לדלג לתוכן

אהרן ברק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אהרן ברק
אהרן ברק
אהרן ברק
לידה 16 בספטמבר 1936 (בן 88)
כ"ט באלול ה'תרצ"ו
ליטאליטא קובנה, ליטא
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1947
השכלה
בת זוג אלישבע ברק-אוסוסקין
נשיא בית המשפט העליון ה־8
13 באוגוסט 1995 – 16 בספטמבר 2006
(11 שנים)
היועץ המשפטי לממשלה ה־6
1975 – 1 באוגוסט 1978
(כ־3 שנים)
תחת ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ומנחם בגין
המשנה לנשיא בית המשפט העליון ה־12
1 בנובמבר 1993 – 12 באוגוסט 1995
(שנה)
תחת נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר
שופט בית המשפט העליון
22 בספטמבר 1978 – 16 בספטמבר 2006
(28 שנים)
תחת נשיא בית המשפט העליון זוסמן, לנדוי, כהן, שמגר
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אַהֲרֹן בָּרָק (נולד ב-16 בספטמבר 1936) הוא משפטן ישראלי. כיהן כשופט בית המשפט העליון (1978–2006), כנשיא בית המשפט העליון (1995–2006), כיועץ המשפטי לממשלה (1975–1978) וכדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור למשפטים, חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975. מרצה באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת ייל בארצות הברית.

ברק, יליד קובנה, הוא ניצול השואה. לאחר המלחמה, עבר עם הוריו בין מחנות העקורים עד שהוברחו לאיטליה, ומשם עלו לארץ ישראל ב-1947. הוא למד משפטים, כלכלה ויחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית ובהמשך שהה כחוקר בתר-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. החל לעבוד בפרקליטות המדינה, וב-1975 מונה ליועץ המשפטי לממשלה. היה חבר בצוות למשלחת הישראלית בקמפ דייוויד שהובילה להסכם השלום בין ישראל למצרים. ב-1978 מונה לשופט בית המשפט העליון. היה חבר בוועדת כהן לחקר טבח סברה ושתילה. עם פרישתו של מאיר שמגר ב-1995, התמנה ברק לנשיא בית המשפט העליון. לאורך כהונתו של ברק פועלו הוביל לשינוי לא רק במערכת המשפטית, אלא בחברה הישראלית בכלל.

לאורך כהונתו בבית המשפט העליון, פיתח ברק את המשפט הישראלי בכמה היבטים מרכזיים: הרחבת זכות העמידה בבג"ץ, שפתחה את שערי בג"ץ לעותרים בעתירות ציבוריות. הרחבת עילת הסבירות, שהרחיבה את טווח הביקורת של הרשות השופטת על פעילותה של הרשות המבצעת. הרחבת מרחב השפיטות וקידום "המהפכה החוקתית", שלפיה לבית המשפט יש סמכות לקבוע שחוק שפוגע בחוקי היסוד אינו חוקתי, כפי שנקבע בפסק דין בנק המזרחי. ברק עסק רבות בדין העסקי והכלכלי, למשל, פסק דין אפרופים, שעסק בפרשנות חוזים, ופסק דין קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות שקבע שבדיני מיסים יש חשיבות רבה יותר לתכלית החקיקה מאשר היצמדות ללשון החקיקה. לאורך שנות כהונתו נמנע ברק מלהתערב בפסקי דין הנוגעים לשואה, אך היה חבר בהרכב בערעור של ג'ון איוון דמיאניוק, שזיכה אותו.

בראשית 2024 כיהן ברק כשופט אד הוק מטעמה של מדינת ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), בדיון בו תבעה דרום אפריקה את ישראל בטענה של ביצוע רצח עם ברצועת עזה ואי מניעתו[1].

אהרן ברק

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות בליטא והשואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אַהֲרֹן בָּרָק נולד ב-1936 כאַריק בֵּרִיק בקובנה שבליטא, בנם היחיד של הירש (צבי), עורך דין, וליבה (לאה), מורה.

סבו מצד אימו, אברהם מאירוביץ, היה רב חרדי של שתי עיירות ליטאיות, רוקישקיש (Rokiskis) שם התגורר ובה התגוררו כ-3,000 יהודים, ואבאל (Obeliai) בה חיו כ-120 יהודים. אימו גדלה ברוקישקיש, בבית ליברלי שלצד התורה חינכו גם להשכלה כללית[2]. כדי להתקדם בלימודי הוראה, עברה לאה לקובנה, שם התקבלה לגימנסיה הריאלית העברית ופגשה בצבי. השניים נישאו והשתכנו ברחוב גורודינו מס' 18 בקובנה. המחויבות של צבי לפעילות הציונית מנעה ממנו מלעלות לארץ ישראל במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20[3].

אביו צבי נולד בעיירה פלונגיאן, ובבגרותו עבר לקובנה, שם למד משפטים. צבי בריק היה לפעיל ציוני וחניך השומר הצעיר, ובהמשך היה לראש המשרד הארצישראלי בקובנה, שם היה אחראי על מתן סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל ליהודי ליטא ויהודים שברחו מהמשטר הנאצי בפולין.

ב-15 ביוני 1940 פלש הצבא האדום לליטא וסיפח אותה לברית המועצות. משטר הרודנות הסובייטי רדף אחר פעילים ציוניים, סגר את העיתונים היהודיים והמיר אחד מהם לעיתון תעמולה סובייטי. על פעילותו הציונית נרדף צבי בריק בידי הסובייטים. המשפחה עברה להתגורר ברחוב ויטאוטו בעיר, אשר בשונה מגורודינו לא היה בעל אופי יהודי מובהק. ב-22 ביוני 1941, יום לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, הלופטוואפה החל בהפצצה אסטרטגית בשמי קובנה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות היו מבין הליטאים, שראו בגרמנים משחררים מהכיבוש הסובייטי וקיבלו אותם בברכה. תושבי ליטא החלו לבצע פוגרום ביהודי העיר טרם החיילים הנאצים הגיעו. בפוגרום זה, שהתבצע בשכונת סלובודקה נרצחו כ-800 מיהודי העיר[4]. בתי כנסת ובתי מגורים של יהודים הוצתו. בימים הראשונים לפלישה הנאצית לעיר קובנה נרצחו למעלה מ-2000 יהודים. ביולי ניתנה ההוראה להעביר את כל יהודי העיר אל גטו קובנה עד לאמצע חודש ספטמבר[5].

צבי בריק התמנה בגטו כמנהל כוח אדם במפעל לייצור מדים עבור הוורמאכט ולאה טיפלה בבנם. עם תחילת אקציית הילדים בגטו קובנה, אריק הוסתר במחבוא. אמו חינכה אותו, וניתנו לו נעלי פלטפורמה כך שייראה מבוגר מבן 5. כאשר היה עליו להצטרף לכוח העבודה הוא העביר שליחויות מהמפעל של אביו. כאשר חייל גרמני עצר אותו ושאל לגילו ענה כי הוא בן 9, ולדרישת החייל כתב את שמו כפי שלימדה אותו אמו[6]. ב-1943, לנוכח האקציה, הוחבא אריק בידי הוריו במסתורים ליד הגטו[7]. ב-1944, עם נסיגת הגרמנים בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, פשטו הגרמנים והפורעים הליטאים על הגטו בכדי להרוג את הילדים הנותרים. היה זה במרץ כאשר החליטה לאה שעליה להבריח את בנה מהגטו.

צבי התקשר עם איכר מקומי בשם ירוסלבאס ראקוויצ'יוס, לימים חסיד אומות העולם, אשר התגורר בכפר לא מרוחק מהעיר והבריח יהודים מהגטו[8]. בכדי להעביר את אריק בשערי הגטו הוא הוחבא בתוך שק קש על עגלת קש[9]. אמו שיחדה את השומרים להעלים עין ביציאתה מהגטו אחר העגלה. משפחת האיכר כללה את אשתו ואת ארבעת ילדיהם. ביתם היה דל והיה על אריק ולאה אמו להתגורר בתוך הבית. האיכר החביא יהודים רבים ביער על יד ביתו, אך שיירת חיפוש גרמנית תפסה אותם והוציאה אותם להורג. בתוך הבית בנה האיכר דלת כפולה על גבי קיר, שם אריק ואמו הסתתרו כל פעם שנשמע קולם של זרים המתקרבים אל הבית. בהיותם שם לימדה לאה את בנה מתמטיקה בסיסית, גאוגרפיה וליטאית רהוטה[10]. כאשר שמע האיכר את לאה מחנכת את בנה, ביקש שהיא תחנך גם את ילדיו והיא השיבה בשמחה. בנאום שנשא במאי 2002[11] תיאר ברק תקופה זו בחייו:

ביולי 1941, הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא, שם גרתי. הגיהנום בא עלינו.

הליטאים עשו בנו פוגרומים. היינו 25 אלף יהודים בקובנה, ולקחו אותנו לאחד הפרברים, שם עשו לנו "על השחיטה". הוכנסנו לכיכר בעיר שנקראה בשם המעניין "כיכר החוקה". רבים מתו בחנק, ברעב, ביריות ברחובות. שלטון החוק הפורמלי התקיים שם כי הכול עבד לפי פקודות.

בשנת 1943 הייתה האקציה של הילדים. חיסלו את כל הילדים. במעשה נסים נותרתי אני בחיים ובהצטברות של נסים מצאתי את עצמי יחד עם אמי אצל איכר ליטאי – חסיד אומות העולם – שהציל את חיינו, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותנו מהגרמנים.

העלייה לארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1944, עם נסיגת הגרמנים, יצאו אריק ולאה מהמחסה שלהם בביתו של האיכר. עם שחרור גטו קובנה בידי הצבא האדום, חשש צבי בריק לגורל אשתו ובנו ויצא לחפש אחריהם[12]. בדרכם אל הגטו ההרוס פגשו אריק ולאה באחיה של לאה, ובהמשך התאחדו עם האב צבי[13]. בשובה של המשפחה למרכז העיר קובנה, שבו הרדיפות של הרשויות הסובייטיות אחר צבי, על מעורבותו בפעילות ציונית. צבי ולאה בריק הגיעו למסקנה שעליהם לברוח עם אריק מליטא. בפגישה חשאית עם גורמים מטעם ההסתדרות הציונית, ניתנו לצבי תעודות מזויפות לו ולבני משפחתו לפיהן הם אזרחים יוונים מסלוניקי אשר נקלעו לקובנה ונתקעו בעיר לאורכה של המלחמה. משפחת בריק נעזרה בשם הבדוי גרין. תחילה נעו מקובנה לווילנה ומשם לביאליסטוק ולוורשה אשר בפולין. משם עברו את הגבול אל ממלכת רומניה והסתתרו במחנה פליטים בבוקרשט[14].

ממחנה הפליטים עברו להתגורר אצל קונסול דיפלומטי יהודי אמריקאי בבוקרשט. כאשר הגיעה הידיעה על כך שמישהו הלשין לרשויות על כך שיהודים מהמדינות הבלטיות מסתתרים בבוקרשט, החליטה משפחת בריק לנוס פעם נוספת, הפעם לבודפשט, הונגריה. מהונגריה נעו ברגל, בעיקר בלילות, עד שחצו את אזור הכיבוש הסובייטי באוסטריה והגיעו לאזור הכיבוש הבריטי. במעבר גבול אזורי הכיבוש פגשו בני המשפחה באנשי הבריגדה היהודית[15]. כאשר נודע לרשויות הבריטיות על מעבר הגבול בידי בני המשפחה, הם הוכנסו למאסר בבסיס צבאי מחשד להיותם מרגלים בשירות ברית המועצות. אנשי הבריגדה היהודית נחלצו לעזרתם של היהודים בבסיסים ובאישון לילה העבירו אותם דרך יער את הגבול לאיטליה, עד אשר הגיעו למילאנו[16].

מילאנו הייתה לנקודת התארגנות עבור פליטים רבים, וממנה עברה המשפחה לרומא, שם התגוררה בווילה שהייתה שייכת לדוכס לבית סבויה. ברומא למד אריק לראשונה בבית ספר, לא היה זה בית ספר מקובל, וכלל לימוד ילדים בני 8 עד 16 ביידיש באותה הכיתה. אריק דיבר איטלקית קלוקלת אל המקומיים. כל אותה העת ארגן האב צבי את העלייה של המשפחה, אך עקב תקנות הספר הלבן השלישי היה צורך ב-1,000 ליש"ט לסרטיפיקט. ההסתדרות הציונית סידרה עבור המשפחה דרך מעבר לקפריסין וממנה לארץ ישראל. המשפחה עלתה על אוניית הנוסעים "טרנסילבניה" שעשתה דרכה בים התיכון, עצרה בלימסול והמשיכה עד אשר עגנה בחיפה[17]. צבי ביקש מרשויות הבריטים לרדת מהאונייה לארבעה ימי טיול בעיר, הודות לוויזה האמריקאית שהייתה בידו דרך עבודתה של לאה בג'וינט[18], לא חשדו הבריטים כי המשפחה תתיישב בארץ ולכן התירו להם להמשיך בדרכם. דרך התקשרותה של המשפחה עם אנשי "ההגנה", אורגנו עבורם תעודות זהות מזויפות. כך עלה ב-1947 אריק עם הוריו לארץ ישראל.

לימודים ושירות בצה"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה עברה משפחת בריק, ששמה עוברת לברק, מחיפה לתל אביב. לחץ כלכלי הוביל את האב צבי לחפש עבודה בהסתדרות הציונית, הוא התמנה למזכיר מוסד ביאליק. עד למציאת התעסוקה בידי האב, אריק, שלא דיבר עברית, הועבר להתגורר אצל קרובי משפחה במושב ירקונה והשקיע את חופשת הקיץ הראשונה שלו בהשלמת חומר לימודי, ושם גם החל ללמוד בבית ספר בכפר מל״ל. עם הסדר פרנסת המשפחה עברה המשפחה לירושלים. אהרן התחיל ללמוד בכיתה ו׳ בבית הספר היסודי בית הילד[א]. ברק הסתגל היטב בכיתה בין חבריו והצטיין במתמטיקה ובפיזיקה והתקשה בתנ"ך ובלשון[19]. עבר בילדותו את המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת העתודה האקדמית, ובשנת 1958 הוענק לו תואר שני במשפטים.

