מופשט לירי
מופשט לירי הוא סגנון באמנות המופשטת, המבקש להביע הלך רוח נפשי אישי ופרטי של צייר בעוצמה רגשית גבוהה. שם הסגנון מתייחס לכך שהחוויה האמנותית הנוצרת מהתבוננות ביצירות דומה להאזנה לשירה, והמכחול משמש בהקבלה לכלי נגינה. הסגנון מזוהה עם אמנים אירופאים מתחילת המאה ה-20 ובראשם וסילי קנדינסקי, ארשיל גורקי ואחרים. באמנות הישראלית מזוהה סגנון זה עם ציירי קבוצת "אופקים חדשים", כגון יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי ואחרים. בעיני מבקרי אמנות רבים נתפש סגנון המופשט הלירי כרמה הגבוהה ביותר של סובייקטיביות בציור, וכגישה שבין השאר נמנעה מיצירת אשליה של דימוי או חלל.
המונח "מופשט לירי" מתייחס לשתי מגמות קשורות אך מובחנות בציור המודרניסטי שלאחר מלחמת העולם השנייה: האחת היא המופשט הלירי האירופי, שנולד בפריז. מבקר האמנות הצרפתי, ז'אן ז'וזה מרצ'נד, נחשב כמי שטבע את המונח בשנת 1947, כחלק מהזרם האמנותי הראשי יותר, הטאשיזם. המונח טאשיזם הוגדר בשנת 1951 על ידי פייר גוגן, צ'ארלס אסתיין ומישל טאפיה. השנייה היא המופשט הלירי האמריקאי. תנועה זו תוארה בשנת 1969 על ידי לארי אלדריך (אנ'), מייסד מוזיאון אלדריך לאמנות עכשווית (אנ') ברידג'פילד, קונטיקט.[1]
ניתן להשתמש במונח "מופשט לירי" גם כמונח תיאורי, עבור סוג של ציור מופשט הקשור לאקספרסיוניזם המופשט; המונח נמצא בשימוש מאז שנות הארבעים. ציירי אקספרסיוניזם מופשט מפורסים רבים, כמו ארשיל גורקי, זוהו בהקשרים מסוימים ככאלה שיצירתם מתויגת תחת ההפשטה הלירית.[2][3]
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש המקורי המקובל במונח מתייחס לנטייה שיוחסה לציורים באירופה בתקופה שלאחר 1945 והוא שימש לתיאור כמה אמנים (בעיקר בצרפת) שעבודותיהם מתקשרות למאפייני האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, כגון וולס (אנ'), ז'ראר שניידר (אנ'), הנס הארטונג וז'ורז 'מתיו. באותה עת (סוף שנות הארבעים) חיו ופעלו בפריז ובערים אירופאיות אחרות כמה אמנים אמריקאים כגון פול ג'נקינס (אנ'), נורמן בולם (אנ'), סם פרנסיס (אנ'), ז'ול אוליצקי, ג'ואן מיטשל (אנ') ואלסוורת' קלי. למעט קלי, כל האמנים הללו פיתחו גרסאות אישיות להפשטה בציור, שתויגו בזמנו תחת הכותרות "הפשטה לירית", "טאשיזם", "ציור שדות הצבע", "נואג'יזם" ו"אקספרסיוניזם מופשט".
תנועת האמנות של המופשט הלירי נולדה בפריז לאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופה בה חיי האמנות בעיר התחדשו לאחר שנקטעו בימי המלחמה. אמנים רבים הציגו שוב מיד עם שחרור פריז, באמצע שנת 1944. לאור צורות ההפשטה החדשות שנראו בעבודותיהם של כמה אמנים, נטבע בשנת 1947 שמה של התנועה החדשה על ידי מבקר האמנות, ז'אן חוזה מרצ'נד, והצייר, ז'ורז' מתיו. כמה מבקרי אמנות ראו בתנועה זו ניסיון לשחזר את הדימוי של פריז כבירת האמנויות, שפי שנתפסה עד המלחמה. ההפשטה הלירית שיקפה גם את התחרות בין אסכולת פריז לבין אסכולת ניו-יורק שלהאקספרסיוניזם המופשט, שמאז 1946 מייצגיה הטובים ביותר הם ג'קסון פולוק, וילם דה קונינג ומארק רותקו, שזכו גם לתמיכת השלטונות האמריקאים מתחילת שנות החמישים.
