לדלג לתוכן

איב אנסלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איב אנסלר
Eve Ensler
אנסלר ב-2011
אנסלר ב-2011
לידה 25 במאי 1953 (בת 71)
סקרסדייל, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים מידלברי קולג', תיכון סקרסדייל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה מחזאית, סופרת, שחקנית, עורכת סרטים
סוגה דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות מונולוגים מהוגינה
בן זוג ריצ'רד מקדרמוט 1978–1988
צאצאים דילן מקדרמוט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
eveensler.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איב אנסלר (באנגלית: Eve Ensler) הידועה גם בשם V, נולדה ב-25 במאי 1953, בעיר ניו יורק, ארצות הברית. היא מחזאית, שחקנית, פמיניסטית ואקטיביסטית אמריקאית. אנסלר ידועה בעיקר בזכות הספר "מונולוגים מהוואגינה"[1]. היא הקימה את תנועת V-Day הפועלת ללא מטרות רווח ומטרתה גיוס כסף וחינוך הציבור לגבי אלימות נגד נשים ומאמצים לעצור אותה.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנסלר נולדה וגדלה בפרבר הצפוני של סקרסדייל, ניו יורק[2], השנייה מבין שלושה ילדים. ביתם של ארתור אנסלר, בכיר בתעשיית המזון, וכריס אנסלר[3][2]. אביה היה יהודי ואמה נוצרייה, והיא גדלה בקהילה יהודית ברובה[4]; עם זאת, אנסלר מזהה את עצמה כבודהיסטית של ניצ'ירן ואומרת שהתרגול הרוחני שלה כולל שירת נאמו מיהו רנג' קיו ועשיית יוגה[5][6][7].

אנסלר מספרת שמגיל חמש עד עשר היא עברה התעללות מינית ופיזית על ידי אביה. כשגדלה, היא אמרה שהיא "עצובה מאוד, מאוד כועסת, מאוד מתריסה. הייתי הילדה עם השיער המלוכלך. לא התאמתי לשום מקום"[2]. אנסלר למדה במידלברי קולג' בוורמונט, שם נודעה כפמיניסטית לוחמנית[2]. לאחר שסיימה את לימודיה ב-1975, היא ניהלה שורה של מערכות יחסים פוגעניות ונעשתה תלויה בסמים ובאלכוהול[2]. בשנת 1978, היא נישאה לריצ'רד דילן מקדרמוט, ברמן בן 34, ששכנע אותה להיכנס לגמילה[2]. כשהייתה בת 23, היא אימצה את מארק אנתוני מקדרמוט, בנו בן ה-16 של בן זוגה מנישואיו הראשונים[8]. מערכת היחסים ביניהם הגיעה לקשר קרוב, ואנסלר אמרה שזה לימד אותה "איך להיות בן אדם אוהב". לאחר שאנסלר הפילה את עוברה, מארק שינה את שמו לשם שתכננה עבור התינוק שלה, דילן. מקדרמוט ואנסלר נפרדו ב-1988. הוא ציין כי היא "צריכה את העצמאות, את החופש". על פי מאמר משנת 2012 בסאנדי מורנינג הראלד (Sydney Morning Herald) לאחר שנישואיה הסתיימו, היא ניהלה מערכת יחסים ארוכה עם האמן והפסיכותרפיסט אריאל אור ג'ורדן. כעת היא רווקה, מה שנראה שמתאים לאורח החיים הנוודי שלה - יש לה בתים בניו יורק ופריז אבל היא מטיילת חלק גדול מהשנה[9]. במאמר של אנסלר ביוני 2010 בעיתון הגרדיאן ((The Guardian) נאמר שהיא מקבלת טיפול בסרטן הרחם[10]. אנסלר כתבה על ניסיונה עם הסרטן בספר הזיכרונות שלה "בגוף העולם"[11].