בנקודה מסוימת התמלא ברק חששות וספקות, וניסה להמיר את מקצועו העתודאי להנדסת חשמל. המערכת הבירוקרטית של צה"ל סירבה להמרת המקצוע והתאפשר לברק ללמוד הנדסת חשמל בטכניון רק לאחר השלמת שירות החובה. בנסיבות אלו ויתר ברק על הנדסת החשמל והמשיך במסלול המשפטים המקורי. במקביל למד שם גם כלכלה ויחסים בין-לאומיים. בשנים 1958–1960 שירת בצה"ל, בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל. בתום קורס מ"כים קיבל ברק דרגת ממלא מקום קצין, אך לבקשתו נשלח בהמשך לקורס קצינים קרבי בן שלושה חודשים. ברק התבלט בלימודים העיוניים בקורס ועבר את קורס הקצינים לצידו של ראובן ריבלין[20]. עם שחרורו מהצבא חזר ללמוד באוניברסיטה העברית[21].

במקביל החל לעבוד כמתמחה של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, ואולם משזה החל לעסוק במשפט אייכמן, העדיף, בשל היותו ניצול השואה, שלא לעסוק בכך, ועבר לבקשתו לפרקליטות המדינה. הוא הגיש להאוזנר חוות דעת אחת בלבד בעניין אייכמן קודם שעבר לפרקליטות[22]. בפרקליטות עבד תחילה במחלקה האזרחית, שם הסתכסך עם ראש המחלקה, ד"ר מרטין אלטס, ובהמשך עבר למחלקת בית המשפט העליון ("הבג"צים"). בהמשך עבד תחת עורך הדין זאב שר במחלקת החקיקה ובה התמצא לראשונה במערכת הפוליטית[23]. לאחר סיום התמחותו הוסמך כעורך דין. ברק מצא עניין מיוחד במשפט אזרחי, אותו החשיב לענף הגדול ביותר בכלל עסקי המשפטים. בשנת 1963[24] סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטורט, שנושאה "אחריות שילוחית וטובת המעביד", בהדרכת פרופסור גד טדסקי. ברק החל לעבוד על הדוקטורט שלו עוד במהלך שירותו בצה"ל. לדבריו עשה זאת בתנאים קשים, אף במחנה מטכ"ל שבו לא היה חשמל. עד אותה העת לא הרכיב ברק משקפיים, ולדבריו היו אלו תנאי המחקר שהובילו לכך שראייתו נפגעה.

קריירה אקדמית באוניברסיטה העברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 נתמנה ברק למרצה בכיר באוניברסיטה העברית[25], והחל לעסוק בדיני נזיקין. ברק טען בזכות עמדת הפרשנות התכליתית, שהייתה באותה עת בעלת השפעה מזערית לעומת פרשנות שמבוססת על היצמדות ללשון הכתובה של הדין[26]. ההתנגדות לגישות המשפטיות שבהן אחזו ותיקי האוניברסיטה הובילה להתפתחות גרעין מרצים צעירים של האוניברסיטה מסביב לברק. גרעין זה כלל את יצחק אנגלרד, מישאל חשין, יצחק זמיר, יהושע ויסמן, יהודה בלום, יורם דינשטיין ואבנר חי שאקי. גרעין ההתנגדות לשיטה המשפטית שקידמה הפקולטה נודע בכינוי "הטורקים הצעירים"[27].

את מחקר הפוסט-דוקטורט השלים בשנים 1966–1967 בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד[28]. משפחות ברק וזמיר נסעו יחדיו לארצות הברית ללימודים. ברק התוודע לשיטת המשפטים ושיטת לימוד המשפטים האמריקנית. הוא הביע אהדה כלפי שיטת הלימוד הסוקרטית שהייתה נהוגה בהרווארד, אשר העדיפה פיתוח של שיח ודיון בין המרצה לסטודנטים על פני הרצאות של המרצים. במחקרו שם התמקד ברק בחקר דיני תאגידים ודיני שטרות, שני תחומים שהיה עליו להתחיל ללמד בהרצאותיו באוניברסיטה העברית עם שובו המיועד. בסיום שהותו בהרווארד פרסם ברק את הספר "מהותו של השטר"[29]. בהרווארד התוודע ברק לגישת "ההליך השיפוטי" (Legal Process), הנוגע לתפקידן וסמכויותיהן של הרשויות[30]. חקר ההליך השיפוטי השפיע לימים על טיפוח האקטיביזם השיפוטי של ברק.

בשובם של ברק וזמיר לאוניברסיטה העברית, החלו במעין "מהפכה" בפקולטה למשפטים, כאשר זמיר נבחר לראש מכון החקיקה והחל לטפח את המכון ולקדם את יוקרתו. בשנת 1968 נתמנה ברק לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית[31], ושם ייסד את כתב העת "משפטים"[32]. בשנת 1973 זכה בפרס קפלון, וב-1974 מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. מינויו של ברק לדיקן, בגיל שלושים ושמונה, סימל את חילופי הדורות בפקולטה. בכהונתו כדיקן ניכר אצל ברק שתיעב ויכוחים, קידם פשרות והגעה לקונצנזוס וניחן בשקט ובשלווה במילוי תפקידו. כל אותה העת נרתע ברק מלתייג עצמו פוליטית ושמר על נייטרליות בבחינה פוליטית[33]. הוא זכה בפרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975 (בגיל 38, מהצעירים בזוכי הפרס). הדבר העניק לו פרסום ציבורי רב. באותה שנה נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (ראו פירוט הפרסים וההוקרה למטה), ולימים אף כיהן כראש החטיבה למדעי הרוח במוסד זה.

היועץ המשפטי לממשלה (1975–1978)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו ותחילת כהונתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1975–1978 כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, מינויו של ברק למשרה נעשה ביוזמתו של שר המשפטים, חיים צדוק, שהציע לברק את משרת היועץ המשפטי לממשלה עם פינוי המושב בידי מאיר שמגר, שהתמנה לשופט בבית המשפט העליון. ברק ביקש מצדוק זמן לחשוב על קבלת המינוי. מינויו של ברק נתמך בין לבין בידי יואל זוסמן, נשיא בית המשפט העליון. למינוי זה היו מספר חסרונות: לברק לא הייתה מיומנות במשפט פלילי ומעולם לא העיד מול בית משפט. צדוק תמך במינוי של ברק וזה מצידו הסכים למינוי לאחר שהתייעץ עם זמיר וזוסמן[34]. בכדי להסתגל לתפקיד החדש וללמוד את כל נושאיו התייעץ ברק בחשין ובגבריאל בך. במקור חשין ציפה לקבל את משרת היועץ המשפטי לממשלה, אך עם מינויו של ברק הוא תמך בו והיה ליד ימינו. באותה העת היה יצחק רבין ראש ממשלת ישראל, והיה נתון למאבקים פנימיים מתוך המערך מול שר הביטחון שמעון פרס. מאבק זה בין רבין לפרס הגיע לשיאו בפרשות ממושכות של הדלפות תוכן מסווג לידי התקשורת[35].

בתחילת דרכו בתפקיד היה ברק מעורב במשא ומתן סביב הסכם הביניים בין ישראל למצרים. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פורסמה בעיתון "הארץ" הדלפה שכונתה "מסמך רוזן" – חוות דעת שנועדה לראש הממשלה מאת היועץ המשפטי של משרד החוץ, לפיה הסכם קידוח הנפט של ממשלת מצרים עם חברת אמוקו נוגד את הסכם הביניים. רבין זעם על ההדלפה, וברק נענה לה בקביעת תקדים לפיו שרים אינם חסינים מפני דין פלילי במקרה של הדלפת סודות מדינה. במהלך הבחירות לרשויות המקומיות בגדה המערבית (1976), שני מועמדים שהיו מקורבים לאש"ף גורשו לפי הוראת הממשלה. עם מעצרם עורכי הדין שלהם הגישו עתירה לבג"ץ. הממשלה התעקשה על כך שאין לעכב את הגירוש והוא בוצע לבסוף רבע שעה בלבד לפני קיומו של הדיון. ברק, כנציג המשפטי של הממשלה, ננזף בידי השופט משה עציוני. לראשונה, נמתחה ביקורת ציבורית חריפה על ברק עצמו. אלמלא שר המשפטים צדוק, שהגן על ברק, ייתכן והקריירה הציבורית של ברק הייתה מגיעה לסופה עם משבר הגירוש[36]. על אף שבמינויו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי נסמך רבין על צדוק וכלל לא הכיר את ברק, עם הזמן הפך ברק ליועץ מקורב של רבין וראש הממשלה מצידו מצא בברק אדם ענייני יותר מרבים מהשרים בממשלתו[37].

בשנת 1976 אישר ברק לבתי הדין הרבניים לערוך ולאגור רשימה של ממזרים[38].

פרשת ידלין ואברהם עופר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשת ידלין

את ניסיונו המשפטי-הפלילי הראשון השיג ברק כאשר הוביל לעונש מאסר בפועל ליהושע פרץ, יו"ר הוועד של עובדי התפעול בנמל אשדוד, אשר קידם התפרעויות בנמל[39]. ברק היה אחראי להחלטה לפתוח בחקירה משטרתית של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל[40]. שלושה ימים לאחר אישור מינויו של ידלין, בעת ארוחת צהריים בהשתתפות ברק ומפכ"ל המשטרה, שאול רוזוליו, שיתף המפכ"ל את ברק בעניין חשדות למעורבות ידלין בפלילים שנשמרו בסוד. ברק הנחה את רוזוליו לקיים חקירה ראשונית סמויה[41], אך תוך שבועיים מתחילתה דלפה הפרשה לידיעת הציבור. בעת חגיגות בר המצווה לבנו הבכור של ברק, אבנר, התקשר ידלין לברק, וטען בפניו כי "מעלילים עלי עלילת דם." ברק הציע לידלין להיבדק בפוליגרף וטען בפניו כי אם יקבע כי הוא דובר אמת יסגרו כל החקירות ואם יקבע כי אינו דובר אמת החקירה תימשך כרגיל והבדיקה לא תיוודע לציבור. ידלין הסכים לאחר לחץ רב ובבדיקה התברר כי אינו דובר אמת, כך שהחקירה המשיכה[42].

בסופו של דבר ידלין הורשע בלקיחת שוחד ונדון לחמש שנות מאסר, ומעמדו הציבורי של ברק כאדם בעל יושרה מברזל חוזק. בפרשה זו טבע ברק את המונח "מבחן בוזגלו", באומרו: "דין ידלין – כדין בוזגלו". המונח עורר תרעומת אזרחית עקב משמעות הלוואי בין השם בוזגלו לבין בני עדות המזרח, הרווח בקרבם. מכאן עלתה הטענה כי המונח טומן בחובו הערה נגד בני עדות המזרח מצידו של ברק[43]. שנים לאחר מכן, בראיון שנערך עמו לספר "ללא גלימה", אמר בעניין: "כשאמרתי בוזגלו לא התכוונתי להבדיל בין ספרדי לאשכנזי, אלא להבחין בין איש שלטון לאיש מהעם"[44].

לאורכה של החקירה בפרשת ידלין היה אברהם עופר, שר השיכון, מבין התומכים העיקריים של ידלין, בטענה כי הוא חף מפשע וכי "שותים את דמו". לאורך הפרשה עלו חשדות למעורבותו של עופר בחלק מהעבירות של ידלין ובסופו של דבר החלה פרשת עופר על בסיס קובלנות פליליות פרטיות. החשדות עסקו בפעילותו של עופר בתקופה שפעל בחברת שיכון עובדים. מהלך החקירה, ובעיקר אורכה, הובילו לקרע בין ברק לראש הממשלה רבין. עיקר התנגדותו של רבין למהלך החקירה נגע למשך הזמן שלקחה, שכן טען כי בלתי אפשרי שעופר, שר בממשלתו, יוכל לתפקד כראוי בתפקידו לנוכח החקירה הממושכת[45]. ברק היה אחראי על ההחלטה להמשיך בחקירת משטרה בעניין עופר, חרף בקשת השר להפסיק חקירה זו[46]. רוב החשדות בחקירה התבררו כחסרות שחר מלבד הממצאים האחרונים בה, שעיכבו אותה. ממצאים אלו כללו עדות של עורך הדין גושן, שהיה עד מפתח בפרשת ידלין. עקב התעכבות הפרשה זימן רבין את ברק ושר המשפטים צדוק לביתו, מהלך שהוביל לסיקור תקשורתי רב בעניין.

לאורכה של החקירה נדמה היה כי עוול גדול נעשה לעופר, והוא התקשה לתפקד כשר. רבין התקשה לראותו במצב זה שכן היה חבר קרוב שלו וברק גם כן חיבב אותו על סגולותיו כשר צעיר ונמרץ. על אף הלחץ הכבד שאפף את ברק, הוא המשיך בחקירה. עופר התאבד ב-3 בינואר 1977, קודם שהסתיימה חקירתו. הוא הותיר אחריו מכתב אחרון. עם התאבדותו של עופר נגנזה החקירה וב-9 בינואר שלח ברק לרבין תקציר של מהלך החקירות[47]. בניו של עופר לא ראו בברק האשם במות אביהם[48], וכאשר ביקשו ממנו את תקציר החקירה הוא שלח את עורך הדין אמנון גולדנברג לתמלל עבורם את החקירה[49].

