היסטוריה של אירופה

ההיסטוריה של אירופה מתחילה בהתיישבות האנושית הראשונה ביבשת אירופה ועד לימינו אלה. נהוג לחלק את ההיסטוריה של אירופה לתקופות זמן הניתנות לניהול מבחינה מחקרית. החלוקה לתקופות נעשית על פי מאפיינים בולטים.

כרונולוגיה

החלוקה המקובלת לתקופות הנה:

התקופה הפרה-היסטורית: מהופעת האדם ביבשת, לפני יותר ממיליון שנה, בתקופה הפלאוליתית התחתונה, ועד הופעתו המחודשת של הכתב ביוון העתיקה בשנת 700 לפני הספירה לערך.
העת העתיקה: מהופעתו המחודשת של הכתב ביוון העתיקה, בשנת 700 לפני הספירה ועד לנפילתה של הקיסרות הרומית המערבית בשנת 476.
ימי הביניים: מפאת אורכה, מעל ל-1,000 שנה, מחולקת תקופה זו לשלושה חלקים:
- ראשית ימי הביניים: מנפילתה של הקיסרות הרומית המערבית, בשנת 476 ועד סיום נדידת העמים, במהלך המאה האחת עשרה.
- שיא ימי הביניים: שנמשכו בין המאה האחת עשרה למאה השלוש עשרה (1000–1300).
- סוף ימי הביניים: תקופה מתפרסת על פני המאה הארבע עשרה והמאה החמש עשרה (1300–1499).
ראשית אירופה המודרנית מגילוי "העולם החדש", בשנת 1492 ועד המהפכה הצרפתית, בשנת 1789.
1789–1914 מהמהפכה הצרפתית, בשנת 1789 ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914.
1914–1991 מתחילת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914 ועד נפילת ברית המועצות, בשנת 1991.

התקופה הפרהיסטורית

ערך מורחב – פרהיסטוריה

המונומנט סטונהנג' המתוארך לשנת 2200 לפנה"ס

העדות הקדומה ביותר להגירת אדם מאפריקה לאירופה היא מאתר דמניסי שבגאורגיה, והיא כוללת מאובנים המתוארכים לגיל של 1.8 מיליון שנה לפני זמננו ומסווגים למין הומו גאורגיקוס או הומו ארקטוס, וכלי אבן מן התרבות האולדובאית. אתרים מאוחרים יותר מן התקופה הפלאוליתית התחתונה משויכים לתרבות האשלית, ומקושרים עם מיני ארקטוס והיידלברגנסיס. בכמה מאתרים אלו נמצאו עדויות לשימוש באש.

האדם הניאנדרטלי הופיע באירופה, בצורתו המובהקת, בתקופה הפלאוליתית התיכונה, לפני כ-200 אלף שנה, והוא מקושר עם הופעת התרבות המוסטרית באירופה. הוא התנהל בחברה של ציידים-לקטים והותיר שרידים ארכאולוגים וקברים במערות. האדם הניאנדרטלי נכחד לפני 45 אלף שנה עד 28 אלף שנה (אחרוני השרידים של התרבות המוסטרית נמצאו במערות בצוק גיברלטר) במקביל להגירתם של בני-אדם מן המין האנושי המודרני ליבשת. בני-אדם אלו השתמשו במגוון כלי אבן וכלי עצם משוכללים מתרבויות כמו התרבות האוריניאקית, התרבות הגרביטית והתרבות המגדלנית. מתקופה זו שרדו לראשונה יצירות אמנות פרהיסטורית כמו צלמיות ונוס וציורי קיר במערות.

נסיגת קרחוני היבשה הגדולים באזור צפון היבשת (סקנדינביה ודנמרק של ימינו), הביאה את ההתיישבות האנושית לראשונה לאזור בעקבות איילי הצפון שרעו בערבות הירוקות של דנמרק ובאזורים הדרומיים ביותר של שוודיה. באלף השביעי לפנה"ס, עם המשך נסיגת הקרחונים ועליית פני הים, המשיכו איילי הצפון לחדור צפונה ואחריהם חבורות הציידים-לקטים.

סימנים ראשונים להתיישבות קבע, לתחילתה של חקלאות וביות בעלי חיים הופיעו באירופה לראשונה באלף השביעי לפנה"ס. זוהי תחילתה של תקופת האבן החדשה, שהתפשטה אל מרכז היבשת באלף השישי לפנה"ס ולדרומה בין האלף החמישי לאלף הרביעי לפנה"ס.

התרבות הקוקוטן-טריפיליאנית בין השנים 5508–2750 לפנה"ס, הייתה התרבות הגדולה הראשונה שהופיעה באירופה ומהראשונות בעולם. התרבות פרחה באזור שבין הנהרות דניסטר ודנייפר. הקוקטני-טריפיליאן הקימו התיישבויות שבשיאן הגיעו לעד 15,000 תושבים והיו לגדולות באירופה בתקופתן.

התקופה הכלקוליתית, הידועה גם בשם תקופת הנחושת, החלה בסביבות שנת 4000 לפני הספירה. בתקופה זו החלה פלישתם של שבטים ממרכז אסיה אל תוככי היבשת והיטמעותם בשבטים המקומיים. תופעה נוספת הייתה הופעתם של מבני האבן הפרהיסטוריים שהחלו להופיע בכל רחבי היבשת^{[דרושה הבהרה]}.

העת העתיקה

ערך מורחב – העת העתיקה

בסביבות שנת 3000 לפנה"ס הופיעה המונרכיה הראשונה באזור הבלקן. שלב זה בהתפתחותה של אירופה נחשב לתחילתה של תקופת הברונזה ביבשת. התרבות המינואית באי כרתים שפרחה בין האלף השלישי לאלף השני לפני הספירה והייתה אחת הראשונות להשתמש בכתב, נחשבת למאפיינת לתקופה זו. בשיאם שלטו המינואים על חלקים נרחבים באגן המזרחי של הים התיכון. המינואים, שהיו ככל הנראה היחידים ששלטו בספנות, פיתחו את המסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון.

הסיבות להרס הפתאומי של התרבות המינואית שנויות במחלוקת, רבים חושבים כי רעידת אדמה חזקה היא שהחריבה את האי כרתים ואת התרבות המינואית במהלך המאה ה-17 לפנה"ס, אך ישנם כמה חוקרים הסבורים כי המינואים הוחרבו בידי גויי הים.

