בראונשווייג (אוניית מערכה, 1902)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה פרה-דרדנוט |
| צי |
 הצי הקיסרי הגרמני  רייכסמרינה |
| סדרה | בראונשווייג |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
גרמניה ורפט  |
| תחילת הבנייה | 24 באוקטובר 1901 |
| הושקה | 20 בדצמבר 1902 |
| תקופת הפעילות | 15 באוקטובר 1904 – 31 במרץ 1931 (26 שנים) |
| אחריתה | נגרטה |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 13,208 טון, מקסימלי: 14,394 טון |
| אורך | 127.7 מטר |
| רוחב | 22.2 מטר |
| שוקע | 8.1 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 743 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,600 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | מנועי קיטור בהספק 16,000 כוחות סוס (12 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 110–250 מ"מ צריחי תותחים 250 מ"מ סיפון 40 מ"מ |
| חימוש |
ארבעה תותחי SK L/40 11 אינץ' (280 מ"מ) 14 תותחי SK L/40 6.7 אינץ' (170 מ"מ) 18 תותחי SK L/45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
"בראונשווייג" (בגרמנית: SMS Braunschweig) הייתה הראשונה מתוך חמש אוניות מערכה פרה-דרדנוט של סדרת בראונשווייג בצי הקיסרי הגרמני. היא הונחה באוקטובר 1901, הושקה בדצמבר 1902 ונכנסה לשירות באוקטובר 1904. היא נקראה על שם דוכסות בראונשווייג. האוניות האחיות שלה היו אלזס, הסן, פרוסן ולותרינגן. האונייה הייתה חמושה בסוללה של ארבעה תותחי 28 ס"מ (11 אינץ') והגיעה למהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש). כמו כל הפרה-דרדנוטים האחרות שנבנו בתחילת המאה, בראונשווייג התיישנה במהירות על ידי השקת אה"מ דרדנוט המהפכנית ב-1906; כתוצאה מכך, הקריירה שלה כאוניית מערכה בחזית נקטעה.
האונייה שירתה בשייטת השנייה של הצי הגרמני לאחר הפעלתה, ובתקופה זו עסקה בהכשרה שנתית מקיפה, כמו גם בביקורי רצון טוב במדינות זרות. בראונשווייג הוחלפה על ידי אוניות מערכה חדשות מדגם דרדנוט והוצאה משירות ב-1913, אם כי היא הופעלה מחדש שנה לאחר מכן בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה והוקצתה לשייטת אוניות המערכה הרביעית, שפעלה הן בים הצפוני, בהגנה על החוף הגרמני, והן בים הבלטי, שם היא התנגדה לצי הבלטי הרוסי. באוגוסט 1915, היא השתתפה בקרב מפרץ ריגה, במהלכו ירתה באוניית המערכה הרוסית סלאבה.
בסוף 1915, מחסור בצוות והאיום מצוללות בריטיות אילצו את הצי הקיסרי הגרמני להוציא משירות אוניות מערכה ישנות יותר כמו בראונשווייג, והיא בילתה את שארית המלחמה תחילה כספינת מפקדה, אחר כך כספינת אימונים ולבסוף כספינת בסיס. על פי תנאי הסכם ורסאי, היא נשמרה לאחר תום המלחמה ועברה מודרניזציה בשנים 1921–1922. בראונשווייג שירתה ברייכסמרינה ופעלה כאוניית הדגל של כוחות הצי שהוקצו לים הצפוני. היא ביצעה מספר הפלגות לחו"ל, כולל הפלגה לאוקיינוס האטלנטי ב-1924. האונייה הוצאה משימוש שוב בינואר 1926 ונמחקה מרשימות הצי במרץ 1931, פורקה לגווה, ולאחר מכן התפרקה לגרוטאות.
תכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם העברת חוק הצי השני בהנחייתו של ויצה-אדמירל אלפרד פון טירפיץ בשנת 1900, הוקצה מימון לסוג חדש של אוניות מערכה, כדי לרשת את אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך שהוסמכו לפי חוק הצי משנת 1898. בשלב זה, קרופ, ספק הארטילריה הימית לצי הקיסרי הגרמני פיתח תותח ירי מהיר, בקוטר 28 סנטימטרים (11 אינץ'); התותחים הגדולים ביותר ששילבו בעבר את הטכנולוגיה היו תותחי 24 סנטימטרים (9.4 אינץ') שהותקנו על אוניות סדרת ויטלסבאך. מחלקת העיצוב של משרד הצי הקיסרי (גר') אימץ את התותחים הללו עבור אוניות המערכה החדשות, יחד עם עלייה מתותחי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') לתותחי 17 סנטימטרים (6.7 אינץ') עבור הסוללה המשנית, עקב האיום המוגבר מסירות הטורפדו כאשר הטורפדות הפכו ליעילים יותר.