לאחר פרסום ספרה "ההתנצלות" בשנת 2019, שבו תיארה התעללות מינית ופיזית על ידי אביה המנוח, הצהירה המחברת כי היא רוצה להתרחק משם המשפחה בו השתמש והביעה את העדפתה להיקרא בשם בעל האות האחת V[12][13][14].

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הזיכרונות של אנסלר "בגוף העולם" יצא לאור ב-30 באפריל 2013 בהוצאת בוקליסט, סקרה את הספר וכתבה: "זהו ספר מרהיב של התגלות וריפוי, אמיתות ורגשות עמוקים, אומץ והתמדה, חמלה ונדיבות. חמה, מצחיקה, זועמת ופיקחית, כמו גם פואטית, נלהבת והרואית, אנסלר רותמת את כל מה שאיבדה ולמדה, כדי לבטא חזון של משמעות החיים: "הישועה היחידה היא חסד""[15]. ב-6 בפברואר 2018, היא העלתה לראשונה גרסה תיאטרלית של ספר זיכרונותיה, אותו היא מבצעת כמונולוג סולו, בבימויה של דיאן פאולוס, במועדון התיאטרון של מנהטן בניו יורק[16].

אנסלר הייתה מעורבת בסרטים, כולל: "V-Day עד שתיפסק האלימות (באנגלית: V-Day Until The Violence Stops)", הסרט התיעודי של PBS "מה אני רוצה שהמילים שלי יעשו לך (באנגלית: What I Want My Words To Do To Youׂׂ)", והופיעה בתוכניות טלוויזיה כולל ראיונות ב-סי.אן.אן., דמוקרטיה עכשיו (באנגלית: Democracy Now)[17], טודיי שואו (באנגלית: Today)[18], זמן אמת עם ביל מאהר (26 באוגוסט 2005).

היא תרמה את היצירה "תיאטרון: בית קדוש לנשים" ל-"ארגון אחות היא לנצח: אנתולוגיית הנשים למילניום חדש" (באנגלית: Sisterhood Is Forever: The Women's Anthology for a New Millennium) משנת 2003, בעריכת רובין מורגן[19].

מאוקטובר 2005 עד אפריל 2006, אנסלר סיירה ב-20 ערים בצפון אמריקה עם המחזה "הגוף הטוב", בעקבות התקשרויות בברודוויי, ב-ACT בסן פרנסיסקו, ובהפקת סדנה בתיאטרון הרפרטוארי של סיאטל[20]. "הגוף הטוב" מתייחס לשאלה: מדוע נשים מתרבויות ורקעים שונים חשות לחץ לשנות את המראה שלהן כדי להתקבל בעיני החברה.

המחזה של אנסלר, "הטיפול" (באנגלית: The Treatment), הוצג לראשונה ב-12 בספטמבר 2006, ב"פרויקט התרבות" (Culture Project) בניו יורק[21]. מחזה זה חוקר את הטראומה המוסרית והפסיכולוגית הנובעת מהשתתפות בסכסוכים צבאיים. במחזה זה מככב בנה המאומץ, דילן מקדרמוט[21]. בשנת 2006, אנסלר הוציאה את עבודתה הגדולה הראשונה שנכתבה אך ורק עבור העמוד המודפס. "סוף סוף לא בטוח: לאבד את זה בעולם האובססיבי שלנו לביטחון" (וילארד; כריכה קשה; 3 באוקטובר 2006)[22]. בספרה "חוסר ביטחון - לבסוף" (באנגלית: Insecure at Last), היא חוקרת איך אנשים חיים היום, את האמצעים שאנשים נוקטים כדי לשמור על עצמם, וכיצד אנשים יכולים לחוות חופש על ידי שחרור מהמושג המתעתע של "הגנה"[22]. בשנת 2006 אנסלר גם השתתפה בעריכה משותפת ב: "זיכרון, מונולוג, השתוללות ותפילה" (באנגלית: A Memory, A Monologue, A Rant, "and A Prayer), אנתולוגיה של כתבים על אלימות נגד נשים[23].