ההפשטה הלירית התנגדה לא רק לקוביזם ולסוריאליזם שקדמו לה, אלא גם להפשטה הגאומטרית. ההפשטה הלירית הייתה, במובנים מסוימים, הראשונה ליישם את לקחיו של ואסילי קנדינסקי, הנחשב לאחד מאבות ההפשטה. בתוך כך, עבור האמנים, ההפשטה הלירית ייצגה פתח לביטוי אישי.
בשנות השישים המאוחרות (באופן חלקי בתגובה לאמנות מינימלית), ציירים רבים הכניסו מחדש אפשרויות ציוריות לאמנות שלהם ומוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, יחד עם מספר מוזיאונים ומוסדות, זיהה באופן רשמי את התנועה ואת חזרתה להפשטה ציורית כזרם מובחן תחת השם "מופשט לירי".
מופשט לירי אירופאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, אמנים רבים, מבוגרים וצעירים, חזרו לעבוד ולהציג בפריז, ביניהם: ניקולאס דה סטיל, סרג' פוליאקוף, אנדרה לנסקוי וזאקס מרוסיה; הנס הארטונג וולס מגרמניה; אנדרה רוז'דה, ארפאד סנש וסימון האנטאי מהונגריה; אלכסנדר איסטרטי מרומניה; ז'אן פול ריופל מקנדה; ויירה דה סילבה מפורטוגל; ז'רארד ארנסט שניידר משווייץ; לואיס פייטו מספרד; בראם ואן ולדה מהולנד; אלברט ביטראן מטורקיה; זאו וו-קי מסין; סוגאי מיפן וסם פרנסיס, ג'ון פרנקלין קניג, ג'ק יונגרמן ופול ג'נקינס מארצות הברית. האמנים הללו ורבים אחרים היו באותה תקופה חלק מתנועת ההפשטה הלירית, יחד עם האמנים הצרפתים: פייר סולאז', ז'אן-מישל קולון, ז'אן רנה בזיין, ז'אן לה מואל, גוסטב סינג'יר, אלפרד מנסייר, רוג'ר ביסייר, פייר טל-קואט, ז'אן מסאג'יר, ז'אן מיוטה ואחרים.
ההפשטה הלירית שהתפתחה בצרפת התנגדה לא רק לשרידי אסכולת פריז אלא גם לתנועות קוביסטיות וסוריאליסטיות שקדמו לה, כמו גם להפשטה הגאומטרית. עבור האמנים בצרפת, הפשטה לירית ייצוג פתח לביטוי אישי. בבלגיה, לואי ואן לינט מייצג דוגמה יוצאת דופן לאמן שאחרי תקופה קצרה של הפשטה גאומטרית עבר להפשטה לירית, שבה הצטיין.
בפריז התקיימו תערוכות רבות שהציגו את יצירותיהם של האמנים בזרם, בין היתר בגלריות ארנו (Arnaud), דרויין (Drouin), ז'אן בוקר (Jeanne Bucher), לואיס קארה (Louis Carré) וגלרי דה פראנס (Galerie de France). בנוסף, הוצגה תערוכה שנתית ב"סלון דה ריאליטה נובל (Salon des Réalités Nouvelles) ובסלון מאי, בו ניתן היה לצפות בציורי כל האמנים הללו. גלריה דרויין ניתן היה לראות את ציוריו של ז'אן לה מואל, גוסטב סינג'יר, אלפרד מנסיאר, רוג'ר ביסייר, וולס ואחרים. אירוע חשוב התרחש כאשר ז'ורז' מתיו החליט לקיים שתי תערוכות: L'Imaginaire בשנת 1947 בארמון לוקסמבורג (תערוכה שהוא העדיף לקרוא לה "מופשט לירי" על מנת לקבע את השם); ו-HWPSMTB בשנת 1948, בהשתתפות האמנים האנס הארטונג, וולס, פרנסיס פיקאביה, פרנסואה סטאהלי, ז'ורז' מתייה, מישל טאפיה וקמיל בריאן.
