הבתולים הנצחיים של מרים
.jpg)
בתוליה הנצחיים של מרים הם עיקר אמונה ברוב הכנסיות הנוצריות, לפיו מרים, אם ישו הייתה ונותרה בתולה בעת שהתעברה מרוח הקודש, במהלך עצם הלידה של ישו, ולאחר מכן, כל חייה. זוהי אחת מארבע הדוגמות המתייחסות למרים בכנסייה הקתולית, והיא מקובלת באותה מידה בכנסיות המזרחיות. כפועל יוצא ממנה, מפרשים שאחי ואחיות ישו, המוזכרים בברית החדשה, היו למעשה דודניו או צאצאים מנישואים קודמים של יוסף. רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות האורתודוקסיות שוללות את הבתולים הנצחיים, בשל היעדר מקור בכתבי הקודש, ומקבלות רק שמרים הייתה בתולה לפני הלידה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית הנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבשורות על-פי מתי ועל-פי לוקאס מזכירות את היות מרים בתולה בעת שהרתה את ישו: אצל מתי,[1] מלאך נגלה ליוסף, והודיע לו כי העובר בא מרוח הקודש. מתי מציין כי לידת הבתולין באה למלא את נבואת ישעיה אודות "הִנֵּה הָעַלְמָה (במשמעות בתולה) הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל". כתוב כי יוסף לא ידע את מרים עד לאחר הלידה: "וּבְטֶרֶם יָבֹא אֵלֶיהָ נִמְצֵאת הָרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ... וְלֹא יְדָעָהּ עַד כִּי־יָלְדָה בֵּן (בנוסחים רבים: אֶת־בְּכוֹרָהּ) וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ".
אצל לוקאס,[2] האזכור מעט פחות מפורש: מצוין שם כי המלאך גבריאל בא לברך "בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר־שְׁמוֹ יוֹסֵף מִבֵּית דָּוִד וְשֵׁם הַבְּתוּלָה מִרְיָם", ובתגובה לבקרת המלאך שאלה מרים: "אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַאֲנִי אֵינֶנִּי יֹדַעַת אִישׁ?".
בבשורות על-פי מרקוס ועל-פי יוחנן, לא מוזכרים בתוליה של מרים. זאת ועוד, בכמה מקומות בברית החדשה נזכר שלישו היו אחים ואחיות; למשל, אצל מתי (פרק י"ג, פסוקים 55–56) כתוב "הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵי וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה׃ וְאַחְיוֹתָיו הֲלֹא כֻלָּן אִתָּנוּ".
שאלת הבתולין לא עוררה עניין רב בקרב אבות הכנסייה המוקדמים. הייתה הסכמה רחבה כי מרים הייתה בתולה לפני הולדת ישו (ante partum בתאולוגיה הלטינית), ככתוב במתי, אך לא יותר מכך. באמצע המאה השנייה, יוסטינוס מרטיר ואירנאיוס היו הראשונים לעסוק בכך בהרחבה יחסית, אך מתוך הזווית של קיום נבואת ישעיה, ללא מחשבה יתרה על מצב מרים בתום הריונה. באותה עת, השאלה זכתה להתייחסות במספר כתבים אפוקריפיים, ויותר מכל ב"פרוטואוונגליון לפי יעקב". החיבור, שנכתב כנראה בחוגים שדגלו בפרישות חמורה, תיאר את מרים כמי שהוקדשה לחיים כבתולה מושבעת מינקות. יוסף היה אלמן קשיש שנועד להיות מגנה יותר מאשר בעלה, ואחי ישו היו בניו מנישואיו הראשונים. בתוליה נותרו שלמים כל חייה, ובמשתמע, במהלך (in partum) ואחר (post partum) הלידה הנסית. מיילדת שנלוותה ליוסף לא האמינה בכך, וניסתה לבדוק זאת באצבעה. ידה עלתה באש.
