ויליאם פיט הבן

ויליאם פיט הבן
William Pitt the Younger

ויליאם פיט הבן
לידה	28 במאי 1759 הייז, לונדון רבתי, ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	23 בינואר 1806 (בגיל 46) לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר, לונדון
השכלה	מכללת פמברוק
מפלגה	המפלגה הטורית (על פי הגדרתו וויגי עצמאי)
ראש ממשלת בריטניה ה־14 19 בדצמבר 1783 – 14 במרץ 1801 (17 שנים) מונרך בתקופה ג'ורג' השלישי → ויליאם קוונדיש הנרי אדינגטון ←
10 במאי 1804 – 23 בינואר 1806 (שנה) מונרך בתקופה ג'ורג' השלישי → הנרי אדינגטון ויליאם גרנוויל ←
שר האוצר של בריטניה 10 ביולי 1782 – 31 במרץ 1783 (265 ימים) → ג'ון קוונדיש ג'ון קוונדיש ←
19 בדצמבר 1783 – 1 בינואר 1801 (17 שנים) → ג'ון קוונדיש הנרי אדינגטון ←
10 במאי 1804 – 23 בינואר 1806 (שנה) → הנרי אדינגטון הנרי פטי-פיצמריס ←
חתימה

פסל של ויליאם פיט הבן מאת סר פרנסיס לגאט צ'נטרי באדינבורו

ויליאם פיט הבן (באנגלית: William Pitt the Younger;‏ 28 במאי 1759 – 23 בינואר 1806) היה מדינאי בריטי, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1783 עד 1801, ושוב מ-1804 עד מותו ב-1806. פיט היה בן 24 כשמונה לראשונה לתפקיד – הצעיר שבין ראשי הממשלות בבריטניה אי-פעם. שם התואר "the Younger" (הצעיר יותר) נוסף לשמו כדי להבדילו מאביו ויליאם פיט האב, שכיהן אף הוא כראש ממשלה.

פיט מסווג לעיתים קרובות, על-פי עמדותיו, כאיש המפלגה הטורית, אך הצהיר על עצמו שהוא מן הוויגים העצמאיים. בתקופתו היו המפלגות רק אסופה רופפת ודינמית של פוליטיקאים, ללא מנגנונים קבועים וללא חברות פורמלית.

בתקופת כהונתו נדרש פיט להגיב למאורעות סוערים בזירה הבין-לאומית – המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות. הוא צידד בהתנגדות תקיפה לנפוליאון, ובהיותו מודע לחוסר האפשרות של בריטניה להתמודד עם צבא נפוליאון ביבשה, עמל ללא-ליאות, תוך השקעת משאבים כספיים רבים, על גיבוש בריתות אירופיות נגד צרפת. לאחר תום כהונתו הראשונה הוחזר פיט לשלטון כדי לנהל את המלחמה מול צרפת, אך מת כשסופה לא נראה עדיין באופק.

בזירה הפנימית פיט התמודד עם הגירעונות הכספיים שהותירה בקופת המדינה מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שבהמשך נוספו אליהם הוצאות המלחמה נגד צרפת. כן התמודד עם מתיחות באירלנד, שביוזמת פיט אוחדה עם בריטניה ליצירת ישות מדינית אחת, היא הממלכה המאוחדת. על מלאכת השלטון לא הקלה העובדה שהמלך ג'ורג' השלישי, שפיט מונה על ידו ונזקק לתמיכתו, סבל במשך חלק מהתקופה מבעיות נפשיות חמורות.

בתקופתו התגבש מעמדו של ראש הממשלה כמי שמוביל את השרים ומתאם את פעולותיהם.

ילדות ונעורים

ויליאם פיט האב, הרוזן מצ'טהאם

פיט נולד ב-1759 בהייס שבמחוז קנט בדרום מזרח אנגליה. הוא היה הרביעי מחמשת ילדיו של ויליאם פיט, הרוזן מצ'טהאם. פיט האב היה ראש ממשלה בשנים 1766–1768 ובין המדינאים הבולטים של תקופתו. גם דודו של פיט הצעיר מצד אמו, ג'ורג' גרנוויל, היה ראש ממשלה.