לאחר נפילת התרבות המינואית עלתה באזור התרבות המיקנית שפרחה בין המאה ה-17 לפנה"ס ועד סיום תקופת הברונזה בבלקן, בסביבות המאה ה-12 לפנה"ס. ערים מיקניות מרכזיות היו: מיקנה, אתונה, תבאי, פילוס וטירינס. שיא פריחתה של התרבות המיקנית הגיע במלחמת טרויה, אך קיימים ספקות רבים בקרב החוקרים באשר לעצם קיומה של המלחמה. הטקסטים היחידים המתעדים את קורות המלחמה הם האיליאדה והאודיסאה של הומרוס וטקסטים יוונים אחרים המהולים בסיפורי מיתולוגיה רבים, ועל כן קיים ספק האם אמת בסיפור או אגדה. אין הסבר יחיד להתמוטטותה של התרבות המיקנית, מבין ההסברים ניתן למנות את פלישתם של השבטים הדורים שהיו לאחרון השבטים ההלנים שפלשו ליוון העתיקה ונסיגתה של התרבות היוונית כולה.

על אף שאזור סקנדינביה הצטרף לתקופת הברונזה באיחור משמעותי (תחילת תקופת הברונזה בצפונה של אירופה מתוארכת לסביבות שנת 1700 לפנה"ס), אתרי חפירות בסקנדינביה מציגים שרידים של חפצים העשויים מצמר, עץ ואף יבוא ממרכז אירופה של נחושת וזהב. הסקנדינבים אימצו סמלים מתרבויות אחרות (מיקניים, פיניקים ואף ממצרים העתיקה) והשתמשו בהם כדי ליצור סגנון אמנותי משלהם. תקופת הברונזה הסתיימה בסקנדינביה רק בשנת 550 לפנה"ס.

תקופת הברזל, כתקופות אחרות באירופה, הופיעה במדורג, תחילתה באזור חופי הים האגאי בסביבות שנת 1100 לפנה"ס, משם היא התפתחה למרכז אירופה ולאיים הבריטיים במהלך המאה ה-8 לפנה"ס,^[1] סוללת את הדרך תוך כדי כך להתפתחותה של התרבות האלסטטית שהחלה מתפשטת לתוך איטליה ואף הגיעה אל חצי האי האיברי. בשנת 753 לפנה"ס נוסדה העיר רומא. לאחר כמעט 400 שנה (1100 לפנה"ס - 700 לפנה"ס לערך), הופיע מחדש הכתב באזור יוון העתיקה והסתיימה תקופת המעבר ביוון.

כאמור, בסביבות שנת 550 לפנה"ס יצאה צפון אירופה מתקופת הברונזה ונכנסה לתקופה הטרום-רומית (יחד עם חלקים מצפון גרמניה, הצפוניים לנהר הריין), תקופה זו נקראת גם "תקופת הברזל הקדומה". בניגוד לאזורים רבים באירופה אליהם חדר הכתב במדורג, צפונה ומזרחה של היבשת סובלים ממיעוט מידע עקב הופעתו המאוחרת של הכתב, האותיות הרוניות (הכתב הנורדי) הופיעו לראשונה רק במאה ה-1 לספירה ואילו הכתב הקירילי הופיע במזרחה של היבשת רק בשנת 863.

היוונים והרומאים השאירו אחריהם מורשת עשירה המשמשת כאחד הבסיסים שעליהם נשענת התרבות המערבית. תרבויות אלו פיתחו מגוון רחב של תחומים דוגמת פילוסופיה, פוליטיקה, מדע, אמנות, ספורט ואחרים.

יוון העתיקה הייתה אוסף של פוליס וחברות כפריות, שבהן התפתחה הדמוקרטיה הישירה ועקרונות כחופש הביטוי, שוויוניות וחופש הקניין. מסעות המלחמה של אלכסנדר הפיצו את התרבות היוונית עד לגדות נהר האינדוס. הרפובליקה הרומית שהתחזקה בעקבות ניצחונה על קרתגו במלחמות הפוניות, ניצלה את חולשתם של המקדונים לאחר מותו של אלכסנדר והפכה למעצמה היחידה בדרום אירופה ומרכזה ובאגן הים התיכון.

במאה הראשונה לפנה"ס, שלטו הרומאים על שטחים מצפון אפריקה ועד בריטניה, אולם הפוליטיקה הפנימית של הרפובליקה לא התאימה עוד לקיום אימפריה בסדר גודל כזה. שלטון הסנאט שעמד בבסיס הרפובליקה התערער ובשורה של מלחמות אזרחים בהן אחד השיאים היה רצח יוליוס קיסר עלה והתייצב משטר חדש – הפרינקפס, משטר של שלטון יחיד.

בתקופה המקבילה ליוון הקלאסית, במהלך המאה ה-8 לפנה"ס,^[2] החלו להתיישב שבטים סקיתים בערבות אוקראינה הדרומית של ימינו לחופי הים השחור. הסקיתים נשלטו על ידי שכבה אריסטוקרטית והיו ברובם שבטי נוודים שחיו בערבה האירואסייתית. אזורי השפעתם השתנו במשך השנים, ובשיאם הגיעו עד לקצה הצפון-מזרחי של סין. בתקופה זו היו הסקיתים הכוח השליט באזור הים השחור. שמם הלך לפניהם כקשתים רכובים מעולים והם שימשו כשכירי חרב בחלק מצבאות העולם העתיק. אף על פי שנעלמו במאה ה-1 לפנה"ס, המשיכו הביזנטים להשתמש בשם זה לתיאור שבטים ברברים ששכנו מצפונם.

טראיאנוס קיסר רומי. לקראת סוף ימיו הגיעה הקיסרות הרומית לשיא גודלה (117)

במהלך המאה ה-8 לפנה"ס פלשו שבטים קלטים לאיים הבריטיים ולאירופה, והביאו אליהם את תרבותם ואת אומנות חישול הברזל. בתקופת הברזל היו תושבי בריטניה מחולקים לשבטים קטנים שבראשם עמד ראש שבט. בריטניה נכבשה לבסוף בחלקה בידי הקיסר קלאודיוס בשנת 44 והפכה לפרובינקיה רומית.

