יהודה איש קריות

יהודה איש קריות נושק לישו ומסגירו, ציור מהמאה השלוש עשרה

יהודה איש קריות הוא אחד משנים-עשר השליחים המוזכרים בברית החדשה. לפי הכתבים הנוצריים, איש קריות מואשם בכך שבגד בישו ומסר אותו לידי השלטונות הרומאיים וליהודים תמורת שלושים שקל כסף. שמו הפך לסמל ומשל לבגידה.

סיפור בגידתו של איש קריות על פי הברית החדשה

על פי הברית החדשה, יהודה בן שמעון איש קריות, היה אחד משנים-עשר השליחים, תלמידיו של ישו. הוא מוזכר כמי שבתור ממונה על אוצרם של ישו והשליחים, נשא עמו ארנק כסף. כאשר היה עד למשיחת ישו בשמן נרד יקר על ידי אשה (מרים אחות לזרוס על פי מקצת המקורות) בבית עניה, מחה על הבזבוז בטענה שניתן היה למכור את השמן ואת הכסף לתת לעניים. בבשורה על-פי יוחנן נכתב שיהודה איש קריות לא עשה זאת מתוך דאגה לעניים, אלא משום שהיה גנב וחפץ בכסף. פרט לסיפור בגידתו, אלה הפרטים הידועים לנו עליו מן הברית החדשה, בה הוא מוזכר מעט מאוד פעמים מלבד עניין הבגידה בישו.

מיד לאחר המשיחה בבית עניה פנה יהודה אל הכהנים, והציע להם מיוזמתו למסור להם את ישוע בעבור בצע כסף. (מתי כו 6–16, מרקוס יד 3–9, יוחנן יב 1–8)

יהודה איש קריות, על פי הברית החדשה, השתתף בסעודה האחרונה, אשר ערך ישו לשליחים, בערב הפסח. ישו ידע כי יהודה איש קריות יבגוד בו, ואף אמר לשליחים "אמן אני אמר לכם כי-אחד מכם (האכל אתי לפי מרקוס) ימסרני" (מתי, יוחנן) או "הנה יד-המסר אותי אתי על-השולחן" (לוקס). לפי יוחנן אמר ישו ליהודה "את אשר תעשה - עשה מהר", ושאר השליחים סברו כי מכיוון שיהודה מחזיק בארנק, ממריץ אותו ישו לקנות את המצרכים הדרושים לסעודת החג. לפי מתי, שאל יהודה האם הוא האיש, וישו אמר לו - "אתה אמרת זאת". לפי לוקס, השטן נכנס ביהודה וגרם לו להסגיר את ישו (מתי כו 17–29, מרקוס יד 13–26, לוקס כב 3, יוחנן יג 21–30).

התאבדותו של יהודה איש קריות

נשיקתו של יהודה איש קריות לישו כמו שהיא מתוארת מציור משנת 1306

לאחר הסעודה הגיע יהודה עם קבוצת חיילים אל המקום בו ידע כי ישו ישהה עם שליחיו. חלק מהמקורות מספרים כי יהודה ניגש אל ישו ונישק אותו, וכך ידעו החיילים מיהו ישו אותו יש לעצור.

על פי הברית החדשה, בעבור בגידתו קיבל יהודה שלושים שקל כסף. לאחר שאיש קריות ראה כי ישו נידון למוות, אך בטרם נצלב, חזר בו יהודה מבגידתו. הוא החזיר לכוהנים את הכסף שקיבל מהם תמורת ההלשנה עליו ותלה את עצמו. הכהנים, שלא רצו להשתמש בכספי הדמים האלה לטובת בית המקדש, רכשו באמצעותם חלקת אדמה כדי להקים בה בית קברות לגרים הוא "חקל דמא" (שדה הדמים). בית הקברות הזה, שימש במשך מאות שנים את עולי הרגל הנוצרים שמתו בעת מסעם לירושלים, והכל ידעו שהוא נקנה בכסף שקיבל איש קריות תמורת בגידתו.