במרץ 1951 התקיימה התערוכה הגדולה יותר, Véhémences confrontees, בגלריה נינה דאוס (Nina Dausset), שם הוצגו לראשונה זה לצז זה אמני מופשט צרפתיים ואמריקאים. התערוכה אורגנה על ידי מבקר האמנות מישל טאפיה, שמילא תפקיד חשוב בעידוד התנועה. ביחס לאירוע זה הוא הצהיר כי "ההפשטה הלירית נולדת». עם זאת, התנועה שלטה בשדה האמנות לתקופה קצרה למדי (עד סוף 1957), והוחלפה במהירות על ידי הריאליזם החדש של פייר רסטני ואיב קליין. החל משנת 1970, התנועה קמה לתחייה על ידי דור חדש של אמנים שנולדו במהלך מלחמת העולם השנייה או מיד אחריה. כמה מאנשי המפתח של התנועה כוללים את פול קאלוס, ז'ורז' רומאתייה, מישל דסטרק ותיבוט דה ריימפרה.
תערוכה בשם "הטיסה הלירית, פריז 1945–1956" (L'Envolée Lyrique, paris 1945–1956), המאגדת את יצירותיהם של 60 ציירים, הוצגה בפריז במוזיאון לוקסמבורג מאפריל עד אוגוסט 2006 וכללה את ציירי התנועה הבולטים ביותר: ז'ורז' מתייה, פייר סולאז', ז'ראר שניידר, זאו וו-קי, אלברט ביטראן, וסרג 'פוליאקוף.[4]
אמנים בפריז (1945–1956) ומחוצה לה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מופשט לירי אמריקאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מופשט לירי אמריקאי הוא מונח המתייחס לתנועת אמנות שהופיעה בערים ניו יורק, לוס אנג'לס, וושינגטון הבירה ולאחר מכן טורונטו ולונדון במהלך שנות השישים והשבעים. התנועה מתאפיינת בטיפול אינטואטיבי ומשוחרר בצבע, בביטוי ספונטאני, במרחבים אילוזיוניסטים, בהכתמה בצבעי אקריל, בתהליך יצירתי, בשימוש בדימויים לעיתים ובטכניקות ציוריות טכנולוגיות חדשות אחרות.[10] ההפשטה לירית הובילה את האמנות המודרנית הרחק מהמינימליזם ולכיוון אקספרסיוניזם חדש יותר.[11] הפשטה לירית אמריקאית קשורה ברוחה לאקספרסיוניזם המופשט, לציור שדות הצבע ולטאשיזם האירופי של שנות הארבעים והחמישים.
באוגוסט 1993 ערך מוזיאון שלדון לאמנות תערוכה בשם "הפשטה לירית: צבע ומצב רוח". בין המשתתפיםי ניתן למצוא את: דן כריסטנסן, וולטר דארבי באנארד, רונלד דייוויס, הלן פרנקנטלר, סם פרנסיס, קליב גריי, רוני לנדפילד, מוריס לואיס, ז'ול אוליצקי, רוברט נטקין, וויליאם פבט, מארק רותקו, לורנס סטאפורד, פיטר יאנג ועוד כמה ציירים. המוזיאון פרסם הצהרה ובה נכתב:
"כתנועה, ההפשטה הלירית הרחיבה את האסתטיקה המודרניסטית שלאחר המלחמה וסיפקה ממד חדש בתוך המסורת המופשטת, שבבירור חבה את חובה ל"ציור הטפטוף" של ג'קסון פולוק ולצורות הצבעוניות המוכתמות של מארק רותקו. תנועה זו נולדה מתוך רצון לייצר חוויה ישירה, פיזית וחושית, של ציור באמצעות מונומנטליות ודגש על צבע - מה שמאלץ את הצופה "לקרוא" ציורים".[12]
במהלך שנת 2009 אירח מוזיאון בוקה רטון לאמנות בפלורידה תערוכה שכותרתה "הרחבת הגבולות: יצירות נבחרות מהמופשט הלירי ומתוך האוסף הקבוע". בהצהרה שפרסם המוזיאון נכתב:
ההפשטה הלירית התעוררה בשנות השישים והשבעים, בעקבות האתגר של המינימליזם והאמנות הקונספטואלית. אמנים רבים החלו להתרחק מסגנונות גאומטריים, קשיחים ומינימליים, לעבר הפשטות ליריות, חושיות ורומנטיות יותר. האמנים הללו ביקשו להרחיב את גבולות הציור המופשט, להחיות ולהמריץ מחדש "מסורת" ציורית באמנות האמריקאית. במקביל, אמנים אלה ביקשו להחזיר לקדמת הבמה את עדיפות הקו והצבע כאלמנטים פורמליים ביצירות המורכבות על פי עקרונות אסתטיים, ולא כיצוג חזותי של מציאות סוציו-פוליטית או של תיאוריות פילוסופיות. היצירות המופשטות הכלולות בתערוכה זו שרות בצבע נוזלי עשיר ובאנרגיה שקטה. יופיעו בתערוכה יצירות של האמנים הבאים, הקשורים למופשט הלירי: נטבר בהבסאר, סטנלי בוקסר, למאר בריגס, דן כריסטנסן, דייוויד דיאו, פרידל דזובאס, סם פרנסיס, דורותי גילספי, קליב גריי, פול ג'נקינס, רוני לנדפילד, פט ליפסקי, ג'ואן מיטשל, רוברט נטקין, ז'ול אוליצקי, לארי פונס, גארי ריץ', ג'ון סיירי, ג'ף ויי ולארי זוקס.