למרות שסדרת בראונשווייג סימנה שיפור משמעותי לעומת ספינות קרב גרמניות קודמות, העיצוב שלה נפל קורבן לקצב המהיר של ההתפתחות הטכנולוגית בתחילת המאה ה-20. אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט - חמושה בעשרה תותחי 12 אינץ' (30.5 ס"מ) - נכנסה לשירות בדצמבר 1906, שנה בלבד לאחר שאלזס נכנסה לשירות. העיצוב המהפכני של דרדנוט הפך כל אוניית ראשה של הצי הגרמני למיושנת, כולל בראונשווייג.
בראונשווייג הייתה באורך כולל של 127.7 מטר (419 רגל), רוחב של 22.2 מטר (72 רגל 10 אינץ') ושוקע של 8.1 מטר (26 רגל 7 אינץ') בקדמת האונייה. הדחק האונייה היה 13,208 טונות (12,999 טונות ארוכות) כמתוכנן ו-14,394 טונות (14,167 טונות ארוכות) במעמס מלא. הצוות שלה כלל 35 קצינים ו-708 מלחים. האונייה הונעה על ידי שלושה מנועי קיטור תלת דרגתיים עם 3 צילינדרים שהניעו שלושה מדחפים. קיטור סופק על ידי שמונה דוודים ימיים ושישה דוודים גליליים, כולם על בסיס פחם. תחנת הכוח של בראונשווייג דורגה ב-16,000 כוחות סוס (12,000 קילוואט), מה שיצר מהירות מרבית מתוכננת של 18 קשרים (33 קמ"ש). היא יכלה להפליג לטווח של 5,200 מיילים ימיים (9,600 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
החימוש של בראונשווייג כלל סוללה ראשית של ארבעה תותחי SK L/40 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') בצריחי תותחים תאומים, אחד בקדמת ואחד מאחורי המבנה העילי המרכזי. החימוש המשני שלה היה מורכב מ-14 תותחי 17 ס"מ (6.7 אינץ') SK L/40 ו-18 תותחי ירי מהיר 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/35. החימוש שלה הוגבר עוד יותר בשישה צינורות טורפדו בקוטר 45 ס"מ (17.7 אינץ'), כולם שקועים בגוף האונייה. צינור אחד היה בחרטום, שניים היו בכל צד רוחב, והצינור האחרון היה בירכתיים. בראונשווייג הייתה מוגנת בשריון קרופ. חגורת השריון שלה הייתה בעובי של 110 עד 250 מילימטרים (4.3 עד 9.8 אינץ'), כשהשריון הכבד יותר במצודה המרכזית שהגן על מרחבי המחסנים והמכונות שלה, והציפוי הדק יותר בשני קצות הגוף. הסיפון שלה היה בעובי 40 מ"מ (1.6 אינץ'). לצריחי הסוללה הראשיים היו 250 מ"מ של ציפוי שריון.
היסטוריית שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנייה עד 1914
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראונשווייג הונחה ב-24 באוקטובר 1901 במספנת Germaniawerft בקיל בבנייה מספר 97. היא הייתה האונייה הראשונה בסדרה והוזמנה בשם החוזה "H" כיחידה חדשה לצי. סדרת בראונשווייג, שקיבלה את שמה מהאונייה המובילה, כללה ארבעה כלי שיט נוספים: אלזס, הסן, פרוסן ולותרינגן. האונייה הושקה ב-20 בדצמבר 1902 ונקראה על שם דוכסות בראונשווייג על ידי אלברכט, נסיך פרוסיה, יורש העצר של הדוכסות. היא הוזמנה לצי ב-15 באוקטובר 1904, ולאחר מכן החלה בניסויים ימיים, שנמשכו עד סוף דצמבר. היא שובצה בשייטת אוניות המערכה השנייה של הצי הראשי ב-25 בספטמבר, ותפסה את מקומה של ספינת הגנת החופים הישנה אודין, אם כי היא לא הצטרפה רשמית ליחידה אלא לאחר שהניסויים הסתיימו בסוף דצמבר. עם הצטרפותה לשייטת, היא החליפה את אוניית המערכה ורת כאוניית הדגל של קונטר-אדמירל אלפרד ברויזינג, סגן מפקד השייטת.