פרשת חשבון הדולרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשת חשבון הדולרים

במרץ 1977 נחשפה פרשת חשבון הדולרים כאשר פורסם בעיתון "הארץ" כי רעיית ראש הממשלה לאה רבין החזיקה חשבון בנק פעיל בארצות הברית, דבר שנגד את חוקי המטבע בישראל באותה העת. ברק כינס את צוותו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה כדי לבחון אפשרות לסגור את הפרשה בתשלום כופר. ברק ביקר את רבין בביתו, תשאל את ראש הממשלה ובהמשך גם את רעייתו, וביוצאו מביתם הבטיח להם "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר".[50] לאחר התשאול הגיעו לידיו של ברק מסמכי הבנק, והוא שינה את עמדתו וחזר בו מההצעה לסגירת הפרשה בכופר. מאוחר יותר הסביר ברק שאם היה סוגר את הפרשה בכופר היה פועל נגד החוק ועל כן היה חייב להתפטר מתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה[51].

כאשר נודע לברק על המאבקים סביב הפרשה שצצו בתוך משרד האוצר, הורה להעביר את ניהול הפרשה לידי משרד היועץ המשפטי. לאחר לחצים רבים מצידם של אישים, כדוגמת שר האוצר יהושע רבינוביץ, לסגור את הפרשה, ברק החליט להעמיד לדין את לאה רבין בשל חשבון הדולרים, החלטה שהביאה ליציאתו של ראש הממשלה יצחק רבין לחופשה ולפרישתו מהנהגת המערך לפני הבחירות לכנסת ב-1977. במקור התכוון ברק להעמיד לדין גם את ראש הממשלה. לדבריו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עמוס ערן: "כשרבין קיבל את הידיעה שברק מתכוון להעמידו לדין, חל אצלו שינוי מיידי בגישה וכבר באותו יום אמר לנו, אני הולך להתפטר." רבין עמד תחילה להתפטר מראשות הממשלה וגם מהכנסת, ולבסוף, לאחר שמקורביו ניסו לשכנעו שלא לעשות זאת, החליט להישאר בכנסת. עוד באותו היום סיפר שר המשפטים צדוק לברק על כוונתו של רבין. ברק בתגובה ויתר על העמדתו לדין של רבין[52]. את החלטתו להימנע מהעמדת יצחק רבין לדין נימק כך: "יצאתי מתוך הנחה שרבין נענש עונש כבד על כך שנאלץ לפרוש מתפקידו. לא היה מקום להענישו פעם נוספת."[53]

באותה השנה נחשפה פרשת חשבון דולרים נוספת, זאת של שר החוץ לשעבר בממשלתה של גולדה מאיר, אבא אבן[54]. בפרשה זאת דובר על סכום כסף גדול בהרבה מהפרשה של הזוג רבין[55]. לבסוף החליט ברק שלא להעמיד לדין את אבן, משום שנמצא כי אבן ביקש היתר בעניין, ואף טען כי קיבלו, על אף שלא נמצאו סימוכין לקבלת ההיתר[56]. נוסף על עניין ההיתר, היה קושי ראיות וברק העריך שלא יוכל להופיע עם חוסר ראיות שכזה בפני בית המשפט.

קמפ דייוויד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכמי קמפ דייוויד
יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק, בעת שיחות השלום בקמפ דייוויד.
המשלחת הישראלית בקמפ דייוויד, היועץ המשפטי לממשלה ברק (שמאלי), שר החוץ משה דיין (שני משמאל) וראש הממשלה מנחם בגין (שלישי משמאל).

עם מינויו של מנחם בגין לראש הממשלה, בעקבות הבחירות לכנסת התשיעית, הפך ברק עם הזמן לידיד קרוב של בגין והוזמן על ידיו להיות נוכח בישיבות הממשלה. בתחילת כהונת ממשלתו הראשונה כיהן בגין במקביל גם כשר המשפטים. כאשר בגין העביר המלצת חנינה לנשיא אפרים קציר כדי שיחון את יהושע בן-ציון – בעקבות קשריו עם הליכוד – שהורשע בעבירות פליליות ונכנס במאסר, ברק הזדעזע ואף שקל להתפטר. ברק נמנע מלהתפטר בעקבות לחצו של נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן שיישאר בתפקידו לנוכח המצב הפוליטי החדש שנוצר בעקבות "המהפך"[50]. עוד קודם לביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל ותחילת תהליך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, בגין ביקש מברק שיכין עבורו טיוטה של הסכם שלום אשר תכלול את שלל הפרטים העיקריים שעל הסכם שכזה לכלול.

עם תחילת תהליך השלום עם מצרים, היה המאמץ להגעה להסכם שלום בראש מעייניו של ברק. במסגרת מאמצים אלו נקשר ברק עם שר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. במקביל החל ברק גם להיות בקשר עם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר. כאשר בגין כתב את הטיוטה המקדימה ל"הסכם אוטונומיה", ברק היה מהראשונים לקרוא אותו ולהעיר בעניין קשיים שעלו מתוכו ברמה המשפטית. בעקבות התנפצות השיח בין ראשי המדינות באחת הישיבות בטירת לידס שבממלכה המאוחדת, נשלחו ויצמן וברק להרגיע את הרוחות בצידו של נשיא מצרים אנואר סאדאת. לוויצמן היו קשרים חמים עם סאדאת, וגם ברק התחבב עליו. לדברי מנכ"ל משרד החוץ, יוסף צ'חנובר: "סאדאת פשוט ראה והבין שברק מחפש כל הזמן דרכים וניסוחים שיתקבלו על שני הצדדים, גם עליו."

ב-1 באוגוסט 1978 פרש מכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, לאחר שהודיע שהחליט להסתפק בשלוש שנות כהונה[57][58]. במקום ברק מונה יצחק זמיר, והוא עצמו מונה לשופט בבית המשפט העליון. קודם שהושבע לתפקידו כשופט, בספטמבר 1978, צורף ברק על ידי ראש הממשלה בגין, כיועץ משפטי לצוות המשא ומתן הישראלי, ובתפקידו זה סייע לגיבושם של הסכמי קמפ דייוויד[59][ב]. במהלך השיחות בקמפ דייוויד מצא הנשיא קרטר את ייעוצו של ברק מועדף על ייעוצו של מאיר רוזן עקב מתינותו, האמון שנתן בו בגין, כושר האלתור שלו ויכולתו למציאת פשרות. עם קידום השיחות לכדי שלב הניסוח, בחר הנשיא קרטר בשני יועצים, אוסאמה אל-באז מן הצד המצרי, וברק מן הצד הישראלי. ברק נע בין בגין לקרטר לקידום הניסוח של הסכם השלום ומאוחר יותר אמר קרטר שברק "עשה" את הסכם קמפ דייוויד[54][61][52].

במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד היו שני משברים קיצוניים, האחד נגע למעמדה של ירושלים והשני נגע ליישובים בקרבת רפיח בחצי-האי סיני. לבסוף ברק וקרטר שכנעו את בגין להעביר את עניין היישובים להצבעה בכנסת במקום החלטה שלו בלבד. לאחר עשרים ושלוש טיוטות נכתב הנוסח הסופי של הסכם השלום. בשאלת הגדה המערבית ורצועת עזה, ברק קידם את תוכנית האוטונומיה דרך הניסוח "זכויות לגיטימיות לעם הפלסטיני." ברק ניסח משפט זה באופן עמום במכוון, כך שהשפעתו לא תהיה מחייבת. ברק העריך כי בניסוח זה, הצליח לשמר את "ארץ ישראל השלמה" לצד ההסכם[51].

שופט בבית המשפט העליון (1978–2006)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שופטי בית המשפט העליון על גג המבנה הישן במגרש הרוסים, 1992. השופט אהרן ברק יושב בשורה התחתונה שני מימין לצד הנשיא מאיר שמגר. משמאל לשמגר המשנה לנשיא ובר פלוגתו העיקרי של ברק, השופט מנחם אלון.
דיוקן אהרן ברק בבית המשפט העליון.

ועדת כהן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועדת כהן

ב-22 בספטמבר 1978 החל לכהן כשופט בבית המשפט העליון[62], והיה הצעיר מבין השופטים[63]. באוקטובר, עם קידום שיחות השלום בוושינגטון די. סי., התבקש ברק להצטרף לשיחות על אף השבעתו לשופט בבית המשפט העליון. לנוכח הביקורת הציבורית מבית על כך ששופט בבית המשפט העליון מעורב בשיחות השלום עם מצרים, ברק שב לירושלים כחודש לאחר שיצא להשתתף בשיחות[64]. בכהונתו כשופט שפט תחת ארבעה נשיאים: יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר. בשנה שבה החל ברק לכהן בבית המשפט העליון קיבלה רעייתו אלישבע את רישיון עריכת הדין והחלה לעבוד אף היא בבית המשפט העליון בלשכת הנשיא זוסמן[65].

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בתגובה להתנקשות בחיי בשיר ג'ומאייל, אנשי הפלנגות הנוצריות ביצעו את טבח סברה ושתילה במחנות פליטים בביירות. בשנים 1982–1983 היה ברק חבר בוועדת כהן, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות טבח סברה ושתילה והיה עליה לחקור את האחריות של הגורמים הישראליים במהלך אירועי הטבח[66].לוועדה ניתן המנדט: "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים במעשי הזוועה שבוצעו על-ידי יחידה מן הכוחות הלבנוניים נגד האוכלוסייה האזרחית במחנות סברה ושתילה."[67] בנוסף לברק צוותו נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן, שהיה ליושב ראש הוועדה, והאלוף (מיל'), יונה אפרת[68]. בוועדה מסר רב-סרן עמוס גלעד, שהיה אז קצין מודיעין בביירות, עדות על פעילותו. לפי עדותו של גלעד, הוא התריע כי הכנסת אנשי הפלנגות הנוצריות לתוך ביירות תוביל לטבח במחנות הפליטים ותגרום לכך שישראל "תשקע בבוץ" בלבנון[69], אך בתוך פחות משעה מאוחר יותר אירע הטבח וגלעד מיהר להכתיב דיווח לראש אמ"ן.

במהלך החקירה נחקרו הרמטכ"ל – רפאל איתן, בכירי "המוסד", בכירי אמ"ן, שר הביטחון – אריאל שרון ואף ראש הממשלה בגין. דוד ברטוב היה מזכיר הוועדה בעוד איסוף החומר הוטל על דורית ביניש, עדנה ארבל ואלכס איש-שלום. לברק הייתה עמדה דומיננטית בדיוני הוועדה, והוא התמקד בעיקר בתפקודו של המודיעין בפרשת הטבח. בדו"ח הוועדה הואשמו ברשלנות הרמטכ"ל רפאל איתן, ראש אמ"ן יהושע שגיא, שר החוץ יצחק שמיר ואחרים. הביקורת החריפה ביותר של דו"ח הוועדה הופנתה כלפי שר הביטחון שרון. כחלק ממסקנות הוועדה הועבר שר הביטחון, אריאל שרון, מתפקידו, תוך המלצה שלא למנותו עוד לתפקיד זה. בגין לקח על עצמו את תפקיד שר הביטחון[70].

ראש הממשלה בגין יוצג בעדותו על ידי מזכיר הממשלה, דן מרידור. נגד בגין נטען כי הועבר לו דיווח לפיו עלול להתרחש טבח בדומה לדיר יאסין ממלחמת העצמאות. הטענה הופנתה מצידו של העד מרדכי גור, שכיהן באותה עת כחבר הכנסת באופוזיציה מטעם המערך. מרידור הוכיח כי הדיווח, שעבר דרך "המוסד", שוכתב כך שהאזהרות רוככו בהגיען לידיעת ראש הממשלה[71]. בעקבות שמועות על היות ברק המחמיר מבין חברי הוועדה ביחסו לנחקרים, החלו איומים על חייו[72]. חודשים ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת כהן, בגין קטע את חייו הציבוריים והתפטר מכל משרותיו. ברק ראה את צעדו הזה של בגין כלקיחת אחריות מצידו של מנהיג על ההתרחשויות בסברה ושתילה.

זכות העמידה ועילת הסבירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – זכות עמידה, עילת הסבירות, הלכת דרעי-פנחסי

במהלך שנות ה-80 קידם ברק את שינוי הגישה של בג"ץ בתחום זכות העמידה – תנאי הסף הנדרש לדיון בעתירה לבג"ץ[73]. קודם לכן נדרש עותר לבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בפסק דין זאב סגל נ' שר הפנים בתחילת שנות השמונים, כאשר העותר טען לנזק אישי אך עקיף שנעשה לו בעקבות פעילות שר הפנים, רבים מהשופטים פנו נגד העמדה המקורית של בג"ץ. השופט חיים כהן ייצג את עמדת בג"ץ כ"שומר שלטון החוק" והשופט שלמה לוין סבר שניתן לראות בעתירה כי היא נוגעת באופן ישיר לתובע. ברק טען כי מעצם היות העותר "עותר ציבורי", יש לו זכות עמידה[74]:

אני מציע כי במקרים מסוימים נרחיב המסגרת ונאפשר לבית המשפט, לפי שיקול דעתו, להעניק סעד לעותר שכל האינטרס שלו הוא בעמידה על עקרון שלטון החוק. ננהג כך כאשר העתירה נוגעת לענין שעל פי מהותו וטבעו אין למצוא בו כלל עותר בעל אינטרס על פי המבחנים המקובלים. אם לא נתיר הרצועה במקרה זה, לעולם לא יושיט בית המשפט סעד, ונמצא עקרון שלטון החוק נפגם... בעיקר ננהג כך כאשר הבעיה המתעוררת היא בעלת אופי קונסטיטוציוני כגון היחס בין חוק רגיל לחוק-יסוד. במקרים אלה מן הראוי לפתוח את שעריו של בית המשפט, בלי לבדוק יתר על המידה בדבר האינטרס, ובלבד ששלטון החוק מחייב זאת.

— בג"ץ 217/80 זאב סגל נ' שר הפנים, פ"ד לד (4), 1980 – פסקה 16 לפסק דינו של השופט ברק.

