ויקיפדיה

לבנון

מדינה במזרח התיכון
פירוש נוסף ערך זה עוסק במדינה בחוף המזרחי של הים התיכון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו לבנון (פירושונים).

לְבָנוֹן, או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אַל-גֻ'מְהוּרִ֫יַּה א-לֻּבְּנַאנִ֫יַּה; בצרפתית: République libanaise, רפּוּבּליק ליִבּאַנּז); היא מדינה ערבית במזרח התיכון. היא גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ־10,400 קמ"ר, ואוכלוסייתה מונה כ־5.3 מיליון בני אדם (2023)[9] – המשתייכים לדתות ולעדות שונות. מהקמתה בשנת 1943, המדינה רוויה סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים. בסכסוכים אלו מעורבות המדינות השכנות לה ומעצמות אחרות, דבר המתאפשר עקב השלטון המרכזי החלש, שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה. רוב הלבנונים הם בני דת האסלאם (כולל המיעוט הדרוזי, הנספר כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית), אך יש בה מיעוט נוצרי גדול (בערך שליש מהאוכלוסייה).[2][10] מחוץ ללבנון ישנה פזורה לבנונית גדולה, שהיא נוצרית בעיקרה.

הרפובליקה הלבנונית
الجمهوريّة اللبنانيّة
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

לובמצריםישראלירדןערב הסעודיתעיראקכוויתאיראןבחרייןקטרטורקמניסןאוזבקיסטןאזרבייג'ןרוסיהגיאורגיהארמניהטורקיהסוריהלבנוןקפריסיןיווןבולגריהמקדוניה הצפוניתאלבניהאיטליה
מוטו לאומי כולנו למען המדינה, הנשגב והדגל
המנון לאומי כולנו למען המולדת, התהילה והדגל
המנון
ממשל
משטר רפובליקה
ראש המדינה נשיא לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת לבנון נג'יב מיקאתי
שפה רשמית ערבית לבנונית
שפה נוספת:
צרפתית[א]
עיר בירה ביירות 33°54′N 35°32′E / 33.900°N 35.533°E / 33.900; 35.533
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת הפרלמנט הלבנוני עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה
שטח יבשתי[4] 10,400 קמ"ר (169 בעולם)
אחוז שטח המים 1.6%
אזור זמן UTC +2
היסטוריה
הקמה   
- עצמאות
- הכרזה
- הכרה		 מצרפת
22 בנובמבר 1943
1 בינואר 1944
ישות קודמת לבנון הגדולהלבנון הגדולה לבנון הגדולה
דמוגרפיה
אוכלוסייה[5]
(הערכה 1 בנובמבר 2024)		 5,820,570 נפש (116 בעולם)
צפיפות 559.67 נפש לקמ"ר (21 בעולם)
דת אסלאם (61.1%)
נצרות (33.7%)
דרוזית (5.2%)[2][3]
אוכלוסייה לפי גילאים[6]
גילאי 0–14 26.19%
גילאי 15–24 17.20%
גילאי 25–54 36.46%
גילאי 55–64 10.01%
גילאי 65 ומעלה 10.14%
כלכלה
תמ"ג[7] (2023) 17.94 מיליארד $ (129 בעולם)
תמ"ג לנפש 3,082$ (156 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[8]
(2022)		 0.723 (109 בעולם)
מדד ג'יני 31.8 (נכון ל־2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע לירה לבנונית‏ (LBP)
בנק מרכזי Banque du Liban עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט lb
קידומת בין־לאומית 961
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כתובת בשפה הפיניקית, השפה הכתובה הראשונה שדיברו תושבי החוף הלבנוני הנוכחי.
כתובת בשפה הפיניקית, הראשונה שבשפות הכתובות שהופיעו באזור החוף בלבנון.
הר הלבנון הוא רכס הרים רחב בלבנון. גובהו הממוצע מעל 2,500 מ' (8,200 רגל).

הארץ נקראת על שם הר הלבנון, הקרוי כך על שום צבעו הלבן. שם זה הוא גם שמה המקראי של הארץ, ושמה בשפות אחרות, ובהן ערבית. בערבית הוא נכתב لُبْنَان ונהגה: לֻבְּנָאן (בערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (בערבית סורית ולבנונית). בצרפתית: Le Liban. השפה הרשמית של לבנון היא ערבית, ושפה נוספת שמוכרת בה היא צרפתית.

המדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.