עבודתה של אנסלר "אני יצור רגשי: החיים הסודיים של בנות מסביב לעולם" (באנגלית: I Am An Emotional Creature: The Secret Life of Girls Around The World), אוסף של מונולוגים מקוריים על ועבור בנות שמטרתה לעורר בנות להשתלט על המוח, הגוף, הלב והסקרנות שלהן, יצא לאור בפברואר 2010 בספר[24] על ידי בית ההוצאה ויליארד-רנדום ונכנס לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. הספר נתמך וקודם, ביולי 2010, על ידי ארגון הבמה והסרט של ניו יורק (באנגלית: New York Stage and Film) ומכללת ואסר של ניו יורק, והתקדם לקראת הפקה אוף ברודוויי. ההפקה התיאטרלית של היצירה, שכותרתה "יצור רגשי" (באנגלית: Emotional Creature), הופיעה לראשונה בארצות הברית בתיאטרון הרפרטוארי של ברקלי בברקלי, קליפורניה ביוני 2012[25]. בפברואר 2012, ההפקה הדרום אפריקאית של יצירה זו, הייתה מועמדת לפרס תיאטרון נאלדי (באנגלית: Naledi) לשנת 2011 להפקת האנסמבל/הפקת הקצה הטובה ביותר.

אנסלר הייתה יועצת בנושאי פמיניזם ונושאי נשים לסרט הפעולה מ-2015 "מקס הזועם: כביש הזעם".

בשנת 2019 פרסמה אנסלר את הספר "ההתנצלות", שם היא מדמיינת מה היה אומר אביה המת כעת אם היה מסוגל להתנצל על ההתעללות המינית והפיזית שהוא גרם לה בילדותה. לאחר שסיימה את העבודה, אמרה אנסלר כי היא חדלה לחוש מרירות כלשהי כלפי אביה, אך היא אינה רוצה עוד לשאת את שמו, והזמינה אנשים לקרוא לה V[13][12][14].

מונולוגים מהוואגינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנסלר כתבה את "מונולוגים מהווגינה" בשנת 1996[26]. המחזה הוצג לראשונה במרתף בית הקפה קורנליה סטריט בגריניץ' וילג', המחזה תורגם ל-48 שפות והוצג בלמעלה מ-140 מדינות. בין המפורסמות שכיכבו בו ניתן למנות את ג'יין פונדה, וופי גולדברג, אידינה מנזל, גלן קלוז, סוזן סרנדון, מרין מאצי, סינדי לאופר, מרי טסטה, סנדרה או ואופרה ווינפרי. אנסלר זכתה בפרס אובי בשנת 1996 עבור 'המחזה החדש הטוב ביותר' ובשנת 1999 זכתה בפרס מלגת גוגנהיים בכתיבת מחזות. היא גם קיבלה את פרס ברילה-קר לכתיבת מחזאים, את פרס אליוט נורטון להופעת סולו יוצאת דופן, ואת פרס חבר השופטים לתיאטרון בפסטיבל האמנויות הקומדיה בארצות הברית[27][28].

אקטיביזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנסלר היא פעילה העוסקת בנושאים של אלימות נגד נשים ונערות. בשנת 1998, הניסיון שלה בביצוע מונולוגים מהוגינה נתן לה השראה ליצור את תנועת V-Day, תנועה אקטיביסטית עולמית להפסקת אלימות נגד נשים ונערות. התנועה מגייסת כספים ומודעות באמצעות הפקות הטבה שנתיות של המופע. בשנת 2010, יותר מ-5,400 אירועי V-Day התקיימו בלמעלה מ-1,500 מקומות בארצות הברית וברחבי העולם. נכון ל-2014, תנועת ה-V-Day גייסה למעלה מ-100 מיליון דולר[29] וחינכה מיליונים על נושא האלימות נגד נשים והמאמצים לסיים אותה, יצרה חינוך בינלאומי, תקשורת וקמפיינים בעלי מסרים לציבור, השיקה את תוכנית קאראמה (Karama) במזרח התיכון, פתחה מחדש מקלטים ומימנה למעלה מ-12,000 תוכניות נגד אלימות מבוססות קהילה ובתים בטוחים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, האיטי, קניה, דקוטה הדרומית, מצרים ועיראק. הבתים הבטוחים הללו מספקים לנשים מקלט מפני התעללות, מום באברי המין ו"רצח על כבוד המשפחה"[30]. ה-'V' ב-V-Day מייצג ניצחון, אָהוּב ונרתיק (Victory, Valentine and Vagina).