ב-1986 אימץ שמגר, נשיא בית המשפט העליון, את הגישה החדשה לזכות העמידה בפרשת ויליאם נקש ובפסק דין אלוני נ' שר המשפטים, ובכך קבע תקדים משפטי להרחבת זכות העמידה[75][76].

באמצע העשור, בעקבות פרסום פרשת קו 300 והמגעים להסדר חנינה מטעם נשיא המדינה חיים הרצוג עבור המעורבים בפרשה מטעם השב"כ, הוחלט, בהרכב מצומצם שכלל את ברק, הנשיא שמגר והשופטת מרים בן-פורת, כי גם במקרה וייתן הנשיא הרצוג חנינה למעורבים, יש להמשיך את חקירות הפרשה עד תום. בשאלת החנינה היו השופטים חלוקים. כאשר בדעת מיעוט קבע ברק על סמכות החנינה של הנשיא להשתלב במערכת המשטרתית והמשפטית, ועל נשיא להעניק חנינה רק בתום החקירות: ”אין זה מבנה קונסטיטוציוני ראוי, שהמשטרה חוקרת אך הנשיא מוסמך להפסיק את חקירתה; שהתביעה תובעת, והנשיא מוסמך להפסיק את תביעתה; שבית המשפט שופט, והנשיא מוסמך להתערב בכל שלב משלבי השפיטה.”[77]

בהמשך החל ברק מתרכז בקידום עילת הסבירות למעורבות בג"ץ בפסילת החלטות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת דרך ביקורת שיפוטית. עילת הסבירות עלתה לדיון בבג"ץ דפי זהב – עתירת חברת דפי זהב נגד הסכם של רשות השידור שנגע לשירותי הפרסום בשידור, בשנת 1980, בהרכב שכלל את הנשיא לנדוי ואת השופטת מרים בן-פורת[78]. ברק נימק מדוע ניתן להיעזר בביקורת שיפוטית בפסק הדין בעניין סבירות קביעת רשות השידור[79]. לצד זאת, בסופו של פסק הדין, הסביר גם מדוע ניתן לדחות את העתירה. לנדוי התנגד לפסק דינו של ברק לשימוש בביקורת שיפוטית, אך בן-פורת תמכה בו, ובכך נקבע תקדים עבור "מהפכת הסבירות"[80]. על אודות עילת הסבירות כתב ברק כי:

חובתו הבסיסית של השופט, להפעיל את שיקול דעתו במקרים הקשים בסבירות. אופציה בלתי סבירה היא אופציה בלתי חוקית. לעתים קיימת אופציה סבירה אחת ואז אין שיקול דעת שיפוטי, אך לעתים קיימת יותר מאופציה סבירה אחת והשופט ניצב בפני מספר אופציות סבירות ונוצר מתחם הסבירות. בתוך המתחם כל אופציה סבירה.

— אהרן ברק, שיקול דעת שיפוטי, 1987

ב-1988 נידון בג"ץ רס"ן יהודה רסלר נ' שר הביטחון, בקשר לגיוס בני ישיבות[81]. בית המשפט קבע כי הסוגיה שפיטה והכיר במעמדם של העותרים, אך דחה את העתירה[82]. בהמשך, התפתחה מחלוקת בין ברק לשמגר בשאלת תחומי השפיטות של בית המשפט. ברק סבר כי "מלוא הארץ שיפוט", כלומר כי כל סכסוך, גם סכסוף פוליטי במהותו, הוא שפיט[83]. בעקבות התקדים שנוצר בעילת הסבירות, נדונו במהלך שנות ה-90 מספר עתירות שעוררו ויכוח פוליטי. בין היתר: עתירות בקשר למינויו של יוסי גנוסר לתפקיד בכיר למרות מעורבותו בפרשת קו 300, רפי פלד בעקבות טובת הנאה שקיבל. ברק, בהרכב עם השופטים אליהו מצא ואליעזר גולדברג, קבע כי יש להעמיד את רפי פלד לדין משמעתי ולא פלילי[84]. רפאל פנחסי בעקבות העברת כספים שלא כדין ואריה דרעי בעקבות לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

בהלכת דרעי-פנחסי, נפסק שהגשת כתב אישום נגד שר או סגן שר עשויה לחייב, בחלק מהמקרים, את פיטוריהם על ידי ראש הממשלה[85]. על אף העובדה ששמגר כתב את פסק הדין שפסל את כהונת דרעי בממשלה, רוב האשמה מצד גורמים פוליטיים הופנתה כלפי ברק. בנוגע למינוי של יוסי גנוסר למנכ"ל משרד השיכון, ברק פסל את המינוי. בפסק הדין כתב ברק: "מתן עדות שקר, הוא עבירה פלילית חמורה ומעשה בלתי חוקי, שעליו מתנוסס אותו דגל שחור האומר אסור[86]."

גירוש פעילי החמאס ללבנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – חטיפת נסים טולדנו ורציחתו, גירוש פעילי החמאס ללבנון

בדצמבר 1992, בעקבות חטיפת נסים טולדנו ורציחתו בידי אנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם, החליטה ממשלת רבין השנייה לגרש פעילי חמאס מהשטחים ללבנון. למהלך קיבל רבין את תמיכתם של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש ושר המשפטים דוד ליבאי[ג]. המבצע נעשה בחשאיות בכדי למנוע עתירות לבג"ץ וכאשר לבסוף הגיע דבר הגירוש לידיעת פרקליטות המדינה, דורית ביניש ונילי ארד נחרדו[87]. הפרקליטות פנתה לסגן הרשם של בג"ץ, וכאשר נודע לו מהפרקליטות הצבאית כי לא ניתן לדחות את צו הגירוש, הוא פנה לברק, השופט התורן, שהורה לו להביא את המסמכים על המתרחש לביתו.

כאשר הגיעו שתי עתירות לידי ברק, הוא הוציא צו ביניים שקבע דיון משפטי למחרת. הממשלה ניסתה לזרז את הדיון במספר שעות ושמגר קרא להרכב שיכלול אותו, את ברק ואת מנחם אלון[88]. הרכב השופטים תשאל את היועץ המשפטי לממשלה, וברק לחץ בשאלותיו בעניין חוסר זכות הטיעון של המגורשים ודלות הראיות של הממשלה נגדם. שמגר נקט עמדה ביטחונית בעוד ברק סירב להסכים לגירוש בלי הענקת חופש הטיעון לכל אחד מהמגורשים. בעוד אלון היה לקול הקובע, החליט שמגר להרחיב את ההרכב לכדי 7 שופטים שכלל את זימונם של שושנה נתניהו, אליעזר גולדברג, תיאודור אור ואליהו מצא.

בעקבות הצעת הממשלה, זימן שמגר את הרמטכ"ל אהוד ברק להעיד בפני בג"ץ[89][90]. במהלך עדותו של הרמטכ"ל בפני השופטים לא הותר לעורכת הדין לאה צמל לתשאל את הרמטכ"ל[91]. בסיכום דבריו טען אהוד ברק כי השבת האוטובוסים עם המגורשים מהגבול תהיה הפסד של מדינת ישראל לחמאס. בחבר השופטים נוצר קרע חריף בין ברק, שהתנגד נחרצות לגירוש ההמוני, לבין הנשיא שמגר, שהעמיד את הביטחון הלאומי מעל לשיקולים נוספים. תיאודור אור ניצב לצד ברק ובהמשך התווסף למחנה שלהם גם השופט אליהו מצא.

מחנה שמגר, שכלל רוב של 4 מתוך 7 שופטים בהרכב, ביטל את צו הביניים שעצר בדרכו לשליחת המגורשים אל מעבר לגבול קודם פרסם נימוקים להחלטה[92]. עם כתיבת דעת המיעוט ודעת הרוב, אך לפני פרסומן, שופט חיצוני החל לפעול לגשר בין ברק לשמגר והפגיש את השניים בכדי למנוע קרע בתוך בג"ץ על גבי פסק הדין המהותי שעמד מולו. שמגר שכנע את ברק לגנוז את דעת המיעוט ובפשרה ביניהם הוסכם כי שמגר יוותר על כתיבתו כי הגירוש חוקי וברק יוותר על השפיטה הערכית של הליך הגירוש[93].

מעמדם של חוקי יסוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק
מתוך פסק דין של ברק על אודות החשיבות החוקתית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

"הפכנו להיות חלק ממהפכת זכויות האדם המאפיינת את המחצית השנייה של המאה העשרים. אכן, לקחי מלחמת העולם השנייה ובמרכזם השואה של העם היהודי, וכן דיכוי זכויות האדם במדינות טוטליטריות, העלו את זכויות האדם לראש סדר העדיפויות העולמי. מסמכים בינלאומיים בדבר זכויות האדם נכרתו. ישראל הצטרפה אליהם. בתי דין בינלאומיים בדבר זכויות האדם הוקמו. ישראל הצטרפה אליהם... הביקורת השיפוטית על חוקיות חוקים הפוגעים בזכויות האדם הפכה לנחלת רוב רובן של המדינות. מהפכה זו לא פסחה גם עלינו."

נעמי לויצקי, כבודו - אהרן ברק, ביוגרפיה, פרק 23: המהפכה הגדולה מכולן, עמ' 349

ב-1992 אושר בכנסת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (וגם חוק יסוד: חופש העיסוק), שניתן לו, לראשונה, מעמד מעל לחוקים אחרים, והוטלה בידי בית המשפט העליון הסמכות לפסול חוקים העומדים בסתירה לו. החוק התבסס למעשה על חוק יסוד דומה שניסה שר המשפטים דן מרידור להעביר שלוש שנים קודם לכן[94]. מהלך זה של הכנסת, אשר היה לקידום רחב היקף של האקטיביזם השיפוטי, נחשב לתחילתה של המהפכה החוקתית ולאבן יסוד בהליך החיזוק של סמכויות בית המשפט העליון שקידם ברק[95]. ברק פעל לקדם דרך בג"ץ הסדרה של חוקה למדינת ישראל[96]. בשנת 1993, עם פרישת המשנה לנשיא מנחם אלון, מונה ברק כמשנה לנשיא במקומו. עם מינויו לתפקיד זה, נשא ברק דברים על אודות חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו ועל הסמכות שניתנה לבית המשפט העליון לשמור על החוק[97].

ב-1994 חוק יסוד: חופש העיסוק גרר משבר בין בג"ץ והכנסת. המשבר פרץ כאשר בג"ץ קבע כי האיסור לייבא בשר שאינו כשר סותר את חופש העיסוק ועל כן פסל את ההסדר, מהלך שהוביל להתקוממות מצד מפלגת ש"ס, חברת הממשלה[98]. כאשר השר אמנון רובינשטיין פעל להגיע לפשרה שתרצה את ש"ס, השופט אור, שצידד בעמדותיו של ברק, מנע ממנו מלנסות ולבטל את תהליך ההפרטה של ייבוא הבשר. אור נימק כי מניעת הליך ההפרטה גם הוא סותר את חופש העיסוק[דרוש מקור]. חוק היסוד שונה[98] וחוק בשר ומוצריו נחקק (בשנת 1996 הרכב בראשות ברק כנשיא בית המשפט העליון דחה עתירות נגד החוק). תרעומת פוליטית חריפה עלתה נגד ברק מצד ש"ס, שדרשה מהממשלה לקדם חוק עוקף בג"ץ[99]. ברק לא התנגד לסמכות הכנסת לחוקק חוקים שישנו הלכות של בית המשפט העליון, אלא על ההתחייבות מראש לחוקק חוקים שיבטלו פסקי דין של בית המשפט העליון הפוגעים בסטטוס קוו הדתי – כפי שעלה מההסכם הקואליציוני בין העבודה לש"ס[99]. בהרכב של חמישה שופטים כל השופטים הסכימו לעמדתו העקרונית של ברק כי ההסכם הקואליציוני להגבלת סמכויות בג"ץ אינו חוקי, אך שמגר, גולדברג וחשין טענו כי אין בסמכותו של בית המשפט העליון לבטלו[100][101].

נשיא בית המשפט העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרישתו לגמלאות של הנשיא מאיר שמגר, ב-13 באוגוסט 1995, מונה ברק לנשיא בית המשפט העליון. במהלך כהונתו הרחיב ברק את קשת הנושאים שבהם עסק בית המשפט העליון. הוא הרחיב את מבחן זכות העמידה שבו הרבה בג"ץ להשתמש עד אז כדי לבלום עתירות, והרחיב את מתחם השפיטות, ובכך פתח דלת לשורה של עתירות ציבוריות במגוון נושאים. ברק עצמו תיאר פעם את תחום אחריותו כך: "אני לא רופא, אבל יש לי כלים לדעת מתי רופא התרשל. אני לא טייס, אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס התרשל. אני לא רמטכ"ל, אבל יש לי כלים לדעת מתי רמטכ"ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי. זה המקצוע שלי[102]." פרופ' דפנה ברק-ארז ציינה:

אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר של השופט ברק על המשפט הישראלי התבטאה בתמורה שהוביל בכל הנוגע לתחומי השפיטות. השופט ברק היה המחולל והמנהיג של התפיסה שלפיה דוקטרינת השפיטות המסורתית מגבילה באופן לא ראוי ולא נחוץ את התחומים שבהם בית המשפט עוסק. בהנהגתו של השופט ברק, בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו[103].

במקביל קידם שורה של סטנדרטים משפטיים – הן למנהל הציבורי (בעיקר סטנדרט סבירות ההחלטה המנהלית) והן במגזר הפרטי (סטנדרט תום הלב), תוך שהוא מטשטש את הגבולות בין השניים. מבקריו של ברק טוענים כי בכך פגע בית המשפט העליון שבהנהגתו ביציבות המשפטית, בעיקר במגזר הפרטי והעסקי (טענה שברק נוהג להשיב עליה במימרתו של קודמו בתפקיד משה זמורה: "אמת ויציב – אמת עדיף").

