שיקגו טריביון

שיקגו טריביון
Chicago Tribune
	הלוגו של השיקגו טריביון
תדירות	עיתון יומי
פורמט	ברואדשיט
מו"ל	טוני וו. האנטר
מייסד	ג'יימס קלי
בעלים	טריביון קומפני
עורך ראשי	פול א. סטייגר
תאריכי הופעה	10 ביוני 1847 – הווה (177 שנים)
שפה	אנגלית
מערכת	Freedom Center (Chicago), שיקגו, אילינוי
תפוצה	106,156 תפוצת העיתון המודפס נכון לספטמבר 2022
מדינה	אילינוי, ארצות הברית
ISSN	1085-6706
עמוד ראשון	עמוד ראשון מהיום
	[2]

השיקגו טריביון (באנגלית: Chicago Tribune) הוא עיתון יומי גדול הממוקם בשיקגו שבאילינוי, ארצות הברית והפרסום שמהווה את ספינת הדגל של חברת הטריביון. הטריביון, שבעבר הגדיר את עצמו כ"העיתון הגדול ביותר בעולם", נשאר העיתון היומי הנקרא ביותר באזור המטרופולין של שיקגו ובאזור הימות הגדולות של אמריקה הצפונית (אזור הכולל את שמונה מדינות ארצות הברית: אילינוי, אינדיאנה, מישיגן, מינסוטה, ניו יורק, אוהיו, פנסילבניה וויסקונסין, כמו גם את פרובינציית אונטריו שבקנדה). הטריביון מדורג כעיתון התשיעי בגודלו בארצות הברית ותפוצתו ב-2019 הייתה 238,103 עותקים^[2]. באופן מסורתי יוצא לאור הטריביון כברואדשיט, אך ב-13 בינואר 2009 הודיע הטריביון כי הוא ימשיך להיות מופץ כברואדשיט במשלוח הביתה, אך יפורסם בפורמט טבלואיד לדוכני העיתונים, תיבות למכירת עיתונים ובנקודות מכירה בתחנות בהן עוברים נוסעים.

ב-2 באפריל 2007 הודיעה חברת הטריביון על תוכנית מיזוג בראשות איל הנדל"ן משיקגו, סאם זל, ששוויו אז עמד על כ-8.2 מיליארד דולר, לצד רכישה חוזרת של מניות ב-34 דולר למניה ותוכנית בֵעלות של מניות עובדים. העסקה נסגרה ב-20 בדצמבר 2007 עם זל כיו"ר החדש של החברה. במסגרת העסקה מכרה החברה את השיקגו קאבס ואת נכסיה, בכלל זה אצטדיון ריגלי ונתח מ-Comcast SportsNet Chicago למשפחתו של ג'יי גוזף ריקטס. פחות משנה לאחר השלמת העסקה הביא היחס בין ההון לחובות התופחים את הטריביון לפנות לבית המשפט כדי לקבל הגנה מפני נושיה על בסיס צ'פטר 11, ב-8 בדצמבר 2008.

במאי 2021 נרכש העיתון על ידי אלדן גלובל קפיטל תמורת 633 מיליון דולר.^[3]

היסטוריה

הטריביון נוסד על ידי ג'יימס קלי, ג'ון אי וילר וג'וזף קיי סי פורסט. הגיליון הראשון התפרסם ב-10 ביוני 1847. בשמונה השנים הבאות התחלפו מספר פעמים הבעלות על העיתון, כמו גם הדמויות שערכו אותו. בתחילה לא זוהה הטריביון מבחינה פוליטית, אך נטה לתמוך במפלגה הוויגית (ארצות הברית) או במפלגת ה-Free Soil (מפלגה שהתמודדה בבחירות ב-1848 וב-1852 ואשר מטרתה העיקרית הייתה לפעול נגד הרחבה העבדות בארצות הברית לטריטוריות מערביות). בסוף 1853 פרסם הטריביון לעיתים קרובות מאמרי מערכת קסנופוביים שמתחו ביקורת על זרים ועל הכנסייה הקתולית. באותה התקופה הפך הטריביון גם לתומך נלהב של ה-temperance movement (תנועה חברתית שדחקה לשימוש מופחת או באיסור על שימוש במשקאות חריפים). עם זאת, ככל שמאמרי המערכת שלו התאפיינו בנייטיביזם, רק ב-10 בפברואר 1855 החל הטריביון לזהות עצמו באופן רשמי עם נייטיביסטים אמריקאים או עם תנועת שאינם יודעים דבר אשר נציגהּ, לוי בוּן, נבחר לראשות עיריית שיקגו בחודש שלאחר מכן.