בפברואר 2004, אנסלר, לצד סאלי פילד, ג'יין פונדה וכריסטין להטי, מחו כדי שממשלת מקסיקו תחקור מחדש את רציחתן של מאות נשים בסיודאד חוארז, עיר לאורך גבול טקסס[31].

אנסלר היא תומכת של האגודה המהפכנית של נשות אפגניסטן (RAWA) ויצאה לאפגניסטן תחת שלטון הטליבאן. היא תומכת בנשים אפגניות וארגנה עבורן תוכניות רבות. אחד האירועים שארגנה אנסלר נקרא "פסגת הנשים האפגניות לדמוקרטיה".

אנסלר הובילה קבוצת כתיבה מאז 1998 במתקן הכליאה לנשים בדפורד הילס, שהוצג בסרט " מה אני רוצה שהמילים שלי יעשו לך"[32]. ג'ודי קלארק, קתי בודין ופמלה סמארט היו בין משתתפי קבוצת הכתיבה שהוצגו בסרט.

בשנת 2011, תנועת V-Day וקרן פאנזי (Fondation Panzi DRC) בתמיכת יוניסף, פתחו את עיר השמחה, קהילה חדשה לנשים שורדות אלימות מגדרית בבוקאבו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC). עיר השמחה תספק לעד 180 נשים קונגולזיות בשנה, הזדמנות ליהנות מטיפול קבוצתי; אימון הגנה עצמית; חינוך מיני מקיף (המכסה HIV/איידס, תכנון משפחה); חיזוק כלכלי; סיפור סיפורים; ריקוד; תיאטרון; אקולוגיה וגננות. את עיר השמחה מפעילות ומנהלת נשים קונגולזיות, מקום שנוצר מתוך החזון שלהן[33]. מאז פתיחת שעריה ב-2011, 1734 נשים ריפאו את עצמן, חזרו לקהילתן והפכו למנהיגות בקהילתן[34]. סיפורה של עיר השמחה, כולל מעורבותה של אנסלר, מתוארת בסרט התיעודי "עיר השמחה" המוקרן בנטפליקס.

בשנת 2012, יחד עם תנועת V-Day, אנסלר יצרה את הקמפיין "מיליארד מתקוממות" (One Billion Rising), קמפיין מחאה עולמי להפסקת האלימות, ולקידום צדק ושוויון מגדרי לנשים. ב-14 בפברואר 2013, יום השנה ה-15 ל-V-Day, נשים וגברים במדינות ברחבי העולם ערכו פעולות ריקוד לדרישה להפסיק את האלימות נגד נשים ונערות[35][36][37]

בשנת 2016, אנסלר חתמה על מכתב לבאן קי-מון הקורא למדיניות סמים הומאנית יותר, יחד עם וורן באפט, ג'ון לג'נד ואליזבת וורן[38].

בשנת 2017, במאמר דעה ב"גרדיאן" אנסלר השמיעה ביקורת נוקבת על הנשיא החדש של ארצות הברית, דונלד טראמפ, שהתייחסה אליו כ"תוקף מיני שהודה בעצמו" ו"הטורף הראשי שלנו"[39].

בשנת 2020, אנסלר תמכה בסנאטור ברני סנדרס לנשיא ארצות הברית בבחירות 2020[40].

