ג'יימס איירדל
 | |||||||||
| ג'יימס איירדל | |||||||||
| לידה |
5 באוקטובר 1751 לואיס, ממלכת בריטניה הגדולה  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 באוקטובר 1799 (בגיל 48) אדנטון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות של משפחת ג'ונסטון, אדנטון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית | ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הפדרליסטית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ג'יימס איירדל (באנגלית: James Iredell; 5 באוקטובר 1751 – 20 באוקטובר 1799) היה משפטן אמריקאי, שנמנה עם ראשוני שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא מונה לתפקיד על ידי הנשיא ג'ורג' וושינגטון וכיהן בו עד למותו.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'יימס איירדל נולד בלואיס שבאנגליה, כבכור מבין חמשת הילדים שהגיעו לבגרות של פרנסיס איירדל, סוחר מבריסטול ושל רעייתו, מרגרט מק'קאלק מאירלנד. כישלון עסקיו של אביו, ובריאותו הרופפת, המריצו את איירדל להגר ב-1767, כאשר היה בן 17, למושבות צפון אמריקה. בסיוע קרובי משפחה הוא השיג משרה בשירות המכס כסגן גובה בנמל אדנטון שבקרוליינה הצפונית.
במקביל לעבודתו במכס, למד איירדל משפטים בהדרכתו של סמואל ג'ונסטון (לימים מושל קרוליינה הצפונית), החל לעסוק בעריכת דין וב-1771 התקבל ללשכת עורכי הדין. כנכדו של איש כמורה, הוא היה אנגליקני מסור במשך כל חייו וכתיבתו המחישה עניין ברוחניות ובמטאפיזיקה מעבר לדבקות הפשוטה בדת המאורגנת.
ב-1773 נשא איירדל לאישה את אחותו של ג'ונסטון, האנה, ולשניים נולדו ארבעה ילדים לאחר 12 שנים בהם הם היו חשוכי ילדים. ב-1774 הוא מונה כגובה המיסים הראשי של הנמל.
המהפכה האמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שהיה מועסק על ידי הממשלה הבריטית, היה איירדל תומך נלהב של העצמאות והחוקה. ב-1774 הוא כתב את "לתושבי בריטניה הגדולה", שם הוא הניח את היסודות לטיעונים לתפישה נגד עליונות המחוקק על אמריקה. מאמר זה הפך את איירדל, אז בן 23, כאחד מכותבי המאמרים הפוליטיים המשפיעים ביותר בקרוליינה הצפונית באותה עת. חיבורו "עקרונותיו של ויגי אמריקאי" בישר את הנושאים והרעיונות של הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
לאחר פרוץ המהפכה האמריקאית, סייע איירדל לארגן את מערכת המשפט של קרוליינה הצפונית, וב-1778 הוא נבחר לשופט בבית המשפט העליון של המדינה. הקריירה שלו התקדמה כאשר הוא מונה למספר תפקידים פוליטיים ושיפוטיים במדינה, כולל תפקיד התובע הכללי של המדינה, תפקיד בו הוא שימש בשנים 1779–1781. ב-1787 בחרה בו האספה המדינתית כחבר בוועדה לליקוט ובחינה מחדש של חוקי המדינה. ב-1791 הוא השלים את מלאכתו.
לאחר המהפכה מנעו ממנו קשיים פיננסיים לשמש כנציג לוועידת החוקה בפילדלפיה, והוא התכתב באופן סדיר עם נציגי המדינה לוועידה. איירדל היה מנהיג הפדרליסטים בקרוליינה הצפונית ותומך נלהב של החוקה המוצעת. בוועידה שהתכנסה ב-1788 בהילסבורו, הוא קידם ללא הצלחה את אשרור החוקה. לאחר כישלון אשרור החוקה בוועידה, הוא המשיך לקדם את הנושא, והצטרף לויליאם דייווי בפרסום הדיונים בוועידה על חשבונם בכל רחבי המדינה. מאוחר יותר אשררה קרוליינה הצפונית את החוקה לאחר שהקונגרס תיקן אותה בהוספת מגילת הזכויות.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-8 בפברואר 1790 מינה הנשיא ג'ורג' וושינגטון את איירדל כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית וב-12 במאי אותה שנה אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית ובאותו יום הוא נכנס לכהונתו. בגיל 38 היה איירדל צעיר שופטי בית המשפט העליון באותה עת.
