ג'לאל א-דין רומי
 | |
| לידה |
30 בספטמבר 1207 Vakhsh, האימפריה הח'ווארזמית  |
|---|---|
| פטירה |
17 בדצמבר 1273 (בגיל 66) קוניה, סולטנות רום |
| מקום קבורה |
מוזיאון מוולאנא |
| השקפה דתית |
אסלאם, סופיות |
| בן או בת זוג |
גווהר ח'אתון |
| מספר צאצאים |
4 |
  | |
מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד רוּמי, הידוע בכינויו רוּמי (בפרסית: مولانا جلال الدين محمد رومي), שנקרא גם מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד בלח'י (محمد بلخي), ובטורקית: מולאנא ג'לאל א-דין מחמט רוּמי (Mevlânâ Celâleddin Mehmed Rumi) (30 בספטמבר 1207 – 17 בדצמבר 1273), היה משורר, משפטן, מלומד מוסלמי סוני, תאולוג פרסי, קדוש ומיסטיקן סופי בן המאה ה-13.[1]
רוּמי הטיף באמצעות שיריו המלאים חמימות, אהבה, חושניות ותשוקה רוחנית מיסטית לשלמות האל, ליופיו ועוצמתו, והקנה חיבור בין הבנה אוניברסלית של הרוחניות לבין ההיבטים האישיים והאינטימיים של האהבה. על ידי כך, קישר רומי בין היסודות ההלכתיים המוסלמים לבין מה שנתפש עבורו הממד האינהרנטי והמהותי – המיסטיקה האסלאמית.[2][3]
ג'לאל א-דין רומי היה שנים רבות אהוב וידוע במיוחד בקרב קוראי שירה פרסית בעולם המזרחי, מטורקיה, דרך איראן ועד צפון הודו. ב-20 השנים האחרונות בעקבות מסת תרגומים חדשים לשיריו, הוא התפרסם גם בארצות מערביות רבות והוכתר כמשורר הנמכר ביותר בארצות הברית.[2]
רומי חיבר את עבודותיו בעיקר בפרסית, שהייתה שפת האם שלו, אולם הוא העלה על הכתב שירים גם בטורקית, בערבית וביוונית.[4] כאחד המשוררים הגדולים בעולם, רומי ניחן בכישרון יוצא דופן המתבטא ביצירתיות, עומק מחשבה, כתיבה חדשנית, ידע נרחב בשפה הפרסית ונחשב לגדול המיסטיקה האסלאמית.[5] ספר השירה שכתב בעל ששת הכרכים, ה"מת'נווי", מוערך כאחד הספרים המופלאים ומעוררי ההשראה בספרות הפרסית ולעיתים גם נחשב ל"קוראן של הפרסים".[6]
משמעות שמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במערב המשורר הפרסי הסופי ידוע בעיקר בכינויו "רומי". שמו המלא כאמור הוא מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד בלח'י (مولانا جلال الدین محمد بلخى) או מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד רומי (مولانا جلال الدین محمد رومی). הסיומות "בלח'י" ו"רומי" בשמותיו מעידות על המקור ממנו הגיע, כלומר מקורו הוא בעיר בלח' וממחוז רום (אנטוליה).[7] פרנקלין לואיס, חוקר ומוסמך לביוגרפיה של רומי מאוניברסיטת שיקגו מסביר בספרו שחצי האי אנטוליה היה שייך לאימפריה הרומית המזרחית. לאחר מכן האזור נכבש על ידי מוסלמים, וגם כאשר היה בשליטת טורקים מוסלמים היה ידוע תמיד לערבים, לפרסים ולטורקים שהוא חלק מהאזור הגאוגרפי של רום. על כן, דמויות היסטוריות שונות שנולדו או שגרו באזור אנטוליה או ששמם מיוחס לו, ידועים כ'רומי', כאשר זו מילה השאולה מהשפה הערבית ומשמעותה 'רומאי'. בהקשר הזה המילה 'רומי' מיוחסת לביזנטיים או לאזור אנטוליה ומה שקשור אליו.[8] השם שניתן לרומי בלידתו היה מוחמד, על שם אביו שנקרא על שם הנביא מוחמד, אולם כבר מצעירותו אביו כינה אותו ג'לאל א-דין – "פאר האמונה". כמו כן, לפי מקורות פרסיים מוקדמים רומי היה ידוע במידה רבה גם בכינוי מאוולנא או מולנא (אנגלית: Mawlana\Molana, פרסית: مولانا), ובטורקית בעיקר כ'מולנא' (Mevlânâ) כאשר המשמעות בערבית היא "המורה שלנו" ("רבנו").[8]