היסטוריה

עריכה
  ערך מורחב – היסטוריה של לבנון

חבל הארץ של לבנון המודרנית היה מאוכלס כבר באלף החמישי לפני הספירה, ונמצאו בו שרידים מהתקופה הנאוליתית והכלקוליתית. בתקופת התנ"ך נחשב החבל כחלק הצפוני של ארץ כנען, ותושביו היו הפיניקים, עם כנעני הנמנה עם משפחת העמים השמיים המערביים, שעסק במסחר ובשיט ונחשב לממציא האלפבית הפיניקי. מלכי ממלכות יהודה וישראל קשרו איתם קשרים מסחריים ומדיניים הדוקים. על פי התיאור המקראי, חירם מלך צור סיפק לשלמה המלך ארזים לבניית בית המקדש, ואחאב מלך ישראל נשא לאישה את איזבל בת אתבעל, מלך צידון.

עוד התנ"ך מציין במרומז את התיחום של היחידה הגאוגרפית הנקראת לבנון:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים

ניתן להסיק מכאן שהתיחום הוא ברצועה שבין "אמנה" אותה רוב החוקרים מזהים עם הרי נור בדרום טורקיה[ב], לבין הר חרמון שעל זיהויו אין ספק. תיחום זה גדול מכל תיחום אחר שנעשה בהמשך ההיסטוריה (המחוז האוטונומי בהר הלבנון ולבנון הגדולה וכדומה) והוא מקיף את כל רכסי ההרים שלאורך הים התיכון שמצפון לגליל.

מאז עליית האימפריה האשורית במאה השמינית לפני הספירה היו הר הלבנון וחופיו נתונים לשלטונם של כובשים זרים: מלכי אשור ואחריהם מלכי מצרים, מלכי בבל, מלכי פרס, היוונים ואחריהם קיסרי רומא, הכובשים הערבים לבית אומיה ולבית עבאס והצלבנים בימי מסעי הצלב ואחריהם הממלוכים.

מהשלטון העות'מאני ועד מלחמת העולם הראשונה

עריכה
  ערכים מורחבים – לבנון בתקופה העות'מאנית, לבנון תחת שלטון בשיר השני, לבנון בתקופת הקאימקאמיות

בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור, והעניקו את השליטה באזור הרי השוף והסביבה לאמיר פח'ר א-דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען (בהמשך "בית שהאב"). באותה תקופה הונהגה מערכת פיאודלית מיוחדת שלא התבססה כמקובל על כפיפות לאדון אלא על חכירה. כמו בראש המערכת הפיאודלית האירופית, גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על שתוארו "אמיר ההר". אדמת הר-הלבנון חולקה ל־24 מוקאטעאת (אזורים). בראש כל מוקאטעה עמד שליט האזור – המוקטעג'י, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר שבתורו מחויב להפריש מס לוואלי של צידון.

 
קשת הניצחון של צור, לבנון
 
ארז הלבנון. סמל בולט של מדינת לבנון.

טבח עין דארה בשנת 1711 הביא בהדרגה לדלדול האוכלוסייה הדרוזית באזור דרום הר-הלבנון, אל מול הגירה לאזור של נוצרים מרונים. בשנות השלטון המצרי של מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא (1832–1840) בלבנון, ביטלו המצרים את האפליה המקובלת כלפי המרונים ובכך העלו עליהם את רוגזם של הדרוזים. בתקופת זו הושלם המהפך הדמוגרפי באוכלוסיית ההר מבחינת הרכב העדות: המרונים אשר היו מיעוט נהפכו לרוב גדול. עם הסתלקות איברהים פאשא מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר השני (1840) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר הסולטאן העות'מאני. על מנת להפיג את המתח הבין-עדתי ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי הכולל שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לוואלי של צידון: אחד מרוני והשני דרוזי.

ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת האזרחים

עריכה
  ערכים מורחבים – יצירת לבנון הגדולה, לבנון הגדולה, עצמאות לבנון, המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם הראשונה, נחתם בשנת 1916 הסכם סייקס–פיקו, במסגרתו הוסכם על הקמת מדינת "לבנון הגדולה", בשליטה ישירה של צרפת. בכך למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים דרום לבנון, בקעת הלבנון, אזור החוף עם ביירות וצפון לבנון. על פי החוקה הלבנונית שהתקבלה בשנת 1926, בראש המדינה עמד נשיא (הראשון שבהם היה שארל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא הושתתה על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו – בית הנבחרים. מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית. מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון – ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) 5:6, עובדה שעוררה חוסר-יציבות.

בבחירות 1943 זכו הנציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרלמנט. הממשלה אשר קמה – בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אלצלח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי. באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת ועל זיקתם הרשמית המיוחדת אליה, ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב־22 במרץ 1945). כמו כן הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932, ובהתאם לכך לחלוקת התפקידים בממשלת לבנון בהתאם לו, חלוקה אשר השתנתה רק בעקבות הסכם טאיף משנת 1989. צרפת – שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, נאלצה להשלים עם עצמאות לבנון, שהוכרה רשמית ב־22 בנובמבר 1943.

לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים (השיעים) – שישבו בדרום – להגר לביירות. עקב הריבוי הטבעי הגבוה באוכלוסייה המוסלמית והדרוזית, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המרונים, המיעוט השולט, אשר רבים מקרב האליטה שלה החלו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי, וביתר שאת לאחר מלחמת האזרחים בלבנון ב־1958.

מלחמת האזרחים (1975–1990)

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת האזרחים בלבנון

על רקע הכנה של המיליציות לעימות הצפוי, על ידי אגירת נשק והגברת האימונים פרצה מלחמת האזרחים ב־13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת קודמים בלבנון.

הקבוצות הלוחמות העיקריות היו גורמים שמרניים ששאפו לשמר את הסטטוס קוו (ומעמדם העליון של המרונים), וגורמים נגדיים ששאפו לשנות אותו. המחנה השמרני כלל את הפלנגות של מפלגת הכתאיב, הנמרים של המפלגה הליברלית הלאומית, שומרי הארזים ועוד מיליציות קטנות אחרות. המחנה הנגדי כלל את אש"ף, מפלגות קומוניסטיות, נאצריסטים לבנוניים, המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של הדרוזים, פשיסטים ונציונל-סוציאליסטים לבנוניים. סוריה שהתערבה במלחמה ב־1976 שינתה את עמדותיה מספר פעמים במהלך המלחמה, כשהיא תומכת לעיתים במחנה השמרן ולעיתים במחנה השמאלני. מיליציית אמל השיעית והמיליציה הפלסטינית א-סאעקה פעלו בדרך כלל בהתאם לעמדת דמשק. הצבא שמר על נייטרליות (למעט מקרים חריגים) ואיפשר ללחימה בין הצדדים להימשך.

מספר מעשי טבח מזעזעים של שני הצדדים, פיצולה לשניים של ביירות והמשך הלחימה העיקשת משכו אליהם את תשומת הלב של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וממון לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון.

לאחר פלישת צה"ל ללבנון במבצע ליטני הוקם יוניפי"ל על ידי האו"ם כדי לשמור על הסדר באזור דרום לבנון. ב־1982 פתחה ישראל במלחמת שלום הגליל וסייעה למחנה השמרני, שבאותה התקופה אוגד תחת הכוחות הלבנוניים. נסיגת ישראל לרצועת הביטחון ב־1985 הותירה את המחנה השמרני בעמדת נחיתות, לוחמיו ספגו מספר תבוסות (בין היתר באזור טריפולי והרי השוף). השתלטותה ההדרגתית של סוריה על כל לבנון (למעט אזור הדרום) הובילה לעימותים בין צבא סוריה וגרורותיו לבין המיליציות הנוצריות. לאחר ההתנקשות בראש הממשלה ראשיד כראמה, מינה הנשיא המרוני אמין ג'ומייל לתפקיד ראש הממשלה מרוני נוסף, מישל עון מפקד צבא לבנון. המוסלמים התנגדו למינוי זה משום שתפקיד ראש הממשלה שמור למוסלמי סוני על פי האמנה הלאומית. בתגובה מונה סלים אל-חוס הסוני לראש הממשלה. לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה. במרץ 1989 הכריז מישל עון על "מלחמת שחרור" נגד הכיבוש הסורי בלבנון. מאבקו זכה לתמיכה בקרב חלק מהנוצרים בלבנון, אולם תמיכתם לא הבטיחה את הישרדותו הפוליטית. ב־13 באוקטובר 1990 חוסלו (ויש האומרים נטבחו) כיסי ההתנגדות האחרונים של עון. הסכם טאיף שנחתם בשלהי 1989 איפשר לצדדים מוכי האבדות לחדול מלהילחם. ההסכם קרא לפירוק כל המיליציות הלבנוניות, וכולן אכן עשו כך למעט חזבאללה. ההסכם הגדיל את הייצוג המוסלמי בפרלמנט והקטין את סמכויותיו של הנשיא המרוני. נזקי המלחמה הוערכו על ידי קרן המטבע הבינלאומית בכ־25 מיליארד דולר, בלחימה נהרגו כ־150,000 איש, נפצעו כ־200,000 איש וכ־17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים.