על פי מעשי השליחים (א 18), איש קריות "קנה לו שדה בשכר הרשע ובנפלו נבקעה בטנו וכל מעיו נשפכו החוצה", ומאז נקרא המקום "'חקל דמא', שפרושו שדה הדם" (שם, 19).

שאלות פילוסופיות

יהודה הוא גם הנושא של כתבים פילוסופיים רבים, ביניהם "בעיית הרוע הטבעי" מאת ברטרנד ראסל והסיפור "שלוש גרסאות לאיש קריות" מאת חורחה לואיס בורחס. גם ספרו של עמוס עוז הבשורה על-פי יהודה הוא ספר פילוסופי בחלקו, עוז עוסק בשאלת הבגידה בכלל ובפרט מגלה כי יהודה לא בגד, אלא להפך. שני הספרים האחרים מעלים בעיות הנובעות מהיחסים שבין מעשיו של יהודה לבין עונשו הנצחי:

• אם ישו חזה את בגידתו של יהודה, הרי שליהודה לא היה רצון חופשי, ולא יכול היה להימנע מלבגוד בישו.
• אם יהודה לא יכול היה להימנע מן הבגידה, הרי שלא היה ראוי לעונשו.
• אם יהודה נשלח אל הגיהנום בשל בגידתו, ובגידתו הייתה צעד הכרחי בצליבה ההכרחית לגאולת המין האנושי, הרי שלמעשה, יהודה נענש בשל כך שהציל את האנושות.
• אם ישו סבל רק כאשר מת על הצלב, ולאחר מכן עלה לגן עדן, אך יהודה נידון לסבול לנצח נצחים בגיהנום, הרי שיהודה סבל הרבה יותר למען חוטאי המין האנושי מאשר ישו, ולכן חלקו בכפרת העוונות גדול יותר.

במחקר

קיימות דעות שמעשה יהודה איש קריות לא קרה, ווהוא הוכנס בעריכה מאוחרת, כחלק מהקו הנהוג במסורת הנוצרית להציג את ישו כמי שהתקיימו בו נבואות מהתנ"ך - במעשה יהודה איש קריות התקיים בישו הפסוק בתהילים "גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב" (ספר תהילים, פרק מ"א, פסוק י'). חיים כהן בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי" מציג שורת שאלות על מעשה זה, ביניהם עובדת היותו של ישו מוכר בעיר והכהנים אף חששו מהשפעתו על המון העם, וכן שהמקום בו שהה היה המקום הקבוע בו היה יושב עם תלמידיו ולא היה צורך ביהודה איש קריות כדי להגיע אליו ולזהותו.

יהודה איש קריות והאנטישמיות

יהודה מתואר כבעל שיער אדום, ששימש כסטריאוטיפ ליהודי. גם במחזהו של ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה" מתואר שיילוק היהודי כבעל שיער אדום. רבים הם שקישרו בין יהודה איש קריות ובין היהודים לדורותיהם. דורות רבים של יהודים סבלו רדיפות ורציחות בשל קישור זה, שהוא חלק מן הדעה האנטישמית כי היהודים ארורים לעד בשל חלקם בצליבתו של ישו. עם זאת, במועצת הוותיקן השנייה, זוכו היהודים מאשמה לאומית בפשעים נגד ישו בהצהרה הקרויה נוסטרה אטאטה.

במנהג נוצרי, בימים שלפני חג הפסחא, נהגו לבצע שריפתו של יהודה ופעמים רבות הטקס כלל תקיפות והשפלות של יהודים שנקלעו לסביבה ולעיתים התדרדר עד כדי פרעות ביהודי המקום.

הנצחה באמונה העממית

על פי האמונה העממית, וכך גם תיאר זאת פפיאס בכתביו, יהודה איש קריות תלה עצמו על עץ, והעץ הצמיח אוזניים.