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רומי נולד בשנת 1207 (604 להג'רה) בעיר בלח' שהייתה אז חלק ממחוז ח'וראסאן בפרס, והיום נמצאת בצפון אפגניסטן, ומת בשנת 1273 בעיר קוניה שהיום נמצאת בטורקיה. בגיל שמונה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו עם משפחתו, זמן קצר לפני פלישת המונגולים בהנהגת ג'ינגס ח'אן שהביאה לכיליון וחורבן העיר. זאת בעקבות הסתכסכות אביו עם השלטונות או לפי סברה אחרת, עקב התחזקות תחושת הסכנה. לאחר שנים של נדודים, ביניהן אל מכה, מדינה, ירושלים, בגדד ודמשק, התיישבה השיירה בשנת 1228 בעיר קוניה, בירת ממלכת רום הסלג'וקית באסיה הקטנה.[9][2]
אביו של רומי, מוחמד אבן חוסיין ח'טיבי, או בכינויו בהאו א-דין ולד (בנוסח הערבי: 'בהאא א-דין' ובנוסח הטורקי: 'בהאודדין') היה איש הלכה מוסלמי ומטיף חשוב בעל נטיות מיסטיות, שהיה המורה הראשון של רומי ואחד המשפיעים עליו ביותר. אביו הקפיד לכתוב ביומנו את מחשבותיו האישיות המבטאות את תפישת עולמו הרוחנית. קטעי היומן מרכיבים את הפרוזה של בהאו א-דין הקרויה ה'מעארף' (Maarif-i Waladi), בה ניתן למצוא את אומץ הלב, הכנות והתשוקה שמרגשים כל כך גם בשירתו של רומי.[2][10] בדרך לאנטוליה הוא פגש את עטאר, משורר מיסטי פרסי מפורסם. לפגישה זו הייתה השפעה גדולה על מחשבתו של רומי, שהיה בן שמונה עשרה. כמו כן, לאחר מות אביו של רומי בשנת 1231 הפך תלמידו של האב והסנדק של רומי, בורהאן א-דין, למורה הדרך הבא של רומי והאחראי על המשך הכשרתו. גישתו של בורהאן א-דין התמקדה בשלילת הנפש הבהמית שמהווה את היצר הרע, לעומת המורה שלו, בהאו א-דין, שדגל בהערכת היופי והקסם שבבריאת האל. בתמיכתו של בורהאן החל רומי ללמד בקוניה ולקח את מקומו של אביו כמנהל בית הספר האסלאמי (מדרסה), הוא הטיף במסגדים, לימד בחוגים דתיים מתקדמים ואסף סביבו מספר גדול של מאמינים.[11] הוא הוכשר בתורות דתיות ומיסטיות בידי בורהאן א-דין, אך הייתה זו פגישתו עם הדרוויש שמס א-דין תבריז ב-1244 ששינתה את חייו לחלוטין. אהבתו את שמס וצערו על מותו מצאו את ביטוים במוזיקה, ריקוד ושירה לירית, ב"דיוואן-י שמס-י תבריז". אלכסנדר פייגין, שתרגם את הדיוואן, מציין, שאין לדעת עד לאן הרחיקה אהבתם של רומי ושמס ("מה היה מאחורי הפרגוד? לעולם לא נדע").[12]
ב-17 בדצמבר שנת 1273 נפטר רומי, וביום הלווייתו נקראו פסוקי הקוראן היפים ביותר ותפילות המואזין קראו לתחיית המתים. קברו של רומי הוא היום מוזוליאום בעיר קוניה בטורקיה ונמצא בתוך מוזיאון מולאנא (Mevlâna müzesi), אתר של עלייה לרגל בעיקר לטורקים מוסלמים. שם, כל שנה ביום הזיכרון למותו מציינים חסידיו את "יום האיחוד" ומקיימים תפילה המונית לזכרו של המשורר. שילוב הגברים והנשים יחד בתפילה ללא הפרדה הוא מחזה נדיר בעולם המוסלמי, ומהווה הוכחה חיה לערכים המבטאים שחרור, פתיחות וסובלנות, אותם שאבו מהמורה שלהם.[13][14]
המפגש עם שמס
[עריכת קוד מקור | עריכה]תשוקתו של רומי הוסיפה לבעור עד אשר פגש את מי שיהפוך להיות אביו הרוחני ובעל ההשפעה הגדולה ביותר על חייו ועל שירתו, הדרוויש המסתורי שמס תבריזי. קיימות גרסאות שונות המתארות את המפגש הגורלי בין השניים, אך כולן מזכירות את חשיבותו הרבה ומצביעות עליו כעל התפנית המשמעותית בחייו של רומי. עם זאת, אין כל עדות רשמית לדיאלוג חי בין רומי לשמס ויש הסוברים אפילו כי השניים לא נפגשו מעולם.