החל באמצע המאה ה-5 לפנה"ס הצליחו מספר שבטים תראקיים להתאחד לממלכה שנשלטה בידי המלך תרס, מייסד השושלת האורדיסית, הממלכה התקיימה עד לאמצע המאה השלישית לפנה"ס. הממלכה לא איחדה את כל שטחי תראקיה וגם בשטח הנתון לשליטתה היה כוחו של השלטון המרכזי מוגבל. במאה ה-4 לפנה"ס התפצלה הממלכה לשלוש ממלכות קטנות, הממלכה המשיכה להתקיים עד המאה ה-1 לספירה, אך כוחה של השושלת האורדיסית הלך ונחלש. בתקופה זו, תקופת הזוהר ביוון העתיקה, גברה ההשפעה היוונית בקרב התראקים ושפתם נסוגה בפני היוונית. התרבות התראקית ספגה מכה עם כיבושה של תראקיה בידי פיליפוס השני מלך מוקדון אביו של אלכסנדר הגדול והתראקים אימצו את התרבות ההלניסטית במשך 150 שנות שלטון מוקדון עליהם. בשנת 279 לפנה"ס פלשו הגאלים לתראקיה ונותרו בה עד סוף המאה. תראקיה הפכה לחלק מהרפובליקה הרומית בשנת 168 לפנה"ס, אך באופן רשמי הפכה לפרובינקיה רק בשנת 46 לספירה.

במהלך המאה ה-3 לפנה"ס,^[3] החלו להגר ממרכז אסיה לאזור הרי אורל שבטים סרמטים, קרובי משפחה של הסקיתים. הללו החלו דוחקים את הסיקיתים מערבה ובסופו של דבר התיישבו בחלקים הדרומיים של רוסיה ואוקראינה של ימינו ובשיאם אף הגיעו למזרח הרי הבלקן. כמו הסקיתים, כך גם הסרמטים נדדו בשטחים נרחבים ובשיאם חלשו על שטחים מנהר הוויסלה שבפולין ונהר הדנובה ועד לים השחור והים הכספי והשטח ביניהם להרי הקווקז. בין המאות ה-3 ל-5 שימשו לוחמי הסמרטים כשכירי חרב בחיל העזר של הצבא הרומי.

בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס תחת הנהגתו של המלך רובובוסטס ששלט על אזור טרנסילבניה, עימותים עם שבטי הבאסטארנאה והרומאים בשנים 112-109 לפנה"ס ובשנת 74 לפנה"ס דלדלו את משאבי הדאקים.

תחת שלטונו של בורביסטה, מלך דאקיה (בן תקופתו של יוליוס קיסר) שארגן מחדש את הצבא, הורחבו גבולותיה של הממלכה עד לשיאה. שבטי הבאסטראנאה והדולי הוכנעו ואף כמה ערים יווניות כדוגמת אולביה ואפולוניה שעל הים השחור הכירו בסמכותו של בורביסטה. למשך זמן מה הצטיירה ממלכת דאקיה כממלכה מטילת אימה עד כדי כך שיוליוס קיסר שקל מסע צבאי נגדם, מסע שנמנע עקב הרצחו.

יוון העתיקה

ערך מורחב – יוון העתיקה

כאמור, התרבות ההלניסטית הורכבה מאוסף של פוליס, כאשר החשובות שבהם היו: אתונה, ספרטה, תבאי, קורינתוס וסירקוזה. התרבות היוונית הצטיינה בתחומים רבים, ביניהם פילוסופיה, מדע, פוליטיקה, ספורט, תיאטרון, אמנות ואחרים. אתונה, השליטה על עצמה צורת ממשל של דמוקרטיה ישירה שנוסדה בידי האציל האתונאי קלייסתנס. מעיר זו יצא סוקרטס, הנחשב לאחד המייסדים של הפילוסופיה המערבית.^[4] אפלטון, תלמידו של סוקרטס ומייסדה של האקדמיה האפלטונית, תיעד האירוע בכתביו וביסס את התאוריה הפילוסופית הייחודית שלו, הפלאטוניזם.

מושבות יווניות רבות נוסדו על חופי הים השחור, באגן המזרחי של הים התיכון, באסיה הקטנה, סיציליה ובדרום איטליה באזור שכונה יוון הגדולה. במהלך המאה ה-5 לפנה"ס נוצרה התנגשות בין הערים היווניות לבין האימפריה הפרסית המתפשטת מערבה, התנגשות שתחילתה במרד האיוני והמשכה במלחמת פרס–יוון, עת נאלצו הערים היווניות להקים ברית שבלמה את הפלישה הפרסית ליוון בקרב פלטאיה בשנת 479 לפנה"ס, ובהמשך הדפה את הפרסים מאדמת אירופה כליל.

חלק מערי יוון יסדו את הליגה האטית-דלית כדי להמשיך ולהילחם בפרסים. מעת שהפרסים נהדפו מיוון נוצרו חילוקי דעות בין ערים שונות לגבי ההכרח שבהמשך המלחמה. מעשיה של אתונה כמנהיגת הליגה הוביל לסכסוך עם הליגה הפלופונסית הוותיקה שבראשה עמדה ספרטה. בין שתי הליגות פרצה המלחמה הפלופונסית על הנהגתה של יוון, שבסופה נצחה הליגה הפלופונסית.

המלחמות הרבות בין ערי המדינה היווניות הפכו אותן לטרף קל בעבור פיליפוס השני ממוקדון, שאיחד את כל ערי המדינה היווניות. מסעות המלחמה של בנו אלכסנדר הגדול, הפיצו את התרבות היוונית לפרס, מצרים והודו, אך גם שאבו מתרבויות אלה ידע ופתחו תקופה טכנולוגית חדשה, הידועה כהלניזם. אלכסנדר מת בשנת 323 לפנה"ס ולא השאיר אחריו יורש והאימפריה האדירה שכבש התפרקה במהרה.

עלייתה של רומא

ערך מורחב – רומא העתיקה

חלק גדול מהמלומדות היוונית נטמע בתוכה של המדינה הרומאית הצעירה בשעה שהיא החלה לצאת מגבולות חצי האי האפניני. המכשול היחיד בדרכה של רומא הגיע מכיוונה של המושבה הפיניקית קרתגו, תבוסתה של האחרונה במלחמות הפוניות (המאה ה-3 לפנה"ס והשנייה לפנה"ס) יחד עם כיבוש המזרח ההלניסטי במהלך המאה ה-2 לפנה"ס סימן את תחילתה של ההגמוניה הרומית במרחב הים התיכון.