בסביבות 1854 שכנעו ג'יי די וובסטר וד"ר צ'ארלס ה. ריי את ג'וזף מדיל להתמנות לתפקיד העורך האחראי. ריי הפך לעורך הראשי, מדיל התמנה לעורך הניהולי (managing editor, דרגה מתחת לעורך הראשי) ואלפרד קאוולס סיניור התמנה למנהל החשבונות. כל אחד מהם רכש שליש מהטריביון. תחת הנהגתם הרחיק עצמו הטריביון מתנועת שאינם יודעים דבר והפך לעוגן המפלגה הרפובליקנית בשיקגו. כך או אחרת, העיתון המשיך לפרסם מאמרים אנטי-איריים ואנטי-קתוליים. הטריביון בלע שלושה עיתונים אחרים משיקגו תחת העורכים החדשים: ה-Free West ב-1855, ה-Democratic Press ב-1858 וב-1861 את ה-Chicago Democrat אשר עורכו, ג'ון וונטוורת, עזב את תפקידו כדי להתמנות לראש העיר שיקגו. בין השנים 1858 ל-1860 נודע העיתון כ-Chicago Press & Tribune. אחרי נובמבר 1860 הוא הפך ל-Chicago Daily Tribune. לפני ובמהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, העורכים החדשים קידמו אג'נדה אבולושיוניסטית ותמכו בעוז באברהם לינקולן אשר את בחירתו לנשיא ארצות הברית ב-1860 עזר מדיל להבטיח. העיתון נשאר כוח משפיע בפוליטיקה הרפובליקנית במשך שנים לאחר מכן. ב-1861 פרסם הטריביון מילים חדשות לשיר "John Brown's Body" של ויליאם וסטון פאטון והקדים בחודשיים את הגרסה שפורסמה כחודשיים לאחר מכן על ידי ג'וליה וורד האו.

במאה ה-20, תחת עריכתו של רוברט מקורמיק, תמך העיתון בתוקף בבדלנות והפגין הטיה בולטת בסיקור החדשות הפוליטיות והמגמות החברתיות בכנותו עצמו "The American Paper for Americans", גינה את הדמוקרטים ואת הניו דיל, בז בנחישות לבריטים ולצרפתים והביע התלהבות מצ'יאנג קאי שק ומהסנאטור ג'וזף מקארתי.

ב-1910, כאשר התמנה מקורמיק לתפקיד עורך-משותף, לצד בן דודו ג'וזף מדיל פאטרסון, היה הטריביון העיתון היומי השלישי בתפוצתו בקרב שמונת העיתונים היומיים בשיקגו, עם תפוצה של 188,000 עותקים ליום בלבד. בני הדודים הצעירים הוסיפו מאפיינים כגון טורי ייעוץ ורצועות קומיקס ביתיות דוגמת אנני ו-Moon Mullins ואז יצאו ל"מסעי צלב" כשהצלחתם הראשונה בתחום זה הגיעה עם הדחתו של הבוס הפוליטי הרפובליקני של אילינוי, הסנאטור ויליאם לורימר. במקביל, התחרה הטריביון בעיתונו של ויליאם רנדולף הרסט, the Chicago Examiner, בקרב על התפוצה. עד 1914 הצליחו בני הדודים לאלץ את ה-Managing Editor ויליאם קילי לעזוב את עמדתו. עד 1918 נאלץ ה-Chicago Examiner להתאחד עם ה-Chicago Herald.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 עזב פאטרסון כדי להשתלט על עריכת עיתונו, הניו יורק דיילי ניוז. במלחמה מחודשת על התפוצה עם ה-Herald-Examiner, הריצו מקורמיק והרסט הגרלות לוטו יריבות בשנת 1922. הטריביון ניצח בקרב והוסיף 250,000 קוראים לשורותיו. בשנת 1922 גם אירח הטריביון תחרות עיצוב בינלאומית לעיצוב המטה החדש שלו, הטריביון טאואר. התחרות שימשה כתעלול פרסומי מצוין ויותר מ-260 הצעות התקבלו. הזוכה היה עיצוב נאו-גותי של הארכיטקטים הניו יורקים ג'ון מיד האוולס וריימונד הוּד.

אחד הסקופים הגדולים בתולדות הטריביון הגיע כאשר השיג את הטקסט של חוזה ורסאי ביוני 1919. סקופ אחר היה גילוי תוכניות המלחמה של ארצות הברית נגד יפן, ערב המתקפה על פרל הארבור. הכותרת הראשית של הטריביון, ב-7 ביוני 1942, לפיה אמריקה שברה את הקוד הימי היפני, היה גילוי פוטנציאלי של סוד צבאי כמוס. על פי ה-Newseum^[4], הסיפור שהאמריקאים פיצחו את הקוד הימי של האויב לא אושר לפרסום על ידי הצנזורה וגרם לפרנקלין דלאנו רוזוולט זעם כה רב, עד שהוא שקל לסגור את הטריביון.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948

העיתון זכה לפרסום גם בזכות טעות שעשה בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948. באותה התקופה, רוב הסגל העיתונאי של הטריביון היה בשביתה ותוצאות מוקדמות הובילו את העיתון להאמין שהמועמד הרפובליקני תומאס דיואי ינצח בבחירות. מהדורה מוקדמת של העיתון נשאה למחרת את הכותרת "Dewey Defeats Truman" (אנ') ("דיואי מביס את טרומן") והפכה את העיתון פריט לאספנים כאשר התברר שהארי טרומן ניצח ונופף בגאווה בעיתון, בתמונה המפרסמת שצולמה בסנט לואיס יוניון סטיישן.

עורך הספורט האגדי של הטריביון, ארץ' וורד, יצר את משחק האולסטאר של המייג'ור ליג בייסבול ב-1933, כחלק מהתערוכה העולמית של שיקגו (1933).