פיט היה נער רזה וחולני, ובריאותו הלקויה עתידה הייתה להעיק עליו עד מותו. בין היתר סבל מפודגרה, והטיפול הרפואי שהומלץ לו היה שתיית כמויות גדולות של יין פורט – טיפול שתועלתו מפוקפקת ונזקו רב, אך פיט הקפיד עליו כל חייו.

הוא התחנך בבית באמצעות מורים פרטיים, ומגיל רך הפליא ביכולתו השכלית, בשקדנותו, בכוח הריכוז שלו ובשאפתנות שגילה. כנער צעיר חיבר טרגדיה, שאין בה כלל סיפור אהבה וכולה סובבת סביב מאבק פוליטי על מינוי עוצר – מאבק שכעבור שנים אחדות התנסה בו פיט עצמו במציאות.

בגיל 14 בלבד התקבל לאוניברסיטת קיימברידג', שבה למד מגוון של נושאים בהתלהבות רבה: פילוסופיה מדינית, לימודים קלאסיים, היסטוריה ומתמטיקה. התעמקותו בספרות הקלאסית בלטינית וביוונית עתיקה, ובפרט נאומיהם של הנואמים הידועים בעולם העתיק, סייעה רבות בשיפור יכולתו הרטורית, שאותה החל לפתח עוד מילדות בסיוע אביו, נואם דגול בפני עצמו. בתקופת לימודיו התיידד עם עמית ללימודים בשם ויליאם וילברפורס, שלימים היה ממובילי התנועה לביטול העבדות. פיט היה ידידו של וילברפורס כל חייו, ופעל, ללא הצלחה, להטלת איסור על סחר עבדים. ב-1776 עזב את האוניברסיטה מפאת בעיות בריאות. שנתיים מאוחר יותר נפטר אביו, ופיט, כבן הצעיר יותר, קיבל חלק קטן של הירושה, שלא הספיק לקיומו. הוא הוסמך כפרקליט בלונדון והתקבל ללשכת עורכי הדין.

חבר פרלמנט ושר

בבחירות הכלליות של 1780 התמודד פיט על מושב בפרלמנט מטעם קיימברידג', אך ללא הצלחה. בנחישותו להיכנס לפרלמנט השיג את תמיכתו של בעל אדמות עשיר שחלש על מחוז כיס (מחוז בחירה דל-אוכלוסייה), וכך נבחר לפרלמנט בבחירות ביניים שנערכו ב-1781. פיט התבלט במהרה כפרלמנטר מצטיין וכנואם מבריק, בעל קול מרשים ועושר לשוני. נאומיו לא הסעירו את הרגש, אך הוא ידע לבנות ולהציג טיעון מנומק היטב, ולתקוף את נקודות החולשה בטיעוניו של יריביו מיד לאחר ששמע אותם לראשונה. אדמונד ברק שיבח את אחד מנאומיו הראשונים באומרו כי פיט אינו תפוח שנפל קרוב אל העץ (פיט האב), אלא העץ עצמו.

בריטניה עוד הייתה שקועה באותה עת במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ופיט הצטרף למתנגדיה של ממשלתו השמרנית של לורד נורת', בקריאה לסיים את המלחמה חסרת-התקווה תוך קבלה למעשה של עיקר הדרישות האמריקניות. בתוך האופוזיציה חבר לסיעת הרוזן משלבורן, שכללה את נאמניו הוותיקים של אביו, והחל להיבדל מסיעת הוויגים בראשות צ'ארלס ג'יימס פוקס, לימים יריבו הפוליטי המר. מלבד התנגדותו למלחמה (אשר הסתיימה באפריל 1782) התבלט פיט ביוזמתו, שלא צלחה, לרפורמה מתונה בסדרי הבחירות המושחתים בממלכה.