לאחר מלחמת האזרחים (1990–היום)

עריכה

לאחר מלחמת האזרחים חולקה לבנון לשלושה חלקים בלתי שווים: צפון ומרכז לבנון היו נתונים לשליטת ממשלת בובות שנשלטה על ידי סוריה, רצועת הביטחון בדרום נשלטה על ידי ישראל בסיוע צד"ל. בין שני החלקים הקודמים הפרידה רצועה דקה יחסית של שטח שרובו בשליטת החזבאללה ומיעוטו (מובלעת ג'זין) בשליטת צד"ל.

 
ביירות. בירת לבנון.

במהלך שנים אלו התאוששה לבנון לאיטה, בהובלת רפיק אל-חרירי, שמונה בהמשך לראש ממשלת לבנון. הגורם העיקרי שהפריע במהלך תקופה זו להתאוששות הכלכלית היה העימותים בין ישראל לחזבאללה, שהתפרצו באופן חמור ב־1993 (מבצע דין וחשבון) וב־1996 (מבצע ענבי זעם). בעוד שבשנים הראשונות הייתה הסכמה כלל לבנונית על החיוניות של נוכחות הכוחות הסוריים, הרי מצב זה הלך והשתנה. תהליך זה הואץ משמעותית לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב־2000, שלאחריה אנשי כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) שבו לאזור.
הלחצים לעזיבת הסורים גרמו לבסוף לקבלת החלטה 1559 של מועצת הביטחון ב־2 בספטמבר 2004 שקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון. מצב זה הגיע לכדי משבר לאחר רצח רפיק אל-חרירי שיוחס לסוריה. ההפגנות ההמוניות שפרצו בלבנון, שכונו "מהפכת הארזים", והפגיעות הרבות בפועלים סורים הכריחו את סוריה לפנות את כל כוחותיה הרשמיים עד ל־24 באפריל 2005. למרות נסיגתה של סוריה, המשיך ארגון חזבאללה להיות השליט בדרום המדינה, דבר שעורר התנגשויות חוזרות ונשנות עם ישראל ולבסוף הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006. לאחר המלחמה גבר הלחץ הלבנוני הפנימי על חזבאללה, שהואשם על ידי הכוחות האנטי-סוריים באחריות להרס שגרמה הלחימה, ובמעורבות ברצח חרירי.

בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים שימשה סוריה כגורם המסייע ליציבות הפוליטית בלבנון. מצב זה השתנה באופן חד עם פרוץ האביב הערבי, שהוביל למלחמת אזרחים בסוריה, ושינה את שיווי המשקל בפוליטיקה האזורית[11].

בפן הביטחוני, לבנון הצליחה למנוע ממלחמת האזרחים בסוריה לפלוש לשטחה באופן ישיר – למעט פלישת כוחותיה של דאעש לערסול, עיירת גבול שנמצאת בסמוך לסוריה,[12] בשנת 2014. אולם באופן עקיף הפסקת מעורבותה של סוריה בפוליטיקה הלבנונית האיצה שני תהליכים משמעותיים בלבנון – האחד הוא התחזקותו של ארגון חזבאללה, בתמיכת איראן, והתחזקות השפעתו על השלטון,[13] והשני הוא חוסר יציבות פוליטי שהוביל לחוסר יציבות כלכלית שהלך והתדרדר[11].

בשנת 2017 התפתח משבר ביחסים עם ערב הסעודית על רקע המתח בין השפעות מנוגדות על לבנון מצד סעודיה ואיראן.

בשנת 2018 החל גל מהומות בלבנון בשם "מהפכת האשפה", כמחאה על אוזלת היד של הממשלה בפינוי מפגעי אשפה. ב־17 באוקטובר 2019 פרצו ברחבי המדינה מהומות בהיקף נרחב יותר בשם "אינתיפאדת המס", עקב העלאת מיסים שונים ביניהם הטלת "מס וואטסאפ". אלפי בני אדם הפגינו באלימות כשהם מבעירים צמיגים ופחי אשפה.[14] המשטרה הגיבה בגז מדמיע, ואף ירתה לעבר מפגינים שהתגודדו סביב רכבו של סגן שר החינוך, אכרם שהיב. ב־18 באוקטובר התקפלה הממשלה וביטלה את המס, אך צעד זה לא עצר את המהומות, ובהמשך המחאה המפגינים השתלטו על שדה התעופה בביירות, חסמו בתים של פוליטיקאים, והממשלה הכריזה על מצב חירום. ראש הממשלה אל-חרירי הכריז על שורה של רפורמות נוספות, על פיהן צמצום התקציב יתבצע מהממשלה עצמה, על ידי צמצום שכר נבחרי ציבור ב־50%, מיסוי מיוחד על הבנקים, ביטול משרד ההסברה והקמת רשות לאומית למאבק בשחיתות. למרות זאת, ההפגנות והמחאות לא עצרו,[15] ובחלק מהאירועים היו עימותים אלימים בין כוחות חזבאללה למפגינים. ב־30 באוקטובר הודיע ראש הממשלה על התפטרותו.[16] במהלך מגפת הקורונה דווח כי במרבית אזורי המדינה אספקת החשמל עומדת על 4 שעות ביממה ובנוסף צנח ערך הלירה הלבנונית בכ־80% בתוך שמונה חודשים, דבר שהביא לשימוש תדיר בדולר האמריקאי ולפיטורין נרחבים.[17] ביוני 2021 דווח כי המצב התדרדר למחסור במוצרי יסוד.[18]