במשך השנים הבאות, בראונשווייג ושאר הצי היו עסוקים במשטר האימונים בזמן שלום שכלל אימוני שייטת וצי באפריל ומאי ושייט גדול של צי במהלך הקיץ, ולאחריו תמרוני סתיו שנתיים עם כל הצי במהלך אוגוסט וספטמבר. השנה תסתיים בדרך כלל בשייט אימונים בחורף. במהלך אימון טורפדו ב-16 בפברואר 1905, ורת עלתה על שרטון מול שטולרגרונד; בראונשווייג ניסתה ללא הצלחה לחלץ אותה ואוניות אחרות נקראו להגיע לסייע לוורת. באוגוסט, לפני התמרונים השנתיים של הצי, ביקר צי התעלה הבריטי את הצי הגרמני בשווינמינדה. ב-22 בנובמבר עלה הנסיך היינריך על האונייה בקיל, אשר יצאה לאחר מכן לדנמרק כדי לקחת את הנסיך קרל מדנמרק לנורווגיה, שם הוכתר כהוקון השביעי, מלך נורווגיה. בראונשווייג חזרה לקיל ב-30 בנובמבר. ב-14 בדצמבר, בראונשווייג הוחלפה כאוניית הדגל של סגן המפקד באוניית המערכה קורפירסט פרידריך וילהלם, שהיו לה מתקנים גדולים יותר לסגל פיקוד.
שנת 1906 עקבה אחר אותו דפוס, והסתיימה בתרגילי צי בים הצפוני בדצמבר לפני החזרה לקיל. בראונשווייג חזרה לתפקיד אוניית הדגל של סגן מפקד השייטת ב-25 בספטמבר 1907, כאשר קונטר-אדמירל אדולף פאשן העביר את דגלו מקורפירסט פרידריך וילהלם, שהייתה אמורה להיות מושבתת. תמרונים נוספים בים הצפוני העסיקו את הצי במשך חלק ניכר מהמחצית הראשונה של 1907, ולאחר מכן שיוט קיץ לנורווגיה ותמרוני הסתיו השנתיים באוגוסט וספטמבר. בשנים 1908 ו-1909, הצי, ששמו שונה לצי הים הפתוח, ביצע הפלגות גדולות לאוקיינוס האטלנטי. במהלך הראשון, שהחל ב-13 ביולי 1908, בראונשווייג נעצרה בלאס פלמאס מ-23 ביולי עד 1 באוגוסט לפני שחזרה לגרמניה ב-13 באוגוסט לתמרוני הסתיו. השייט של 1909 החל ב-7 ביולי ונמשך עד 1 באוגוסט, וכלל ביקור באל פרול, ספרד בין 18 ל-25 ביולי. בספטמבר 1909, לאחר סיום תמרוני צי הסתיו, הצוות של בראונשווייג נשלח להוות את ליבת הצוות של הדרדנוט החדשה וסטפאלן, בעוד שהצוות של קרל דר גרוסה נשלח לבראונשווייג.
הצי ערך אימונים בקטגט במאי 1910. להפלגות הקיץ של 1910 ו-1911 יצא הצי הגרמני למימי נורווגיה; בשתי השנים נראו גם הפלגות חורף במערב הבלטי. ב-26 באפריל 1912, בראונשווייג הוחלפה כאוניית הדגל של סגן מפקד השייטת על ידי אוניית המערכה הנובר. באותה שנה, בראונשווייג לא השתתפה בשיוט האימונים בקיץ, במקום זאת הפחיתו את הצוות שלה באופן זמני. מלחים נוספים הגיעו ב-8 בדצמבר, ואיפשרו לה לחזור לשירות פעיל עם פלגה V של שייטת III, בפיקודו של קונטר-אדמירל ארהרד שמידט. היא השתתפה בשייט אימונים חורפי בפברואר ומרץ 1913, יחד עם תרגילים בים הצפוני בחודש מאי. חזרתה של האונייה לשירות התבררה כקצרת מועד; ב-30 ביולי צומצם הצוות שלה בפעם השנייה בקיל, כעת כדי לאייש את אוניית המערכה החדשה קניג אלברט. בראונשווייג הוקצתה לאגף המילואים של הים הבלטי ככלי שיט לא פעיל.