טרטוליאנוס דחה בתוקף את האפשרות שמרים נותרה בתולה בלידה או לאחריה. הטענה שישו לא פתח את רחמה דמתה בעיניו לדברי המרקיוניים והגנוסטיים כי לא היה בעל גוף אנושי אלא רוחני בלבד. אוריגנס החזיק בעמדה מקבלת יותר כלפי ההשקפות שהובעו בפרוטואוונגליון, והיה הראשון לפתוח להן פתח בקרב התאולוגים. הוא הזכיר את הספר ודומים לו, וקבע שבהתחשב בקדושתה הרבה, הגיוני להניח שלא טימאה את עצמה ביחסים עם איש לאחר שהולידה את ישו, ואחי ישו היו בני יוסף מנישואים קודמים. עם זאת, הוא חלק את חששו של טרטוליאנוס ושלל את האפשרות שבתוליה נותרו שלמים באורח נס בעת משברה.
התקבלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קבלה מלאה של הרעיון והטמעתו לתוך האורתודוקסיה התרחשה בשלהי המאה הרביעית, בעת פולמוסים קשים בין הירונימוס לשני הוגים נוצריים, הֶלְבידיקוּס ויוֹביניאַן. שניהם דחו את המגמה שייצגו הירונימוס, עמיתיו ורבים בממסד הכנסייתי של אותה תקופה, של העדפת הפרישות והנזירות על חיי משפחה. באותה עת, מרים כבר הפכה לסמל לפרישות ולנזירות, והוויכוחים התמקדו בשאלת בתוליה. הירונימוס שאב השראה מפטרוניו אפיפניוס מסלמיס, שהאמין במסורת יעקב וציטט ממנה מזומנות, ואמברוזיוס, שראה את אם ישו כגן הנעול וכמעיין החתום משיר השירים, ששלמותה הגופנית סימלה את תיקון החטא הקדמון ולידתו בטהרה של בנה. במאמציו לתקף את עמדתו בפולמוס ולמצוא מקורות מדרגה גבוהה ככל האפשר, הירונימוס דחה את הפרוטואוונגליון בגלל סתירות בינו למתי. הוא בחר לערוך מהלכים פרשניים על בסיס טקסט המקרא בעצמו, וקבע שהברית הישנה משתמשת לעיתים ב"אח" במובן של "דודן" או "חבר"; כי יעקב אחי ישו היה (מתוך הוכחה בשלילה) ודאי יַעֲקֹב בֶּן־חַלְפַי המוזכר במעשי השליחים, ולכן אמו הייתה אישה בשם חַלְפַי והוא היה למעשה דודנו של ישו, וכך בוודאי כל האחרים. לפיכך, מרים הייתה בתולה כל חייה.
פרשנות הדודנים של הירונימוס לא התקבלה מיד. רבים מאבות הכנסייה במערב הלטיני ניסו להתחמק מן הנושא בעת הפולמוס. אך מי שעתיד היה להיתפש כגדול שבהם, אוגוסטינוס, אימץ אותה באופן מוחלט. כך היא התקבעה ונעשתה עם הזמן לפרשנות הקתולית הרשמית. היא לא התקבלה כלל במזרח, שם הוסיפו לדגול בכך שיוסף היה אלמן ושבניו היו מנישואים קודמים.[3]
בין כך ובין כך, עקרון בתולי הנצח התקבל בשני חצאי העולם הנוצרי. ב-553, ועידת קונסטנטינופול השנייה התייחסה לאם האלוהים בתואר "בתולת תמיד" (ἀειπάρθενος). ב-649, הוועידה הלטרנית אימצה נוסח החלטה לפיה מרים הייתה בתולה "בטרם, במהלך ואחרי הלידה".