הקשר בין רומי לשמס מתואר כייחודי, טהור, אוהב ואוניברסלי. קשר אשר היווה ביטוי לדרך הסופית, כלומר, דרכו של אדם, המוכן לקבל את האמת ולהתאחד עמה. כך לבסוף הבין רומי כי אהבתו לשמס היא סמל לאהבה נצחית המוחקת את הגבולות בין הנשמות וקושרת את כל הנאהבים לאל.[11][2][3][10]
שמס תבריזי היה דרוויש (איש דת מוסלמי סופי) נודד בן 60 כאשר פגש את רומי בן ה-38 שהיה כבר אז אדם נכבד, בעל משפחה, ראש מדרסה, תאולוג, איש דת מלומד ומיסטיקן אשר למד מהמורים הטובים בעולם. שמס האמין כי נועד לפגוש ולהדריך את רומי, כך שיצליח לפענח את מהותו, לבטא אותה ולהפיצה בעולם. שמס אף הצהיר: "אני עצמי לא מבין את מילותיי".[2][10] שמס היה מלא אהדה גלויה כלפי רומי, כלפי שכלו וייכולתו שלו לתפוש ולהביע את המשמעויות שבתוכו (בשמס). הוא ראה את עצמו כשמש, שהאמת קיימת בה באופן טבעי, ואת רומי המשיל לירח, המשקף את האמת הזו.[2][10] שמס היה דמות עוצמתית ובעל התלהבות רוחנית מרהיבה שהתבססה על אמונתו העמוקה כי הוא נציג ודובר האל. ישנם הטוענים כי הצליח לעבור את כל השלבים בדרך והגיע אל האיחוד המיסטי עם האל – השלב הנעלה והגבוה ביותר בתורה הסופית,[9] (עליה בהמשך).
תורתו המיסטית של שמס שינתה את רומי לחלוטין והותירה בו חותם נצחי שסימל את המפגש העמוק והעוצמתי בין השניים. התפישה הרווחת היא כי שמס האיר לרומי את האהבה הישירה והבלתי-אמצעית לאל, אהבה שעלולה להוביל את האדם אל האבדון, אולם רק היא מאפשרת את חילוץ הנשמה האלוהית מהכלא החומרי של הגוף והגעה לאיחוד עם האמת האלוהית. בשיריו, רומי מתייחס לדרך הזו של האהבה והאיחוד עם האמת, וטוען כי היא אינה ניתנת לביטוי מילולי אלא באמצעות חוויה אקסטטית. החוויה הזו מאפיינת את הזרם הסופי כולו,ומגיעים אליה באמצעות טקסי פולחן המתבטאים לרוב בריקוד ושירה.[9]
לאחר שפגשו זה את זה נהגו שמס ורומי להתבודד במשך חודשים ארוכים, בהם לא חדלו מלשוחח על רזי האל ושקעו בשיחות נפש עמוקות. רומי הקדיש את מלוא זמנו לשמס והזניח את חובותיו, דרשותיו ותלמידיו. לאחר זמן מה נעלם שמס באופן מסתורי ביותר, ורומי מצדו כתב שירי אהבה נואשים בתקווה להחזירו אליו, שלח שליחים שיחפשו אחריו ואף נסע בעצמו לדמשק, שם לפי השמועה התגורר שמס.[9][10][5] לבסוף, שמס אכן נמצא בדמשק על ידי בנו של רומי, סולטאן וולד, ששכנע אותו לחזור עמו לקוניה. ההתאחדות של שמס ורומי הייתה שמחה וטהורה, אם כי היא נקטעה באכזריות כאשר שמס נעלם בשנית ולא שב מאז. ישנן מספר גרסאות בדבר היעלמותו של שמס, והמקובלת ביותר היא כי תלמידיו של רומי, שחשו מוזנחים מהקרבה של השניים, רצחו אותו. לפי אחרים, בנו השני של רומי, עלא אל-דין, לא יכול היה לשאת את הקשר ביניהם והחליט להיפטר משמס. גרסה מיסטית טוענת כי שמס נעלם מרצונו ולא נרצח, ושלאחר המפגש עם שמס ה"חיצוני" היה על רומי לגלות את שמס ה"פנימי", זה שבתוכו. לפי המסדר ה'מוולווי', אותו ייסד רומי, הפרידה של שמס היא משל לעזיבת האלוהים את האדם, כאשר האדם משתוקק לחזור למצב האחדות עם האל.[10] לכאן או לכאן, היעלמותו הטראגית של שמס הותירה את רומי שקוע בעצבות עמוקה, וכן השפעתו הייתה כה גדולה על המשורר שאף הנציח את חברו הטוב בשיריו המיסטיים אשר קובצו באחד הספרים החשובים והמשפיעים- 'דיוואן שמס תבריזי'. עם הזמן, רומי השלים עם לכתו של שמס והאהבה העזה אליו בנשמתו התעצבה ולבשה צורה של האהבה האלוהית.[3]
הסופיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סופיות