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-28 ביולי 1914, בעלת בריתה של גרמניה אוסטריה-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה, והחלה במלחמת העולם הראשונה. שלושה ימים לאחר מכן, בראונשווייג הופעלה מחדש כשהמעצמות האירופיות נעו לקראת מלחמה, והיא שובצה בשייטת אוניות המערכה הרביעית. היחידה כללה גם את אוניית האחות שלה אלזס וחמשת אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך, והייתה בפיקודו של ויצה-אדמירל ארהרד שמידט. למחרת עלה לאונייה קונטר-אדמירל הרמן אלברטס, סגן מפקד השייטת, והפך אותה לספינת הדגל שלו. התקנת הציוד הדרוש הסתיימה עד 7 באוגוסט, ואוניות השייטת ה-IV היו מוכנות לפעילות כעבור ארבעה ימים. בראונשווייג החלה אימונים אישיים ולאחר מכן אימוני שייטת, שנמשכו עד תחילת ספטמבר. תרגילי האימונים הופסקו ב-26 באוגוסט, כאשר השייטת והסיירות המשוריינות רון ופרינץ אדלברט והסיירת הקלה גאצלה נשלחו לחלץ את הסיירת הקלה התקועה מגדבורג, שעלתה על שרטון מול האי אודנסהולם במזרח הים הבלטי. אולם עד 28 באוגוסט, צוות הספינה נאלץ לפוצץ חומרי נפץ כדי להשמיד את מגדבורג לפני שכוח הסיוע הגיע. כתוצאה מכך, בראונשווייג ושאר השייטת חזרו לבורנהולם באותו יום לתרגילי אימוון נוספים.
החל מ-2 בספטמבר, שייטת IV, בסיוע בליכר, ערכה גיחה אל הים הבלטי. המבצע נמשך עד 9 בספטמבר ולא הצליח להביא את יחידות הצי הרוסי הקיסרי לקרב. לאחר הגיחה, הוטל על בראונשווייג הגנת החוף בים הצפוני סביב שפך האלבה. ב-12 בספטמבר, פיצוץ מקרי על סיפון האונייה הרג שישה אנשים ופצע שישה עשר נוספים, אך רק גרם נזק קל לאונייה. מאוחר יותר באותו חודש הועברו אוניות השייטת הרביעית בחזרה לאזור הבלטי. הצבא ביקש מהצי לערוך מפגן כדי לשמור על עתודות רוסיות לאורך החוף הבלטי, במקום לאפשר לרוסים לפרוס אותן מחדש לגליציה. ב-21 בספטמבר, אלברטס העביר את דגלו לאוניית המערכה שוואבן. למחרת, הנסיך היינריך, המפקד העליון של הכוחות הימיים באזור הבלטי, עלה על סיפון בראונשווייג, מה שהפך אותה לאוניית הדגל שלו למבצע, שהיה אמור לכלול גם את הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה V. אוניות אלו נשלחו לדנציג להעלות כוחות קרקע, בעוד בראונשווייג ושייטת IV הפליגו מראש. המבצע הופסק מוקדם, לאחר שדווח כי צוללות בריטיות נראו באזור הבלטי. שתי השייטות נפגשו מול בורנהולם לפני שהמשיכו לקיל, אליה הגיעו ב-26 בספטמבר.
מ-5 בדצמבר 1914 עד 2 במרץ 1915, בראונשווייג הייתה עסוקה בתפקידי ספינת שמירה בפתח האלבה. ב-6 במאי הוטל על אוניות השייטת הרביעית לספק תמיכה בהסתערות על ליבאו (בלטביה המודרנית). בראונשווייג ושאר האוניות הוצבו מול גוטלנד כדי ליירט כל סיירת רוסית שעלולה לנסות להתערב בנחיתות; הרוסים, לעומת זאת, לא עשו זאת. ב-10 במאי, הצוללות הבריטיות אה"מ E1 ואה"מ E9 הבחינו בשייטת IV, אך היו רחוקות מכדי לתקוף אותם. סיור נוסף באלבה נמשך בין 28 במאי ל-3 ביולי. למחרת, בעקבות אובדן סיירת הנחת המוקשים SMS אלבטרוס בים הבלטי הועברו אוניות השייטת הרביעית לחיזוק כוחות הצי הגרמני באזור. הצבא ביקש שוב סיוע ימי, הפעם כדי לתמוך בפעולות סביב ליבאו. ב-7 ביולי, בראונשווייג עזבה את קיל, לכיוון מזרח הבלטי. ב-11 וב-19 ביולי, סיירות גרמניות, עם אוניות השייטת הרביעית בתמיכה, ערכו סריקות באזור הבלטי, אם כי מבלי להיכנס לקרב עם כוחות רוסים.