רומא, שבתחילת דרכה נשלטה בידי מלכים, הפכה לרפובליקה אוליגרכית, ובסופו של דבר לקיסרות בשלהי המאה ה-1 לפנה"ס, תחת שלטונו של אוגוסטוס ויורשיו האוטוריטרים. שלטונה של הקיסרות הרומית היה בים התיכון ובכל המדינות שלחופיו ובדרום ומערב אירופה. את גבולה הצפוני סימנו נהרות הריין והדנובה.

תחת שלטונו של הקיסר טראיאנוס במאה ה-2, הגיעה הקיסרות לשיא התפשטותה, שלטה על שטח בגודל של כמעט 6 מיליון קמ"ר,^[5] כולל חלקים בבריטניה, רומניה ומסופוטמיה. הקיסרות נהנתה משלום בית, גבולות יציבים וממשל מרכזי יעיל, אך במהלך המאה ה-3 ערערו סדרה של מלחמות אזרחים, מגפות ופגעים אחרים את הכלכלה ואת החוסן החברתי. במאה ה-4, הצליחו הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס להאט את ההידרדרות על ידי חלוקתה של הקיסרות לשתיים, מזרחית ומערבית. בעוד דיוקלטיאנוס רדף קשות את הנצרות, קונסטנטינוס הכריז באופן רשמי על סיום הרדיפות בצו מילאנו בשנת 313, וכך הציב את הבסיס לקבלת הנצרות כדת הרשמית בקיסרות.

שלהי העת העתיקה והתמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית

ערך מורחב – שלהי העת העתיקה

כאשר כבש מחדש הקיסר קונסטנטינוס את רומא תחת דגל הצלב בשנת 312, הוא הוציא את צו מילאנו (313), שהפך את הנצרות לדת חוקית בקיסרות. בנוסף, העתיק קונסטנטינוס באופן רשמי את בירתה של הקיסרות מרומא אל העיר היוונית ביזנטיון, שאת שמה שינה לקונסטנטינופול ("עירו של קונסטנטינוס"). הקיסר תאודוסיוס הראשון, הפך בשנת 380 את הנצרות לדת הרשמית בקיסרות ובשנת 393 הכריז עליה כדת המותרת היחידה בקיסרות. הוא היה האחרון שאיחד את שני חלקי הקיסרות ועם מותו בשנת 395 היא חולקה שוב לשניים, הקיסרות הרומית המערבית שמרכזה ברוונה, והקיסרות הרומית המזרחית (שבשלב מאוחר יותר יתייחסו אליה ההיסטוריונים כקיסרות הביזנטית) שמרכזה בקונסטנטינופול.

הקיסרות הרומית המערבית הותקפה שוב ושוב בידי שבטים גרמאניים בוזזים, לבסוף בשנת 476 נפלה הקיסרות לאחר שהקיסר האחרון רומולוס אוגוסטולוס הודח בידי המנהיג הגרמאני אודואקר. ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון טען בחיבורו המפורסם שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית משנת 1776 כי הרומאים הפכו למנוונים ואיבדו את מעלותיהם האזרחיות. גיבון טען עוד כי אימוצה של הדת הנוצרית על ידי הרומאים הייתה מאמונה כי ישנם חיים טובים יותר לאחר המוות, ומכיוון שכך הפכו לעצלנים ושווי נפש להתמוטטות סביבם.

נדידת העמים

בשלהי העת העתיקה התרחשה נדידת העמים הגדולה. היא החלה בשנת 374 עם פלישותיהם של ההונים, עם טורקי מאסיה. ההונים פלשו למרכז אירופה ולאחר מכן, בראשותו של אטילה ערכו פשיטות קשות על האימפריה הרומית. הרומאים הצליחו לבלום את ההונים, אך מבול של פלישות מצד העמים הגרמאנים ריסק לחלוטין את המבנה הרעוע של האימפריה שנחלשה עוד בתקופות הקודמות. הקיסרות הרומית המזרחית שעמדה בפני פלישות הגותים הצליחה לשמור על שלמותה, אך הקיסרות הרומית המערבית שעמים רבים יותר, בהם ויזיגותים, פרנקים ונדלים וסקסים פלשו לתוכה קרסה תחת הנטל. שטחים רבים נעקרו ממנה ובהן ונוסדו ממלכות ברבריות עצמאיות.

הממלכה הוויזיגותית נוסדה בחצי האי האיברי והצליחה להחזיק מעמד מאות שנים עד הפלישה המוסלמית והיא היסוד לספרד המודרנית. הפרנקים יסדו מדינה גדולה בצרפת ובגרמניה שעתידה להתפתח לאימפריה הרומית הקדושה בימי הביניים. מהאימפריה הפרנקית נוצרו מדינות מערב אירופיות רבות, אך צרפת היא המזוהה יותר מכל עם הפרנקים. אוסטרוגותים ייסדו ממלכה באיטליה במאה ה-5, אך היא לא האריכה ימים ונפלה פחות ממאה שנים לאחר יסודה לפלישה ביזנטית במאה ה-6. הממלכה הוונדלית שנוסדה בצפון אפריקה גם כן לא האריכה ימים ונכבשה על ידי הביזנטים. הסקסים הקימו מספר ממלכות בבריטניה ואלה התמודדו בהצלחה משתנה עם הפלישות הוויקינגיות עד שבאמצע המאה ה-11 נכבשו סופית על ידי הנורמנים, צאצאי הוויקינגים שהתיישבו בצפון מערב צרפת.

העמים הסלאביים

השטח בו התפתחו העמים הסלאבים הקדומים תחום על ידי נהרות אודר, דנובה ודנייפר. במסמכים ביזנטיים הסלאבים מוזכרים החל מהמאה ה-6 בשם אנטים וסקלבים. במקורות ביזנטים הוזכרו מלחמות עם העמים הסלאבים וגם גיוס בהיקף משמעותי של חיילים סלאבים לצבא ביזנטי. בלחץ האווארים חלק מהסלאבים נדדו מערבה לכיוון בולגריה ויוגוסלביה של היום. אמנם, הסלאבים היו גם בעלי ברית של האווארים נגד האימפריה הביזנטית ובכרוניקות הוזכר מצור משותף על קונסטנטינופול. בשנת 681 הוקמה הממלכה הבולגרית הראשונה על ידי אספרוך וחלק משמעותי של אוכלוסיית הממלכה היו סלאבים.

במהלך המאה ה-8 הסלאבים התפשטו בכל השטחים בין הדנובה ועד לים הבלטי, הדבר היה בסיס להסדרת דרך מסחרית מצפון אירופה לאימפריה הביזנטית והקמת רוס של קייב בהמשך.