יצירות נבחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מונולוגים מהוגינה: ניו יורק, וילארד, 1998.
  • מטרות הכרחיות: ניו יורק, דרמטיסטים שירות משחק, 2003.
  • הגוף הטוב: ניו יורק, וילארד, 2004.
  • לוחמות ווגינה, ניו יורק, בולפינץ פרס, 2004.
  • סוף סוף לא בטוח: לאבד את זה בעולם האובססיבי שלנו לביטחון: ניו יורק, ווילארד, 2006.
  • הטיפול: ניו יורק, דרמטיסטים שירות משחק, 2007.
  • זיכרון, מונולוג, השתוללות ותפילה ניו יורק: וילארד, 2007.
  • אני יצור רגשי: החיים הסודיים של בנות מסביב לעולם: ניו יורק, וילארד סלר בכריכה רכה, 2010.
  • בגוף העולם: מויר ניו יורק, מטרופוליטן ספרים, 2013.
  • ההתנצלות: הוצאת בלומסברי (PLC), (2019).

סרטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • עד שהאלימות תיפסק (2004)
  • מה אני רוצה שהמילים שלי יעשו לך: קולות מתוך כלא האבטחה המקסימלית לנשים (2003)
  • מונולוגים מהוגינה (2002)
  • לא לפחד יותר: להפסיק את האלימות נגד נשים – מרואיין (2002)

פרסים נבחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנסלר זכתה בפרסים רבים על עבודתה האמנותית וההומניטרית:

  • פרס טוני - בשנת 2011, הוענק לאנסלר, פרס איזבל סטיבנסון בטקס פרסי הטוני ה-65, המכיר באדם מקהילת התיאטרון שתרם תרומה משמעותית של זמן ומאמץ בהתנדבות למען ארגונים הומניטריים, שירותים חברתיים או צדקה[53].
  • פרס אובי למונולוגים של הנרתיק, 1997[54][55]
  • פרס מלגת גוגנהיים בכתיבת מחזאים, 1999[54][56]
  • פרס ברילה-קר לכתיבת מחזאים, 2000[54]
  • פרס אליוט נורטון להופעת סולו יוצאת דופן, 2001[54]
  • פרס זרקור המדיה של אמנסטי הבינלאומי למנהיגות, 2002[57]
  • פרס מטריקס, 2002[58]
  • פרס חבר השופטים לתיאטרון בפסטיבל האמנויות הקומדיה בארצות הברית, 2002[54][59]
  • אריות יהודה מאת הקהילות היהודיות המאוחדות, 2002[60]
  • פרס חופש הביטוי של פסטיבל סאנדנס עבור "מה שאני רוצה שהמילים שלי יעשו לך", 2003[61]
  • תואר דוקטור כבוד לאותיות, אלמא מטר, מידלברי קולג', 2003[62]
  • פרס תיאטרון NETC, פרס אזורי לתיאטרון בוסטון, 2003[63]
  • פרס NOW, גאלה של פרס אינטרפיד, 2004[64]
  • פרס המהפכה האזרחית ממכללת מיאמי דייד, 2004
  • פרס למאמצי שלום בינלאומיים מבית הספר קרדוזו למשפטים, 2004
  • פרס אבון, 2005
  • פרס סנדרה דיי אוקונור מקרן אריזונה לנשים, 2005
  • דוקטור כבוד למכתבים אנושיים ממכללת מנהטנוויל, 2005[62]
  • דוקטור כבוד לתקשורת ממכללת סימונס, 2006[62]
  • פרס OK2BU הומניטרי כהוקרה על תרומות יוצאות דופן לקהילת הלהט"ב, 2006[65]
  • דוברת כבוד D010 בהרצאות TED, דצמבר 2010[66]
  • אנסלר גם זכתה לכבוד על ידי ארגונים כמו: איגוד בתי הסוהר לנשים (2004), הורות מתוכננת (2004, 2006), שאקטי (Shkti) 2004, וכמה מרכזי להט"ב (2004, 2006) על מאמציה לשים קץ לאלימות נגד נשים ונערות.
  • נבחרה לאחת מ"המנהיגות הטובות ביותר" של US News & World Report בשיתוף עם המרכז למנהיגות ציבורית בבית הספר הרווארד קנדי, 2009[61]
  • הוכתרה ל"אחת מ-125 נשים ששינו את עולמנו" על ידי Good Housekeeping magazine[61]
  • פרס האהבה האמיתית של ג'ון לנון, 2015[67]
  • פרס הבהירות ההמוחלטת של לאונרד פלקי, 2015[68]
  • פרס גות'האם עבור הפקת הסדרה "הסיפור שלה", 2016[69]
  • פרס פסטיבל הסרטים של אתנה[70]
  • פרס לוסיל לורטל עבור מפעל חיים יוצא דופן, 2018[71]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איב אנסלר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סוזן דומינוס, איב אנסלר רוצה להציל את העולם, באתר הניו יורק טיימס, ‏10 לפברואר 2002
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 ויליאם פלומר, וי לניצחון - סיפורי אנשים אמיתיים, איב אנסלר, באתר People, ‏15 באפריל, 2016. אוחזר ב-16 במאי 2013 (באנגלית)
  3. ^ Eve Ensler, סוף סוף חסר ביטחון: זיכרונות פוליטיים, וילארד, 2008, מסת"ב 978-0-8129-7366-2. (באנגלית)
  4. ^ קריסטה טיפט, איב אנסלר - הגוף לאחר הסרטן, Onbeing, אוחזר ב-31 במאי 2019
  5. ^ סוויק, דיוויד, שאלות ותשובות עם איב אנסלר: "פשוט תגיד את האמת", שאגת האריות. קרן שאגת האריות, 1 במאי 2009, אוחזר 31 במאי 2019
  6. ^ המערכת, ראיון עתידי עם איב אנסלר, NewSun, 3 במאי 2001
  7. ^ Kelmenson, Kalia, "שתי דקות עם איב אנסלר - רוחניות ובריאות", 1 במאי 2013, אוחזר ב-13 באוקטובר 2013