הסופיות היא דרך מיסטית מגוונת בעלת ממדים רבים שהתפתחה באסלאם. כדרך חיים, הסופיות ממזגת שתי תפישות בולטות; האחת תפישה מיסטית חווייתית, המקרבת את המאמינים אל המקור האלוהי על ידי התנסויות חווייתיות, והשנייה היא תפישה דתית-אתית, הנכרכת סביב הקוראן וההלכה המוסלמית, ורואה במוחמד אחרון הנביאים.[15] הזרם הסופי מאופיין בפרישות, חיי פשטות וצנע ובעל אורח חיים סגפני. לצדו שיטה, הקרויה גם דרך ('טריקה'), שמטרתה לקרב את האדם לאלוהיו וללמדו לאהוב ולדעת אותו. זאת באמצעות הטלת גזירות עצמיות של התנזרות וסגפנות המביאות לידי מצבי התלהבות לאל שיובילו לביטול האישיות והוויית ה'אני'. כך האדם יגיע להיעדר כל הרגשה ביחס למצבי הגוף ויתקיים ללא דאגה וללא מחשבות על תועלת או נזק. כמו כן, בתורה הזו ובדרך החיים של הסופי משולבות תחושות כפחד, צער, שפלות רוח, חוסר אונים והודיה לאל על כל שנתן, הן הטוב והן הרע.[16][17]
הכינוי 'סופי' או 'צופי' נגזר מהמילה הערבית 'צוף' (صوف) שמשמעותה צמר. בעבר, מי שהיה לובש את הצבע הלבן היה נחשב לסופי, אך עם הזמן הפך המושג לכינוי לאלו ההולכים אחרי האל בדרך המיסטית ובעלי נטיות סגפניות. לפי האמונה הסופית הצמר היה לבושם של הנביאים, ומשום כך ללבישתו יש משמעות רבה, וכן היא מרמזת על סימבוליות המבדילה את הצופים מזרמים אסלאמיים אחרים.[16][17][9]
הזרם הסופי מתבסס על מספר מאפיינים רוחניים ומיסטיים המהווים חלק בלתי נפרד מחייו של הסופי. 'תווכול' (توكل) הוא עיקרון המעיד על הביטחון המוחלט באל המביא את הסופי לידי כניעה אבסולוטית לרצון האל ולהשלמה עם הגזירה האלוהית.[16][17] עקרון נוסף הוא ה'מחבה' (محبة) המביע את אהבת האל באמצעות דימויי אהבה המתארים את יחס הסופים לאל ואת כמיהתם אליו. כאשר הספרות הסופית מציגה את האספקט הזה היא מתארת את האהבה והערגה לאל כמצבים מיסטיים עוצמתיים, המכניעים את המאמין ומשתלטים על ההכרה העצמית שלו עד שקיעתו במושא אהבתו שהוא האל.[15] משוררי אהבה סופים וג'לאל א-דין רומי שהיה הגדול בהם תיארו בשיריהם אהבה עזה כמוות, המביעה את אהבת הסופי לאלוהיו.[16] כך כתב רומי בספר השירה המיסטי "דיוואן שמס תבריזי": "באור הזיכר [ד'כר] מתמלאת הלבנה, את כל האהובים יחזיר הוא למסילה. השכם והערב עם התפילה, כי אין עוד מלבדו – לא אלהא אל אללה".[2] העיקרון השלישי הוא ה'מערפה' (معرفة), המציג את התקרבות הסופים לאל ואת בקשתם לדעת אותו בליבם ידיעת אמת. האל הוא הנצחי ובעל האמת היחידה, והסופי על מנת להתאחד עמו צריך להתנתק מהעולם הפיסי ולהגיע לביטול מוחלט של הווייתו האישית שהיא בת חלוף אל מול הישות העליונה.[16]
חבר במסדר הצופי נקרא 'דרוויש', ממנו נדרש להיות נאמן לעקרונות המסדר ולמנהיגיו ולהשתתף בטקסים כאשר החשובים ביותר הם הד'כר והסמאע (ذكر وسماع) . טקס הד'כר, שפירושו הזכרה, לרוב נערך בימי שישי, בחגים ובימי ההולדת והזיכרון של הנביאים והקדושים.[16] לפי המומחית לתורה הסופית, פרופסור שרה סבירי, טקס הד'כר "בעיקרו הוא טכניקה מדיטטיבית למיקוד התודעה ולריכוז הקשב אשר נובע מהרצון לקשור את התודעה באל בכל מצב ובכל רגע..."[15] משמעות הטקס היא לשכוח את כל מה שאינו האל, כאשר מזכירים את שמו של אללה בנוסחאות שונות, מצטטים פסוקים מהקוראן ושרים שירה דתית. החזרה וההישנות של מנטרות אלה נהגות בקול עד אשר הן נספגות באיברי המאמין ונהגות בתוכו ללא קול.[15][17]
טקס הסמאע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – סמאע (סופיות)
הוא אירוע מוזיקלי של שמיעה והאזנה לדברי האל בקוראן באמצעות שירים המדברים על האהבה והכמיהה אליו, או במנגינות המובילות לידי תנועות מחול ותנועות לא רצוניות. הטקס מסמל את המפגש הראשון הקדם בריאתי בין אלוהים לנשמות בני האדם, והוא מהווה ניסיון להביא לקיום מפגש בעולם הזה. חברי המסדר מתבקשים לעיתים להגיע לאקסטזה דתית בהשפעת המוזיקה והריקודים על מנת להתקרב אל האל.[15][16] שמס תבריזי הוא שהכיר לרומי את המנהג של טקס הסמאע, ומסופר כי רומי ושמס שהיו נאמנים לאל ואהבו אותו בכל מאודם, נראו ברחובות קוניה שרים ורוקדים, וכן כי רומי נהג להסתובב סביב עצמו שעות רבות בביתו.[9][10]