ביולי 1782 נפלה הממשלה והרוזן משלבורן מונה לראש ממשלה. פיט, בן 23 בלבד, מונה לשר האוצר. במרץ 1783 חבר הוויגי פוֹקס במהלך אופורטוניסטי לשמרן לורד נורת', ויחד הפילו את ממשלת שלבורן. פיט עבר לאופוזיציה, והביך את הקואליציה החדשה בניסיון נוסף להעלות את הצעתו לרפורמה בבחירות – הצעה שחברי הממשלה היו חלוקים קשות ביחס אליה. בתקופה זו ביקר יחד עם ידידו ויליאם וילברפורס בצרפת (היה זה מסעו היחיד מחוץ לארצו). בזכות ייחוסו, התקבל פיט בסקרנות רבה מעבר לתעלה, ובין היתר נפגש עם טליראן הצעיר, לימים מחשובי המדינאים של צרפת.

בדצמבר 1783 קרסה הממשלה החדשה עקב ניגודיה הפנימיים. המלך ג'ורג' השלישי, שתיעב את פוקס, מינה את פיט לראש ממשלה ושר אוצר, והוא בן 24 שנים ו-205 יום בלבד. באותם ימים עדיין היו למלכי בריטניה סמכויות פוליטיות ממשיות, והיה בכוחו של המלך לפטר ולמנות ראשי ממשלה, ולא רק לאשר את החלטות הפרלמנט.

כהונה ראשונה כראש ממשלה

שנות השלום

פיט נואם בבית הנבחרים. ציור מאת K.A. Hickel

קריקטורה מ-1792: ויליאם פיט מבשר למלך ולמלכה על הירצחו של גוסטב השלישי מלך שוודיה

מינויו של אדם כה צעיר עורר חששות וביקורת בציבור, ורבים העריכו שהממשלה לא תאריך ימים. אך פיט הוכיח במהרה שהוא בשל לתפקיד, וכהונתו הייתה בין הארוכות של ראשי ממשלה – 17 שנים.

עם מינויו ניסה פיט לצרף את יריביו לממשלתו כדי להחליש את כוחה של האופוזיציה, אך הדבר לא הסתדר, ופיט הפסיד בהצבעת אי אמון בבית הנבחרים. באופן חסר תקדים – אך לא מנוגד לחוק – הוא סירב להתפטר, והמשיך לכהן על אף העובדה שהיעדר תמיכה בפרלמנט מנע מן הממשלה לפעול. המלך מצדו סירב שוב ושוב להצעת הפרלמנט, הנעדרת תוקף חוקי, לפטר את פיט. לעומת מצבו בבית הנבחרים, הוא נהנה מתמיכת המלך ובית הלורדים ומאהדה גדלה והולכת בציבור, שהעריך את יושרו ויכולותיו לעומת אלה של מתחריו, וכן נטה חסד לזכר אביו. פיט נישא על גלי האהדה הציבורית לניצחון מוחץ בבחירות כלליות שתוזמנו היטב, במרץ 1784. הוא עצמו נבחר הפעם מטעם מחוז הבחירה של אוניברסיטת קיימברידג', שאותו המשיך לייצג עד מותו. על אף שלאהדה הציבורית היה חלק בניצחון, הסיבה העיקרית הייתה הפעלת כוחם של המלך ושל מוסדות המדינה כדי להטות את הבחירות לכיוון הרצוי לממשלה. סדרי הבחירות בבריטניה באותה עת גרמו לכך, ששום ממשלה מכהנת לא הפסידה בבחירות כלליות במאה ה-18.