מהרפורמציה לימינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16 לא הביאה לשינוי מיידי במעמדה של האמונה אודות הבתולים. מרטין לותר, ז'אן קלווין ואולריך צווינגלי הוסיפו כולם לדגול בכך. עמיתיו של קלווין, שכמעט ולא התייחסו לאם האלוהים בשל מיעוט אזכוריה בבשורות, דאגו להכניס את התואר "בתולת תמיד" להצהרת האמונה ההלווטית השנייה ב-1564. מנהיגי הזרם המרכזי של הרפורמציה התייחסו לשאלה בחומרה יתרה. היעדר הביסוס המקראי, והסמליות העמוקה שבהרחקת ישו מרבייה אנושית רגילה, הפכו את הסוגיה לאבן בוחן במאבקם נגד רפורמטורים רדיקלים יותר. הללו ביקשו ליישם במלואו את העיקרון של בכורת כתבי הקודש, ולבער את כל המסורות הנוצריות שלא ניתן היה להשתית על הביבליה; חלקם אף ראו בישו בן-תמותה. יוהאנס אקולמפדיוס (אנ') אמר לצווינגלי ב-1527 שהנצרות כולה תקום או תיפול על סוגיית בתולי העד.[4]
עם זאת, ככל שמעמדה של מרים בכנסייה הקתולית הלך והתחזק במסגרת הקונטרה-רפורמציה, והאמונות המסורתיות לגביה הפכו מזוהות עם נאמנות לאפיפיור, מיעוט ההתייחסויות המפורשות בכתבי הקודש ובהצהרות האמונה הקאנוניות של הפרוטסטנטים, אפשר להם להתעלם ממנה יותר ויותר. בעוד שזרמים שמרניים מסוימים בקרב הלותרנים והאנגליקנים התייחסו להיעדרה של מרים במסמכי היסוד של כנסיותיהם כהיתר להחזיק בדוגמות הישנות, הרוב דחו את האמונה בבתוליה במהלך ולאחר הולדת ישו יחד עם כל מה שלא נמצא לו מקור ברור בביבליה. למעט חריגים מעטים מבין הפרוטסטנטים האורתודוקסים (הכנסיות הליברליות שללו את מושג הנס ככלל), כמו הכמרים הלותרנים אוגוסט וילמאר ווילהלם להה באמצע המאה ה-19, הכנסיות הפרוטסטנטיות מתמידות בכך עד ימינו.[5]
מאז אמצע המאה ה-20, תאולוגים מודרניסטיים בכנסייה הקתולית ניסו להגמיש את הדוגמה. ב-1952 טען התאולוג האוסטרי אלברט מיטֶרֶר שטיבה הנסי של לידת ישו, וקבלה מלאה של הניסוחים שנקבעו בהצהרות כנסייתיות, לא חייבו את שלמותם הפיזיולוגית של הבתולין, והתייחסו יותר לאמהותה הנאצלת של מרים מאשר למצבה הביולוגי. על אף שוועידת הוותיקן השנייה אשררה במפורש את הדוקטרינה ב-1964, הוגים מודרניסטיים כמו ז'אן גאלוֹ וברונו פוֹרטֶה הוסיפו לפתח את הטיעון שהנוסחים המסורתיים הותירו מקום רב לעמימות ולספקולציה, ולא ניתן היה לקבוע שהם מכוונים לתאר מציאות גופנית. הדעה הזו בוטאה בקטכיזם למבוגרים שפרסמה ב-1985 ועידת הבישופים הגרמנית, ממוקדי הליברליזם הקתולי, שהכיל פסקה לפיה "לא המאורע הפיזיולוגי של הלידה הוא שהיה שונה". בין המצדדים בפרשנות נמנה אף החשמן גרהרד לודוויג מילר, מי שכיהן עד 2017 כראש הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הברית החדשה, הבשורה על־פי מתי, פרק א', פסוקים 18–25
- ^ הברית החדשה, הבשורה על־פי לוקאס, פרק א', פסוקים 26–38
- ^ David G. Hunter, Helvidius, Jovinian, and the Virginity of Mary in Late Fourth-Century Rome. Journal of Early Christian Studies, 1993.
- ^ Diarmaid MacCulloch, All Things Made New: The Reformation and Its Legacy. Oxford University Press, 2016. pp. 49–52.
- ^ Hans J. Hillerbrand, Encyclopedia of Protestantism, Routledge, 2004. pp. 1254–1255; MacCulloch, pp. 52–54.
- ^ להתפתחויות האחרונות בנושא:
Brian A. Graebe, Vessel of Honor: The Virgin Birth and the Ecclesiology of Vatican II. Emmaus Academic, 2021.