המסדר המוולווי – 'הדרווישים המחוללים'
[עריכת קוד מקור | עריכה]רומי הוא מייסד המסדר הסופי המוולוויה (בהגייה ערבית: Mawlawiyya, בטורקית: Mevleviyye, Mevlevilik),[3] ששמו נגזר מכינויו "מולאנא", והוא אחד מהמסדרים הסופים הרבים בעולם המוסלמי. אולם, המסדר המוולווי (אנ') הוא ייחודי ויוצא דופן וסממניו מבדילים אותו משאר הטריקות. לדוגמה, הלבוש הסמלי של חסידיו עם החצאיות הלבנות העגולות והתרבושים המוארכים, וכן טקסי הפולחן המיוחדים כשהבולט בהם הוא הסמאע. המודלים העומדים בבסיס המסדר שמורים למשורר ומייסד המסדר, מולנא ג'לאל א-דין רומי, ולמדריכו הרוחני וחברו הטוב, שמס תבריזי.[18] המסדר הדתי צמח ושגשג בטורקיה עד שנות ה-20' של המאה העשרים, עד כינון הרפובליקה הטורקית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ, לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. מטרתו של מוסטפא כמאל הייתה הקמת מדינה לאומית–חילונית, וכדי לצמצם את השפעות הדת שנתפשו כמעכבות הקדמה, אסר על כל פעילות סופית.[18][19] למרות ניסיונות המשטר לדכא את המוולווים, המסדר נשאר פופולרי, ובשנות ה-50' הממשלה הטורקית אף אישרה את החגיגות השנתיות בקוניה לכבוד רומי והגותו המיסטית שמתוכה צמחו עקרונות המסדר.[19]
חברי המסדר המוולווי נקראים גם 'הדרווישים המחוללים' לאור טקס הפולחן בו החסיד נע סביב צירו בריקוד מיסטי מסחרר (the whirling dance), בהשתוקקות להתאחד עם הדרך האלוהית כחלק מטקס הסמאע שהוזכר לעיל. המוולווים מאמינים שדרך טכניקת התנועה במרחב והסחרור הרוחני האדם יכול להתמסר ולשחרר את כל העכבות והמעצורים שהוא נושא בליבו, ועל ידי כך יוכל להתקרב אל האל ולחוות איחוד הרמוני עם מקור הבריאה היחיד. כמו כן, במחול המוולווי, השלב המדיטטיבי הגבוה ביותר מאופיין במצב תודעתי אקסטטי המבטא את סערת הרגשות הדתית שחווה הדרוויש, וזו מסמלת את היכנעותו לאלוהיו.[18] רומי התייחס אל טקס הסמאע ברבים משיריו ובאחד כתב: "יש בנו סוד. דבר-מה בפנים נע וסובב. והעולם כלו רק בזכותו של הסחרור הזה סובב. תועה הרגל והראש סחרחר ומסתובב, למי אכפת? אל תעצר, דרויש, הסתובב!"[2] ובאחר כתב: "הנביא מוחמד אמר 'יש לי זמן עם אלוהים ובמהלך הזמן הזה אף מלאך או נביא לא יוכל להפריע' משמעות הסמאע היא לשמר את המקום הזה שאפילו מלאך אינו יכול ללכת אליו"[20] כלומר, טקס הסמאע הוא כה מקודש, ואף הקדושים ביותר כמו המלאכים והנביאים, שליחי האל, אינם יכולים לקטוע אותו.
טקס הסמאע הוא אחד האלמנטים של תפילת המאמין לאלוהיו, ובו כמעט לכל פעולה יש משמעות סמלית, מאחוריה עשוי לעמוד רעיון פילוסופי מורכב. הדרווישים נכנסים לאולם עם גלימה שחורה המזכירה את בגדי האבל שהורה רומי ללבוש לאחר מותו של חברו שמס, וזו מייצגת את קברו. הסרתה בתחילת הטקס מסמלת את נטישת הקשר הארצי ותחילת החיבור הרוחני. כמו כן, החצאית הלבנה נקראת 'תנורה' (تنورة) והיא מסמלת את התכריכים, מתוכם נולדים הדרווישים אל המסע המיסטי שעומד בפתח. תרבושם הלבן הגבוה מסמל את מצבת הקבר, כרמז להיותנו בני חלוף.[20]