  8. ^ McDermott, שיווה רוז, מק דרמוט, זרקורים על פעילי V-Day, Vday, 3 ביוני 2009, אוחזר ב-26 באוקטובר 2009
  9. ^ אמין סנר, "ראיון עם איב אנסלר", סידני מורנינג הראלד, 14 בינואר 2012, אוחזר ב-24 במרץ 2016.
  10. ^ אנסלר, איב, "הסרטן שלי הוא שרירותי. הזוועות של קונגו מכוונות מאוד", הגרדיאן, 10 ביוני 2010, אוחזר ב-24 במרץ 2016.
  11. ^ איב אנסלר, "הגוף אחרי סרטן", Onbeing, 5 במרץ 2015
  12. ^ 1 2 איב אנסלר, "איב אנסלר: מה חדש"., באתר תנועת V-DAY, ‏2020. אוחזר ב-22 באפריל 2020 (באנגלית)
  13. ^ 1 2 אריפה אכבר, סקירת ההתנצלות מאת איב אנסלר - אבי, שהתעלל בי, באתר הגרדיאן, ‏12 ביוני 2019 (באנגלית)
  14. ^ 1 2 "הכוח העמוק של התנצלות אותנטית", באתר TED, ‏דצמבר 2019. אוחזר ב-22 באפריל 2020 (באנגלית)
  15. ^ איב אנסלר, "בגוף העולם", באתר בוקליסט אונליין, ‏1 במרץ 2013, אוחזר 16 במאי 2013 (באנגלית)
  16. ^ ג'סי גרין, "ביקורת: איב אנסלר נכנסת עמוק 'בגוף העולם'", באתר הניו יורק טיימס, ‏6 בפברואר 2018 (באנגלית)
  17. ^ מיליארד מתקוממים: איב אנסלר, פעילים ברחבי העולם מתכננים שביתה גלובלית להפסקת האלימות נגד נשים, באתר דמוקרטיה עכשיו, ‏24 בספטמבר 2012 (באנגלית)
  18. ^ סטודנטים: השעיות בשל המילה 'ואגינה' אינן מוצדקות, באתר TODAY, ‏3/9/2007 (באנגלית)
  19. ^ רובין מורגן, אחות היא לנצח: האנתולוגיה של הנשים לאלף חדש, ניו יורק: וושינגטון סקואר, 2003
  20. ^ ארניו הרננדס, סדנאות הגוף הטוב של איב אנסלר מניו יורק לסיאטל, באתר PLAYBILL, ‏15 באפריל 2004 (באנגלית)
  21. ^ 1 2 הצגה חדשה של איב אנסלר, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2006
  22. ^ 1 2 איב אנסלר, קטע מתוך: סוף סוף לא בטוח, באתר Feminist (באנגלית)
  23. ^ זיכרון, מונולוג, השתוללות ותפילה; כתבים להפסקת האלימות נגד נשים ונערות, באתר Students Tufts (באנגלית)
  24. ^ איב אנסלר, אני יצור רגשי: חייהן הסודיים של בנות מסביב לעולם, ויליארד, 2011. (באנגלית)
  25. ^ "הביוגרפיה של איב אנסלר", באתר סטיבן ברקלי, ‏אוחזר 24 למרץ 2016 (באנגלית)
  26. ^ ברוקנר, "תיאטרון בביקורת", באתר הניו יורק טיימס, ‏23 לאוקטובר 1996, אוחזר ב-2 במרץ 2019 (באנגלית)
  27. ^ אניטה גייטס, "חלק בגוף חוזר בתור הגברת המובילה", באתר הניו יורק טיימס, ‏4 לאוקטובר 1999, אוחזר ב-24 במרץ 2016 (באנגלית)
  28. ^ פרנק ריזו, "ביקורת אוף ברודווי: 'בגוף העולם' של איב אנסלר", באתר כתב העת אמריקאי וארייטי, ‏6 בפברואר 2018 (באנגלית)
  29. ^ קונדה נאסט, מצאנו את זה: הדבר הכי טוב בהחלט לעשות ביום האהבה, באתר גלמור, ‏2014-02-13 (באנגלית)
  30. ^ נשים עולות: מסטרים של המילה המדוברת, באתר יוצרים קשר, ‏2009-03-11 (באנגלית)
  31. ^ הפגנה על ההרג במקסיקו, באתר The Sydney Morning Herald, ‏2004-02-15 (באנגלית)
  32. ^ מה אני רוצה שהמילים שלי יעשו לך, באתר P.V.S., ‏16 לדצמבר 2003 (באנגלית)
  33. ^ V-Day - עיר השמחה, באתר סיטי אוף ג'וי קונגו (באנגלית)
  34. ^ על עיר השמחה, באתר V-Day (באנגלית)
  35. ^ סורחה פולק, מיליארד אחד עולה: סוף לאלימות נגד נשים, באתר TIME, ‏14 בפברואר 2013 (באנגלית)