בשנים הראשונות בתפקידו עמד בראש מעייניו של פיט המאבק בחוב שהותירה המלחמה באמריקה, שעמד בשיאו על רבע מיליארד לירות שטרלינג. לצורך כך נלחם מלחמת חורמה במבריחים, העלה את שיעורי המס וייעל את מערכת המיסוי וניהול החשבונות. שיעורי המכס הופחתו, לעומת זאת, הן כדי להפחית את התמריץ להבריח והן כדי לעודד סחר – מטרה שלשמה גם נחתמו הסכמי סחר עם צרפת. בנוסף ייעל פיט, בחוק שנחקק ב-1786, את פעילותן של קרנות ההחזר (sinking funds), מכשיר תקציבי שנועד לצמצם את החוב הלאומי. הוא מנע משרי הממשלה מלהשתמש בכסף שהצטבר בקרנות, והפקיד ועדות מומחים על ניהולן באופן שהגדיל את הסכום המצטבר. הכנסה של 8 מיליון לירות לקרן התבטאה ב-10 מיליון לירות שהועברו לקיצוץ החוב הלאומי בסוף השנה.

פעולה נוספת בזירה הפנימית הייתה עוד ניסיון לקדם רפורמה מתונה בסדרי הבחירות המושחתים. לאחר שפיט נכשל בכך פעם נוספת, ב-1785, הוא לא ניסה לקדם את הנושא בהמשך דרכו.

צעדו הבולט בתחום מדיניות החוץ בתקופה זו היה ביסוסה ב-1788 של ברית משולשת, ראשונה מרבות, יחד עם הולנד ופרוסיה, במטרה לבלום איום אפשרי מצרפת – שאכן התגלה כריאלי בתוך זמן קצר. עוד פעל פיט להשלטת ניהול ריכוזי באימפריה, בעיקר בקנדה ובהודו. בהודו העבירה אליה המדינה סמכויות שהיו בידי חברת הודו המזרחית הבריטית, וריכזה בידי המושל הכללי של הודו סמכויות שהיו קודם בידי מושלים אזוריים. עם זאת, עדיין לא הכריזה על שליטה ישירה ומלאה בהודו. ב-1788 הוקמה מושבת עונשין ראשונה ביבשת אוסטרליה, אך פיט לא העריך שהיבשת הדרומית תצלח להתיישבות קבע רגילה.

בנובמבר 1788 התעורר משבר פוליטי עקב הידרדרות בבריאותו הפיזית והנפשית של המלך ג'ורג' השלישי. מאבק מר התחולל בין פיט לבין הוויגים ובראשם פוקס, שביקש להדיח את המלך ולהפקיד תחתיו כעוצר בעל סמכויות מלאות את בנו ג'ורג', הנסיך מווילס. פוקס היה ממקורביו של הנסיך וציפה שכעוצר, הוא ימנה אותו לראש ממשלה. פיט מצדו הסכים להדחת המלך אחוז הטירוף, אך תבע שהפרלמנט יאשר את זהות העוצר ושסמכויותיו של העוצר יוגבלו, כך שלא יתאפשר לו להדיח את הממשלה שמינה המלך. בסופו של דבר גברה ידו של פיט, שבמקרה זה הוביל את הפרלמנט במאבק הסמכויות מול המונרכיה. אך התאוששותו המפתיעה של המלך במרץ 1789 מנעה בשלב זה את הצורך בעוצר, לאחר שחוק העוצרות כבר היה מוכן להצבעה. האירוע, שכונה "משבר העוצרות", הביא את פיט לשיאים של כוח פוליטי ופופולריות. השמרנים חסידי המלוכה ראו את פעולתו כמעשה הגון של הגנה על זכויות המלך מול בן לא-נאמן; המלך והמלכה עצמם היו אסירי תודה; הצירים הליברלים, המבקשים לצמצם את כוחו של הכתר, ראו בתוצאות המאבק ניצחון סמלי לפרלמנט על המונרכיה השושלתית; וחוגים נרחבים בעם שמחו על כישלונו של הנסיך מווילס רודף התענוגות והבלתי אהוד.