ב־4 באוגוסט 2020 בסביבות השעה 18:00 התרחש בנמל ביירות פיצוץ אדיר ממדים לאחר שרפה שפרצה במקום. למעלה ממאתיים אנשים איבדו את חייהם ולמעלה מ־4,000 נפצעו. באותו יום הוכרז בלבנון יום אבל. כתוצאה מאותו פיצוץ שגבה חיי אדם ונזק רב, הכריזה ממשלת לבנון בתאריך 10 באוגוסט 2020 על התפטרותה. המערכת הפוליטית התקשתה שוב[19][11] להקים ממשלה ופסק הסיוע הביטחוני למדינה.[20]

באוגוסט 2024 החלה הפסקת חשמל נרחבת במדינה.[21]

פוליטיקה

עריכה
 
בניין הפרלמנט הלבנוני ב'פְּלָאס דֶ'טוּאָל' ("כיכר הכוכב")
  ערך מורחב – פוליטיקה של לבנון

שיטת הפוליטיקה בלבנון ייחודית לה, במסגרתה מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית על בסיס עדתי/דתי (נגזרת של דמוקרטיה הסדרית), לפיה המשרות הבכירות מתחלקות בין העדות השונות על בסיס מפתח קבוע. בהתאם לכך, נשיא לבנון ומפקד הצבא הם נוצרים, יושב ראש הפרלמנט הוא שיעי וראש הממשלה הוא סוני.

החוקה הלבנונית קובעת כי על הבחירות לבית המחוקקים להתקיים אחת ל־4 שנים. בית המחוקקים בוחר את הנשיא לתקופה יחידה של 6 שנים והנשיא ובית המחוקקים בוחרים את ראש הממשלה. בפועל, משנות ה־70 ועד ל־1992 לא התקיימו בלבנון בחירות עקב מלחמת האזרחים. הבחירות האחרונות לפרלמנט התקיימו בשנת 2018 והנשיא הנוכחי (מישל עאון) נבחר בשנת 2016 לאחר שבעה-עשר חודשים שבהם למדינה לא היה נשיא מכהן.

למרות מבנה משטר דמוקרטי על הנייר בלבנון, בפועל, בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21 השתלט ארגון חזבאללה על המערכת הפוליטית בלבנון ועל צבא לבנון, ובמקרים שונים השפיע על החלטות כך שיתאימו לאינטרסים של הארגון.[13]

 
צמח הלבונה. לפי מספר מקורות ממנו נגזר שמה של לבנון.
 
תמונת לווין של לבנון

כלכלה

עריכה
  ערך מורחב – כלכלת לבנון

מלחמת האזרחים שהתרחשה בשנים 1975–1990 פגעה קשות בכלכלה הלבנונית, פגעה קשות בתשתית, וצמצמה את התוצר הלאומי בחצי, ובכך נפגע מעמדה של לבנון כמרכז הפעילות הבנקאית במזרח התיכון. סיום מלחמת האזרחים והשקט היחסי ששרר, איפשר לממשלה לגבות מסים ולהחזיר את השליטה בביירות ובמתקני המדינה. כתוצאה מכך, התוצר הלאומי הגולמי גדל ב־353% בשנות ה־90. היציבות היחסית המשיכה עד לשנת 2006, אז נפגעה כלכלתה של לבנון באופן חמור במהלך מלחמת לבנון השנייה, ובאותה שנה צנח התוצר ב־8.2%. עם זאת, המדינה חזרה לצמוח במהירות, ובשנים 2007–2010 צמחה בכ־8% בממוצע לשנה. התמ"ג לנפש, העומד על כ־15 אלף דולר לפי מדד כח הקנייה (PPP), הוא אחד הגבוהים במזרח התיכון. עם זאת לבנון סובלת מחוב חיצוני גדול ושיעור אבטלה גבוה (כ־19% ב־2012).