ימי הביניים

ערך מורחב – ימי הביניים

ימי הביניים מתוארכים בדרך כלל משנת נפילתה של הקיסרות הרומית המערבית (476) ועד תחילת התקופה המודרנית במהלך המאה ה-16, את נקודת הציון לסיומם של ימי הביניים מציינים בעלייתן של מדינות הלאום, התפצלותה של הכנסייה הנוצרית על ידי הרפורמציה הפרוטסטנטית, עלייתו של ההומניזם והרנסאנס באיטליה ותחילתה של ההתפשטות האירופית אל מעבר לים שאיפשרה את תאוריית החילוף הקולומביאני,^[6] הטוענת כי מסעותיו של קולומבוס היוו את אות הפתיחה לחילוף צמחים, בעלי חיים, מזונות, אוכלוסייה (כולל עבדים), רעיונות ואף מחלות זיהומיות.

במהלך ימי הביניים החל תהליך של עיור בעיקר בצפון אירופה ובמערבה של היבשת. מדינות מודרניות רבות חבות את מקורותיהן לתהליכים שהחלו והתרחשו בימי הביניים. הגבולות המדיניים של אירופה הם, במובנים רבים, תוצאה של הישגים צבאיים ומדיניים שהתרחשו בתקופה סוערת ורוגשת זו.

ראשית ימי הביניים

ערך מורחב – ראשית ימי הביניים

ראשית ימי הביניים מתוארכת, בדרך כלל, לנפילתה של הקיסרות הרומית המערבית בשנת 476, וסיומה מתוארך לאמצע המאה ה-11. אין אירוע אחד היכול לסמן את סיומה של תקופה זו, אך יסודה של הקיסרות הרומית הקדושה והכתרתו של אוטו הראשון בשנת 962, פילוג הכנסייה הנוצרית בין הכנסייה האורתודוקסית המזרחית לבין הכנסייה הרומית-קתולית המערבית בשנת 1054, והכיבוש הנורמני של אנגליה בשנת 1066, מהווים שלוש נקודות ציון המסיימות תקופה זו לפי דעתם של רוב ההיסטוריונים. עם תחילת ימי הביניים התרחש מה שמכונה בפי היסטוריונים כ"תקופת החושך", המתייחסת להידרדרות התרבותית וההתמוטטות החברתית שהתרחשה במערבה של אירופה מנפילתה של הקיסרות הרומית המערבית ועד הרנסאנס הקרולינגי שהחל עם עלייתה של האימפריה הפרנקית בתחילת המאה ה-9 והתאוששותה של הלמידה.^[7]^[8]

אירופה עדיין נשארה מאחור בהשוואה לכוח העולה של העולם המוסלמי על רשת דרכי המסחר המפותחת שלו, או הודו שנמצאה תחת תקופת הזהב של ממלכת גופטה וסין, שבאותן הזמן הייתה האימפריה המאוכלסת ביותר בעולם תחת שושלת סונג. עם סופו של האלף הראשון מנתה אוכלוסיית העיר קונסטנטינופול כ-500,000 תושבים, לעומתה העיר רומא מנתה רק 35,000 תושבים ופריז כ-20,000 בלבד. העולם המוסלמי שלט על יותר מתריסר ערים גדולות כמו קורדובה, הגדולה בערי מערב אירופה עם 450,000 תושבים ובגדאד עם מעל 500,000^[9] תושבים במרכז אסיה לפי הערכות.

שחר ביזנטי

ערך מורחב – הקיסרות הביזנטית

היסטוריונים רבים מחשיבים את הקיסר קונסטנטינוס (שלט בין השנים: 306–337), לשליט הראשון של הקיסרות הביזנטית. היסטוריונים אחרים מתארכים את תאריך תחילתה של הקיסרות הביזנטית בזמן שלטונו של תאודוסיוס הראשון (379–395) והחלפתה הרשמית של הדת הפוליתאיסטית הרומית בדת הנוצרית, או עם מותו של תאודיסיוס בשנת 395 ופיצולה הסופי של הקיסרות הרומית למערב ומזרח.

הקיסרות, שנחשבה בימי הביניים לממשיכתה של הקיסרות הרומית, שמרה על המסורת הרומית-הלניסטית,^[10] אך בעקבות השתלטותה של השפה היוונית והפיכתה לשפה המדוברת בקיסרות, נודעה הקיסרות בקרב אנשי התקופה כקיסרות של היוונים,^[11]^[12] בקרב העולם המוסלמי היא הייתה ידועה בעיקר בשם רומא,^[13] בפי תושביה נקראה הקיסרות בשם "רומאנה" ולעצמם "רומאנים".^[14]

במשך אלף שנות קיומה נשארה הקיסרות הביזנטית אחד הכוחות הכלכליים, התרבותיים והצבאיים החזקים ביותר באירופה. למרות מפלות והפסדים טריטוריאליים, במיוחד בעת הפלישות המוסלמיות. לשיא התפשטותה הגיעה הקיסרות במאה ה-6, בימיו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. פעולותיו של יוסטיניאנוס לא נשארו מוגבלות רק לתחום הצבאי. הוא הורה על יצירת שלושה קובצי חקיקה, רוב הידע הקיים על המשפט הרומי מגיע מקבצים אלה. הקודקס הראשון מכיל קובץ של חוקים מזמנו של הקיסר אדריאנוס ועד ימיו של יוסטיניאנוס והוא פורסם בשנת 529, הקודקס השני, והחשוב בין השלושה, מכיל את תמצית כתבי המשפטנים הקלאסיים, דעותיהם של המשפטנים קיבלו תוקף של חוק. הקובץ השלישי הוא אוסף מקורות למשפטנים מתחילים. בימי הביניים קבצים אלה וכמה אחרים שנוספו אליהם אוחדו ונקראו בשם "גוף החקיקה האזרחית", קובץ זה הפך לאחד החשובים בתולדות מדע המשפט והחשיבה המשפטית, והוא עדיין מהווה את הבסיס למשפט האזרחי במדינות מודרניות רבות.