לנוכח המהפכה בצרפת

חודשים אחדים לאחר שתם משבר העוצרות, החלו התפתחויות מעבר לים לאיים על המשטר בבריטניה ועל אירופה כולה, כאשר ביולי 1789 פרצה המהפכה הצרפתית בדרישה לשיתוף כל שכבות העם בשלטון. כרוב הצמרת הבריטית, תחילה ראה פיט במהפכה עניין צרפתי פנימי בעיקרו. פיט גילה מידה של סימפתיה לאספה הלאומית בצרפת, ובכל אופן ביקש לשמור את בריטניה מחוץ לנעשה באירופה, וסירב להתערב במלחמות צרפת המהפכנית כשפרצו ב-1792 (בתחילת אותה שנה אף ניבא כי בריטניה צפויה לשלום ב-15 השנים הקרובות). בינתיים גם ניצח בעוד בחירות כלליות, ב-1790. אך התקווה שהלהט המהפכני לא יחצה את התעלה נכזבה, ובמהרה התברר שרפורמיסטים בריטים עומדים בקשר עם מהפכנים בצרפת, ושואבים עידוד מהצלחתם. במקביל, המהפכנים בצרפת לא הסתפקו בהישג הראשוני של הגבלת כוחה של המלוכה, אלא הכריזו על רפובליקה ובינואר 1793 אף הוציאו להורג את המלך לואי השישה עשר. פיט ראה במעשה פשע נתעב, והגיב בגירושו של שגריר צרפת, מהלך שפוקס גינה כמחרחר מלחמה. המהפכנים הצרפתים מצדם הצהירו בגלוי על נכונות לסייע למהפכנים בבריטניה ומדינות אחרות, ובפברואר 1793 הכריזו מלחמה על בריטניה. מלחמה זו עתידה הייתה להימשך, עם הפסקה קצרה, עד תבוסתה הסופית של צרפת ב-1815.

האיום החיצוני הוביל את פיט להפוך את עורו בזירה הפנימית. נאמר ש"המלחמה הפכה את פיט לטוֹרי" ואכן מרפורמיסט מתון נעשה לשמרן, הרואה בקריאות לרפורמה מעשה רדיקלי ואף בוגדני. עוד לפני פרוץ המלחמה, בינואר 1793, הוקם "המשרד לנתינים זרים" שפיקח על זרם המהגרים מצרפת בעקבות המהפכה, שמא יש ביניהם סוכנים צרפתים. בהמשך נקט פיט צעדי דיכוי קשים נגד רפורמיסטים בריטים. בין היתר השעה את הצו הביאס קורפוס המחייב הבאת עצורים לפני שופט, תיקן תקנות האוסרות על פרסום "חומרי הסתה", העמיד לדין מספר פעילים בולטים למען רפורמה וחשודים אחרים בבגידה, ואף העלה באופן חד את המיסים על דברי דפוס, כדרך להעשיר את קופת המדינה ובד בבד לצמצם את הפצתם של רעיונות בעלי פוטנציאל מהפכני.

ניהול המלחמה

בניגוד לאביו, שזכה לתהילה על תרומתו לניצחון בריטניה במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, לא היו לפיט הישגים גדולים בניהול המערכה. הוא כילה מאמצים רבים, כוחות והון כספי בזירות משניות, בעוד צרפת מביסה את בעלות הברית בזירות המרכזיות. אבידותיו של חיל המשלוח ששלח פיט לאיי הודו המערבית, שנפלו קורבן לקדחת צהובה, היו כמחצית מכלל חלליה של בריטניה בכל המלחמות הנפוליאוניות.