העידן שלאחר מקורמיק - שנות ווטרגייט

על אף העובדה שבעידן מקורמיק סירב הטריביון במשך שנים להשתתף בתחרות פרס פוליצר, זכה העיתון ב-25 פרסים כאלו במהלך השנים, כולל פרסים רבים בגין כתיבת מאמרי מערכת. בעידן שלאחר מקורמיק זכה הטריביון בפרס הפוליצר הראשון שלו ב-1961, כאשר קארי אור זכה בפרס בעבור הקריקטורות שלו. הכתב ג'ורג' בליס זכה בפרס בשנה העוקבת בעבור דיווחיו, והכתב ביל ג'ונס גרף פרס אחד בשנת 1971, גם הוא בעבור דיווחיו. צוות דיווח זכה בפרס ב-1973, ולאחריו הכתב ויליאם מאלן והצלם אובי קארטר זכו בפרס הפוליצר בעבור דיווח בינלאומי ב-1975. צוות דיווח מקומי זכה בפרס ב-1976 ומבקר האדריכלות פול גאפ זכה בפוליצר ב-1979.

ב-1969, תחת הנהגתו של המוציא לאור הארולד גרומהאוס והעורך קלייטון קירקפאטריק, נזנחה ההזדהות המפלגתית של הטריביון עם השמרנים. אף שהעיתון שמר על נקודת המבט הרפובליקנית והשמרנית במאמרי המערכת שלו, הוא החל לפרסם נקודות מבט של פרשנות רחבה יותר, שייצגה קשת של דעות פוליטיות מגוונות, בעוד שהדיווח החדשותי שלו פסק מלהיות תחת השפעה שמרנית כפי שהיה בתקופת מקורמיק.

בראשית 1974, בהישג עיתונאי גדול, פרסם הטריביון את הטקסט המלא בן 246,000 המילים של הקלטות הבית הלבן בפרשת ווטרגייט במוסף בן 44 עמודים שיצא לרחובות כ-24 שעות בלבד לאחר שחרור התמלילים על ידי הבית הלבן של ריצ'רד ניקסון. לא זאת בלבד שהטריביון היה העיתון הראשון שפרסם את התמלילים, אלא שהוא אף הקדים את הדפוס הממשלתי הרשמי של ארצות הברית וזכה להגיע לכותרות הראשיות בעשותו כן.

שבוע לאחר מכן, לאחר שבחן את התמלילים, ציין מאמר המערכת של הטריביון כי "המסירות הגבוהה לעקרונות נשגבים שיש לאמריקנים הזכות לצפות מנשיאם, נעדרת מרשומות התמלילים". העורכים של הטריביון סיכמו כי "אף אחד שפוי בדעתו לא יכול לקרוא (את התמלילים) ולהמשיך לחשוב שמר ניקסון דבק בסטנדרטים ובכבוד הראוי לנשיאות" וקרא להתפטרותו של ניקסון. הקריאה של הטריביון להתפטרותו של ניקסון חוללה רעש תקשורתי, ששיקף לא רק את השינוי בסוג השמרנות בה נהג העיתון, אלא כאירוע שהיווה את קו פרשת המים בשאיפתו של ניקסון לשרוד בתפקידו. על פי הדיווחים, הבית הלבן ראה את מאמר המערכת של הטריביון כאובדן של תומך ותיק וכמכה לתקוות של ניקסון לשרוד את הסקנדל.

ב-7 בדצמבר 1975 הודיע קירקפאטריק באחת העמודות של עמוד המערכת שריק סול, "בעל טור צעיר ומוכשר", אשר עבודתו "זכתה להוקרה בקרב רבים מקוראי הטריביון בשנתיים האחרונות", התפטר מהעיתון לאחר שאישר כי טור שכתב ב-23 בנובמבר 1975, הכיל קטעים שהועתקו מילה במילה מטור שכתב בעל טור אחר בשנת 1967 ואשר פורסמו באוסף מאוחר יותר. קירקפאטריק לא ציין את זהותו של בעל הטור. הקטעים האמורים, כתב קירקפאטריק, היו במחברת שממנה העתיק סול מילים, ביטויים ושברי שיחה שהוא ייחל לזכור. על אף שהעיתון השעה בתחילה את סול למשך חודש ללא שכר, קירקפאטריק ציין עדות נוספת שנודעה באותה העת, אודות עמודה אחרת שהכילה מידע שסול ידע שהוא מופרך. בשלב זה, כתב קירקפאטריק, החליטו עורכי הטריביון לקבל את ההתפטרות שסול הציע כאשר החלה החקירה.

במרץ 1978 הודיע הטריביון כי הוא שכר את שירותיו של בוב גרין מהשיקגו סאן טיימס.

שנות ה-80 וה-90

קירקפאטריק פינה את עמדת העורך ב-1979 והוחלף על ידי מקסוול מק'קרוהון ששימש בתפקיד עד 1981, אז הועבר לעמדה בתאגיד. מק'קרוהון החזיק בתפקיד עד 1983 ואז עזב לטובת משרת עורך ראשי בסוכנות הידיעות יונייטד פרס אינטרנשיונל. בתקופה שבין יולי 1981 לדצמבר 1989 שימש בתפקיד העורך הראשי ג'יימס סקוויירס. ג'ק פולר שימש כעורך הטריביון מ-1989 עד 1993 אז התמנה לתפקיד נשיא ומנכ"ל השיקגו טריביון. בשנים 1993 - 2001 שימש האוורד טיינר כעורך הטריביון, עד שקודם לתפקיד סגן נשיא הוצאת הטריביון.