על בסיס אגדה זו, נקראת פטריה הדומה לאוזן אדם וגדלה על עצים, בשם Auricularia auricula-judae כלומר אוזנו של יהודה. העץ עצמו עליו תלה יהודה את עצמו הוא, על פי המסורת, כליל החורש ולכן נקרא עץ זה באירופה בגרמנית בשם Gewöhnlicher Judasbaum, בצרפתית בשם Arbre de Judée ובאיטלקית L'albero di Giuda.

יהודה איש קריות באמנות ובספרות

יהודה איש קריות משמש באמנות המערבית כדוגמה לדמות הבוגד. ככזה, דמותו מתפרשת ומוצגת בספרות המודרנית, בתיאטרון, בקולנוע ובמוזיקה.

בספרו של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית", בפרק "התופת", נדון יהודה איש קריות להישאר לנצח במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושה חוטאים שנחשבים לגרועים מספיק כדי להיות נידונים להיאכל לנצח בפיו של לוציפר (השטן) משולש הראשים (השניים האחרים הם ברוטוס וקסיוס, ראשי הקשר לרציחתו של יוליוס קיסר). על פי דנטה, יהודה איש קריות, ברוטוס וקסיוס חטאו את החטא החמור ביותר - הבגידה באדוניהם, ועל כן הם נענשים על ידי לוציפר אבי הבוגדים, שבגד באלוהים ואף הוא נענש על חטאו.

חורחה לואיס בורחס, בסיפורו שלוש גרסאות ליהודה איש קריות, נותן מספר פירושים לסיפור יהודה, ולפי אחד מהם יהודה הוא מושיעה של האנושות.

מיכאיל בולגקוב, בספרו האמן ומרגריטה, נותן תיאור נוגע ללב של איש קריות, המונע על ידי אהבתו לאישה בשם ניצה, ולבסוף נרצח על ידי שליחיו של פונטיוס פילטוס הזועם בשל כך שנאלץ להורות על צליבת ישו.

א. א. קבק בספרו "במשעול הצר" (מוסד ביאליק, 1936), יהודה איש קריות אינו בוגד בישוע, אשר היה מי שיזם את הסגרתו לידי הרומאים, לאחר שעלה בידו לשכנע את יהודה לעשות כך על מנת להנציח את בשורתו של ישוע.

בספרו של יגאל מוסנזון "יהודה איש קריות" הוצאת עם עובד 1962, אנו פוגשים את איש קריות עשר שנים לאחר צליבת ישו באחד מאיי יוון. יהודה לא בגד בישו וההחלטה להסגירו הייתה של ישו ויהודה איש קריות יחדיו.

בשנת 1988 יצא סרטו של מרטין סקורסזה "הפיתוי האחרון של ישו" המבוסס על רומן, משנת 1955, הנושא שם זהה. בסרט הזה יהודה איש קריות, מתואר כחברו לשעבר של ישו, אשר נשלח להתנקש בו משום שהאחרון בונה צלבים עבור הרומאים, אך הוא אינו מסוגל לעשות זאת. מאוחר יותר כאשר ישו חווה התגלויות ומחל לקבץ סביבו מאמינים שיהודה הוא אחד מהם, הוא מבקש מיהודה שיסגיר אותו, אך האחרון מתנגד לכך. בכל זאת ישו נצלב, אך מצליח להנצל בדרך פלאית בסוף חייו ישו נפגש עם כל השליחים וביניהם יהודה, אשר כועס עליו שזנח את שליחותו.

סרט האימה "דרקולה 2000" שיצא לאקרנים בשנת 2000 מציג גרסה חדשה לסיפור מקורו של הרוזן דרקולה לפיה הוא למעשה יהודה איש קריות שהפך לערפד.

בשנת 2004 יצא לאקרנים הסרט Judas, המתאר את יהודה איש קריות כאיש חיובי שהסתבך במערכת תככים של השלטון ביהודה ונאלץ להסגיר את ישו.