במהלך שלטונו של יוסטיניאנוס סבלה הקיסרות מהתפרצות מגפה קשה של דבר ומכאן שמה "המגפה של יוסטיניאנוס". בין השנים 541–542 פגעה המגפה בעיר קונסטנטינופול ולפי עדויות גבתה את חייהם של כ-5,000 תושבים מדי יום.^[15] השפעתה החברתית והתרבותית הייתה דומה למגפת המוות השחור שהשתוללה באירופה במאה ה-14, המגפה התפשטה בכל רחבי העולם והופיעה לסירוגין מידי דור ודור במקומות שונים. חוקרים סבורים כי עד שנת 750 גבתה המגפה כ-100 מיליון קורבנות בכל רחבי העולם. כמה היסטוריונים טוענים כי יבשת אירופה איבדה 50%–60% מאוכלוסייתה בין השנים 541–700.^[16] וייתכן כי היא תרמה להצלחתם המהירה של המוסלמים^[17] במהלך המאה ה-7 ואובדן השטחים של הקיסרות כגון מצרים, ארץ ישראל, סוריה ואף חלקים מאסיה הקטנה.

בשנים 674–677 הטילו המוסלמים מצור על קונסטנטינופול ובשנת 717 הטילו מצור נוסף, בשני המקרים הצליחו הביזנטים להחזיק מעמד בעזרת יתרונם הטכנולוגי.

הפלישות הוויקינגיות

בין השנים 773–1066 פשטו לוחמים וסוחרים ויקינגים, שהגיעו מאזור סקנדינביה, על חלקים רבים מאירופה. הם נודעו בעיקר בזכות היכולות הימיות שלהם ובפרט כלי השיט המתקדמים. תחילה הפשיטות היו קצרות וכללו בעיקר ביזה ולעיתים גם טבח באוכלוסיות המקומיות והחרבת כפרים שלמים באזור בריטניה. עם הזמן הם גם החלו להתיישב במקומות אותם כבשו ולנהל שם קשרי מסחר ועבודה.

לפלישות היו מספר סיבות, וביניהן עוני של ארץ מוצאם, פיצוץ אוכלוסין וחיכוכים פנימיים. הפולשים הגיעו ברובם משלושה מחוזות עיקריים, נורווגיה, שוודיה ודנמרק. הוויקינגים הנורווגים הפליגו מערבה אל עבר איסלנד, גרינלנד ואף לאמריקה הצפונית; השוודים (ורנגים) הפליגו דרך הים הבאלטי אל עבר ארצות אירופה המזרחיות, ואחר כך גם לעבר הים השחור ועד לקיסרות הביזנטית. הדנים (נורמנים) כבשו את חלקה הצפוני של צרפת הידוע כיום בשם נורמנדי, ממנו התפשטו גם לאיטליה ובמאה ה-11 ניסו גם לכבוש את אנגליה.

על אף שמרבית פרסומם נבע מהיותם לוחמים, הוויקינגים נודעו גם כסוחרים, חוקרי יבשות ומתיישבים. הם קיימו קשרי מסחר ענפים עם הביזנטים בקונסטנטינופול, היו הראשונים להתיישב במה שהיא כיום בירת אירלנד – דבלין, והיו המקור לשגשוגה הכלכלי של יורק ולהפיכתה לאחד ממרכזי הסחר החשובים באנגליה. לקראת סוף המאה ה-11 דעך שלטון הוויקינגים, ולאחר כמה תבוסות בקרבות מכריעים, חדלו הפלישות כליל. בנוסף, המתיישבים הסקנדינבים נטמעו באוכלוסייה המקומית, מה שהתבטא גם בקבלת הנצרות וזניחת אמונותיהם הפגניות.

השפעתם של הוויקינגים על אירופה הייתה ניכרת; באירופה המזרחית הם החישו את התהוותן של מדינות סלאביות, ובייחוד זו של רוסיה (על פי הכרוניקה הרוסית הראשונה, המייסד של אחת מהשושלות החשובות במדינה, רוריק, היה ורנגי), ובמערב אירופה, הם האיצו באופן עקיף את תהליך הפיאודליזציה.

פאודליזם מערב אירופי

במערבה של אירופה החל להופיע מבנה חברתי חדש בוואקום השלטוני אותו השאירה אחריה התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית. עשירית מהכנסותיה שילמה האוכלוסייה לכנסייה ושליש לאציל, הבעלים של האדמה, לאציל בתורו היו חובות לנסיך האזור. המס ששולם שימש את השליטים כדי לממן את פעולות המדינה. זאת הייתה המערכת הפאודלית שבה צמחו נסיכים ומלכים חדשים, ראשון השליטים החשובים שצמח באירופה שלאחר נפילת האימפריה הרומית היה קארל הגדול מלך הפרנקים ששלט בשנים 768–814. בשנת 800 לאחר סדרה של כיבושים, הוכתר קארל לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) בידי האפיפיור לאו השלישי ועקב כך נחשב גם כקיסר הראשון של הקיסרות הרומית הקדושה, על אף שזו הוקמה באופן רשמי רק לאחר מותו. בעקבות כיבושיו הרבים השתרעה ממלכתו על פני רובה של מערב אירופה. נשענת על השיטה הפאודלית הייתה קיסרות רומי הקדושה אסופה של נסיכויות שבסדרה ארוכה של הסכמים ובריתות הגישו סיוע לקיסר בעת הצורך.

במזרח אירופה ובבלקן החלו לעלות כוחות חדשים, השבטים הסלאביים שהתפשטו בכל מזרחה של אירופה בזמן נדידת העמים הראשונה החלו יוצאים מתקופת החשכה ומצמצמים פערים עם מערב אירופה. הראשונים להתגבש לכלל אומה היו הסלאבים הדרומיים שישבו באזור הבלקן, בולגריה נוסדה בשנת 681 והפכה למדינה הסלאבית הראשונה בבלקן. האימפריה הבולגרית הראשונה התחזקה והייתה ליריבה העיקרית של הקיסרות הביזנטית. החל מהמאה ה-9 נחשבה מדינה זו למרכז התרבותי של העמים הסלאביים. הכתב הקירילי הופיע לראשונה ב-863, ומעט אחר כך נוסדה המדינה הסלאבית המזרחית הראשונה, רוס של קייב התארוך המשוער הוא בשנת 880. רוס של קייב נוסדה בידי סוחרים סקנדינבים (ורנגים) שנקראו "רוס" והתרכזו בעיר קייב. רוס של קייב התגלגלה לשלוש המדינות הסלאביות המזרחיות מודרניות, אוקראינה שבירתה קייב, רוסיה שבירתה מוסקבה ובלארוס שבירתה מינסק.