במהלך שנות ה-80 וה-90 זכה הטריביון ב-11 פרסי פוליצר. הקריקטוריסט Dick Locher זכה בפרס ב-1983 והקריקטוריסט ג'ף מקנלי זכה בפרס ב-1985. אחר כך זכה העורך לעתיד ג'ק פולר בפרס על כתיבה מערכתית ב-1986 וב-1987 זכו בפוליצר הכתבים ג'ק ליון ופיטר גורנר בעבור דיווח פרשני וב-1988 התחקירנים Dean Baquet, ויליאם גיינס ואן-מארי ליפינסקי זכו בפוליצר בעבור תחקיר עיתונאי. ב-1989 זכתה בפרס Lois Wille בעבור כתיבה מערכתית וקלרנס פייג' זכה בפוליצר בעבור דברי פרשנות. ב-1994 זכה רון קוטולק בפרס בעבור הסברים עיתונאיים ואר. ברוס דולד זכה בו בעבור כתיבה מערכתית. ב-1998 הכתב פול סאלופק זכה בפוליצר על כתיבה פרשנית וב-1999 זכה מבקר האדריכלות בלייק קמין בפרס על ביקורת.

הטריביון זכה להישג ב-1984, כאשר שכר את בעל הטור הפופולרי מארק רויקו מהיריבה שיקגו סאן טיימס.

ב-1986 הודיע הטריביון כי מבקר הקולנוע המהולל ג'ין סיסקל, העיתונאי המפורסם ביותר של הטריביון, פסק מלשמש מבקר הקולנוע של העיתון וכי עמדתו בעיתון השתנתה ממבקר קולנוע במשרה מלאה, לכדי פרילנסר על פי חוזה, הכותב על תעשיית הקולנוע במוסף של סוף השבוע, וכמו כן מספק לקט ביקורות סרטים עבור חלקי הבידור של העיתון. ההורדה בדרגה התרחשה לאחר שסיסקל ומבקר הקולנוע הוותיק של שיקגו סאן-טיימס, רוג'ר איברט, החליטו להעביר את הפקת מוסף הביקורת השבועי שלהם, שאז נודע כ"על הסרטים עם ג'ין סיסקל ורוג'ר איברט" ולאחר מכן כ-"Siskel & Ebert & The Movies", מהטריביון אנטרטיינמנט לחברת בואנה ויסט טלוויז'ן יוניט של חברת וולט דיסני. "הוא עשה עבודה נהדרת עבורנו", אמר באותה תקופה העורך ג'יימס סקוויירס. "זו שאלה של עד כמה יכול האדם לעשות מבחינה פיזית. אנחנו חושבים שראשית לכל אתה צריך להיות בן אדם של עיתון וג'ין סיסקל תמיד ניסה לעשות זאת. אולם מגיע שלב שבו הקריירה כל כך גדולה שאתה לא יכול לעשות זאת". סיסקל סירב להגיב על ההסדר החדש, אך איברט ביקר בפומבי את מנהליו של סיסקל בטריביון שהענישו את סיסקל על שלקח את תוכנית הטלוויזיה שלהם לחברה שאיננה הטריביון קומפני. סיסקל נותר בעמדת הפרילנסר עד מותו ב-1999. ב-1986 הוא הוחלף על ידי דייב קר כמבקר קולנוע.

בנובמבר 1992 נעצר עורך-שותף של הטריביון, סירל "אד" האולי על ידי משטרת שיקגו והואשם בשבעה סעיפים פליליים של התעללות מינית בנסיבות מחמירות על שקיים לכאורה יחסי מין עם שלושה קטינים בביתו באוונסטון. האולי התפטר רשמית מהעיתון בראשית 1993 והודה באשמה באפריל אותה השנה. הוא נידון לשלוש שנות מאסר.

בצעד יוצא דופן בזמנו, פיטר הטריביון באוקטובר 1993 את הכתב הצבאי הוותיק שלו דייוויד אוונס, בהודעה שהסיקור של עניינים צבאיים ירד לטובת סופר לענייני ביטחון לאומי.

בדצמבר 1993, ראש המערכת הוותיק של הטריביון בוושינגטון די. סי., ניקולס הורוק, הועבר מתפקידו לאחר שבחר שלא להשתתף בפגישה בשיקגו שהעורך האוורד טיינר ביקש ממנו להשתתף בה. הורוק, שעזב זמן קצר לאחר מכן את העיתון, הוחלף על ידי ג'יימס וורן, אשר משך תשומת לב חדשה אל המערכת בוושינגטון די. סי. באמצעות ההתקפות המתמשכות שלו על עיתונאים ידוענים המשדרים מוושינגטון די. סי..

עוד בדצמבר 1993, שכר הטריביון את שירותיה של מרגרט הולט מה-South Florida Sun-Sentinel והפך אותה לאישה הראשונה לעמוד בראש מחלקת הספורט באחד מעשרת העיתונים הגדולים בארצות הברית. באמצע 1995 הוחלפה הולט כעורכת הספורט על ידי טים פרנקלין והועברה למשרה חדשה שנוצרה, עורכת של שירות הלקוחות.