החל משנת 1992 התמקד בקידום ובעיצוב המהפכה החוקתית (מונח שהוא טבע במאמר אקדמי שפרסם), שיצרו לדעתו חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם. לפי שיטתו של ברק, שאותה אימץ בית המשפט העליון בפסיקותיו, המהפכה החוקתית הביאה זכויות כדוגמת הזכות לשוויון, חופש העיסוק וחופש הביטוי למעמד של עליונות נורמטיבית על פני חקיקה "רגילה". בית המשפט העליון פסק שהמהפכה החוקתית העניקה לבתי המשפט סמכות לפסול חוקים שפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המוגנות בחוקי היסוד. בכך, קבע ברק, הפכה מדינת ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה פרלמנטרית חוקתית[104].

אירועי אוקטובר 2000 סימנו את פרוץ האינתיפאדה השנייה, ובמהלכה קבע ברק כי "מאז סוף חודש ספטמבר 2000 מתנהלת באזורי יהודה והשומרון וחבל עזה לחימה קשה. אין זו פעילות משטרתית. זהו סכסוך מזוין[105]", ולפיכך ניתן ללוחמה במסגרת האינתיפאדה מעמד של מלחמה בפני גופים משפטיים.

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, וראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך טקס בבית המשפט העליון לציון 50 שנה לבתי המשפט בישראל.
טקס הענקת פרס ישראל למרים בן-פרץ ביום העצמאות ה-58 למדינת ישראל. מימין לשמאל: שמעון פרס, הנשיא משה קצב, ראש הממשלה אהוד אולמרט (לוחץ את ידה של בן-פרץ), נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק ומאיר שטרית, 2006

בעת כהונתו כנשיא בית המשפט, יישם ברק את תפיסת האקטיביזם השיפוטי, לפיה בית המשפט אינו חייב להסתפק בפרשנות החוק, אלא עליו גם להשלים את החסר ב'חקיקה שיפוטית', כנהוג במשפט המקובל, דבר שהקים לו מתנגדים רבים, בהם משפטנים ופוליטיקאים. הפרשן המשפטי פרופ' זאב סגל כתב ב-2004: "ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים."

בעקבות פסיקות רבות שלו ובעקבות עמדותיו המשפטיות של ברק, התפתחה סלידה ואף התנגדות לו מקרב חוגים חרדים. ההתנגדות מקרב חוגים אלו לברק הגיעה לשיאה בפרשת סגירת כביש רחוב בר-אילן בירושלים לתחבורה בשבתות. כאשר הוגשה על כך עתירה לבג"ץ ב-1997 ובנוסף לכך גם בקשה לצו מנע לסגירת הכביש, החלו מחאות רחבות היקף נגד ברק אל מול לבית המשפט העליון[106]. בפסק הדין כתב ברק כי הוא פועל בידיעה כי קביעתו השיפוטית בעד יושביו החילוניים של הרחוב תפורש באופן פוליטי בידי הציבור הרחב, אך טען כי מתוקף מחויבותו של בית המשפט העליון עליו "לפסוק את הדין על פי מיטב הבנתנו אותו."[107] בתוך הרבנות הראשית היה ניסיון להביא למניעת ההפגנות קודם שהחלו ובעת ההפגנות התקיימו בתוך בג"ץ מספר דיונים של חבר שופטי העליון המורחב בניסיון להגיע להחלטה כיצד להגיב למאורע[108].

בהמשך לניסיונותיו הרבים של ברק לקדם את הפרשנות המשפטית בעבור חקיקה, קודמה בכנסת החמש עשרה הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית להקמת בית משפט לחוקה שיפצל את סמכויותיו של בית המשפט העליון[109]. הצעת החוק קודמה ביד חבר הכנסת אליעזר כהן ממפלגת ישראל ביתנו. ברק פנה נגד הצעת החוק, שהותאמה בעיקר בארצות שעברו משטרים רודניים בהם הוחלט עם הסדר הדמוקרטיה לגנוז מידי בית המשפט העליון את סמכות פרשנות החוקה ולהטיל סמכות זאת בידי ממסד משפטי מיוחד[110].

ב-2006, קבעה ועדת זמיר, בהמלצתו של ברק ובכירים אחרים במערכת המשפט, להשאיר את בית הדין לענייני עבודה עצמאי בפעילותו אך כפוף משפטית לבג"ץ. הקביעה הגיעה בין היתר לאחר התנגדות של ברק ובכירים אחרים במערכת להעברת סמכויות ביה"ד לענייני עבודה לידי בג"ץ[111]. עוד באותה שנה, במהלך הבחירות לכנסת השבע עשרה, גיבה הרכב בג"ץ בראשות ברק את קביעת ועדת הבחירות המרכזית כי יש לפסול תשדיר תעמולה של מפלגת שינוי המציג את הציבור החרדי כ"עלוקות" לרגלי החילונים, "יש בתשדיר דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית, ההופך את היהודי החרדי ליצור חסר פנים", כתב ברק בפסק הדין[112].

פרישה מבית המשפט העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בספטמבר 2006, במלאת לו 70, פרש מבית המשפט העליון[113]. שלושה חודשים לאחר מכן פרסם את פסקי דינו האחרונים, בהם מספר תקדימים בנוגע לפיצויי נזיקין לתושבי השטחים, סיכולים ממוקדים[114], העדפת יוצאי צבא ובעלות בני זוג על דירתם. בבג"ץ הסיכולים הממוקדים ברק, בפסק דין שקיבל את תמיכת הרוב במוטב, דחה את טענת המדינה לפיה קיים סטטוס של "לוחמים בלתי חוקיים", אך קבע שאזרח המשתתף בלחימה אינו נהנה מחסינות שלה זכאים אזרחים, וניתן לפגוע בו. טרם פרסום פסק הדין הוא היה נושא למחלוקת, מתוך חשש של גורמים במערכת הפוליטית כי בג"ץ יגביל את תחום הפעילות של מערכות הביטחון שיפגע בביטחון שוטף. הפסיקה הסופית נחשבה למתונה, גם בידי מתנגדים לברק ולאקטיביזם השיפוטי שקידם[115].

עם סיום כהונתו של ברק בבית המשפט העליון נפרדה ממנו נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, דורית ביניש, במילים אלו:

... במרכז פיתוחה של החקיקה הישראלית המקורית עומד אהרן ברק. הוא פתח אופקים חדשים. המשפט בתום כהונתו שונה בתכליתו מהעידן הקודם לו. מאז שנתו הראשונה בבית המשפט העליון הייתה פסיקתו להלכה פורצת דרך, מאז 78' ועד היום קבע את הנורמות המשפטיות המרכזיות שבית משפט זה העניק לחברה בישראל[116].

במקביל לכהונתו בבית המשפט העליון היה ברק יושב ראש הוועדה שניסחה, במשך כעשרים שנה, את תזכיר חוק דיני ממונות (חוק הקודיפיקציה), שבא לאחד את עשרים וארבעה החוקים העיקריים במשפט האזרחי בישראל תחת חוק אחד, שאמור להיות הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברק עם נשיא המדינה ראובן ריבלין, במסגרת התארחות של צמרת המשפט במשכן הנשיא לכנס בנושא כבוד האדם כעקרון חוקתי, 29 באפריל 2015.
ברק במשכן הנשיא, במסגרת תוכנית "זיכרון בסלון", מספר על סיפורו האישי כניצול שואה, 4 באפריל 2021, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, הצטרף ברק לסגל האקדמי של המרכז הבינתחומי הרצליה, והוא מלמד בתוכנית לתואר שני במסלול למשפט מסחרי. בנוסף, לימד באוניברסיטת ייל האמריקנית.

בסוף 2007 הביע ברק התנגדות לשינויים שביקש שר המשפטים, דניאל פרידמן לחולל במערכת המשפט[117].

בעקבות קידומה של הצעת חוק יסוד: החקיקה בידי שרת המשפטים איילת שקד, שנועדה להסדיר בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת ולהגביל את היכולת הזו במספר תנאים, אמר ברק בינואר 2018 כי גם אם הכנסת תקבע בחוק יסוד שאין בית המשפט העליון רשאי לבטל חוקים, יוכל בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת מכוח מגילת העצמאות.

על יחסו לציונות אמר:

על עצמי אני יכול להעיד שאני ציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי ולא ציוני בנוסח אחד העם. ציוני הרצלייני. ציוני המאמין במדינת לאום יהודית שנועדה לפתור את הבעיה היהודית. ציוני החושב שמדינה דו-לאומית היא אסון. ציוני החושב שחוק השבות הוא לא חוק מפלה אלא חוק צודק הנותן מענה לזעקה של ההיסטוריה של העם היהודי. גם באופן אישי אני ציוני. האמן לי, היו לי הרבה הזדמנויות לא לשבת בארץ הזאת. האוניברסיטאות הטובות ביותר, שכר של מיליונים, אפילו שיפוט. אני דחיתי את כל ההצעות האלה ואפילו לא הירהרתי בהן מפני שאני ציוני. יש לי ארבעה ילדים. אחד האסונות הכי גדולים שעלולים לקרות לי הוא שילד שלי יירד מן הארץ והם כולם כאן.

— ריאיון לארי שביט, אהרן ברק, אזרח מודאג, באתר הארץ, 11 באפריל 2008

בדצמבר 2010 נחנך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית "מרכז אהרן ברק למשפט בינתחומי"[118].

בדצמבר 2018 הביע דעתו בעניין חוק הלאום: "אני חושב שזה חוק חשוב אבל היה כדאי שיבוא בסוף תהליך כינון החוקה ולא באמצעו. ... נקודת המוצא שלי היא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של עם היהודי. הסעיף הראשון בחוק הלאום מקובל עליי וגם בכמה פסקי דין כתבתי שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, תוך ציטוט של מגילת העצמאות. אבל עדיין קיימים היבטים של השוויון, שלא מטופלים מספיק בחוק." והוסיף: "אני מקבל שאין מקום להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכות האישית ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים אחרים. הבה נבטיח שזה יהיה חלק מהזכויות האישיות[119][120]."

בראשית 2022 נענה ברק לבקשת ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לתווך בינו לבין היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט במגעים להסדר טיעון, אך הבהיר כי הוא תומך בהטלת קלון על נתניהו[121]. בראיון לתקשורת הסביר ברק כי הוא סבור שהאינטרס הציבורי להמיר את ההליך המשפטי בהסדר טיעון גובר על האינטרס הציבורי שהעובדות יתבררו בבית המשפט[122].

בתחילת 2023 יצא בחריפות נגד הרפורמה המשפטית בישראל[123], שאותה תיאר כהפיכת ישראל לדיקטטורה[124].

שופט אד-הוק בבית הדין הבין-לאומי בהאג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2024 מונה לשמש שופט אד הוק מטעמה של ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), בדיון בו תבעה דרום אפריקה את ישראל[125], בטענה שבמלחמת חרבות ברזל ביצעה ישראל רצח עם באוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה.

ב-26 בינואר 2024 נתן בית הדין הבין-לאומי את החלטתו בבקשה של דרום-אפריקה לצווים זמניים כנגד ישראל. בית הדין דחה את התביעה של דרום-אפריקה לצו זמני לעצירת הלחימה ברצועת עזה, אך העניק 6 צווים כללים נגד ישראל: לעשות את כל הנדרש במסגרת סמכותה כדי למנוע מעשים המנוגדים לאמנה למניעת השמדת עם; לוודא שכוחות צה"ל לא מבצעים פעולות בניגוד לאמנה; לנקוט בכל האמצעים למניעה והעמדה לדין בגין התבטאויות פומביות המעודדות ביצוע רצח עם של פלסטינים; לנקוט באמצעים אפקטיביים לאספקת סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה; לשמור ולמנוע השמדה של ראיות הקשורות למעשי ישראל ברצועת עזה; להגיש לבית הדין דוח בדבר ביצוע הפעולות.

ברק סבר שאין בסיס לכאורי להאשמות של דרום אפריקה כאילו ישראל מבצעת מעשים של רצח עם כנגד הפלסטינים.[126] בדעת מיעוט הבהיר ברק כי דרום אפריקה ״ביקשה לייחס להבל את פשעו של קין״. עוד ציין כי לא הובאה כל ראיה ממשית לכך שישראל פועלת בניגוד לאמנה למניעת השמדת עם. עוד ציין ברק כי "לגבי נתוני הרוגים, פצועים ונזק לתשתיות, משמיט בית המשפט את ציון העובדה כי נתונים אלה מגיעים ממשרד הבריאות של עזה, שבשליטת חמאס. הם לא נתונים של האו"ם. יתרה מכך, נתונים אלה אינם מבחינים בין אזרחים ללוחמים, או בין מטרות צבאיות למוסדות אזרחיים. קשה להסיק מהם מסקנות". בנוסף תיאר ברק בחוות דעתו את חוויותיו של כילד בשואה, וכתב כי "רצח עם הוא צל על ההיסטוריה של העם היהודי, והוא שזור בחוויה האישית שלי. הרעיון שישראל מואשמת כעת בביצוע רצח עם קשה לי מאוד באופן אישי. כניצול של השואה, אני מודע עמוקות למחויבותה של ישראל לשלטון החוק כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאורך חיי, פעלתי ללא לאות כדי להבטיח שהמטרה והתכלית של אמנת רצח העם יתממשו בפועל; ונלחמתי כדי לוודא שרצח עם ייעלם מחיינו. אילו נענה בית המשפט לבקשת דרום אפריקה לשים קץ לאלתר של המבצע הצבאי בעזה, ישראל הייתה נותרת חסרת הגנה נוכח תקיפה אכזרית, ללא יכולת למלא את חובותיה הבסיסיות לאזרחיה" ובהמשך, "בינתיים, ידיו של חמאס היו חופשיות להמשיך ולפגוע בישראלים ובפלסטינים כאחד. היה לי לכבוד להצטרף לבית משפט זה כשופט אד-הוק. מוניתי על ידי ישראל; אני לא סוכן של ישראל. המצפן שלי הוא החיפוש אחר מוסר, אמת וצדק. כדי להגן על הערכים הללו בנותיה ובניה של ישראל שילמו ללא אנוכיות בחייהם ובחלומותיהם, במלחמה שישראל לא בחרה בה".[126][127]

ברק הצטרף לדעת הרוב בשני סעיפים מבין הצווים נגד ישראל - הקוראים להעמדה לדין על הסתה לרצח עם, ולצעדים להעברת סיוע הומניטרי.