הדרווישים מתיישבים על שטיחונים לבנים מעור כבש עליהם הם נושאים תפילה חרישית, כאשר השייח' שמנהיג את הטקס תופס את מקומו על שטיח מובדל בצבעו האדום כסמל לדמו השפוך של שמס מתבריז. צליל תוף הקודום הטורקי שובר את הדממה[20] והמוזיקה מתחילה להתנגן לצד המחוללים המצליבים ידיהם אל החזה כסמל לאחדות, ומבקשים את רשות השייח' להתחיל להסתובב. בהדרגה, הדרוויש מתחיל להסתובב נגד כיוון השעון כסמל לרעיון המהווה את ההסתייגות מהכוחות המנהלים את עולם החומר.[19] עם כניעתו והתמסרותו של הדרוויש לריקוד ולאהבה המיסטית העוטפת אותו, הקצב מתגבר. הדרווישים פורשים זרועותיהם כאשר כף היד הימנית מביטה מעלה כדי לקחת, ומאפשרת לאנרגיה לעבור דרכה אל הגוף כולו, ולאחר מכן להמשיך אל כף היד השמאלית המביטה מטה כדי להשיב, ומשם זורמת אל האדמה.[18] אלמנט נוסף הוא הטיית הראש כלפי הלב המסמלת את כניעתו של המוח – האינטלקט, לחוכמת הלב – האהבה. זהו האדם האידיאלי עבור רומי, אדם האוהב במסירות את האלוהים שלו ונמצא בצלמו.[10][3]
המסדר המוולווי נתפש כחלק מהלאומיות הטורקית, למרות הקשיים וניסיון הדיכוי בתחילת המאה העשרים. כמו כן, לחברי המסדר יש גישה ליברלית כלפי נשים והם מאפשרים ומעודדים את כניסתן למסדר ואת השתתפותן בטקסי הפולחן. למסדר יש שלוחות באזורים רבים בעולם וגם בעולם המערבי, אולם למרות המוניטין שלו הוא מסדר סופי צנוע בגודלו בהשוואה למסדרים אחרים.[18] בנוסף, חסידיו של רומי יכולים להימצא במסדרים סופים אחרים כמו מסדר הבקטאשיה (بكتاشية) והנקשבנדיה (نقشبندية), וכן ישנם חסידים שאינם לוקחים חלק במסדר סופי כלל. ישנן גם טריקות שאימצו את הלימוד של רומי ואת דרכו, ועקבו אחר השושלת הרוחנית (سلسلة) שלהם עד שהגיעו אליו.[18][9]
אלמנט האהבה אצל רומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]"...אהבה וחיבה הן תכונות של האלוהים. אהבה אמיתית שייכת לאלוהים, זו בין בני אדם היא רק מטאפורה של אהבה. במילים אחרות אהבה באה לאדם מאלוהים ורק אחר כך מופיעה בבני אדם"[10]
הציטוט לעיל לקוח מתוך ההקדמה לכרך השני של ה"מת'נווי" אשר כתב רומי, והוא מבטא בדיוק רב את אהבתו העמוקה אל האל, וכן את תפישתו על הדרך שלנו כבני אדם החיים בעולם הזה. כאמור, האיחוד המיסטי שהתחולל במפגש של רומי ושמס היה כהשלמה רוחנית של נפשות תואמות, והחברות הטהורה בין השניים הובילה את רומי לתוך מסע מופלא רווי בתובנות, וכן הביאה לעיצוב תפישת עולמו שממשיכה להשפיע רבות גם לאחר מותו. רומי אהב את שמס אהבה גדולה, אולם האהבה הזו הייתה חסרה בהיותה מותנית באדם אחר החיצוני לו, ולא תלויה בחוויה פנימית גרידא. התהליך שעבר רומי הושלם עם היפתחותו לאנשים אחרים, למורי דרך חדשים, לטוהר ויופי העולם ולאנושות כולה. כך, אהבתו של רומי בדמותו של שמס ידיד הנפש, התפתחה וצמחה להיות אהבה אחת עמוקה ומסורה לאחד והיחיד – האל הנצחי.[10] בדרך שהתווה שמס הוא האיר לרומי את הנתיב לאהבת האל, אהבה כזו שעלולה לשרוף את נפש האדם, אם כי רק היא תשחרר אותו מכבליו. הרי עבור רומי האל נמצא בכל ומהווה את כל היקום, ואף אמר: "כאשר אנו אומרים שאלוהים אינו נמצא בשמיים, איננו מתכוונים לומר שההפך הוא הנכון, אלא בפשטות שהשמים אינם מכילים אותו, בעוד הוא מכיל את השמים".[3]
יצירותיו העיקריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מת'נווי (مثنوى) – ה'מת'נווי' או בפרסית ה'מסנווי' היא עבודתו הגדולה והחשובה ביותר של רומי, והיא רבת משמעות בספרות ובתרבות הפרסית.[9] ספר השירה ה'מת'נווי' נוצר מתוך אמונה עמוקה ומחויבות לקוראן, שהוא גם המקור העיקרי שלו, ומהווה ביטוי מקיף להשקפותיו הפילוסופיות ולתורתו המיסטית,[21] ולעיתים נקרא גם "הקוראן של הפרסים". המתודה של ספר ה'מת'נווי' בנויה באופן דומה לקוראן, והוא כולל שישה כרכים, מעל ל-26,000 בתי שיר, רמזים וציטוטים מהקוראן, חרוזים ומשחקי מילים בשפה הפרסית ולהם ממדים שונים של משמעויות.