ב-1994 פוטרה הכתבת ברנדה יו, לאחר שהלוותה תמונות מספריית הטריביון לצהובון סופרמרקטים חדשותי, בשירותו עבדה כפרילנסרית. יו עבדה לאחר מכן עבור הנשיונל אינקווירר וכמפיקה בתוכניתו של ג'רי ספרינגר, לפני שהתאבדה בנובמבר 2005.

באפריל 1994, מבקר הטלוויזיה החדש של הטריביון, קן פאריש פרקינס, כתב מאמר על מגיש תוכנית חדשות הבוקר של רשת הטלוויזיה WFLD, בוב סירוט, שבו פרקינס ציטט את סירוט משמיע הצהרה שסירוט הכחיש מאוחר יותר שאמר. סירוט ביקר את פרקינס בשידור והטריביון פרסם מאוחר יותר תיקון בו הכיר בעובדה שסירוט מעולם לא נשא את ההצהרה. שמונה חודשים לאחר מכן, פרקינס עזב את תפקידו כמבקר טלוויזיה, וזמן קצר לאחר מכן עזב את העיתון.

בדצמבר 1995, השבועון האלטרנטיבי Newcity פרסם מאמר בגוף ראשון על ידי מי שזוהתה בשם העט קלרה האמון (שם שהוזכר במחזה The Front Page) אך זוהתה במהירות על ידי כתבי הטריביון ככתבת לשעבר מארי היל. המאמר מתח ביקורת כבדה על תוכנית ההתמחות בת השנה של העיתון. התוכנית הביאה לעיתון לפרקי זמן של שנה עיתונאים צעירים, אשר לעיתים נדירות נקלטו למשרה מלאה בעיתון. היל, שכתבה בעיתון בין 1992 ל-1993, התוודתה בפני הקוראים שהיא כתבה במקור את הביקורת לפלטפורמת אינטרנט כלשהי, אך בסופו של דבר האייטם נערך ל-Newcity.

ב-1997 חגג הטריביון את יום השנה ה-150 שלו, בחלקו דרך הפעלת לחץ על העיתונאי הוותיק סטיבנסון סוונסון, שיערוך את הספר: Chicago Days: 150 Defining Moments in the Life of a Great City.

ב-29 באפריל 1997 נפטר בעל הטור הפופולרי מייק רויקו ממפרצת במוח. ב-2 בספטמבר אותה השנה, קידם הטריביון את כתב העירייה הוותיק ג'ון קאס לתפוס את מקומו של רויקו כבעל הטור המרכזי של העיתון.

ב-1 ביוני 1997 פרסם הטריביון את מה שהפך לטור פופולרי ומוכר במיוחד שנקרא "עצות, כמו הנעורים, פשוט מבוזבזות על הצעירים" ומוכר יותר כ-Wear Sunscreen. הטור נכתב על ידי מארי שמיץ'. הגרסה הפופולרית ביותר של המסה היא סינגל מוזיקלי שהוציא ב-1999 הבמאי באז לרמן.

ב-1998 פוטר הכתב ג'רי תומאס על ידי הטריביון, לאחר שכתב מאמר על אמרגן האיגרוף דון קינג עבור ה-Emerge magazine, באותו הזמן שכתב מאמר על קינג למוסף יום ראשון של הטריביון. העיתון החליט לפטר את תומאס (ולהשעות למשך חודש את הצלם אובי קארטר, אשר צילם את קינג לכתבה ב-Emerge magazine), כי תומאס לא סיפר לטריביון על עבודתו החיצונית, וגם כיוון שהסיפור של ה-Emerge magazine התפרסם ראשון.

הטריביון מיצב עצמו כמוביל בתחום האינטרנט, לאחר שרכש 10% מאמריקה און ליין בראשית שנות ה-90 ולאחר מכן שיגר לאוויר את אתרי האינטרנט Chicagotribune.com(הקישור אינו פעיל) ב-1995, Metromix.com ב-1996, ChicagoSports.com ב-1999, ChicagoBreakingNews.com ב-2008 ו-ChicagoNow.com ב-2009. ב-2002 השיק העיתון מהדורה הממוקדת בבני 18–34, בשם RedEye.

ההמאה ה-21

אן מארי ליפינסקי הייתה עורכת העיתון מפברואר 2001 ועד התפטרותה ב-17 ביולי 2008. היא הוחלפה על ידי גרולד וו קרן. בתחילת אוגוסט 2008 עורך החדשות האנקה Gratteau התפטר מתפקידו, ומספר שבועות לאחר מכן, עורך ה-features, ג'יימס וורן, התפטר גם הוא. שניהם הוחלפו על ידי ג'יין הירט, שקודם לכן הייתה העורכת של ה-RedEye.

ביוני 2000 התאחד הטיים מירור עם הטריביון קומפני ונוצר The Baltimore Sun ועיתוני הקהילה שלו, Baltimore Sun Media Group / Patuxent, חברה בת של הטריביון.

עיתוני הקהילה של הטריביון בבולטימור כללו את Arbutus Times, Baltimore Messenger, Catonsville Times, Columbia Flier, Howard County Times, The Jeffersonian, Laurel Leader, Lifetimes, North County News, Northeast Booster, Northeast Reporter, Owings Mills Times ואת ה-Towson Times.