שלטונו של ולדימיר הראשון (980–1015) ובנו יארוסלאב הראשון (1019–1054) נחשבים לתור הזהב של רוס של קייב, בתקופתם קיבלה המדינה את האמונה הנוצרית. חלק מהחוקרים סבורים כי המנהיגים הראשונים של הרוס של קייב היו סקנדינבים או ממוצא סקנדינבי והם שלטו על נתיניהם הסלאביים שהיוו את רובה של האוכלוסייה.^[18] הסקנדינבים נשארו בשלטון על העמים האלה לפחות עד לאמצע המאה ה-11^[19].

במאה ה-9 נוסדה ממלכת מוראביה הגדולה (בשטחיה של צ'כיה וסלובקיה של ימינו) שלא הצליחה לשרוד ונעלמה כבר בתחילת המאה ה-10. בסוף המאה ה-9 הגיעו עשרת שבטי המדיארים לאזור הונגריה המודרנית והתיישבו שם. במשך כמה עשרות שנים הטילו המדיארים את אימתם על חלקים נרחבים מיבשת אירופה, מהים הבלטי שבצפון ועד למצר קורינתוס שביוון בדרום ועד לחצי האי האיברי שבדרום מערב. בשנת 955 התאחדו נגדם כמה שליטים אירופאים בהנהגתו של אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה והביסו אותם בקרב לכפלד. לאחר קרב זה ביססו המדיארים ממלכה על אדמת הונגריה ששמרה על ההסדר הפאודלי וקיבלה עליה את האמונה הנוצרית.

בשנת 711 פלשו המורים המוסלמים המורכבים רובם ככולם משבטים ברברים ומעט ערבים בפיקודו של טארק בן זיאד. בסוף אפריל הם נחתו בגיברלטר והחלו לעשות את דרכם צפונה. שנה לאחר מכן הצטרפו אליהם כוחות נוספים. במהלך שמונה שנות מלחמה כבשו המורים כמעט את כל חצי האי האיברי מידי הוויזיגותים. טריטוריה זו נקראה בפי המוסלמים אל-אנדלוס. ניסיון נוסף להעמיק את הפלישה ליבשת נעשה כאשר כוחות מוסלמים המשיכו להתקדם צפונה בחצי האי האיברי וחצו את הפירינאים, אך בקרב טור הובסו המוסלמים בידי הפרנקים שהונהגו על ידי קרל מרטל בשנת 732. השפעתם של המוסלמים תרבותית וטכנולוגית על האזורים אותם כבשו ניכרת עד ימינו אלה.

העיר רומא שעם ראשית ימי הביניים נכבשה וירדה מגדולתה, לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, איבדה את רוב אוכלוסייתה שבשיאה בתחילת המאה ה-1 מנתה כמיליון תושבים^[20] מנתה כעת כ-35,000 בלבד. אך למרות זאת, נשארה רומא מרכז ללימוד ולתרבות, תחת הדרכתה של הכנסייה הקתולית.

רוס של קייב והתפשטות הנצרות במזרח אירופה

ערך מורחב – רוס של קייב

רוס של קייב, המדינה הרוסית הראשונה התגבשה לקראת שנת 880 והתקיימה עד למחצית המאה ה-13. היא הוקמה על ידי סוחרים ממוצא סקנדינבי ממשפחת רוריק ובירתה הייתה קייב. בסוף המאה ה-9 - המחצית הראשונה של המאה ה-10, בתקופת שלטונם של ולדימיר הראשון ויארוסלבאב הראשון, הגיעה רוס של קייב לשיא פריחתה. בתקופה זו היא קיבלה את הנצרות ופורסם קובץ חוקים מסודר. המדינה הייתה משולבת היטב במרקם האירופי וקיימה קשרים דתיים הדוקים עם האימפריה הביזנטית. כמו כן, התקיימו קשרי מסחר, תרבות וקשרי נשואים עם האצולה המערב אירופית. לקראת המאה ה-13 מרכז הכובד עבר בהדרגה מהשלטון המרכזי לנסיכויות רוסיות בצפון ובעיקר לנסיכות ולדימיר. רוס של קייב התפרקה סופית בעקבות פלישת המונגולים באמצע המאה ה-13.

התפשטות הנצרות למזרח אירופה התרחשה בשני צירים עיקריים: מהאימפריה הביזנטית האורתודוקסית ומהאימפריה הרומית הקדושה הקתולית. בשנת 862 מלך מוראביה פנה לקיסר האימפריה הביזנטית, מיכאל השלישי בבקשה לשלוח לו כמרים נוצרים. הקיסר בחר שני אחים קירילוס ומתודיוס לביצוע המשימה. כתוצאה מפעילותם, מוראביה, בולגריה וסרביה קבלו את הנצרות אורתודוקסית. כמו כן, הפיצו הכמרים באזורים האלה גם את האלפבית הקירילי המבוסס על האלפבית היווני שהיה מקובל באימפריה הביזנטית. לאחר הצלחה זו, במהלך המאה ה-10 נמשכו מאמצים לנצר גם את הרוסים. פעילות זו הסתיימה רשמית בשנת 989 בתקופת שלטון ולדימיר הראשון, נסיך קייב, עת קיבלה רוס של קייב את הנצרות.

בהשפעת האימפריה הרומית הקדושה, מלך פולין מיישקו הראשון התנצר בשנת 966. במהלך סוף המאה ה-9 הנצרות האורתודוקסית החלה להתפשט גם בהונגריה. ואכן, מייסד המדינה ההונגרית, אישטוון הראשון המיר את דתו ואת המדינה כולה לנצרות קתולית.

במהלך המאה ה-12 והמאה ה-13 מלכי דנמרק, שוודיה ואבירים גרמנים החלו במהלך מסעי הצלב הצפוניים. כתוצאה מכך התנצרו עמים לאורך הים הבלטי למעט ליטא. תהליך התנצרות בליטא היה ארוך. בשנת 1250 הנסיך הגדול של ליטא מינדאוגס התנצר על ידי כמרים קתולים. אומנם יורשיו לא היו נוצרים ונושא זה היה כלי דיפלומטי בידיהם במאבקי כוח מול המדינות השכנות. במהלך המאה ה-14 שלטה ליטא על שטחים רבים שהיו שייכים בעבר לרוס של קייב ותושביהם היו נוצרים אורתודוקסים. בסופו של דבר ליטא קבלה על עצמה נצרות קתולית במסגרת התקרבות לפולין בשנת 1385.