[21][10][9] בעבודה מיסטית זו רומי מעוניין להדריך את בני האדם במסע שלהם אל השלם עם התמקדות בשלושה אלמנטים מרכזיים של הדת – אמונה, תרגול ומוסר. יש התופשים את היצירה המיסטית הזו כפרשנות (תפסיר – تفسير) פואטית של הקוראן, אולם היא נבדלת מפרשנויות אחרות בהדרכה הרוחנית של רומי את האדם ובמאמץ לגלות את המשמעויות האקזיסטנציאליות הטמונות בתבונתו. בפרשנותו רומי מעודד ערכי מוסר של ענווה, היכנעות, הסכמה והשלמה, סבלנות וסגפנות ומזהיר מפני הרגלים רעים כמו יהירות.[21] כמו כן, כתיבת ה'מת'נווי' הביאה להשלמת התהליך שראשיתו בפגישה של רומי עם מורהו הרוחני שמס. רומי למד להרחיב את האהבה הגדולה שהייתה לו לשמס ולתורתו המיסטית לעבר כלל האנושות, וכן אהבתו האישית לחברו הפכה לאהבה אוניברסלית וקוסמית בדמוי ההכרה המיסטית העליונה.[10][9]
דיוואן שמס תבריזי (ديوان شمس تبريزى) – יצירה זו כתב רומי על שם חברו ומדריכו הרוחני הנערץ שמס מטבריז שהיה מקור להשראתו. היא מכילה 2500 פיוטים ומורכבת משני חלקים, כאשר הראשון נקרא 'רובאעיאת' (رباعيت) – שירים קצרים "מרובעים", וחלקה השני נקרא 'ע'זליאת' (غزليات) – שירים ארוכים יותר. ה'דיוואן' מסמל את התאהבותו הראשונית של רומי ושורשיה העמוקים של השירה המובאת שם מצליחים לטשטש את הגבולות בן אהבה לזולת ואהבת האל.[2]
פיהי מא פיהי (فيه ما فيه) – תרגום שם הספר לעברית: "יש בו מה שיש", והוא כפי הנראה נכתב על ידי סולטאן ולד (Sultan Walad), בנו של רומי, או על ידי אחד מתלמידיו בהשראת נאומיו של רומי ושיעורים שהעביר המכילים נושאים שונים. הספר מורכב מרישומים שנכתבו על ידי תלמידיו של רומי אשר נכחו בשיעוריו, והוא מאפשר לקורא להתבונן מקרוב במערכת היחסים של מורה ותלמיד בבית ספר סופי.[3][9]
שבע הדרשות – מג'אלס סבעה (مجالس سبعة) – כולל שבעה מפגשים בהן רומי נשא דרשות בשפה הפרסית. הדרשות הכילו התבוננויות במשמעויות העמוקות ביותר של הקוראן והחדית' (אמירותיו ומעשיו של הנביא מוחמד[3][9]).
המכתבים – מכאתיב (مكاتيب) – אוסף נרחב של התכתבויות בין רומי ותלמידי, בני משפחתו ומכובדי הממשל. האגרות מהוות עדות להשקעה המרובה של רומי ועיסוקו הרב בניהול בית הספר, קהילתו ותלמידיו, תוך ניהול קשרים חברתיים ופוליטיים.[3]
השפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חשיבותו של רומי מרחיקה הרבה מעבר לאזור הגאוגרפי שבה הוא פעל. דוברים של השפה הפרסית באיראן, אפגניסטן וטג'יקיסטן רואים בו את אחד מהמשוררים הקלאסיים החשובים ביותר, וכהשפעה על משוררים במהלך ההיסטוריה. הייתה לו גם השפעה רבה על הספרות הטורקית. השירה שלו מהווה בסיס למוזיקה קלאסית איראנית ואפגאנית. עבור מערביים רבים, תורותיו הן ההקדמה הטובה ביותר לסופיות. המשורר הלאומי הפקיסטני, מוחמד איקבל (1877–1938) גם הושפע מיצירותיו של רומי וראה בו את מורו הרוחני. רומי אף קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טהראן.[22] גם הזמרת שכילא קיבלה השראה מיצירותיו של רומי.[23]
כתביו בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ההארה, תרגם מאנגלית גיל רון שמע, רימון-חיים אחרים, 2001.
- הדיוואן - אוסף שירי שמשי טיבריז, תרגם מפרסית אלכסנדר פייגין, הוצאת חדקרן / עולם קטן, 2005.
- שיר אחד, תרגם מאנגלית גיל רון שמע, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2007.
- ריקוד האהבה לאלוהים, אוסף מדרשותיו של רומי, הוצאת חדקרן, 2012.
- שירת רומי: שירים מהמת’נווי ופרקים בהגותו של ג’לאל אל-דין רומי, תרגום, מבוא והערות: משה מנשהוף, עריכת תרגום: יואב איתמר. הוצאת כתב, 2013.
- הפרדס, תרגום: גיל רון שמע, הוצאת חדקרן, 2022.