ה-Howard County Times נבחר ב-2010 ל"עיתון השנה" על ידי Suburban Newspaper Association.

ה-Towson Times הרחיב את הסיקור שלו אל מעבר לגבולות טאוסון וכלל כיסוי של הממשל והפוליטיקה של מחוז בולטימור.

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 זכה הטריביון בחמישה פרסי פוליצר. פול סאלופק זכה בפוליצר השני שלו ב-2001 בעבור דיווח בינלאומי ובאותה השנה, צוות דיווח פרשני שהורכב מלואיז קירנן, ג'ון הילקביץ', לורי כהן, רוברט מנור, אנדרו מרטין, ג'ון שמלצר, אלכס רודריגז ואנדרו זייג'אק זכה בכבוד על פרופיל של מערכת התנועה האווירית הכאוטית של ארצות הברית.

ב-2003, כותבת המאמרים קורנליה גרומן גרפה את הפרס בעבור כתיבת מאמרי מערכת. ב-2005 זכתה ג'וליה קלר בפוליצר בגין דיווח על סופת טורנדו שפגעה ביוטיקה, אילינוי. וגם, ב-2008, צוות תחקיר שכלל את פטרישיה קלהאן, מוריס פוסלי, סאם רואו, טד גרגורי, מייקל אוניל, ואוון אוסנוס, זכה בפוליצר בעבור סדרת כתבות על הרגולציה הממשלתית הלקויה של צעצועים פגומים, עריסות ומושבים לרכב.

בשלהי 2001 הודיע מייקל הולי, בעל טור במדור הספורט, שהוא עוזב את הטריביון לאחר חודשיים בלבד, בשל געגועיו הביתה. הוא חזר בסופו של דבר להבוסטון גלוב, שם עבד בתקופה שקדמה לשכירתו לשירות הטריביון.

ב-15 בספטמבר 2002, כתבה ליפינסקי מכתב תמציתי בן עמוד אחד, אשר יידע את הקוראים כי בעל הטור הוותיק, בוב גרין, התפטר מהעיתון באופן מיידי לאחר שהכיר בכך ש"התנהג התנהגות מינית בלתי הולמת כמה שנים קודם לכן, עם בחורה בסוף שנות העשרה לחייה, שהכיר בהקשר לטורו בעיתון". מאוחר יותר נחשף שההתנהלות התרחשה ב-1988 עם אישה באילינוי שהייתה בגיל ההסכמה. "התנהגותו של גרין הייתה הפרה חמורה של האתיקה והסטנדרטים של עיתונאי הטריביון", כתבה ליפינסקי. "אנו מצטערים מאוד על ההתנהגות, על השפעתה על האישה הצעירה, ועל הפגיעה של גילוי זה באמון הקוראים שלנו בגרין ובעיתון הזה".

במרץ 2004 הודיע הטריביון כי הפרילנסר אוּלי שמצר, אשר פרש מהטריביון ב-2002 לאחר קריירה של 16 שנה ככתב חוץ, פיברק את שמו ואת עיסוקו של אדם שהוא ציטט בכתבה. העיתון סיים את חוזהו של שמצר ככתב והחל בביצוע ביקורת על 300 כתבותיו של שמצר בשלוש השנים שקדמו לגילוי.

במאי 2004 גילה הטריביון שהפרילנסר מארק פלנגה לא הצליח לאמת עובדות שהכניס בטור בנושא סגנון חיים מה-18 באפריל אותה שנה. הטור עסק בארוחת צהריים יקרה במסעדה בשיקגו שגבתה 15 דולר לבקבוק מים ו-35 דולר למנת פסטה. לאחר חקירה הצביע הפרילנסר על כך שהטור התבסס על תערובת של שלוש מסעדות ולא יכול היה לאמת את המחירים, ציין העיתון. לאחר התיקון הפסיק הטריביון להשתמש בשירותיו של פלנגה.

באוקטובר 2004, עורכת הטריביון, אן מארי ליפינסקי, הכניסה לעיתון ברגע האחרון כתבה שנכתבה למדור חדשות הנשים על יד הפרילנסרית ליסה Bertagnoli . כותרת האייטם הייתה: "You c_nt say that (or can you?)," בהתייחסה לביטוי המוני. העיתון ציווה על כל גוף פנוי לגשת לבית הדפוס של הטריביון ולהוציא את החלקים המודפסים המכילים את הסיפור מיום רביעי, 27 באוקטובר 2004, מהחלקים המודפסים מראש של הטריביון.

בספטמבר 2008 החליטו בטריביון לשכור את שירותיו של בעל טור הספורט השנוי במחלוקת ג'יי מריוטי, זמן קצר לאחר התפטרותו הפתאומית מיריבו העיקרי של הטריביון, שיקגו סאן-טיימס. עם זאת, השיחות הגיעו לקִצן לאחר שהסאן-טיימס איים לתבוע בגין הפרת הסכם אי-תחרות של מריוטי שעתיד היה להיות בתוקף עד אוגוסט 2009.