ב-5 ביוני 2024 התפטר ברק מתפקידו זה מסיבות אישיות-משפחתיות[128].

פסקי דין בולטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסרים פסקי דין בולטים נוספים, ובהם: מזרחי, ביטון, פסיקות בנושא גיוס (התנועה לאיכות, רובינשטיין), חורב, ועקנין, אהרונוב, בית סוריק, דפי זהב, הנדלס, קסטנבאום, סילגדו, לאור, גנימאת, מיטראל, מועצה אזורית חוף עזה, קלפי המיקוח, סיכולים ממוקדים, העינויים, מנהלי ההשקעות, רבינאי, קל בנין ועוד.

משפט חוקתי ומנהלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט אזרחי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון: בפסק דין תקדימי זה ניסח ברק מחדש חלקים מהותיים מדיני הנזיקין בישראל.
  • ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ: בפסק דין זה הציע ברק מהפכה בתורת פרשנות החוזה, כשקבע משקל רב בהרבה לנסיבות שהובילו לכריתת החוזה. פסק הדין הרחיב את השפעת ההתייחסות למצב הנוכחי הקיים בין שני הצדדים במשפט ועשה זאת על חשבון חשיבות לשון החוזים. רוח פסק דינו משקפת את התפיסה המקובלת בנוגע לפרשנות חוזה, אולם חלקים מדעתו של ברק בנושא זה עודם שנויים במחלוקת. ביקורת על פסק הדין היא פגיעתו בוודאות מסחרית ומשפטית בפרשנות חוזים[132]. ייתכן שההלכה שונתה בפסק-הדין ביבי כבישים נ׳ רכבת ישראל[133].
  • ע"א 579/83 הרי זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ: בפסק דין זה ברק סבר בדעת מיעוט כי "זעקת ההגינות" עשויה להתגבר על הצורך בחוזה כתוב בעסקאות מקרקעין ("דרישת הכתב"), במקרים בהם החוזה לא נכתב בשל חוסר תום לב של אחד הצדדים. כעבור שמונה שנים, בהיותו נשיא בית המשפט העליון, ישב ברק בהרכב שנתן את פסק דין קלמר נ׳ גיא, ועמדתו הפכה מדעת מיעוט להלכה מחייבת.
  • ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות: פסק דין זה הוא נקודת מפנה בפרשנותם של דיני המיסים בישראל, בהעבירו את מרכז הכובד בפרשנות דיני המיסים מהיצמדות ללשון החוק ("פירוש דווקני") להגשמה של 'תכלית' החקיקה[134].

משפט פלילי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל: ב-29 ביולי 1993 פסק הרכב בן חמישה שופטים של בית המשפט העליון בראשותו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, המשנה לנשיא מנחם אלון והשופטים אהרן ברק, יעקב מלץ ואליעזר גולדברג שזיהויו של ג'ון איוון דמיאניוק כ"איוואן האיום" מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק[135]. היה זה פסק הדין היחיד שנגע למורשת השואה שבו היה ברק שותף.

נושאים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הגדול. בפס"ד זה קבע ברק לראשונה, בשבתו כמשנה לנשיא שמגר – כי הלכות שיתוף הנכסים שפותחו על ידי בית המשפט העליון אינן נגרמות מאקט הנישואים ואין הן בגדר ענייני נישואים. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים והן חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי. לפיכך על בתי הדין הרבניים להחיל את הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג;
  • בג"ץ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד האזורי ת"א-יפו ("הלכת בני נח"): פסק הדין קובע כי גירושין של בני זוג יהודים מנישואים אזרחיים יהיו נתונים לסמכותם של בתי הדין הרבניים. גם אם בני הזוג נישאו מחוץ לישראל בנישואים אזרחיים, רק בית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואיהם[136].
  • ד"נ 40/80 קניג נ' כהן: בפסק דין זה שטח ברק, בדעת מיעוט, את תורת פרשנות החקיקה שלו[137]. בהמשך הפכה תורתו זו לתורת פרשנות חקיקה מקובלת במשפט.
  • ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר: ברק מחיל חובת הגינות על בעל שליטה בחברה, בקובעו שבעל שליטה אינו יכול למכור את מניותיו בחברה אם הוא יודע שכתוצאה מהמכירה החברה, ולכן שאר בעלי המניות שלה, ינזקו[138].

הערכה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק זוכה להערכה בקרב הקהילה המשפטית בישראל[139] ושניים מספריו בדבר הפרשנות המשפטית תורגמו לאנגלית וזכו לשבחי הביקורת. עם תומכיו ומבקריו יש שתיארוהו במילים "עילוי" ו"מבריק"[140].

פעולתו של ברק כנשיא בית המשפט העליון זכתה להערכה רבה כמו גם לביקורת לא מבוטלת. יש הסכמה רחבה שלברק הייתה השפעה רבה ביותר (שהיו שכינו אותה "מהפכה") על הכיוון שהיתווה לבית המשפט העליון ומערכת המשפט הישראלי, אך מתקיימת מחלוקת בשאלה האם מעשיו היו רצויים. בנושא זכות העמידה ומבחן הסבירות (ביטול מעשה שלטוני אם השופט משוכנע שהוא אינו "עומד במתחם הסבירות") כתב פרופ' אמנון רובינשטיין[141]:

... כך נוצר מצב שבית המשפט העליון יכול לדון ולהכריע בכל נושא אפשרי. בנוסף לכך חוסר הסבירות של המעשה המנהל יהיה עילה להתערבות משפטית. זו הייתה מהפכה טוטאלית בחשיבה השיפוטית שאפיינה את בית המשפט העליון של הדורות הקודמים והיא שהוציאה לו שם של בית המשפט האקטיביסטי ביותר בעולם ועוררה גם הערצה וגם ביקורת. למעשה, בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון בהנהגת ברק לממשלה אלטרנטיבית... גם מי שיבקר את האקטביזם הזה, חייב לומר כי בישראל הוא מילא, עד לאחרונה תפקיד חיוני: במקום שהכנסת היתה משותקת, בית המשפט היה חייב להתערב ולא היה כל מקום לבקר את הדוקטרינה של ברק שחייבה זאת... כל עוד הגישה של ברק הופעלה על ידיו, היה סביר כי היא תופעל בריסון ובאחריות.

— אמנון רובינשטיין, מהפכן, נעים לשון אבל מהפכן, גיליון מיוחד של ביטאון לשכת עורכי-הדין לכבוד פרישת ברק

פרופסור אריאל בנדור ציין את החשיבות באקטיביזם של ברק, ביקר נקודות שבהן הגזים לדעתו, וציין נקודות שבהן היה מרוסן מדי[142].

השופטים אהרן ברק ומנחם אלון.

בין המבקרים את האקטיביזם השיפוטי של ברק נמנו נשיאי בית המשפט העליון משה לנדוי[143] ומאיר שמגר[144], המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון ופרופסור רות גביזון, שטענו כי ברק נטל לעצמו סמכויות שלטוניות שאיש לא העניק לו. לעומת זאת ברק טען שהנשיא שמגר שיתף איתו פעולה במהפכה החוקתית[145]. חלק מהמבקרים השתמשו במילים חריפות, למשל שהוא הנהיג "דיקטטורה שיפוטית". בלט בביקורתו על הגישה השיפוטית של ברק שר המשפטים, פרופסור דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פרידמן ביקר בעיקר את תפיסת העולם השיפוטית שיוחסה לברק, שלפיה "הכל שפיט".

השופט ריצ'רד פוזנר[140], שופט בית משפט פדרלי לערעורים בארצות הברית, כתב בביקורת על ספרו של ברק, כי לוּ היה פרס נובל למשפטים, ברק היה עשוי להימנות עם ראשוני מקבליו[ד]. עם זאת כתב שכאשר העיר רוברט בורק ”שברק 'קובע שיא עולמי בהיבריס שיפוטי', הוא התקרב מאוד לאמת [...] מה שברק יצר ובדה מליבו הוא מידה של כוח שיפוטי עליו לא חלמו אפילו שופטי ביהמ"ש העליון השתלטניים ביותר שלנו [...] הוא מניח כמובן מאליו שלשופטים ישנה סמכות טבועה לעקוף הוראות חוק. יש לתאר שיטה זו כתפיסת שלטון בכוח [...] הוא היה שודד-ים משפטי, ואולי ישראל הייתה זקוקה לזאת. אולם, אין בספר ולו בדל של הכרה בכך. ברק כותב לא רק ללא ספק-עצמי, אך גם ללא מודעות לכך שגישתו המשפטית עלולה לשקף תנאים מקומיים ואישיים”[146].

פרופ' ברק מדינה שלל מכל וכל את ביקורתם של בורק ופוזנר על ברק[147].

פרופסור מנחם אלון ביקר את הגישתו שיוחסה לברק לפיה הכל שפיט:

הוויכוח בינינו נובע מתוך השקפותיו של ברק על המערכת המשפטית ועל תפקידו כשופט. אני מתנגד להשקפות האלה שלו. לדעתי, לא הכול שפיט, לא הכול משפט וגם כאשר הנושא הוא שפיט, על בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי. שפטת מרובה, לא שפטת. ברק גורס ש-'מלוא כל הארץ משפט'. אין אצלו חלל משפטי ולדעתו כל פעולה שאנו עושים יש לה אופי משפטי. תפיסה זו מתאימה להגות דתית ולא לתפיסה משפטית. הביטוי של ברק 'מלוא כל הארץ משפט' לקוח מהביטוי שבתפילה היהודית 'מלוא כל הארץ כבודו', שכוונתו לקדוש ברוך הוא. לדעת ברק, המערכת המשפטית יש בה משום אופי דתי, שכוללת את כל ההוויה של האדם. לכן ברק מדבר על 'היקום המשפטי'.

— מנחם אלון, ריאיון לנעמי לויצקי, מובא בספר 'כבודו, אהרון ברק', הוצאת כתר, 2001

ברק התנגד למינוי של פרופסור רות גביזון לבית המשפט העליון בנימוק "האג'נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון"[148].

פסיקותיו של ברק בענייני ביטחון ספגו ביקורת רבה מימין[149] ומשמאל[150][151] המפה הפוליטית גם יחד.

פסיקותיו בנושא יחסי דת ומדינה הובילו לביקורת מצד הציבור הדתי. דתיים מכל המגזרים קיימו הפגנה המונית בכניסה לירושלים כנגד בית המשפט העליון בראשותו של ברק, לאחר הפסיקה בבג"ץ בבלי שקבעה כי בתביעת גירושין, על בתי הדין הרבניים לדון בענייני חלוקת רכוש על פי חוקי הכנסת ולא על פי ההלכה. על תפיסת עולמו בסוגיה זו אמר ברק:

הקושי בדת היהודית הוא שבניגוד לנצרות אין בה הכרה בכך שמה שלקיסר לקיסר ומה שלאפיפיור לאפיפיור. הדת שלנו לא עושה את ההבחנה הזאת. לכן האדם הדתי נפגע לא רק כאשר מכריחים אותו לנסוע בשבת אלא כאשר אני נוסע בשבת. לכן אין אפשרות להנהיג בישראל יחסי דת ומדינה כמקובל במערב. בגלל הייחודיות שלנו אנו צריכים לפתח מודל משלנו של יחסי דת-מדינה. אני תומך בתמיכת המדינה בדת, למשל, כל עוד היא על בסיס של שוויון. לא מפריע לי שלמרחב הציבורי יהיה צביון דתי מסוים. אבל אני עומד על כך שבתמורה תהיה הכרה של הדתיים בציפורי הנפש שלי: שוויון, חירות הפרט. החתירה אל האיזון הזה היא שאיפיינה את הפסיקות שלי בכל שנותי בבית המשפט העליון.

— אהרון ברק, ראיון לארי שביט, 11 באפריל 2008[152]

על פסיקתו של ברק בעניין איחוד משפחות עם פלסטיניים אמר השופט מישאל חשין: "הוא [ברק] מוכן שיתפוצצו שלושים, חמישים אנשים אבל יהיה זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת. לשמחתי הרבה אני ברוב". לאחר מכן, אמר חשין כי הוא מביע חרטה על הדברים. "זה היה בסערת נפש, אין לי שום ויכוח אישי עם הנשיא אהרון ברק. הנושא כל כך טעון וזה נפלט לי"[153].

פרסים ותוארי כבוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק זכה בפרסים ותוארי כבוד רבים בישראל ובעולם. הוא קיבל דוקטור לשם כבוד בישראל ממכון ויצמן למדע, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בר-אילן. הוא זכה בפרס ישראל ב-1975 ובפרס א.מ.ת. ב-2007. הוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

הוא קיבל דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת בולוניה, אוניברסיטת יורק בקנדה, אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת רומא טור ורגאטה, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת הארטפורד, אוניברסיטת המדינה של ניו יורק באלבני והיברו יוניון קולג'. הוא חבר זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאקדמיה האיטלקית למדעים. זכה בפרס גרובר לצדק לשנת 2006.

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן ברק נשוי לאלישבע ברק-אוסוסקין, אותה הכיר בעת לימודיהם בבית הספר התיכון. במשך 13 שנות כהונתו בבית המשפט העליון, קודמה רעייתו מתפקיד של רשמת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לתפקיד סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה (נציגי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים לא השתתפו בדיון על מינויה). לזוג ברק ארבעה ילדים, כולם למדו משפטים ושניים מהם התמחו אצל שופטים בבית המשפט העליון. אחת מילדיו היא אסתר ברק-לנדס[154]. מתגורר בתל אביב.

