איגנטיוס מאנטיוכיה
_-_Ignatios.jpg) | |
| לידה |
35? פרובינקיה סוריה, רומא העתיקה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
108 ייתכן רומא, האימפריה הרומית |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| מקום קבורה |
בזיליקת פטרוס הקדוש |
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
נצרות |
  | |
איגנטיוס מאנטיוכיה (ביוונית: Ἰγνάτιος Ἀντιοχείας; 35? – 110?) היה בישוף העיר אנטיוכיה, מאבות הכנסייה הראשונים ודמות מרכזית בנצרות הקדומה. איגנטיוס הוצא להורג תחת הקיסר טראיאנוס, ונחשב כמרטיר ולקדוש. האגרות שחיבר בעת מסעו הקצר לרומי כאסיר, הפכו למסמכים קאנוניים במסורת הכנסייה, והן מקור חשוב לתולדותיה בראשיתה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמעט שום דבר אודות חיי איגנטיוס, למעט השבועות האחרונים לחייו, איננו ידוע בוודאות. המסורת טוענת כי היה הבישוף השלישי למניין לכהן בקרב הנוצרים בעירו אנטיוכיה, מונה בשנת 69, וכי הוא ועמיתו פוליקרפוס היו תלמידיו של יוחנן השליח.
בתאריך כלשהו בין השנים 107 ל-112, נאסר איגנטיוס בעת רדיפות הנוצרים תחת טראיאנוס והוטל עליו עונש מוות. הוא נסע לרומי תחת משמר סרדיוטות, ועבר דרך פילדלפיה, סמירנה ואלכסנדריה טרואס; משם הפליג לנאפוליס, אחריה לפיליפי ולבסוף לרומי. הוא הומת בקולוסיאום.
במהלך המסע פגש במבקרים ושליחים נוצרים רבים שבאו לחלות את פניו, וחיבר מספר גדול של אגרות לכנסיות אחרות ולחברו פוליקרפוס. ישנה הסכמה רחבה כי שבעה מן המכתבים שיוחסו לו במאות הבאות אכן חוברו על ידיו. שבעה אחרים ביוונית, ועוד ארבעה בלטינית, נכתבו על ידי סופרים מאוחרים בשמו, ונהנו לעיתים מפופולריות רבה. שבע האגרות הנחשבות למקוריות ממוענות לכנסיות הנוצריות באפסוס, מגנסיה, טראליס, רומי, פילדלפיה וסמירנה, ולידידו פוליקרפוס.
שבע האגרות הן מקור חשוב ביותר לתולדות הנוצרות במאה השנייה. איגנטיוס חוזר בהן על נושאים שונים, שהוא הראשון להעלות רבים מהם בתיעוד הקיים. בין היתר, הוא תקף את "אלו הטוענים שהאדון ישו לא עטה בשר ורק נראה כסובל", כלומר הדוקטים, וכינה אותם אתאיסטים. בה במידה גינה את המתייהדים, נוצרים שהטיפו לשמירת מנהגים יהודיים, והסביר ש"לא הנצרות מאמינה ביהדות, אלא היהדות מאמינה בנצרות" ואי-אפשר להיות נוצרי ויהודי בה בעת וכי מדובר ב"שני מחנות" נבדלים. הוא הנגיד במפורש בין שמירת שבת לציון "יום האדון" הוא יום ראשון. הוא תיאר היררכיה כנסייתית מסודרת המורכבת מנושאי המשרות בישוף, זקנים (פרסביטרים) ודיאקונים. הבישוף, בעיני איגנטיוס, נושא סמכות עליונה ואסור לקהל לחלוק עליו או להתנגד לו. הוא ייחס חשיבות רבה לאגרות פאולוס אך לא התייחס לנרטיבים המופיעים בספרי הבשורה, וראה את תחיית ישו כעניין מרכזי, המסמל את ישועת האדם. מבחינה כריסטולוגית תיאר את ישו כמי שהוא בשר ורוח, אדם ואלוה, צרופים כאחד, עדות מוקדמת לניסוחים המורכבים יותר של המאות הבאות. כמו כן הוא כנראה הראשון לתאר במפורש את האוכריסטיה הכוללת לחם ויין, וראה אותה כמשרה את נוכחות ישו על המשתתפים (אנשי כנסייה אף ניסו לראות בכך הכרה קדומה בטרנסובסטנציאציה, אם כי איגנטיוס כנראה לא החזיק בדעה כה משוכללת). הנושא החשוב ביותר העולה בטקסטים הוא תשוקתו של הבישוף למות מות קדושים, ותפישה נאצלת ומאדירה של מוות כזה כביטוי עליון לאמונה הנוצרית. איגנטיוס ייחל לכך ש"חיות הטרף לא יותירו ממני שריד" ועוד כיוצא בזה.
אגרות איגנטיוס צוטטו לרוב על ידי אבות הכנסייה עוד במאה השנייה. כבר בסביבות 150 הטקסט מוזכר ב"מות הקדושים של פוליקרפוס", ולאחריו על ידי מליטון מסרדיס, לוקיאנוס מסאמוסאטה ואירנאיוס. הן הפכו כמעט מיד לטקסט קאנוני.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- : Markus Vinzent, Ignatius of Antioch A: Mysterious Martyr, בתוך: Writing the History of Early Christianity. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2019.
- Paul Foster, Ignatius of Antioch, בתוך: The Encyclopedia of Ancient History. הוצאת ויילי, 2012.