עומס התיקים על בית המשפט היה קל באותה תקופה. למעשה לא דן בית המשפט בתיק הראשון שלו עד 1791, כאשר קיבל את פסק הדין "וטס נגד בארנס" (West v. Barnes). ההחלטה בתיק זה התקבלה פה אחד, אך איירדל ביקש שהקונגרס ישנה את החוק הנוקשה שעל בסיסו התקבל פסק הדין. השופטים התכנסו פעמיים בשנה בלבד כדי לשמוע עתירות וקיימים רק קומץ של תיקים שנכתבו בהם חוות דעת של איירדל בשנותיו על כס השיפוט, מתוכם שני המשמעותיים ביותר היו:
- פסק הדין "צ'יזהולם נגד ג'ורג'יה" (Chisholm v. Georgia) מ-1793, שבו עמדה על הפרק השאלה אם אזרחי מדינה אחת (קרוליינה הדרומית) יכולים לתבוע מדינה אחרת (ג'ורג'יה) על אי תשלום חובות מתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. איירדל היה היחיד שכתב פסק דין מיעוט אל מול דעת הרוב שקבעה שניתן לתבוע מדינה בבית משפט פדרלי ללא הסכמתה לתביעה.
- פסק הדין "קולדר נגד בול" (Calder v. Bull) מ-1798, שבו השאלה הייתה אם חוק של בית המחוקקים של קונטיקט הפר את חוקת ארצות הברית בשל העובדה שהוא היה חקיקה למפרע האסורה על פי פרק 1, חלק תשיעי, סעיף 3 לחוקה.
בפסק דין צ'יזהולם הייתה הסכמה ציבורית על דעתו של איירדל בניגוד לחוות דעת שאר השופטים. הרעש הציבורי כנגד פסק הדין הניח מאוחר יותר את היסודות להפיכתו של פסק הדין על פניו ואימוץ התיקון ה-11 ב-1795.
בפסק הדין קולדר, שהתקבל פה אחד, קבע בית המשפט שהסעיף בחוק נגע רק למשפט הפלילי, והחליט שהצעד של בית המחוקקים לא נגד את החוקה. חשוב מכך, פסק דין זה העלה את השאלה אם כללי הצדק הטבעי מהווים חוק. דעתו של איירדל הייתה שרק הצעדים של המדינה שבמפורש הפרו סעיפים כתובים של החוקה יכולים להיחשב כבטלים. הוא הצהיר, "כללי הצדק הטבעי לא מוסדרים על ידי אמת מידה קבועה; האנשים הטובים והטהורים ביותר חלוקים על הנושא; וכל מה שבית המשפט יכול לומר כיאות במקרה כזה, יהיה שבית המחוקקים, שברשותו זכות שווה לחוות את דעתו, העביר חוק שעל פי דעת השופטים, סתר את העקרונות המופשטים של כללי הצדק הטבעי". חוקרים הפנו למאמרו של איירדל "אל הציבור" (To The Public) כאחת ההגנות הברורות והמנומקות ביותר לביקורת השיפוטית.[1]
חוות דעתו של איירדל בפסק דין קולדר סייע לבסס את עקרון הביקורת השיפוטית חמש שנים לפני שהיא הועמדה למבחן בפסק דין מרבורי נגד מדיסון ב-1803. בית המשפט העליון הלך בעקבות גישתו של איירדל בכל שנותיו מאז.
דרישתו של איירדל לחבר מושבעים גדול במשפטי מרד פרייז (Fries's Rebellion) מצוטטת לעיתים קרובות כעדות לכך שכוונת מנסחי התיקון הראשון לחוקה הייתה להגביל את היקפו לחופש מצנזורה מוקדמת. הוא שיבח את הפירוש הצר של ויליאם בלקסטון לחופש העיתונות, וציין שמנסחי התיקון היו מועדים לעבודתו של בלקסטון והעיר ש"אם ההסבר שלו לא היה משביע רצון, אני מניח שהתיקון היה מנוסח בקפידה רבה יותר, כדי להבטיח שלא תהיה שגיאה אפשרית כלשהי".[2]
עמדותיו בנוגע לעבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השקפותיו של איירדל בנוגע לעבדות בארצות הברית תאמו לדעותיהם של בני זמנו, תומאס ג'פרסון וג'ורג' וושינגטון, שגינו את העבדות בגלוי בעוד שהם החזיקו בבעלותם עבדים.
כעורך דין, העניק איירדל סיוע משפטי הן למתנגדי העבדות והן לתומכיה. ב-1777 סיפקו איירדל וידידו ויליאם הופר סיוע משפטי ליותר מ-40 עבדים לשעבר שקיבלו את חירותם מקווייקרים בצפון-מזרח קרוליינה הצפונית לאחר שהאספה הכללית של המדינה הורתה על שעבודם ומכירתם מחדש של עבדים אלו. ב-1769 סייע איירדל לאביו, תומאס איירדל, במכירת עבד נמלט.