עם הכרזת המלחמה הצרפתית בפברואר 1793 הצטרפה בריטניה לקואליציה האנטי צרפתית הראשונה, יחד עם אוסטריה, פרוסיה, ספרד, האימפריה העות'מאנית ומספר שותפות זוטרות, וכן כוחות מלוכנים צרפתים. לרשות בריטניה עמד באותה עת הצי החזק בעולם, אך צבא היבשה היה קטן ואיכותו ירודה. עיקר תרומתה הצבאית לברית התבטאה בהטלת מצור ימי על נמלי צרפת, במערכה ימית נגד הצי הצרפתי, ובפשיטות בזירות משניות באירופה ובמזרח התיכון ובנחלות קולוניאליות שונות. תרומה חשובה אף יותר הייתה במימון המערכה לבעלות בריתה של בריטניה. הקואליציה הראשונה הובסה ופורקה ב-1797 אחרי שורת ניצחונות צרפתיים, בעיקר הודות לגאוניותו של נפוליאון בונפרטה, בשלב זה עדיין קצין צבא בלבד. ב-1798 הוקמה קואליציה נוספת, ועד 1801 הובסה אף היא, אם כי עלה בידיה להנחיל מפלה ראשונה לנפוליאון, במערכה בארץ ישראל. לאחר פירוקה של הברית נותרה בריטניה לבדה מול צרפת, עליה השתלט בינתיים נפוליאון כקונסול יחיד.

על אף הכשלים בניהול המערכה, שליטתו של פיט בפרלמנט הייתה חזקה מתמיד בתקופה זו. חלק ניכר מחברי האופוזיציה, שתקפו אותו בשנות השלום, התייצבו מאחוריו – אם כי פוקס נותר בהתנגדותו לממשלה, וקרא לסיום המלחמה על ידי משא ומתן עם צרפת. פיט הפגין את מלוא כישוריו הרטוריים בנאומיו בעד עמידה תקיפה וחסרת פשרות מול נפוליאון. כך למשל הזכיר לחברי בית הנבחרים:

על מה עלינו להיאבק. על רכושנו, על חירותנו, על עצמאותנו, יותר מכך, על קיומנו כאומה; על אופיינו, על עצם שמנו כאנגלים, על כל מה שאדם מוקיר ומעריך מן העבר הזה של הקבר

בנאום אחר, בתשובה להתקפה מצד פוקס על נחיצות המלחמה, אמר:

פוקס קורא עליי תיגר לומר, במשפט אחד, מהי מטרת המלחמה. איני יודע אם אוכל לעשות זאת במשפט אחד, אבל במילה אחת אוכל לומר לו שהיא "ביטחון"; ביטחון בפני סכנה, הגדולה ביותר שאיימה אי-פעם על העולם

קריקטורה המתארת את פיט משסה כלבים בג'ון בול, דמות השור שמייצג את בריטניה, הכורעת תחת המיסים שהטיל פיט

כדי לממן את הוצאות המלחמה העצומות העלה פיט את המיסים הקיימים והטיל שלל מיסים חדשים, כגון מס על חלונות ועל כובעי נשים, ואף קבע לראשונה בתולדות בריטניה מס על הכנסה. שיעור המס נע בין 1/240 מן ההכנסה להכנסות נמוכות, ועד 10%. הכספים שהתקבלו ממס ההכנסה חיפו על הצניחה בהכנסות ממסי צריכה ומכסים, שנגרמה מירידת היקף המסחר בתקופת המלחמה. ב-1797, במאמץ להגן על יתרות הזהב המדלדלות של הממלכה, אסר פיט על פדיון זהב מן הבנק, וכפה את השימוש בשטרות כסף בלבד לצורך עסקים.

מהלך נוסף שנקט פיט היה הנהגת מכסות גיוס לצי, שהושתו על מחוזות בריטניה השונים ב-1795. (בבריטניה לא הונהג גיוס חובה). כמו כן הוקם שירות ריגול, שמקורו ב"משרד לנתינים זרים" מ-1793, ופעל משווייץ ואחר כך משוואביה בניהולו של שופט בשם ויליאם ויקהם. השירות, שמומן בנדיבות, עסק בהתססת האוכלוסייה בצרפת, בארגון ניסיונות התנקשות בנפוליאון, ובחדירה לרשתות הריגול הצרפתיות שניסו לחולל מרד באירלנד – פעולה שהייתה הצלחתו הגדולה ביותר.