ההיסטוריה של המונח באמריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]"הפשטה לירית" הייתה כותרתה של תערוכה שנעה בין כמה מקומות בארצות הברית. היא הופיעה לראשונה במוזיאון אולדריך לאמנות עכשווית, בין אפריל ליוני 1970,[13] והופעתה האחרונה נערכה במוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית בין מאי ליולי 1971.[14] אולדריך, מעצב מצליח ואספן אמנות, הגדיר את מגמת ההפשטה הלירית והסביר כיצד הגיע לרכוש את היצירות.[15] במסגרת התערוכה הוא כתב כך:
בתחילת העונה שעברה התברר שבציור ישנה תנועה שמתמקמת הרחק מהגאומטרי, ציור הקצה והמופשט המינימליסטי, לכיוון הפשטה יותר לירית, חושית ורומנטית, בצבעים רכים ומלאי חיים יותר... מגע האמן תמיד נראה לעין בציור מסוג זה, גם כאשר הציורים נעשים באמצעות ריסוס, ספוג או אובייקטים אחרים... כאשר חקרתי את המגמה הלירית הזו, מצאתי אמנים צעירים רבים שציוריהם משכו אותי כל כך עד שנאלצתי לרכוש רבים מהם. מרבית הציורים בתערוכת ההפשטה הלירית נוצרו בשנת 1969 וכולם הם חלק מהאוסף שלי כעת.
במשך שנים רבות המונח "הפשטה לירית" נאמר באופן מזלזל, מה שהשפיע לרעה על האמנים שנקשרו בזרם זה. בשנת 1989 דניאל רובינס, פרופסור לתולדות האמנות ביוניון קולג', ציין כי הפשטה לירית הוא המונח המשמש בסוף שנות השישים לתיאור החזרה לאקספרסיביות ציורית של ציירים בכל רחבי הארץ וכי כתוצאה מכך "המונח צריך לשמש כיום מפני שהוא בעל אמינות היסטורית".[16]
משתתפי התערוכה "הפשטה לירית"
[עריכת קוד מקור | עריכה]האמנים הבאים השתתפו בתערוכה האמריקאית, "הפשטה לירית":[17][18]
|
|
ציירי הזרם האמריקאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]להלן רשימת האמנים שיצירתם, תקופת הפעילות שלהם או היבטים משמעותיים ביצירתם נתפסים כקשורים במופשט הלירי; כולל אמנים שפעלו לפני טביעת המונח:
|
|
|
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ [1] Thomas B. Hess on Larry Aldrich, Retrieved June 10, 2010
- ^ First Major Retrospective of Arshile Gorky in Europe for Twenty Years Opens at Tate, Art daily
- ^ Oral history interview with Richard Bellamy, 1963, Archives of American Art
- ^ The Lyrical Flight, Paris 1945–1956, texts Patrick-Gilles Persin, Michel and Pierre Descargues Ragon, Musée du Luxembourg, Paris and Skira, Milan, 2006, 280 p. ISBN 88-7624-679-7.
- ^ The Archives of American Art, Smithsonian, Betty Parsons Gallery Papers, Reel 4087–4089: Exhibition Records, Reel 4108: Artists Files, last names A–B.
- ^ Flight lyric, Paris 1945–1956, texts Patrick-Gilles Persin, Michel and Pierre Descargues Ragon, Musée du Luxembourg, Paris and Skira, Milan, 2006, 280 p. ISBN 88-7624-679-7.
