King list) כללה 107 מלכים, והסתיימה במלך אשור-ניררי החמישי.[1]
במחצית השנייה של המאה ה-20 הוסיפה מחלקת העתיקות העיראקית לחפור אזורים מצומצמים באתר, אך אלה לא שינו באופן מהותי את התמונה שהתקבלה מחפירות הצרפתים והאמריקאים.
תיאור השרידים
עריכה
דור שרוכין נבנתה במישור. מתאר העיר הוא של מלבן הקרוב מאוד לריבוע שאורך צלעו 1.7 על 1.8 ק"מ, ושטחו קרוב ל-3,000 דונם. לשם השוואה עם שטחן של ערים בארץ ישראל: שטחה של מגידו היה 60 דונם; החלק החמישים של דור שרוכין. דור שרוכין הייתה מוקפת חומה בעובי כ-28 מטר. בחומות נקבעו באופן סכמטי שני שערים גדולים בכל אחד מצלעות העיר. בתוך העיר הופרדו באמצעות חומות פנימיות שני אזורים גדולים כ'עיר פנימית'. העיר הפנימית הגדולה, בצפונה של דור שרוכין, כללה את ארמון סרגון, את הזיקורת, מקדש נבו וארבעה מבני שרד גדולים עבור הפקידות הגבוהה. העיר הפנימית השנייה, בדרומה של דור שרוכין כללה ארמון גדול ששימש ככל הנראה כ'בית נשק' (ekal mašarti), כלומר לשימוש הצבא ומפקדו.
בתוך העיר הפנימית יוחדו שני מבנים בכך שנבנו על גבי משטח מוגבה, הלא הם ארמון סרגון ומקדש נבו. בניית ארמונות על משטח מוגבה בכמה מטרים מעל המישור ומעל יתר המבנים נתנה לארמון יתרון רב, משום הטופוגרפיה השטוחה מאוד של האזור. הבנייה על משטחים מוגבהים אופיינית לאשורים. שיטה זו של בניית קירות ומילוי המרווחים ביניהם בעפר, מכונה תמלו (tamlū), וככל הנראה נקראת במקרא (מלכים א ט', טו) בשם "מילוא".
הארמון
עריכה
ארמון סרגון הוא אחד הבניינים בעלי השטח הגדול ביותר שנבנו בעת העתיקה. מידותיו לערך 320 על 240 מ' (כ-90 דונם). בחלקו הפנימי הוא בנוי לפי המתכונת שהייתה מקובלת באשור (מקובלת עד לימי סנחריב בנו) לבניית ארמונות: בין שתי חצרות גדולות (חיצונה ופנימית) למגורים הפרטיים מצוי אגף חדר הכס של המלך. חדר הכס הוא האולם המקורה הגדול ביותר בדור שרוכין: אורכו הוא כ-50 מטרים. הכניסה אליו מן החצר החיצונה הייתה מבעד לשלושה שערים שעוטרו כל אחד בשני פסלי למסו, שהם צלמים מגוננים בעלי גוף פר, ראש אדם וכנפיים, בגובה של כ-4 מ'. ניתן לשער כי כל מי שעבר באחד השערים האלה נתקף אימה עוד קודם שראה את פני המלך. הכס ניצב על כן הצמוד לקיר הצר של האולם בצד שמאל ביחס לנכנס לאולם. הקירות סביב צופו ברציפות בתבליטי אבן גדולים, כשני מטרים גובהם. בתקופת סרגון השני התקרבה האימפריה האשורית החדשה לשיא כוחה, ובאותה תקופה נוצרו המונומנטים האמנותיים המרשימים ביותר, שדרכם ביטא המלך את תפיסתו על האימפריה.[2] התבליטים מציגים את הישגיו של השליט, על־ידי הוקרת ניצחונותיו על האדם ועל הטבע.[2]
מרבית התבליטים ופסלי הענק שהתגלו הועברו למוזיאון הלובר בפריז (והיה גם משלוח אחד שטבע בנהר החידקל), ומיעוטם הגיע גם להמכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו.
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- דור שרוכין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- החפירות בחורסבאד באתר המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו (באנגלית)
- דור שרוכין, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ The Believer's Guide to Bible Chronology: From Man's Beginning to the End of Acts
- ^ 1 2 Elisha Linder, The Khorsabad Wall Relief: A Mediterranean Seascape or River Transport of Timbers?, Journal of the American Oriental Society 106, 1986, עמ' 280