בחודש אפריל 2009, 55 מכתבי ועורכי הטריביון חתמו על דואר אלקטרוני שנשלח לעורך גרולד קרן ולעורכת האחראית ג'יין הירט בדרישה לחקור מדוע מחלקת השיווק של העיתון הפצירה במנויים לחוות את דעתם על סיפורים לפני שהם התפרסמו, כשהחותמים על הדוא"ל הצביעו על כך שהפרקטיקה מעלה שאלות אתיות, כמו גם סוגיות משפטיות ותחרותיות. בין החותמים על הדוא"ל היו הכתבים ג'ון ד. מקורמיק וריק קוגאן. כתבים סירבו להתראיין על בעיותיהם לסוכנות הידיעות Associated Press. "אנחנו ניתן לדוא"ל לדבר בעד עצמו", אמר ל-Associated Press הכתב ג'ון צ'ייס. בעקבות המחלוקת הפסיק קרן בפתאומיות את המאמץ אותו כינה "פרויקט מחקר שוק קצר".

בעשור הראשון של המאה ה-21 חווה הטריביון סבבים רבים של צמצום בכוח האדם, באמצעות פיטורים ורכישות, בעוד הוא מתמודד עם הירידה בהכנסות מפרסום שאפיינה את כלל תעשיית העיתונות:

בדצמבר 2005 חיסל הטריביון 28 עמדות מערכתיות באמצעות שילוב של רכישות ופיטורים, כולל מה שנוהגים לראות כסבב הפיטורים הראשון בתולדות העיתון. בין הכתבים שעזבו את העיתון באותו סבב היו קרול קליימן, ביל Jauss וקוני לורמן.
ב-12 בנובמבר 2008 פוטרו חמישה עובדים במערכת העיתון בוושינגטון די. סי., כולל הכתב זוכה פרס הפוליצר, ג'ון קרודסון.
ב-4 בדצמבר 2008 פוטרו כ-11 עובדי חדר חדשות, לצד כתב הספורט מייק דאוני שעזב כמה שבועות קודם לכן, לאחר שהחוזה שלו לא חודש. בין הכתבים הידועים האחרים שפוטרו נכללים ניל מילברט, סטיבנסון סוונסון, ליזה אנדרסון, פיל מארטי, צ'ארלס סטורץ', קורטני פלין ודברה הורן.
בפברואר 2009 פיטר הטריביון כ-20 עובדי מערכת כולל כמה כתבים זרים ועוד כמה עורכי וכתבי feature. בין המפוטרים היו הכתבים אמילי נאן, סוזן צ'נדלר, כריסטין ספולאר וג'ואל גרינברג.
ב-22 באפריל 2009 פיטר העיתון 53 מעובדי חדר החדשות.

העשור השני של המאה ה-21

ב-8 בפברואר 2010 כיווץ הטריביון את רוחב העמוד שלו באינץ'. בטריביון ציינו כי הפורמט החדש הפך לסטנדרט בתעשיית העיתונות וכי המהלך ילווה בשינויי תוכן מינימליים.

ביולי 2011 עבר הטריביון את סבב הפיטורים המערכתי הראשון מזה יותר משנתיים, כאשר שחרר כעשרים עורכים וכתבים.

ב-26 באוקטובר 2012 הביע העיתון את תמיכתו במועמדותו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בהתמודדותו בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2012^[5].

במאי 2021 נרכש העיתון על ידי אלדן גלובל קפיטל תמורת 633 מיליון דולר.^[3] מייד לארח הרכישה צומצם מספר עובדי העיתון ב-25%.

מדיניות עריכה

בהצהרת עקרונות משנת 2007 שפורסמה במהדורת הדפוס ובמהדורה המקוונת של הטריביון, מערכת העיתון תיארה את הפילוסופיה של העיתון, ממנה לקוח הקטע הבא:

השיקגו טריביון מאמין בעקרונות המסורתיים של ממשלה מוגבלת; אחריות מקסימלית של הפרט; והגבלות מינימליות על יזמות, הזדמנויות וחירויות הפרט. הוא מאמין בשווקים חופשיים, רצון חופשי וחופש הביטוי. עקרונות אלו, שהם באופן מסורתי שמרניים, הם קווים מנחים ולא דוֹגמות אינסטינקטיביות.
הטריביון מביא רגישות של המערב התיכון לדיון הציבורי. הוא חושד ברעיונות שלא נבדקו.
הטריביון שם דגש רב על היושרה של הממשל והמוסדות הפרטיים שמשחקים תפקיד חשוב בחברה. העיתון עושה זאת באמונה שהאנשים לא יוכלו להסכים לכך אלא אם כן יהיה להם ידע אודות ואמונה במנהיגים והפעולות של הממשלה. הטריביון מאמץ את המגוון של האנשים ונקודות המבט בקהילה שלו.

הטריביון נותר בעמדה שמרנית מהבחינה הכלכלית בהיותו ספקן לגבי הגדלה של שכר המינימום. על אף שהטריביון ביקר את הרקורד של ממשל בוש לגבי חירויות האזרח, איכות הסביבה והיבטים רבים של מדיניות החוץ שלו, הוא המשיך לתמוך בנשיאותו, בזמן שקרא לסילוקם מהתפקיד של דמוקרטים כגון מושל אילינוי רוד בלאגוייביץ' ונשיא מחוז קוק (אילינוי), טוד סטרוגר.