באוגוסט 1915, הצי הגרמני ניסה לנקות את מפרץ ריגה מכוחות הצי הרוסי כדי לסייע לצבא הגרמני שהתקדם אז לעיר. לשייטת IV הצטרפה שייטת I, שהורכבה משמונה אוניות המערכה מסדרות נסאו והלגולנד, מצי הים הפתוח, וכן שלוש סיירות מערכה וכלי שיט קטנים רבים יותר. על כוח המשימה פיקד ויצה-אדמירל פרנץ פון היפר, למרות שהפיקוד המבצעי נשאר אצל שמידט. בבוקר 8 באוגוסט ביצע הצי הגרמני את הדחיפה הראשונית אל המפרץ. על אלזס ובראונשווייג הוטל לתקוף את אוניית המערכה הפרה-דרדנוט הרוסית סלאבה כדי למנוע ממנה לשבש את שולות המוקשים הגרמניות. כלי השיט הגרמניים ירו על סלאבה וספינת התותחים חראברי ירתה עליהם מטווח רחוק ללא תוצאה. כשהתברר ששולות המוקשים אינם יכולים לפנות את שדה המוקשים לפני רדת הלילה, ביטל שמידט את הניסיון. ניסיון שני נעשה ב-16 באוגוסט. אלזס נשארה מחוץ למפרץ, בזמן שהדרדנוטים נסאו ופוזן התמודדו עם סלאבה. עד 19 באוגוסט, שדות המוקשים הרוסיים נוקו והמשט נכנס למפרץ. עם זאת, דיווחים על צוללות בעלות הברית באזור הניעו את הצי הגרמני לבטל את המבצע למחרת.
בראונשווייג נשארה בליבאו עד סוף ספטמבר, אז הוחזרה לקיל, לשם הגיעה ב-23 בספטמבר. יומיים לאחר מכן, היא חזרה לשרת כספינת שמירה בשפך האלבה, תפקיד שנמשך עד 4 באוקטובר. היא חזרה לקיל למחרת, וב-12 באוקטובר נפרסה חזרה לליבאו כדי לשמור על הנמל, יחד עם אלזס ומקלנבורג. ב-12 באוקטובר, הצוללת הבריטית E18 ירתה טורפדו בודד לעבר בראונשווייג, למרות שלא הצליחה לפגוע ביעד שלה. ב-14 בדצמבר ביקר הקייזר וילהלם השני באונייה. בשלב זה של המלחמה, הצי נתקל בקשיים באיוש כלי שיט חשובים יותר, וההגנה התת-ימית הבלתי מספקת של אוניות המערכה הגרמניות הוותיקות הפכה אותם לבלתי שמישות באזור הבלטי, בגלל האיום מצוללות. כתוצאה מכך פורקה השייטת IV ורוב הספינות הושמו במילואים. בראונשווייג, לעומת זאת, הפכה לאוניית הדגל של ויצה-אדמירל פרידריך שולץ, מפקד כוחות הסיור במזרח הים הבלטי. ב-5 בינואר 1916 עזבו בראונשווייג, מקלנבורג, הסיירת הקלה ברלין ושייטת סירות הטורפדו X את ליבאו לכיוון קיל לפני שהמשיכו להמבורג. שם עברה בראונשווייג תיקונים במספנת Blohm & Voss, שנמשכו בין 10 בינואר ל-26 בפברואר.
ב-4 במרץ, חזרה האונייה לליבאו, שם החלה את תפקידה כספינת הפיקוד של שולץ. במהלך תקופה זו צומצם הצוות שלה עד כדי כך שהיא הייתה מסוגלת לספק הגנה בנמל בלבד. ביוני, הפיקוד הימי צמצם עוד יותר את מספר האוניות שפעלו באזור הבלטי, ושולץ, שהוחלף על ידי מפקד קבוצת הסיור השישית, עזב את בראונשווייג ב-3 ביוני. האונייה יצאה מליבאו לקיל ב-1 באוגוסט, והגיעה לשם יומיים לאחר מכן. ב-24 באוגוסט צומצם הצוות שלה עוד יותר. לאחר מכן היא שימשה כספינת אימונים למתגייסי הצי, עד ל-20 באוגוסט 1917, אז הוצאה מכלל שירות ושימשה כספינת בסיס עד סוף המלחמה בנובמבר 1918. בתפקיד זה תמכה הספינה בשייטת הצוללות III.