נכון ל־2008, כ־75% מהתוצר מגיע ממגזר השירותים. איכרי לבנון מעבדים פחות משליש משטח המדינה, והמגזר החקלאי מייצר רק כ־5% מהתוצר. בגלל השטחים המישוריים המצומצמים, נבנו במורדות המערביים של הרי לבנון מדרגות המעובדות עד לגובה רב. הגידולים העיקריים בלבנון הם: ירקות, פירות הדר, תפוחי–עץ, ענבים, זיתים, חיטה ובננות. רוב היבול מיוצא למדינות ערב, ובראשן סוריה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות.

בשנת 2019 החלה סדרה של מחאות ברחבי לבנון בתגובה לכישלונה של הממשלה למצוא פתרונות למשבר הכלכלי במדינה בשנה שקדמה להן. הגעת מגפת הקורונה ללבנון החריפה את הבעיות הקודמות, ונכון לאפריל 2020 נמצאת לבנון במשבר כלכלי חריף בו משולבים יחד אינפלציה גדולה, איבוד רב בערך הלירה הלבנונית שגורם להיקף סחר רחב בדולרים ולהגבלות של הבנקים על משיכת מזומן, מחסור בחשמל, עליית יוקר המחיה ומאות אלפי משפחות ללא הכנסה.[22][23][24]

המשבר הכלכלי בלבנון החריף עם הפיצוץ בנמל ביירות שאירע באוגוסט 2020 והרס חלקים נרחבים בביירות, פיצוץ זה גרם להידרדרות נוספת בכלכלה.

קרן המטבע העולמית פרסמה כי כלכלת לבנון צנחה ב־22% בשנת 2020 לאחר שצנחה בכ־10% בשנתיים הקודמות לכן.[25] רוב תושבי המדינה נמצאים מתחת לקו העוני, האינפלציה הגיעה ל־211 אחוז בשנת 2022 והמטבע איבד מערכו.

במאי 2022 המשבר הכלכלי הדרדר עוד כשסגן ראש ממשלת לבנון הודיע כי המדינה על סף פשיטת רגל ולא יכולה לשלם את חובותיה.[26]

על פי מדד האושר העולמי שפורסם ב-2024, לבנון מדורגת שנייה מהסוף, מעל אפגניסטן ומתחת ללסוטו.[27][28]

חלוקה מנהלית

עריכה
 
מפת מחוזות ונפות לבנון
 
ציור היסטורי המציג פליטים נוצרים, במהלך העימות בין דרוזים למארונים בלבנון ב-1860.
  ערכים מורחבים – מחוזות לבנון, נפות לבנון

לבנון מחולקת ל־9 מחוזות או ("מֻחאפזאת") ול־25 נפות ("קדאא").

  1. מחוז עכאר
  2. מחוז צפון לבנון
  3. מחוז בעלבכ-אלהרמל
  4. מחוז ביירות[ג]
  5. מחוז כסרוואן-ג'בייל
  6. מחוז הר הלבנון
  7. מחוז אל-בקאע
  8. מחוז דרום לבנון
  9. מחוז א-נבטיה
 
המחוזות של לבנון

גאוגרפיה

עריכה
  ערך מורחב – גאוגרפיה של לבנון

אקלימה של לבנון הוא אקלים ים תיכוני ודומה לזה שבישראל אך קר וגשום ממנו. כמות הגשמים השנתית נעה בין ממוצע שנתי של 500 מ"מ בבקעת הלבנון עד 1,500 מ"מ בהר הלבנון. ארזי הלבנון, הנזכרים כבר במקרא הם שהקנו למדינה זו את הכינוי "ארץ הארזים".

בלבנון יש שתי רצועות הרים המשתרעות מצפון לדרום: האחת, הרי מול הלבנון הגובלת בסוריה, והחרמון הוא הנקודה הגבוהה בה (2,814 מטרים מעל פני הים), והשנייה היא הרי לבנון המערביים אשר פסגתה הגבוהה ביותר נישאת ל־3,088 מטרים מעל פני הים. בתקופת החורף ההרים מתכסים שלג, עד להפשרתו ההדרגתית באביב.

לבנון היא המדינה הערבית היחידה, בפרט במזרח התיכון, שאין בה מדבריות כלל. בכך היא שונה מרובן המוחלט של המדינות הערביות והמזרח-תיכוניות שרוב שטחן מדבר.