ב-2004 הטריביון תמך במועמדותו של ג'ורג' ווקר בוש לכהונה נוספת, החלטה שעולה בקנה אחד עם תמיכתו ארוכת השנים במפלגה הרפובליקנית. ב-2008 תמך הטריביון בפוליטיקאי מאזור שיקגו, הסנאטור הזוטר דאז ברק אובמה בריצתו למשרת נשיא ארצות הברית.

הטריביון תמך בעבר במועמדים עצמאיים. ב-1872 הוא תמך בהוראס גרילי, עורך עיתון לשעבר חבר המפלגה הרפובליקנית, בהתמודדותו למשרת נשיא ארצות הברית (גרילי הובס על ידי יוליסס ס. גרנט) וב-1912 תמך העיתון בתאודור רוזוולט שרץ תחת חסות המפלגה הפרוגרסיבית נגד הנשיא המכהן, הרפובליקני ויליאם הווארד טאפט ונגד מי שזכה במירוץ, הדמוקרט וודרו וילסון.

במהלך השנים, הטריביון הביע תמיכה במועמדים דמוקרטים שרצו למשרות קטנות יותר, כולל מתן חסות בשנים האחרונות לביל פוסטר, לריצתו של ברק אובמה לתפקיד סנאטור, ולדמוקרטית מליסה בין אשר ניצחה את פיליפ קריין, הרפובליקני שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית. למרות תמיכתו של הטריביון בג'ורג' ראיין במירוץ לתפקיד מושל מדינת אילינוי ב-1998, העיתון חקר לאחר מכן ודיווח אודות השערוריות שסבבו את ראיין בשנים שקדמו למירוץ, בעת שכיהן כמזכיר המדינה. ראיין סירב לעמוד לבחירה מחדש ב-2002 ולאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע ונכלא כתוצאה מהשערוריות.

טריביון קומפני

השיקגו טריביון הוא היחידה העסקית המייסדת של הטריביון קומפני אשר כוללת תחנות טלוויזיה ועיתונים רבים בכל רחבי המדינה. בשיקגו, הטריביון היא הבעלים של תחנת הרדיו WGN ושל ערוץ הטלוויזיה WGN-TV (ערוץ 9). הטריביון קומפני מחזיקה גם בלוס אנג'לס טיימס - שנעקר מהטריביון כנכס הגדול ביותר של החברה - ובקבוצת הבייסבול שיקגו קאבס. הקאבס נמכרו בשנת 2009.

הטריביון קומפני הייתה גם הבעלים של הניו יורק דיילי ניוז מאז נוסד ב-1919 ועד מכירתו לרוברט מקסוול ב-1991. מייסדי הניו יורק דיילי ניוז, קפטן ג'וזף פטרסון וקולונל רוברט מקורמיק, היו שניהם צאצאיו של העורך האחראי לשעבר ג'וזף מדיל. ב-2008 מכרה הטריביון קומפני את העיתון שמושבו בלונג איילנד, Newsday.

מאז 1925 שוכן הטריביון בשיקגו טאואר בצפון שדרות מישיגן שב-Magnificent Mile. הבניין מעוצב בסגנון נאו-גותי ועיצובו זכה בתחרות בינלאומית שהתקיימה בחסות הטריביון.

ב-25 ביוני 2008 הודיעה הטריביון קומפני כי שכרה חברת נדל"ן לצורך איסוף הצעות למכירת הטאואר טריביון בשיקגו כמו גם הטיימס בילדינג שבלוס אנג'לס. הטיימס בילדינג הוא מקום מושבו של הלוס אנג'לס טיימס שנמצא גם הוא בבעלות הטריביון קומפני.

בעלי טורים

בעלי טורים בהווה

בעלי טורים בעבר

העיצוב מחדש של 2008

העיצוב מחדש של 2008 היה שנוי במחלוקת ונתפשׂ במידה רבה כמאמץ לקצץ בעלויות. מאז חזר העיתון לסגנון מתון יותר. הסגנון הוא שילוב של הסגנון הישן וסגנון מודרני חדש.

הגנה מפשיטת רגל על בסיס צ'פטר 11

לאחר הפסדים בסך 124 מיליון דולר ברבעון השלישי של 2008, הגישה הטריביון קומפני בקשה להגנה מפני פשיטת רגל על פי צ'פטר 11, ב-8 בדצמבר 2008. החברה הגישה את בקשתה לבית המשפט של ארצות הברית לפשיטות רגל שבמחוז דלאוור, כשהיא טוענת לחוב של 13 מיליארד דולרים ולנכסים בשווי של 7.6 מיליארד דולרים.

כחלק מתוכנית פשיטת הרגל של הטריביון, הבעלים סאם זל התכוון למכור את השיקגו קאבס לצורך הפחתת החוב. מכירה זו הפכה להיות מקושרת לעבירות השחיתות שהביאו, ב-9 בדצמבר 2008, למעצרו של רוד בלאגוייביץ', מושל אילינוי לשעבר. ספציפית, המושל לשעבר בלאגוייביץ' הואשם במאמץ להביא לפיטורם של מספר עורכים, תוך ניצול המצוקה הכלכלית של הטריביון.

מחירים

מחירי הטריביון הם: דולר אחד לעיתון היומי, 1.99$/1.75$ לעיתון של יום ראשון/לעיתון חג ההודיה. מחיר העיתון בימי חול היה 75 סנט עד ה-18 בינואר 2010, אז הועלה מחירו לדולר אחד.