קריירה לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכם ורסאי, שסיים את המלחמה, קבע שגרמניה תורשה לשמור שש אוניות מערכה מסדרות דויטשלנד או בראונשווייג. בראונשווייג נשמרה ושימשה כספינת אימונים בצי הגרמני, ששמו שונה לרייכסמרינה. האונייה עברה מודרניזציה במספנת הצי בווילהלמסהאפן מ-1921 עד 1922. היא נכנסה לשירות מחדש ב-1 בדצמבר 1921, בתחילה עם צוות מצומצם, אם כי העבודה על האונייה נמשכה עד השנה שלאחר מכן. העבודה הסתיימה והצוות שלה הושלם ב-1 במרץ 1922, אז היא החליפה את הסיירת הקלה המבורג כאוניית הדגל של התחנה ימית של הים הצפוני (גר'), בפיקודו של קונטר-אדמירל קונרד מומזן. באותה תקופה היחידה כללה את בראונשווייג, המבורג, הסיירת ארקונה, וכמה סירות טורפדו. ב-11 באפריל, מומזן הוחלף על ידי קונטר-אדמירל תאודור פילן. ביולי, בראונשווייג ביקרה בנורווגיה, כולל עצירות בפרטהיים בין 8 ל-13 ביולי וב- Mundal בין 13 ל-17 ביולי. מסוף אוגוסט עד 15 בספטמבר, האוניות של Marinestation der Nordsee ערכו תמרונים משותפים עם אלה מתחנה ימית של הים הבלטי (גר'), ובמהלך אלה נשיא גרמניה פרידריך אברט עלה על האונייה כדי לצפות בתרגילים ב-5 וב-6 בספטמבר.
בשנת 1923, הגשר של בראונשווייג נבנה מחדש והורחב. תוכנית האונייה עקבה אחר דפוס זהה לשנה הקודמת, עם ביקורים בנמלים זרים ביולי; בראונשווייג עצרה בהלסינקי, פינלנד, וגטבורג, שוודיה, במהלך נסיעתה. תמרונים משותפים נערכו שוב באוגוסט וספטמבר, ולאחר מכן עזב פילן את האונייה. ב-15 באוקטובר, ויצה-אדמירל הנס צנקר, אז מפקד כוחות הצי (גר') (OdS), ארגן מחדש את מבנה הצי, פיזר את הפיקודים בים הצפוני והבלטי והחליפם בארגונים המבוססים על סוג אונייה. בראונשווייג כעת הוקצתה לפלגת אוניות המערכה, שם שימשה כאוניית הדגל של צנקר. הפלגה כללה גם את אוניית המערכה הנובר. בפברואר ובמרץ 1924 שימשה האונייה כשוברת קרח באזור הבלטי. השייט הרגיל לחו"ל ביולי 1924 התרחב יותר מאשר בשנים קודמות, עם סיור לאוקיינוס האטלנטי. בראונשווייג עצרה בא קורוניה בין 6 ל-13 ביולי. תמרוני הצי בוצעו בסוף אוגוסט, ובסיומם, הצי עגן ליד סאסניץ לסקירה ימית עבור אדמירל פאול בהנקה, ראש האדמירליות. צנקר החליף את בהנקה, ובתורו הוחלף על ידי ויצה-אדמירל מומזן, ששוב הפך את בראונשווייג לאוניית הדגל שלו. תרגילים נוספים נערכו בין 29 בספטמבר ל-5 באוקטובר.
ב-1 באפריל 1925, מבנה הפיקוד של הצי אורגן מחדש, וה-OdS הפך ל-Flottenchef (מפקד הצי). הצי הורחב גם עם הוספת אוניות המערכה הסן ואלזס, למרות שבראונשווייג נשארה אוניית הדגל. מאוחר יותר באותו חודש יצאו אוניות המערכה והסיירות של הצי לשייט בים הבלטי, ושייט הקיץ ביוני יצא לנורווגיה. בראונשוייג עצרה במספר ערים, כולל סטוונגר ובאלהולמן. בראונשווייג נכחה במהלך ריגטת השייט של שבוע קיל, שראה גם את ביקורו של הצי השוודי. ב-31 בינואר 1926, בראונשווייג הוצאה משירות, תפקידה כאוניית הדגל של הצי נלקח על ידי שלזוויג-הולשטיין. ב-31 במרץ 1931, בראונשווייג נמחק מרשימות הצי ושימשה באופן זמני כגווה בווילהלמסהאפן לפני שפורקה לגרוטאות.