ספריו ומאמריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שכתב:

  • אהרן ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין קריית ספר (1964).
  • גד טדסקי; יצחק אנגלרד; אהרן ברק; מישאל חשין תורת הנזיקין הכללית הוצאת מגנס (1970).
  • אהרן ברק מהותו של שטר הוצאת הדפוס האקדמי (1973).
  • אהרן ברק חוק השליחות הוצאת הדפוס האקדמי (מהדורה ראשונה, 1975).
  • אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי הוצאת פפירוס (1987).[155] תורגם לאנגלית: Judicial discretion.
  • אהרן ברק פרשנות במשפט: תורת הפרשנות הכללית (1990).
  • אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה (1993).
  • אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית (1994);
  • אהרן ברק חוק השליחות הוצאת נבו (מהדורה ראשונה, 1996).
  • אהרן ברק חוק השליחות הוצאת נבו (מהדורה שנייה, 1996).
  • פרשנות תכליתית במשפט (2003). תורגם לאנגלית: Purposive Interpretation in Law
  • שופט בחברה דמוקרטית (2004)[156]. תורגם לאנגלית: The Judge in a Democracy[157].
  • מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (2010).

מאמרים שכתב:

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Richard Posner, A review of "The Judge in a Democracy", The New Republic, April 23, 2007

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אהרן ברק
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהרן ברק

מספריו

ממאמריו:

  • המהפכה החוקתית – בת מצווה, משפט ועסקים א', תשס"ד, עמ' 3–58
  • שותפות ודיאלוג בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת, מאזני משפט ד', תשס"ה, עמ' 51–68

    • מנאומיו:

    ראיונות

    מאמרים אקדמיים על אהרן ברק

    כתבות על אהרן ברק

    מאמרים על אודותיו

    ביאורים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ במקור, עם כניסתו ללימודים בבית הספר היסודי בירושלים, טעתה המחנכת של ברק בהנחה כי שמו העברי הוא אריה, עד אשר נודע הדבר לאמו, לאה, שתיקנה את המחנכת ששמו המעוברת של בנה הוא אהרן.
    2. ^ ברק העיד שצירופו לצוות היה תנאי של משה דיין. ברק בחן את ההסכם, והתנגד לסעיף הבוררות שנכלל בו, מפני שהסעיף קבע שמחלוקות יתבררו בבית הדין הבין-לאומי לצדק. בעקבות דרישתו, הסעיף נמחק[60].
    3. ^ מאוחר יותר, לאחר שהתייעץ עם ביניש, שינה ליבאי את עמדתו והפך למתנגד נחרץ לגירוש. לבסוף נמנע בהצבעה, לדבריו בשל תמיכת היועץ המשפטי לממשלה חריש.
    4. ^ ב-1999 ניתן לברק פרס ארגון השופטים הבין-לאומי (אנ'), שהוא בפועל המקבילה המשפטית לפרס נובל.