- הפרדס, תרגום: גיל רון שמע, הוצאת חדקרן, 2023.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דיפאק צ'ופרה, אלוהים - סיפור של התגלות, הוצאת מודן, 2013, עמ' 124–152
- זאב בן אריה, לאהוב יותר : מסע בעקבות הדרווישים המחוללים, הוצאת פראג, 2013
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביוגרפיה של ג'לאל א-דין רומי, באתר חדקרן בית השראה
- אילן חצור, הדרווישים המחוללים: נפש משתחווה לנפש, באתר מסע אחר
- פסקאות נבחרות מהמסנאווי, בתרגום לעברית
- לספריו של ג'לאל א-דין רומי הכוללים משיריו ודרשותיו, חדקרן הוצאה לאור
- המסנאווי בשלמותו בתרגום לאנגלית
- 'הדיוואן' - על השירים שכתב לשמסי טבריז, באתר nrg, אתר nrg מעריב
- ג'לאל א-דין רומי בראי ההיסטוריה - מאמר מאת יעקוב אבן יוסוף
- "מה מואר בקצה הלילה" - המשוררת טלי אוקסנברג מתרגמת את שירתו של רומי לעברית
- biography/Rumi ג'לאל א-דין רומי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'לאל א-דין רומי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ג'לאל א-דין רומי, שיר: שובה אנא. תירגם מפרסית אורי מור מלאך, באתר הארץ, 18 בינואר 2022
ג'לאל אלדין רומי (1207-1273), דף שער בספרייה הלאומית- ג'לאל א-דין רומי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- גַ'לַאל א־דִין רוּמִי, שלושה מרובעי כפירה, באתר הארץ, 10 באפריל 2024
ג'לאל א-דין רומי, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ .Bausani, A. and Ritter, H, D̲j̲alāl al-Dīn Rūmī
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ג'לאל- אדין רומי, תרגום: מפרסית: אלכסנדר פייגן, הדיוואן: מתוך אוסף שירי שמשי טבריז, ירושלים: עולם קטן, 2005, עמ' 10,17,18
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ג'לאל א-דין רומי, תרגום: מאיטלקית ומאנגלית: שירלי פינצי, אסף פרסיה, טליה חלמיש, ריקוד האהבה לאלוהים, חדקרן, 2012, עמ' 39
- ^ Annemarie Schimmel, The Triumphal Sun: A Study of the Works of Jalaloddin Rumi, Suny Press, 1993, עמ' 193
- ^ 1 2 Maulana, Jalal al-Din Rumi, תרגום: from Persian by A.J. Arberry, Mystical poems of Rumi, Chicago: University of Chicago press, 2010, עמ' 28
- ^ A.J. Arberry, Tales From the Masnavi, London: Allen and Unwin, 1961, עמ' 11
- ^ Seyed Ghahreman Safavi, Rumi’s mystical design: reading the Mathnawi, Albany: Suny Press, 2009, עמ' 1
- ^ 1 2 Lewis, Franklin D, Rumi-Past and Present, East and West: The Life, Teachings, and Poetry of Jalâl Al-Din Rumi, Oneworld Publications, 2014, עמ' 9-10
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 ג'לאל אל-דין רומי, תרגום: משה מנשהוף, שירת רומי: שירים מהמת'נווי ופרקים בהגותו של ג'לאל אל-דין רומי, תל- אביב: כתב, 2013, עמ' 18
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 זאב בן אריה, לאהוב יותר: מסע בעקבות הדרווישים המחוללים, הוצאת פראג, 2013, עמ' 55
- ^ 1 2 Maulana Jalāl al-Dīn Rūmī, תרגום: Nesreen Akhtarkhavari and Anthony A. Lee, Love is my savior, Michigan State University Press, 2016, עמ' ix
- ^ Shahram Shiva, RUMI'S UNTOLD STORY, chapter 5. Rumi & Shams: A Love Story or Personal Necessity? The Untold Story
- ^ חדקרן, ג'לאל א-דין רומי
- ^ מסע אחר, הדרווישים המחוללים: נפש משתחווה לנפש(הקישור אינו פעיל)
- ^ 1 2 3 4 5 שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה, תל אביב: מפה, 2008, עמ' 369
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 חוה לצרוס יפה, "חסידות ומיסטיקה", פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1967, עמ' 328
- ^ 1 2 3 4 יצחק יהודה גולדציהר, "הסגפנות והצופיות", הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 111
- ^ 1 2 3 4 5 6 Victor Amaro Vicente, The aesthetics of motion in musics for the Mevlana Celal ed-Din Rumi, ProQuest, 2007, עמ' 16-18, 20
- ^ 1 2 3 Anne Fremantle, "whirling darvishes", History Today, 1976, עמ' 331
- ^ 1 2 3 Shems Friedlander, Rumi and the Whirling Dervishes: Being an Account of the Sufi Order Known as the Mevlevis and Its Founder the Poet and Mystic Mevlana Jalalu'ddin Rumi, American University in Cairo Press, 2003, עמ' 91
- ^ 1 2 3 Yasin PİŞgin, "MEVLÂNÂ'NIN MESNEVİ'SİNDE İŞÂRÎ TEFSİR ÖRNEKLERİ", Electronic Turkish Studies 11.17, 2016, עמ' 570, 571
- ^ Grounded Globalism: How the U.S. South Embraces the World, P. 159
- ^ زندگیهشکیلادرسایتآفتاب Retrieved December 24, 2016