- ^ 1 2 artnet retrieved May 24, 2010
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 Expanding Boundaries: Lyrical Abstraction: Selections from the Permanent Collection, Boca Raton Museum of Art, retrieved June 17, 2009
- ^ NY Magazine, Sept. 11, 1972, Vol. 5, #37
- ^ Lyrical Abstraction: Color and Mood, Sheldon Museum of Art, exhibition review "New Exhibit goes big, bold" Lincoln Journal-Star, Sunday, May 30th, 1993
- ^ Ratcliff, Carter. The New Informalists, Art News, v. 68, n. 8, December 1969, p.72.
- ^ University of Nebraska Lincoln, Sheldon Museum of Art, May 1993
- ^ Lyrical Abstraction, exhibition: April 5 through June 7, 1970.
- ^ Lyrical Abstraction, exhibition: May 25 through July 6, 1971.
- ^ Lyrical Abstraction, exhibition: April 5 through June 7, 1970. Statement of the exhibition"
- ^ Robbins, Daniel. Larry Poons: Creation of the Complex Surface, Exhibition Catalogue, Salander/O'Reilly Galleries, p. 10, 1990.
- ^ Lyrical abstraction Aldrich Museum of Contemporary Art, 1970
- ^ Lyrical Abstraction Gift of the Larry Aldrich Foundation, 1971
- ^ 1 2 3 4 5 6 Saatchi(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021) Retrieved May 27, 2010
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 [2] (אורכב 03.07.2010 בארכיון Wayback Machine) Santa Barbara Museum, retrieved June 2, 2010(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021)
- ^ 1 2 3 4 Inc, Time (1970-05-01). "LIFE".
- ^ NY Magazine, 1969
- ^ David Bourdon, Life Magazine May 1970, Whats Up in Art, The Castelli Clan, David Whitney Gallery and Lyrical Abstraction, Time Inc, LIFE, Time Inc, 1970-05-01. (באנגלית) Retrieved June 9, 2010
- ^ 1 2 3 4 Glass House history chapter 1 (אורכב 11.10.2011 בארכיון Wayback Machine)(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021)
- ^ John Seery new work retrieved May 24, 2010
- ^ NY Times obituary retrieved May 24, 2010
- ^ Honolulu Academy of Art retrieved May 24, 2010
- ^ Artists' estates: reputations in trust By Magda Salvesen, Diane Cousineau, p.69 Google books, retrieved May 27, 2010
- ^ Design Latitudes, Knoedler & Company retrieved May 24, 2010
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Color as Field retrieved May 24, 2010(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021)
- ^ Art in Print Retrieved June 5, 2010
- ^ Frieze Magazine Retrieved May 27, 2010(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021)
- ^ 1 2 Baker, Kenneth. Berggruen's gallery goes back into color fields, exhibition review
- ^ Philip Guston and a New Alphabet, Harvard Art Museums Retrieved June 5, 2010
- ^ Phillips collection retrieved May 24, 2010(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021)
- ^ Saatchi Gallery retrieved May 24, 2010(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021)
- ^ Kenneth Baker, SF Gate retrieved May 24, 2010
- ^ artist biography retrieved May 24, 2010
- ^ Michael Brenson, 1990, NY Times review retrieved May 24, 2010
- ^ [Holland Kotter, 1997, NY Times review]retrieved May 24, 2010
- ^ 1 2 Lyrical abstraction movement retrieved May 24, 2010
- ^ 1 2 "L.A. Art Collector Caps Two Year Pursuit of Artist with Exhibition of New Work" on ArtDailyRetrieved May 28, 2010
- ^ Art Daily conversations with Lyrical Abstraction 1958-2009 Retrieved May 27, 2010
- ^ Art Gallery of Windsor retrieved May 24, 2010
- ^ Big Color, MIT Retrieved May 27, 2010
- ^ Butler Institute of American Art catalog retrieved May 24, 2010
- ^ tate.org.uk (אורכב 11.01.2012 בארכיון Wayback Machine)(הקישור אינו פעיל, 17.8.2021)
- ^ Museum Exhibitions, Art Gallery Shows & Fairs | MutualArt, www.mutualart.com (באנגלית) Expanding Boundaries, Lyrical Abstraction at the Boca Raton Museum
- ^ interview with Richard Bellamy, 1963, Archives of American Art, retrieved May 27, 2010