דמוגרפיה

עריכה
 
קתדרלת סנט אליאס וסנט גרגורי המאיר, ביירות
 
חלוקת קבוצות דת בלבנון
  ערך מורחב – דמוגרפיה של לבנון

לבנון היא המדינה השנייה בצפיפותה במזרח התיכון אחרי בחריין הזעירה, ואוכלוסייתה מונה נכון ל־2022 כ־5.2 מיליון תושבים. רוב התושבים יושבים בערים. הערים הראשיות בלבנון הן:

  • ביירות (بيروت, בָּיְרוּת) בת כ־2.1 מיליון תושבים (2017), היא הבירה ובה הנמל הראשי.
  • צידון (صيدا, צָיְדָא) עיר נמל בת כ־250,000 תושבים לאורך החוף בין צור לביירות.
  • טריפולי (طرابلس, טַרָאבֻּלֻס), בת כ־226,000 תושבים, עיר נמל בצפון לבנון.
  • זחלה (زحلة, זַחְלָה) העיר הגדולה בבקאע, עם כ־150,000 תושבים.
  • צור (صور, צוּר) עיר חוף בדרום המדינה בסמוך לגבול עם ישראל. בצור כ־120,000 תושבים.

בלבנון חיים פליטים רבים: 1.2 מיליון סורים, 449,000 פלסטינים, 100,000 עיראקים ו-4,000 סודנים. ממוצע הילודה הוא מתחת ל־2 לאישה. מהנמוכים במזרח התיכון. תוחלת החיים בלידה הממוצעת לשנת 2011 היא 72.6 שנים.

דתות ומוצא אתני

עריכה

הקתולים המרונים והדרוזים ייסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, באמצעות מערכת שלטונית וחברתית המכונה "הדואליזם המרוני – דרוזי" בהר לבנון מוטסריפאט.[29]

בשנת 1932 נערך מפקד האוכלוסין הרשמי האחרון בלבנון, ובו היוו הנוצרים רוב של 54.7% מאוכלוסיית המדינה. מאז מסרבים האזרחים הנוצרים לקיים מפקד נוסף רשמי שיעיד על אחוזם הנמוך יותר לעומת המוסלמים בלבנון, שמא מפקד כזה ייפגע אף יותר בכוחם הפוליטי בשטח.[10] דבר זה נובע בין השאר עקב גלי הגירה של מיליונים מהאוכלוסייה הנוצרית בלבנון החוצה ממנה אל מדינות נוצריות מעבר לים,[30][31] ובפרט לדרום אמריקה.[32][33][34][35][36]

נכון ל־2012,[37] מונים המוסלמים רוב של 54% מאוכלוסיית לבנון (כ־27% סונים וכ־27% שיעים), בעוד הנוצרים מהווים מיעוט של 40% (21% מרונים-קתולים, 8% נוצרים-יוונים-אורתודוקסים, 5% נוצרים-יוונים-קתולים וכ־6% עדות נוצריות אחרות), וכ־5.5% משתייכים למיעוט הדרוזי שבלבנון נספר כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית, ופחות מאחוז של מיעוטים מדתות נוספות.[2][3]

מבחינת מוצא אתני, כ־95% מהלבנונים הם ערבים או ארמים (מרונים דוברי ערבית, המזדהים עם הארמים הקדומים או עם הפיניקים);[38] כ־4% ארמנים, וכ־1% אחרים.

יהדות לבנון

עריכה
  ערך מורחב – יהדות לבנון

לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948, מנתה יהדות לבנון כ־22,000 יהודים, רובם התגוררו בביירות. עם השנים עלתה מרבית הקהילה לישראל. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 התרחש גל התקפות על היהודים ולאחריו עלו רובם ארצה. כיום מתגוררים בלבנון כמה עשרות בודדות של יהודים.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: לבנון
  דיווחים בוויקיחדשות: תגית:לבנון
  מדריך למטייל בוויקימסע: לבנון
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לבנון