דעותיו על סעיף יבוא העבדים בחוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]איירדל התייחס להתנגדותו של נציג וירג'יניה בוועידת החוקה, ג'ורג' מייסון, לפרק 1, חלק תשיעי, סעיף 1 לחוקה (סעיף הסחר בעבדים), שהייתה על רקע מעשי. איירדל האמין שלא ניתן יהיה לקבל את אשרורן של קרוליינה הדרומית ושל ג'ורג'יה ללא הכללת סעיף כזה בחוקה, בכותבו, "המצב שלנו... הופך את נשיאת הנגע הזה כמות שהוא לחיונית".[3]
בעוד שאיירדל האמין ש"טובת האנושות" תקודם באמצעות ביטול העבדות, שסחר העבדים התקיים זמן רב מדי "לכבודה של האנשות ולאלו שדואגים לה", ושביטול העבדות "ישמח כל נפש נדיבה וכל מי שהטבע האנושי חשוב לו", הוא האמין שאשרור החוקה יסלול את הנתיב לביטול העבדות בטווח הארוך ושאלמלא שביעות רצונם מהחוקה, מדינות כמו קרוליינה הדרומית וג'ורג'יה לעולם לא יסללו את הדרך לביטול העבדות. לפיכך, גם בטווח הארוך, סעיף ביטול סחר העבדים "יהווה דוגמה לאנושות".
"בפרק הזמן בין אשרור החוקה לבין ביטול העבדות", כתב איירדל, "הצעדים השיפוטיים בנוגע לעבדות בארצות הברית צריכים להיות מוסדרים בין ההכרה האישית לבין האל".
עבדות בחייו האישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך כל ימי חייו החזיק איירדל עבדים בבעלותו. ב-1786 הוא דיווח על 14 עבדים שהיו בבעלותו. אחיו של איירדל, ארתור, התכוון להעביר לו את העבדים שהוא ירש מאביהם. בכל אופן, צעד זה לא יצא אל הפועל וג'יימס הסדיר את רישום העבדים על שמו של ארתור. במהלך חייו שחרר איירדל כמה מעבדיו, וביקר אותם לאחר מכן בפילדלפיה. החוקרים מתייחסים אליו כאל "מחזיק עבדים הומני", בהתבסס על מסמכים ששרדו. עם זאת, הן לרעייתו והן לו היו עבדים בבעלותם עם מותם.
בביוגרפיה שכתב על איירדל, מציין ההיסטוריון ויליס ויצ'רד את היחסים הקרובים של איירדל עם אחד מעבדיו, פיטר. פיטר התלווה לאדונו במסעותיו לפני שקיבל את חירותו, ולאחריה הוא הועסק על ידו בשכר. לאחר שחרורו, שיבח איירדל משרת בשכר בשם דייוויד, כאשר השווה אותו לפיטר.
ב-1793 כאשר עברה משפחת איירדל מפילדלפיה לאדנטון, קרוליינה הצפונית, שחרר איירדל את פיטר יחד עם שני עבדים נוספים. פיטר היה לחוטב עצים לאחר שחרורו ואיירדל נהג לשכור את שירותיו באופן קבוע.
שנותיו האחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק השיפוט של 1789 חילק את ארצות הברית ל-13 מחוזות שיפוט, כשבכל אחד מהן היה בית משפט ששכן בעיר מרכזית. הוא גם קבע שלושה סבבי שיפוט, אחד במזרחי, אחד במרכז, ואחד בדרום ארצות הברית. שלא כמו בית המשפט העליון המודרני, ששופטיו ישבו יחדיו בוושינגטון הבירה והחליטו על פסקי דין, נדרשו שופטי בית המשפט העליון ל"סבבי רכיבה", שבהם הם שמעו תיקים ועתירות פעמיים בשנה. בעיקר בשל עומס הנסיעות הכבד שהוטל על איירדל, התרופפה בריאותו.
ג'יימס איירדל נפטר בגיל 48, ב-20 באוקטובר 1799 באדנטון, קרוליינה הצפונית. על שמו נקרא מחוז בקרוליינה הצפונית.[4] במלחמת העולם נקראה על שמו אחת מאוניות ליברטי (SS James Iredell). ביתו של איירדל באדנטון נרשם ב-1970 במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[5]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'יימס איירדל באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ג'יימס איירדל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'יימס איירדל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Larry D. Kramer, Larry Kramer, The People Themselves: Popular Constitutionalism and Judicial Review, Oxford University Press, 2004, p. 62.
- ^ Francis WHARTON, State Trials of the United States during the administrations of Washington and Adams; with references historical and professional, and preliminary notes on the politics of the times, 1849, p. 478.
- ^ A Necessary Evil?: Slavery and the Debate Over the Constitution, Rowman & Littlefield, 1995, p. 182.
- ^ Martin, Jonathan; "North Carolina History Project - Iredell County".
- ^ Charles W Snell (January 1973). "James Iredell House". National Register of Historic Places - Nomination and Inventory. North Carolina State Historic Preservation Office.