  36. ^ אדיטי מלוטרה, ריקוד ההמון למען זכויות נשים, באתר וול סטריט ג'ורנל, ‏13 בפברואר 2013 (באנגלית)
  37. ^ סנדי כהן, חדשות: תנועת המיליארד העולה של אנסלר משתרעת על פני העולם, באתר מהפיכת מיליארד עולה, ‏2013-02-14 (באנגלית)
  38. ^ מכתב פומבי למזכ"ל האו"ם באן קי-מון, באתר ברית מדיניות הסמים, ‏14 באפריל 2016 (באנגלית)
  39. ^ איב אנסלר, צעדת הנשים מבשרת על רנסנס של התנגדות, באתר הגרדיאן, ‏2017-01-21 (באנגלית)
  40. ^ הודעה לעיתונות, צוות וורן עבור ברני סנדרס, באתר דמוקרטיה בפעולה, ‏10 במרץ 2020 (באנגלית)
  41. ^ לימונדה, באתר V - לשעבר איב אנסלר (באנגלית)
  42. ^ אלווין קליין, ב"המחסן", פוליטיקה היא הנקודה, באתר ניו יורק טיימס, ‏15 במרץ 1987 (באנגלית)
  43. ^ גרג אוונס, רודה המרחפת ואיש הדבק, באתר ווריאטי, ‏1995-09-18 (באנגלית)
  44. ^ האנה פיליפס, צעדים יוצאי דופן, באתר מגזין כרונוגרם, ‏10 למרץ 2016 (באנגלית)
  45. ^ איב אנסלר, הגוף הטוב, באתר Feminist, ‏2004
  46. ^ מטרות הכרחיות: סיפור של נשים ומלחמה, באתר ספרית הקונגרס (באנגלית)
  47. ^ הטיפול, באתר V - לשעבר איב אנסלר (באנגלית)
  48. ^ איב אנסלר, אני יצור רגשי, באתר Penguin (באנגלית)
  49. ^ O.P.C., V - לשעבר איב אנסלר (באנגלית)
  50. ^ בגוף העולם, באתר V - לשעבר איב אנסלר (באנגלית)
  51. ^ טרילוגית פירות, באתר V - לשעבר איב אנסלר (באנגלית)
  52. ^ ביקורת: הפראי, באתר ניו יורק טיימס (באנגלית)
  53. ^ אנסלר ופוגארד יקבלו פרסי טוני מיוחדים, באתר חדשות סי.בי.אס., ‏7 באפריל 2011 (באנגלית)
  54. ^ 1 2 3 4 5 איב אנסלר, באתר מרכז קנדי (באנגלית)
  55. ^ איב אנסלר, באתר קרן הזיכרון של ג'ון סיימון גוגנהיים (באנגלית)
  56. ^ על V - לשעבר איב אנסלר, באתר איב אנסלר (באנגלית)
  57. ^ איב אנסלר זוכת "פרס המנהיגות", באתר Getty Images, ‏28 לינואר 2002 (באנגלית)
  58. ^ דירדר וויית', היכל התהילה של פרסי מטריקס, באתר NYWICI - ניו יורק נשים בתקשורת (באנגלית)
  59. ^ איב אנסלר, באתר The Xtraordinary (באנגלית)
  60. ^ ג'רוזלם פוסט: המחזאית איב אנסלר בשליחות להעלות את המודעות, באתר Vday, ‏26 לדצמבר 2002 (באנגלית)
  61. ^ 1 2 3 איב אנסלר, באתר אומגה (באנגלית)
  62. ^ 1 2 3 איב אנסלר תדבר במרכז פראונטל, באתר המכללה הקהילתית מוסקגון (באנגלית)
  63. ^ פרסים מיוחדים - מקבלי עבר, באתר כנס תיאטרון ניו אינגלנד
  64. ^ חגיגת פרסי ה-Intrepid של הארגון הלאומי לנשים, באתר Vday, ‏23 לאוגוסט 2004 (באנגלית)
  65. ^ יום הולדת שמח לאיב אנסלר, באתר סקרסדייל קול יומי, ‏2016-05-25 (באנגלית)
  66. ^ איב אנסלר, פתאום הגוף שלי, באתר TED, ‏דצמבר 2010 (בקטלנית)
  67. ^ איב אנסלר מקבל את פרס האהבה האמיתית של ג'ון לנון לשנת 2015, באתר המחווה לג'ון לנון (באנגלית)
  68. ^ ג'ניפר ברוסקי, איב אנסלר מקבלת את פרס הבהירות האבסולוטית, באתר עולם ברודווי, ‏24 לספטמבר 2015 (באנגלית)
  69. ^ איב אנסלר פרסים, באתר IMDb (באנגלית)
  70. ^ פסטיבל הסרטים של אתנה (2017), באתר IMDb (באנגלית)
  71. ^ פרסי כבוד, באתר פרסי לוסיל לורטל (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=איב_אנסלר&oldid=39960841"