משבר אירלנד, חוק האיחוד והתפטרות

ב-1798 התחולל באירלנד מרד, שהותסס בידי סוכנים צרפתים ושאב תמיכה עממית מן הציבור האירי המדוכא. דיכוי המרד ארך מספר חודשים. כצעד לתיקון המצב יזם פיט את ביטולו של הפרלמנט האירי ואיחודן של בריטניה ואירלנד למדינה אחת, שבה יינתן ייצוג לאירים בפרלמנט בלונדון. חוק האיחוד של 1800 עבר בפרלמנט הבריטי ובניסיון שני גם בפרלמנט האירי, שעל ההתנגדות בקרבו גבר פיט על ידי חלוקת תוארי אצולה ותוארי כבוד למתנגדים. החוק נכנס לתוקפו בינואר 1801. כצעד משלים לאיחוד ביקש פיט להעניק שוויון זכויות לקתולים, קבוצת הרוב באירלנד, שסבלו ממגבלות חוקיות שונות. אך המלך ג'ורג' השלישי סירב לאשר הצעה זו, בטענה שאישורה יהווה בגידה בשבועת האמונים שלו ובחובתו לכנסייה האנגליקנית. פיט התפטר, ולפי בקשתו הוטל תפקיד ראש הממשלה על הנרי אדינגטון, ידידו מילדות. (אביו של אדינגטון היה רופאה של משפחתו של פיט בילדותו). יש הטוענים כי ההתפטרות לא נבעה רק מן המשבר הנקודתי של האמנציפציה הקתולית, אלא שסיבותיה העמוקות היו הנסיבות הקשות: המשבר הכלכלי המחריף והמחסור בדגנים, שעוררו אי-סדר ציבורי; חוסר היכולת לנצח במלחמה המתמשכת ללא סוף; הקרע הפוליטי בקבינט; וכן העובדה שפיט כרע פיזית ונפשית תחת העומס המתמשך.

כהונה שנייה

סמל האצולה של ויליאם פיט הבן

במרץ 1801 אושרה החלפתו של פיט בידי אדינגטון, לאחר שהתעכבה עקב התקף נוסף של אי-שפיות שעבר המלך. לאחר התפטרותו קיבל פיט את תואר הכבוד הארכאי לורד חמשת הנמלים, והעביר את מרבית זמנו במעונו הרשמי של נושא תואר זה, טירת ואלמר. הוא מיעט להשתתף בישיבות הפרלמנט. בתקופה שבה גברו החששות מפלישה צרפתית ארגן פיט את אימוניו של גדוד מתנדבים מאיכרי קנט, ופיקח על בניית מבצרים בחופי בריטניה. מלבד זאת עסק בגינון באחוזתו כשאחייניתו הסטר לוסי סטנהופ משמשת לו בת-לווייה. באופן עקרוני תמך פיט בממשלתו של אדינגטון, אך תמיכתו לא הייתה נלהבת ועוד הלכה ודעכה ככל שחלף הזמן. ב-1802 נחתם הסכם אמיין, שסיים זמנית את המלחמה עם צרפת, אך כעבור כשנה התחדשה המלחמה, ועלתה הדרישה לשובו של פיט לתפקיד ראש הממשלה במקום אדינגטון החיוור.

במאי 1804 מונה פיט בשנית לראש ממשלה ושר אוצר, נחוש כתמיד לבלום את נפוליאון שנעשה בינתיים לקיסר צרפת. הוא תכנן ליצור קואליציה רחבה, אך המלך שוב טרפד את מינויו של פוקס לשר, וגם חלק מתומכיו של אדינגטון הצטרפו לאופוזיציה. התמיכה בממשלתו השנייה של פיט הייתה חלשה בהרבה. והוא עצמו סבל מבריאות מדרדרת.