ביאורים

עריכה
  1. ^ לפי סעיף 11 העדכני בחוקה הלבנונית: הצרפתית הורדה ממעמדה כשפה רשמית במדינה.[1]
  2. ^ ייתכן גם כי מדובר בנהר אמנה, הוא נהר ברדא שבדמשק (ראו מלכים ב', ה', י"ב).
  3. ^ מחוז ביירות מכיל רק את עיר הבירה ביירות.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Prof. Dr. Axel Tschentscher, LL.M. "Article 11 of the Lebanese Constitution". Servat.unibe.ch. ארכיון מ-16 בינואר 2013. נבדק ב-17 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 "The World Factbook — Central Intelligence Agency". www.cia.gov. ארכיון מ-10 בספטמבר 2017. נבדק ב-15 במאי 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 הדרוזים בישראל: שאלה של זהות, באתר citizenship.cet.ac.il
  4. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  5. ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: UN_PPP2024_Output_PopTot.xlsx, שם החוצץ: Median - מתוך אתר האו"ם
  6. ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: WPP2024_POP_F01_1_POPULATION _SINGLE_AGE_BOTH_SEXES.xlsx, שם החוצץ: Medium variant - מתוך אתר האו"ם, הערכה 1 ביולי 2024
  7. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
  8. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  9. ^ מתוך האתר "worldometers"
  10. ^ 1 2 "Study shows stable Christian population in Lebanon". The Daily Star. 7 בפברואר 2013. ארכיון מ-15 באפריל 2013. נבדק ב-13 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ 1 2 3 מה קורה בלבנון, באתר חיות כיס, כאן 11 (ארכיון)
  12. ^ מצב חירום בלבנון: ארגון דאע"ש פלש לעיר גבול במדינה, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2014
  13. ^ 1 2 השפעת המפה הפוליטית בלבנון על תגובתה למבצע "מגן צפוני", באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון
  14. ^ האם ההפגנות בלבנון הן באמת 'מהפכה'? בפעם ראשונה יש סימנים שמדובר במרד נגד השיטה והמנהיגים הפוליטיים, כולל חיזבאללה, באתר דבקה (ארכיון)
  15. ^ יענקי פרבר, תיעוד מפתיע: צבא לבנון פיזר אנשי חיזבאללה בכוח , באתר בחדרי חרדים, 22 באוקטובר 2019
  16. ^ רויטרס‏, בצל הפגנות הענק: ראש ממשלת לבנון הודיע על התפטרותו, באתר וואלה, 29 באוקטובר 2019
  17. ^ אהוד יערי, ‏חורבנה של לבנון - סכנה בגבול. אהוד יערי, פרשנות, באתר ‏מאקו‏, 21 ביולי 2020
  18. ^ סוכנויות הידיעות, קריסה כלכלית בלבנון: מכות בתחנות דלק, התרופות נגמרות, באתר ynet, 13 ביוני 2021
  19. ^ לבנון והאביב הערבי, באתר www.regthink.org (ארכיון)
  20. ^ גיא אלסטר‏, בלי מזון, חשמל או תרופות: הקריסה הכלכלית מביאה את לבנון לסף פיצוץ, באתר וואלה, 9 ביולי 2021
  21. ^   שירין פלאח סעב, תושבי לבנון מנותקים מחשמל, ונטענים בתחושות תסכול מוכרות, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2024
  22. ^ אהוד יערי, ‏חיזבאללה עולה על הבנקים, באתר ‏מאקו‏, 30 באפריל 2020
  23. ^ ynet והסוכנויות, הלבנונים קורסים: "רעבים, שבורים, אומללים", באתר ynet, 5 ביולי 2020
  24. ^   אסף גבור, ‏המחאה בלבנון מחריפה – האזרחים מאשימים את חיזבאללה, בעיתון מקור ראשון, 5 ביולי 2020
  25. ^ קרן המטבע העולמית - לבנון (ארכיון)
  26. ^ שחר קליימן, המשבר הכלכלי בלבנון מגיע לשיאו: "המדינה פושטת רגל", באתר ישראל היום, 4 באפריל 2022
  27. ^   דני בר-און, לבנון היא המקום הכי פחות מאושר בעולם (אחרי אפגניסטן), באתר הארץ, 26 בספטמבר 2024
  28. ^ AFP/OLJ, Lebanon ranked second unhappiest country in the world, https://today.lorientlejour.com/, ‏20 במרץ 2024
  29. ^ Deeb, Marius (2013). Syria, Iran, and Hezbollah: The Unholy Alliance and Its War on Lebanon. Hoover Press. ISBN 9780817916664. the Maronites and the Druze, who founded Lebanon in the early eighteenth century.
  30. ^ "Senior Seminar: Transnational Migration and Diasporic Communities". Hamline University. אורכב מ-המקור ב-15 בינואר 2009. נבדק ב-17 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "The world's successful diasporas". Management Today. ארכיון מ-15 בינואר 2013. נבדק ב-17 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ IBGE. IBGE: Características Étnico-Raciais da População (אורכב 20.01.2016 בארכיון Wayback Machine).
  33. ^ "Lebanese Republic". אורכב מ-המקור ב-23 בספטמבר 2015. נבדק ב-22 בספטמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "Embaixada do Líbano no Brasil". Libano.org.br. אורכב מ-המקור ב-12 בנובמבר 2010. נבדק ב-4 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "News - Politics - Sleiman meets Brazilian counterpart, Lebanese community". The Daily Star. נבדק ב-4 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ "Argentinian President's visit to the Lebanese Parliament". The Lebanese Parliament. 7 ביוני 2007. אורכב מ-המקור ב-7 ביוני 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ "The World Factbook — Central Intelligence Agency". www.cia.gov. ארכיון מ-10 בספטמבר 2017. נבדק ב-15 במאי 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Lebanon - the World Factbook (אורכב 11.01.2021 בארכיון Wayback Machine). מה־23 בספטמבר 2021.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לבנון&oldid=40015942"