    הערות שוליים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ איתמר אייכנר, אהרן ברק ישפוט מטעם מדינת ישראל בדיון בהאג, באתר ynet, 7 בינואר 2024
    2. ^ הסבא החב"דניק של אהרן ברק • שניאור זלמן ברגר, באתר COL
    3. ^ לויצקי 2001, עמ' 73
    4. ^ ישראל רוזנסון, מקרה ליטוקיס קיץ 41 - השתקפותו של 'פוגרום' בזיכרון היהודי (עמ' 93)
    5. ^ המכון הבין-לאומי לחקר השואה; האנציקלופדיה של הגטאות: קובנה (Kaunas), באתר יד ושם
    6. ^ לויצקי 2001, עמ' 59
    7. ^ יובל יועז, נשיא העליון בכלל רצה ללמוד הנדסת חשמל, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2006
    8. ^ הצלתו של אהרון ברק בשואה, באתר יד ושם
    9. ^ איתמר אייכנר, "ואז ראינו את הסמל היהודי": אהרן ברק נזכר בדמעות כיצד שרד את הגטו, באתר ynet, 4 באפריל 2021
    10. ^ אהרון ולאה ברק – איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
    11. ^ הלקחים שלמדתי מהשואה
    12. ^ דנה ויילר-פולק, "להתראות בארץ", כתב ניצול גטו קובנה בן ה-9 אהרן ברק לחבריו של אביו בישראל, באתר הארץ, 20 באפריל 2009
    13. ^ בחרנו בחיים: ניצולי השואה ומדינת ישראל: אהרן ברק, באתר יד ושם
    14. ^ לויצקי 2001, עמ' 75
    15. ^ 'חטיבה יהודית לוחמת', באתר מרכז המידע אודות השואה: יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
    16. ^ לויצקי 2001, עמ' 77
    17. ^ "טרנסילבניה" תגיע היום, המשקיף, 27 במאי 1947
    18. ^ לויצקי 2001, עמ' 78
    19. ^ לויצקי 2001, עמ' 93
    20. ^ ראובן ריבלין: לא כל ביקורת על מערכת המשפט היא הסתה, באתר ערוץ 7, 28 באוקטובר 2020
    21. ^ על אהרון ברק, באתר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, ‏אוקטובר 2021 (עדכון אחרון)
    22. ^ אלה לוי-וינריב, ‏"לא היה מתאים מלנדוי לשבת על כס השיפוט במשפט אייכמן", באתר גלובס, 2 במאי 2011
    23. ^ לויצקי 2001, עמ' 103
    24. ^ 174 תוארי דוקטור ו-329 תוארי מוסמך, מעריב, 27 ביוני 1963
    25. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה, מעריב, 5 במאי 1966
    26. ^ לויצקי 2001, עמ' 108
    27. ^ מאת משה גורלי, בסוף דנו כולם ב"איך ברק הכניס לפרופסורים", באתר הארץ, 11 באפריל 2002
    28. ^ אהרן ברק - קורות חיים, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים
    29. ^ אהרן ברק, דיני קניין; ספרים, מהותו של שטר, באתר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, ‏12 לינואר 2018
    30. ^ The Legal Process in the United States: A Civil Case, Animal Legal Defense Fund (באנגלית אמריקאית)
    31. ^ הועלו בדרגה באוניברסיטה, מעריב, 13 באוגוסט 1968
    32. ^ לויצקי 2001, עמ' 122
    33. ^ לויצקי 2001, עמ' 123–125
    34. ^ מכס ההוראה למבחן המעשה, דבר, 26 במאי 1975
    35. ^ מתיחות מחריפה סביב חקירת הדלפת מסמך רוזן, דבר, 8 באוקטובר 1976
    36. ^ משה נגבי, חיים י' צדוק ז"ל: אזרח למופת - צוק איתן (עמ' 15), באתר הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
    37. ^ לויצקי 2001, עמ' 141
    38. ^ רשימות מעוכבי נישואין - הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 6.4501 (עדכון אחרון-2003), באתר מרכז צדק לנשים, ‏23 במרץ 2003.
    39. ^ דני צדקוני, גזר-דין וסערת-יוצרים המונית באשדוד, דבר, 8 באוקטובר 1975
    40. ^ אשר ידלין, "האיש שהפיל את מפא"י", הלך לעולמו והוא בן 93, באתר וואלה, 5 ביוני 2016
    41. ^ מדינת ישראל - משרד המשפטים: היועץ המשפטי לממשלה אל שר המשפטים, הנדון: החקירה בעניינו של מר אשר ידלין (ירושלים, 14 באוקטובר 1976).
    42. ^ לויצקי 2001, עמ' 143
    43. ^ טובה צימוקי, אהרן ברק: "כשאמרתי בוזגלו לא התכוונתי לספרדי", באתר ynet, 23 במרץ 2017
    44. ^ אביחי יהוסף ואחרים, ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון, ידיעות ספרים, 2017, עמ' 43
    45. ^ לויצקי 2001, עמ' 148
    46. ^ פרשת השר עופר | שרים וסגני שרים במשרד ראש הממשלה, באתר מדינת ישראל, משרדי הממשלה: ארכיון המדינה, אוצר שכולו ידע
    47. ^ פרופ' אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, המשך ידיעה מס' 8 - ישיבת הממשלה, ‏9 בינואר 1977
    48. ^ אברהם עופר - בעיני הבן
    49. ^ לויצקי 2001, עמ' 151–153
    50. ^ 1 2 לויצקי 2001, עמ' 157
    51. ^ 1 2 לויצקי 2001, עמ' 158
    52. ^ 1 2 עו"ד שרון רוברטס מלצר, המחלקה למשפט ציבורי-מינהלי בייעוץ וחקיקה, כתבות ומאמרים; 1977 - "תשמע, יש פה בעיה" - פרשת חשבון הדולרים, באתר משרד המשפטים, ‏1 באפריל 2019
    53. ^ יוסי דר, אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק, עמ' 130
    54. ^ 1 2 תומר אביטל, מאחורי הקלעים של פרשת חשבון הדולרים, באתר "שקוף", 7 באוגוסט 2019
    55. ^ צבי לביא, חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים, באתר ynet, 1 באוקטובר 2008
    56. ^ 1977 - "תשמע, יש פה בעיה" - פרשת חשבון הדולרים, באתר GOV.IL
    57. ^ אהרן ברק, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, כתבות ומאמרים: 1978 - פרישתי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, באתר משרד המשפטים, ‏15 באפריל 2019
    58. ^ ברק יפרוש ב-1 באוגוסט, דבר, 6 ביולי 1978
      אהרן ברק, 1978 - פרישתי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 15 באפריל 2019
    59. ^ רועי מנדל, אהרן ברק: היו רגעי תסכול ואימה בקמפ דיוויד, באתר ynet, 26 במרץ 2014
    60. ^ כשהכנסת כוננה את חוקי היסוד ב-1992, היה לי ברור שיש פה מהפכה, באתר www.israelbar.org.il
    61. ^ בשם החוק: היועץ המשפטי והפרשות שטילטלו את המדינה, דביר, 2012
    62. ^ הודעה על מינוי שופט, ילקוט הפרסומים 2472, התשל"ט, 22 בספטמבר 1978, עמ' 26
    63. ^ פרופ' ברק יהיה צעיר שופטי בית-המשפט העליון, מעריב, 10 ביולי 1978
    64. ^ לויצקי 2001, עמ' 215
    65. ^ אימפריה פרטית, באתר www.court.org.il
    66. ^ דיוני הממשלה בהקמת ועדת כַּהַן ובקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצווייג, 10 בפברואר 1983, באתר ארכיון המדינה, ‏21/02/2013
    67. ^ גדי בלום, ניר חפץ, 37: סברה ושתילה, הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 370
    68. ^ סרן תם נכטיגל, קצינת ייעוץ, מחלקת הדין הבין-לאומי, 1983 - דו"ח ועדת כהן - ועדת החקירה לחקירת הארועים במחנות הפליטים בביירות, התשמ"ג
    69. ^ רגע לפני, הוא זעק: "תהיה שם שחיטה". אף אחד לא התייחס ברצינות | מוטי גלוסקה, באתר מוטי גלוסקה - מחקרי ביטחון ואסטרטגיה, ‏2020-09-23
    70. ^ הישיבה המאה-שבעים-וארבע של הכנסת העשירית - יום שני, א' באדר התשמ"ג (14 בפברואר 1983) - ירושלים, הכנסת, שעה 04:16 - ד. הודעת הממשלה בדבר העברת תפקיד שר הביטחון לידי ראש הממשלה, באתר הכנסת
    71. ^ לויצקי 2001, עמ' 219–220
    72. ^ נח זבולוני, האיומים על ברק על רקע שמועות שהיה המחמיר בוועדה, דבר, 11 בפברואר 1983
    73. ^ אהרן גרבר, כך הפך בג"ץ את זכות העמידה לקלף מנצח במאבק הרשויות, באתר מידה, ‏2019-12-05
    74. ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, באתר פורום קהלת; ריבונות לאומית. חירות הפרט., ‏אלול תשע"ט - ספטמבר 2019, מסמך מדיניות מס' 51
    75. ^ אבישי גרינצייג, ‏פרשת נעמה יששכר: האם הסמכות להסגרת ההאקר הרוסי נתונה בידי שר המשפטים?, באתר גלובס, 15 באוקטובר 2019
    76. ^ לויצקי 2001, עמ' 230
    77. ^ מאיר שמגר, כרמית גיא (ע), תם ולא נשלם, תל אביב, ישראל: הוצאת משכל, 2015, עמ' 163–164
    78. ^ מיכל שקד, הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי, כתב העת משפטים, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 106
    79. ^ דפי זהב בע"מ - רשות השידור, ממשלת ישראל ואח', באתר datacheck.co.il
    80. ^ דוידוב-בנימיני ושות': פרשת דפי-זהב, באתר davidovbenyamini2 (באנגלית)
    81. ^ עו"ד מירי פרנקל-שור, היועצת המשפטית לוועדת החוץ והביטחון, הכנסת - הצוות המשפטי לוועדת החוץ והביטחון; ציר זמן: גיוס תלמידי ישיבות
    82. ^ בג"ץ 86/910 - רס"ן יהודה רסלר נ' שר הביטחון (13.1.88, 12.6.88)
    83. ^ זאב סגל, בג"ץ במרקם החברה הישראלית - לאחר חמישים שנה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, עמ' 253
    84. ^ שרה ליבוביץ דר, על ראש המנכ"ל בוער הכובע, באתר הארץ, 27 במרץ 2001
    85. ^ בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל ואחרים, ‏פ"ד מז(5) 404, ניתן ב-8 בספטמבר 1993
    86. ^ בג"ץ 6177/92 אייזנברג ואחרים נ' שר הבינוי והשיכון ואחרים, פ"ד מז(2), 229.
    87. ^ דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון (בדימ'), 1992 - ההליכים המשפטיים הקשורים לגירוש פעילי החמאס ללבנון, באתר משרד המשפטים, ‏25 במרץ 2019
    88. ^ לויצקי 2001, עמ' 177
    89. ^ אהרן קליין, שאול ביבי, ״הגירוש – אישור להצעה שהעלה ברק כמה פעמים בעבר", חדשות, 18 בדצמבר 1992
    90. ^ שמגר, תם ולא נשלם, 2015, עמ' 166
    91. ^ יניב אופק; הראל לוי, גירוש 415 אנשי חמאס ללבנון – 1992, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
    92. ^ רותי זוטא, בתום 19 שעות דיון החליט בג״ץ לאפשר גירוש 918 פעילי תמאס, חדשות, 18 בדצמבר 1992
    93. ^ לויצקי 2001, עמ' 187
    94. ^ לויצקי 2001, עמ' 340
    95. ^ תורת המהפכה של אהרן ברק / הלל נייער, באתר daat.ac.il
    96. ^ מאת: אהרן ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית (עמ' 271–290)
    97. ^ השופט פרופ ' אהרון ברק, בית-המשפט העליון וחוק-יסוד: כבוד-האדם וחירותו, ‏25 בנובמבר 1993
    98. ^ 1 2 הצעת חוק־יסוד: חופש העיסוק (תיקון), ה"ח 2227 מ-13 בדצמבר 1993 - הצעת החוק לתיקון חוק יסוד: חופש העיסוק;
      אהרן ברק, על התיקונים בחוק־יסוד: חופש העיסוק, משפט וממשל 11 בינואר 1994 - הערותיו של השופט אהרן ברק להצעת החוק;
      הצעת חוק־יסוד: חופש העיסוק (תיקון)(נוסח חלופי), ה"ח 2250 מ-14 בפברואר 1994 - נוסח מתוקן של הצעת החוק, לאחר הערותיו של אהרן ברק;
      חוק יסוד: חופש העיסוק, ס"ח 1454 מ-10 במרץ 1994 - החוק כפי שאושר בכנסת
    99. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד עופר אדרת, מה קרה כשהשמאל ניסה לעקוף את בג"ץ?, באתר הארץ, 23 באפריל 2018
    100. ^ תקציר בג"צ 7198/93 מיטראל בע"מ (21/04/1994): בית משפט עליון דחה עתירה נגד סירוב לייבא בשר לא כשר בכל כמות ללא צורך ברישיונות יבוא – יוחסין
    101. ^ בג"ץ ש"ס עוקף בג"ץ - חלק א, באתר פסק דין
    102. ^ עקיבא ביגמן, המפקד העליון: בג"ץ והמלחמה בטרור; בית המשפט העליון וההגבלות על מלחמתה של ישראל בטרור – הסיפור המלא, באתר מידה, ‏22 באוקטובר 2015
    103. ^ דפנה ברק-ארז, "מהפכת השפיטות: הערכת מצב", הפרקליט נ(1)
    104. ^ פרוטוקול מס' 208 של ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 29.4.2004
    105. ^ בג"ץ 02/7015 עג'ורי נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה והשומרון, פ"ד נו (6) 352, 358; להלן – פרשת עג'ורי
    106. ^ זאב סגל, מדיניות של ריסון בענייני דת ומדינה, באתר הארץ, 12 ביוני 2002
    107. ^ בג"ץ 5016/96 ליאור חורב נ' שר התחבורה ואחרים, ניתן ב־13 באפריל 1997, פסקה 1 לפסק דינו של השופט ברק
    108. ^ לויצקי 2001, עמ' 41
    109. ^ הצעת חוק-יסוד: בית המשפט לחוקה - הכנסת: החמש-עשרה, סוג הצ"ח: פרטית, מספר הצ"ח: פ/1875/15, סטטוס: לדיון במליאה לקראת הקריאה הראשונה, באתר הכנסת
    110. ^ לויצקי 2001, עמ' 380
    111. ^ טל רוזנר, ועדת זמיר: ביה"ד לעבודה יישאר עצמאי, באתר ynet, 24 בינואר 2006
    112. ^ אבירם זינו, בג"ץ על תשדיר שינוי בבחירות: כמו תעמולה אנטישמית, באתר ynet, 28 ביוני 2006
    113. ^ הודעה על גמר כהונתו של שופט, ילקוט הפרסומים 5590, התשס"ז, 27 בספטמבר 2006, עמ' 287
    114. ^ בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, ניתן ב־14 בדצמבר 2006
    115. ^ אטילה שומפלבי, ח"כ שטייניץ: "בג"ץ חזר לעשתונותיו", באתר ynet, 14 בדצמבר 2006
    116. ^ דורית ביניש, טקס הפרידה מאהרן ברק
    117. ^ יובל יועז, ברק: לא להגביל השפיטות בחקיקה, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2007
    118. ^ מרכז אהרן ברק למשפט בינתחומי נחנך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, דוברות האוניברסיטה העברית, 22 בדצמבר 2010
    119. ^ בת אל בנימין, אהרון ברק: "חוק הלאום הוא חוק חשוב שנחקק באופן גרוע", באתר ערוץ 20, 18 בדצמבר 2018
    120. ^ פרופ' אהרן ברק מתבטא לראשונה בנושא חוק הלאום | הבינתחומי הרצליה, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 38:50)
    121. ^ נטעאל בנדל, אהרן ברק תיווך לעסקה מטעם נתניהו: "הוא מגדולי המגינים על מערכת המשפט", באתר הארץ, 15 בינואר 2022
    122. ^ טובה צימוקי, מורן אזולאי, אהרן ברק: "נתניהו - מגדולי המגינים על מערכת המשפט. הוא ביקש ממני לדבר עם מנדלבליט", באתר ynet, 15 בינואר 2022
    123. ^ תמר אלמוג, אהרן ברק מדבר: לוין חונק את הדמוקרטיה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 7 בינואר 2023;
      ברוך קרא, אהרן ברק: "אם הרפורמה תתממש - שופטים צריכים להתפטר", באתר חדשות 13, 7 בינואר 2023
    124. ^ ynet, אהרן ברק: אם תהיה דיקטטורה - ארצה להיקבר בהקדם, באתר ynet, 10 בפברואר 2023
    125. ^ איתמר אייכנר, פרסום ראשון: אהרן ברק ישפוט מטעם מדינת ישראל בדיון בהאג, באתר ynet, 7 בינואר 2024
    126. ^ 1 2 SEPARATE OPINION OF JUDGE AD HOC BARAK
    127. ^ נדב איל, אהרן ברק כתב על השואה שלו: "אם היינו קוראים להפסקת המלחמה, ישראל הייתה חסרת הגנה", באתר ynet, 26 בינואר 2024
    128. ^ חן מענית, אהרן ברק התפטר מכהונה כשופט בבית הדין בהאג מסיבות אישיות־משפחתיות, באתר הארץ, 5 ביוני 2024
    129. ^ בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואחרים, ‏8 במרץ 2000
    130. ^ בגצ לשכת מנהלי ההשקעות נ שר האוצר, באתר www.news1.co.il
    131. ^ מאת שמואל דקלו מניעת פיתוי למנהלים, ‏לראשונה בתולדות המדינה: בג"ץ ביטל חוק בשל סתירה לחוקי יסוד בג"ץ דחה את העתירה לביטול חוק יועצי ההשקעות - אך ביטל את הבחינות למנהלי השקעות ותיקים, באתר גלובס, 25 בספטמבר 1997
    132. ^ מתן ברניר, ‏העליון: "הלכת אפרופים" המנחה כיצד לפרש חוזים לא השתנתה, באתר גלובס, 19 באפריל 2020
    133. ^ חגי ויניצקי, על לידתן של הלכות שיפוטיות - התלכדות מהותית או נסיבתית - האם עניין ביבי כבישים שינה את הלכת אפרופים?, משפטים על אתר טז, 2020, עמ' 40-55
    134. ^ חן אבידוב, 1985 - פרשנות חקיקת המס – בעקבות פסק-הדין בעניין קיבוץ חצור, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 10 במרץ 2019
    135. ^ ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל, ניתן ב-29 ביולי 1993, באתר "נבו"
    136. ^ בג"ץ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד האזורי ת"א-יפו (2006), באתר מרכז צדק לנשים, ‏21 בנובמבר 2006.
    137. ^ ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, ניתן ב-28 ביולי 1982, פ"ד לו(3) 701
    138. ^ ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר, ניתן ב-9 ביולי 1984, פ"ד לח(3) 257
    139. ^ שלומי וינברג ועמית יריב, מאחורי הקלעים עם פרופ' רות בן-ישראל
    140. ^ 1 2 יובל יועז, שופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק - מעין שודד-ים משפטי, באתר הארץ, 29 באפריל 2007
    141. ^ אמנון רובינשטיין - פרידה מברק, באתר amnonrubinstein.com
    142. ^ Haifa Faculty of Law Blog: הנשיא ברק - האומנם אקטיביסט?, באתר haifalawfaculty.blogspot.com
    143. ^ אתר למנויים בלבד ארי שביט, מדינה על הטיטאניק: ריאיון עם משה לנדוי, באתר הארץ, 23 במאי 2019
    144. ^ שמגר: הכל שפיט? פגיעה בהפרדת הרשויות, באתר ערוץ 7, 12 בינואר 2012
    145. ^ האם בית המשפט צריך להתערב? המחלוקת שמלווה אותנו עד היום, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 13:24)
    146. ^ המקור: Richard A. Posner, Enlightened Despot, The New Republic, April 23, 2007. הנוסח בתרגום ג'וני גרין, "רודן נאור": ריסוק גישתו השיפוטית של אהרן ברק, באתר 'זווית אחרת'
    147. ^ ברק מדינה, ‏ארבעה מיתוסים על ביקורת שיפוטית (בתגובה על מאמרי הביקורת של רוברט בורק וריצ׳רד פוזנר על האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק), דין ודברים ‏ג', תשס"ח
    148. ^ יובל יועז, ברק מתנגד למינוי גביזון: האג'נדה שלה אינה ראויה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2005
    149. ^ רותי אברהם, שנלר: בג"ץ פוגע בליבת הדמוקרטיה, באתר ערוץ 7, 12 בדצמבר 2006
    150. ^ ורד לוי-ברזילי, אצלי זה פוליטי, נקודה, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2005
    151. ^ גדעון ספירו, עמוד הקלון, ינואר 2007, מתוך אתר יש גבול
    152. ^ ריאיון לארי שביט, אהרן ברק, אזרח מודאג, באתר הארץ, 11 באפריל 2008
    153. ^ ynet, חשין על המתקפה נגד אהרון ברק: נפלט לי, באתר ynet, 24 במאי 2006
    154. ^ שמוליק קליין, כשאתה מקורב לשופט, באתר ynet, 25 בפברואר 2010
    155. ^ ביקורת:
    156. ^ ביקורת:
    157. ^ ביקורת: * Robert H. Bork, "Barak's Rule", review of "The Judge in a Democracy", Azure, Winter 2007
    158. ^ ביקורות על הספר: תום שגב, לפני שער החוק | דין ודברים עם אהרן ברק, באתר הארץ, 8 ביולי 2009, מיכאל איתן, דין ודברים עם אהרן ברק | חסידים בחצר האדמו"ר, באתר הארץ, 8 ביולי 2009
    אהרן ברק - תבניות ניווט
    ישראלישראל נשיאי בית המשפט העליון
    משה זמורה • יצחק אולשן • שמעון אגרנט • יואל זוסמן • משה לנדוי • יצחק כַּהן
    מאיר שמגר • אהרן ברק • דורית ביניש • אשר גרוניס • מרים נאור • אסתר חיות     		סמל ישראל
    דגל ישראל
    דגל ישראל
    משנים לנשיאי בית המשפט העליון
    יצחק אולשן • שניאור זלמן חשין • שמעון אגרנט • משה זילברג • יואל זוסמן • משה לנדוי • חיים כהן • יצחק כַּהן • מאיר שמגר • מרים בן-פורת • מנחם אלון • אהרן ברק • שלמה לוין • תיאודור אור • אליהו מצא • מישאל חשין • אליעזר ריבלין • מרים נאור • אליקים רובינשטיין • סלים ג'ובראן • חנן מלצר • ניל הנדל • עוזי פוגלמן סמל ישראל
    שופטים לשעבר בבית המשפט העליון
    נשיאים זמורה • אולשן • אגרנט • זוסמן • לנדוי • כַהן • שמגר • ברק • ביניש • גרוניס • נאור • חיות
    שופטים דונקלבלום • חשין • אסף • זילברג • ברנזון • גויטיין • ויתקון • כהן • מני • הלוי • קיסטר • עציוני • שרשבסקי • בן-פורת • אשר • אלון • בכור • בייסקי • לוין • כהן • כהן • לוין • בך • נתניהו • חלימה • גולדברג • מלץ • אור • מצא • חשין • זמיר • דורנר • טל • שטרסברג-כהן • קדמי • טירקל • אנגלרד • ריבלין • פרוקצ'יה • לוי • ארבל • זילברטל • רובינשטיין • ג'ובראן • דנציגר • שהם • מלצר • מזוז • הנדל • קרא • ברון • פוגלמן
    שופטים במינוי זמני בקר • זהר • לוין • צלטנר • כהן • בן-עתו • שילה • שינבוים • אבנור • וייס • בן דרור • וינוגרד • ולנשטיין • אריאל • אלוני • בן יאיר • גולדברג • אלון • אילן • זועבי • ברלינר • עדיאל • חשין • שוחט
    ראו גם: שופטים מכהנים

    דגל ישראל
    דגל ישראל
    היועצים המשפטיים לממשלה
    יעקב שמשון שפירא • חיים כהן • גדעון האוזנר • משה בן זאב • מאיר שמגר • אהרן ברק • יצחק זמיר • יוסף חריש • מיכאל בן יאיר • רוני בר-און • אליקים רובינשטיין • מני מזוז • יהודה וינשטיין • אביחי מנדלבליט • גלי בהרב-מיארה
    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אהרן_ברק&oldid=40044381"