פיט יזם את כינונה של הקואליציה האנטי צרפתית השלישית, כששוב בריטניה ממלאת את תפקיד השלם לגייסותיהן של אוסטריה ורוסיה. בריטניה זכתה בניצחון ימי מכריע בקרב טרפלגר, באוקטובר 1805, שהסיר את איום הפלישה הצרפתי, אך מנגד נחלו צבאות רוסיה ואוסטריה תבוסות קשות ביבשה בקרבות אולם ואוסטרליץ. לאחר קרב אוסטרליץ אמר פיט כי יש לגלגל את מפת אירופה, כיוון שלא יהיה בה צורך בעשר השנים הקרובות.

ב-23 בינואר 1806 נפטר פיט ממחלת כבד, שהוחרפה עקב צריכת האלכוהול שלו. ירש אותו בתפקיד בן דודו ויליאם גרנוויל.

חייו הפרטיים

פיט הקדיש לעבודתו את מלוא זמנו ומרצו. הוא לא נישא, ונראה שגילה עניין מועט בנשים. הוא נודע כאדם נוקשה, קר-מזג ובעל שליטה עצמית רבה, ומרבית חסידיו כיבדוהו ואף העריצו אותו, אך לא נמשכו אליו באופן אישי. היו לפיט רק מעט חברים קרובים. דומה שהפרלמנט היה כמעט כל עולמו, וגם את פעילויות הפנאי האהובות עליו – רכיבה, צייד ושתייה – נהג לבלות בחברת חברי פרלמנט צעירים ממנו. פרט לכך היה להוט אחרי גינון ושיחק שחמט.

כמעט כל חייו היה שקוע בחובות כבדים, וכאשר התפטר מראשות הממשלה והכנסתו קטנה, סירב להצעות מהמלך ומסוחרים עשירים לפרוע את חובותיו. במותו השאיר חוב עצום של 40,000 לירות שטרלינג, ששולם על ידי הפרלמנט.

מורשתו

סלע בוויילס שזכה לכינוי "ראשו של פיט"

בספרי ההיסטוריה ידוע בשל התנגדותו הנחושה לצרפת הנפוליאונית, גם לנוכח ניצחונותיו החוזרים של נפוליאון על בעלות בריתה של בריטניה. זאת על אף העובדה שבמישור הצבאי לא הביאו מהלכיו של פיט לתוצאות הרצויות.

בזירה הפנימית, שעמדה מ-1793 בצלה של המלחמה, פיט הכניס מספר חידושים משמעותיים (כמו הנהגת מס ההכנסה), אך לא הצליח להשיג את רוב המטרות שאליהן שאף. לא עלה בידו לקדם רפורמה פרלמנטרית, הוא לא השיג שוויון זכויות לקתולים (אם כי איחד את בריטניה ואירלנד) והוא לא הצליח להביא לאיסור על סחר עבדים, מטרה שהושגה שנה לאחר מותו. חלק ממהלכיו בענייני פנים בעת המלחמה אף היו ריאקציונריים, עד שבתחילת המאה ה-19 שימש הכינוי Pittite, חסיד פיט, ככינויים של השמרנים בבריטניה.

חותם בולט השאיר ביחסי הכוחות בפוליטיקה הבריטית, כאשר במרוצת כהונתו הממושכת ביסס את תפקיד ראש הממשלה כמי שאחראי על השרים ומתאם את פעולתם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם פיט הבן בוויקישיתוף

• ויליאם פיט הצעיר, האתר הרשמי של בית ראש הממשלה (באנגלית)
• ויליאם פיט, אתר על ההיסטוריה של בריטניה (באנגלית)
• ויליאם פיט באנציקלופדיה בריטניקה של 1911
• ‏BioCast – אלף אישים באלף שניות: ויליאם פיט הבן, באתר iCast‏, 12 בדצמבר 2011
• ויליאם פיט הבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ויליאם פיט הבן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי ויליאם פיט הבן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)