בשנת 2004 הוציא הזמר פרינס את האלבום The Chocolate Invasion הכולל את השיר Judas Smile. השיר כולל את השורה: "....לכל פעולה יש מחיר (כמה אתה משלם על זה, בחור?)" הניתנת לפרשנות כמייחסת את הצרות שעברו על העם היהודי כעונש על מעשהו של יהודה במסורת הנוצרית (פרינס התקרב באותן שנים לזרם שהסתעף מהנצרות עדי ה').

בשנת 2011 אמנית הפופ ליידי גאגא כתבה את השיר Judas בעקבות סיפור הבגידה הנוצרי של יהודה בישוע.

ספרו של עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה, שיצא בשנת 2014 מתייחס אף הוא ליהודה איש קריות ולשתי הפרשנויות האפשרויות של דמותו - כבוגד האולטימטיבי, או כנוצרי האמיתי היחידי.

שמו העברי

בברית החדשה, הכתובה במקורה ביוונית, מכונה יהודה Ισκάριωθ (אִיסְקַרְיוֹת) או Ισκαριώτης (אִיסְקַרְיוֹטֵס). משמעות שם זה לא נתבררה עד כה. על פי תאוריה אחת מדובר בגלגולו העברי של השם "איש קריות". העיר קריות מופיעה בספר יהושע בנחלת שבט יהודה:

זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה: קַבְצְאֵל, וְעֵדֶר, וְיָגוּר [...] וְחָצוֹר חֲדַתָּה, וּקְרִיּוֹת, חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר.

— ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים כ'–כ"ה

יואל אליצור מזהה את עירו של יהודה עם "קריות" אחרת, היא קריות שבשומרון.

עם זאת, יש חוקרים המטילים ספק בזיהוי "קריות" כשם של מקום ספציפי, ורואים בו מונח גאוגרפי בעל משמעות כללית ("כפרים"). דבר זה, וכן העובדה שישנם מקומות נוספים המכונים "קריות", מקשים על ההנחה ששמו של יהודה נגזר מהביטוי "איש קריות". גם העובדה שישו וכל יתר תלמידיו הגיעו מן הגליל אינה מקלה על תאוריה זו.

לפי תאוריה אחרת, מדובר בגלגול של המילה הארמית "סיקרא" (או הלטינית sicarius) - פגיון, ולפי השערה זו יהודה נמנה עם הסיקריים. תאוריה זו בעייתית משום שעליית הסיקריים מיוחסת למועד שלאחר תקופתו של ישו.

על פי הערוך, "אסקרטורי" הוא סופר סוד, כלומר אדם הממונה לכתוב סודותיו של אדם חשוב דוגמת מלך.

כפי הנראה, לעברית המודרנית חדר הכינוי "איש קריות" בשל החלטתו של פרנץ דליטש, מתרגם הברית החדשה לעברית, לתרגם כך את שמו.

השם היווני של יהודה איש קריות הוא הבסיס ממנו פותח שמו של ראש השדים במיתולוגיה הרומנית, סקראוצקי.

הבשורה על פי יהודה

ערך מורחב – הבשורה של יהודה

הבשורה של יהודה היא בשורה גנוסטית, המתארת שיחות שנערכו כביכול בין ישו לבין תלמידיו, ובעיקר עם יהודה איש קריות, במהלך ימיו האחרונים של ישו. בניגוד להשקפה הנוצרית המקובלת, לפיה יהודה איש קריות בגד בישו, מוצג יהודה בטקסט זה כתלמידו הנאמן ביותר. על אף שקיומה של הבשורה היה ידוע לחוקרים זה מכבר, שכן חיבור בעל שם זהה הוזכר כבר במקורות קדומים יותר, תוכנה לא היה מוכר עד לשחזור קודקס צ'אקוס בו היא נכללת, ולפיכך היא נחשבת כבשורה אפוקריפית.

ראו גם

• אנטישמיות
• היסטוריה של הנצרות
• סקראוצקי

קישורים חיצוניים

• יהודה איש קריות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יהודה איש קריות, דף שער בספרייה הלאומית
• יהודה איש קריות, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)