שיא ימי הביניים

ימי הביניים הגיעו לשיאם באמצע המאה ה-11. תקופה זו נמשכה עד סוף המאה ה-13 והתאפיינה בעלייה תלולה במספר התושבים ביבשת, שינויים מדיניים וחברתיים גדולים. בראשית המאה ה-11 שככו הפלישות התכופות לאירופה המערבית והבוזזים התיישבו והתנצרו. הפלישה האחרונה שהייתה במאה ה-13 ונעשתה על ידי המונגולים פגעה בעיקר במזרחה ובמרכזה של היבשת ולא הגיעה למערבה. שקט זה, יחד עם גורמים נוספים איפשר את הפריחה האירופית בתקופה זו. על אף שהפלישה המונגולית לא הורגשה כמעט במערב אירופה, היא החריבה את המדינות המזרח אירופיות שלא השתחררו מהעול המונגולי עד המאה ה-15.

במאה ה-11, החלה האוכלוסייה צפונית להרי האלפים להתיישב בקרקעות חדשות, לברא יערות ולייבש ביצות. תהליך זה מוכר כיום בשם "הניקיון הגדול". תנופת ההתיישבות המערב אירופית התאפיינה גם בפלישות רבות למזרח היבשת לשם כיבוש שטחים וניצור עמים פוליתאיסטים.

קתדרלת שארטר (1194–1260) – מופת של אדריכלות גותית בשיאה (High Gothic)

בתקופה זו נוצרו זרמים פילוסופיים חדשים. האדריכלות הגותית החליפה את האדריכלות הרומנסקית הכבדה. כמו כן, פרחו בתקופה זו ממלכות רבות במערבה של היבשת ובמזרחה וערי המדינה האיטלקיות הגיעו לשיא כוחן. גילוין מחדש של עבודותיו של אריסטו ופילוסופים יוונים עתיקים נוספים, הובילו את תומאס אקווינס ואינטלקטואלים אחרים לפתח את פילוסופיית הסכולסטיקה.

שינויים נוספים ביבשת התרחשו עם חלוקתו מחדש של הכוח באירופה. ויליאם הראשון דוכס נורמנדי פלש לאנגליה בשנת 1066. הכיבוש הנורמני היה אירוע רב חשיבות בהיסטוריה של אנגליה, הכיבוש קרב את אנגליה אל היבשת האירופית עם הכרתה של האריסטוקרטיה הנורמנית, דבר שהקטין את ההשפעה הסקנדינבית על האי. ואילו במזרחה של יבשת התפרקה רוס של קייב לעשרות נסיכויות גדולות וקטנות. כוחן של הנסיכויות המסוכסכות לא עמד להן נגד הפלישה המונגולית שהתרחשה במאה ה-13 והן נכבשו לתקופה ארוכה.

פילוג הכנסייה הנוצרית בין הכנסיות הנוצריות המזרחיות למערביות הוצת בשנת 1054 בידי האפיפיור לאו התשיעי, שעמד על דעתו לקבל את הסמכות על שלוש מחמש הערים שהרכיבו את הפנטארכיה בעולם העתיק, אנטיוכיה, ירושלים ואלכסנדריה. מאז אמצע המאה ה-8, הצטמקו גבולותיה של הקיסרות הביזנטית נוכח התפשטותם של המוסלמים. אנטיוכיה שנלקחה בכוח הזרוע חזרה לחיקה של הקיסרות בשנת 1045. עליית כוחם של יורשי הקיסרות הרומית במערבה של אירופה, הביאה לתביעה על הזכויות והחובות של שני המושבים שאבדו, באפריקה (אלכסנדריה) ובאסיה (ירושלים).

מסעות הצלב הם סדרה של מסעות מלחמה שהתנהלו בהנהגתה ובתמיכתה של הכנסייה הקתולית, כמעט כל הממלכות הקתוליות השתתפו במסעי הצלב, אך מרבית המשתתפים באו מצרפת ומהקיסרות הרומית הקדושה. מסעות הצלב הראשונים כוונו להחזרת השליטה הנוצרית על ארץ הקודש והתנהלו לאורך תקופה של כמעט 200 שנה, בין השנים 1095–1291. בסדרה של מסעי הצלב הצפוניים ביססו הפאודלים המערב אירופיים מספר ישויות מדיניות בצפון מזרחה של היבשת ואילו בדרום מערבה יצאו מספר מסעי צלב נגד הכיבוש המורי בחצי האי האיברי. מסעי הצלב נמשכו עד המאה ה-16 וכוונו גם נגד ההוסיטים, פולשים מונגולים וטורקים. לפעמים נוצלו מסעי הצלב לשם ישוב מחלוקת פנימית כמו שקרה בעת מסע הצלב האלביגנזי.

למסעות הצלב היו השגים מרחיקי לכת בכלכלה, מדיניות והשפעות חברתיות, שכמה מהם החזיקו עד זמננו. בגלל העימותים בין הממלכות הנוצריות והכוחות המדיניים השונים, חלק ממסעות הצלב סטו ממטרתם המקורית, כמו מסע הצלב הרביעי ששיאו היה ביזתה של קונסטנטינופול. בסופו של דבר ההישגים הטריטוריאליים של מסעי הצלב השונים לא החזיקו מעמד ומדינות אלה התפרקו או נכבשו. יוצאת מהכלל היא ספרד שבה תנועת הרקונקיסטה החזירה את השליטה הנוצרית בכל חצי האי האיברי.

ההגמוניה של הכנסייה הקתולית באירופה פתחה את הדלת להשלטת השקפת עולמה הדתית על היבשת. לצורך כך הוקמה האינקוויזיציה שהחלה את פועלה במאה ה-12. האינקוויזיטורים תרו ברחבי היבשת ורדפו כופרים ונוצרים שהטיפו לעבודת האל בצורה שונה מההטפה הקתולית. השלטון החילוני שיתף פעולה עם מעשים אלה ואוטו דה פה היה למחזה נפוץ למדי ביבשת. מלבד רדיפת הכופרים והמינות הנוצרית, רדפה האינקוויזציה גם את היהודים. משפטי ראווה גדולים נערכו ברחבי היבשת ולעיתים הסתיימו אלה בהוצאות להורג. האינקוויזיציה המשיכה את קיומה בצורות שונות עד המאה ה-19, עת בוטלו שרידיה האחרונים בספרד על ידי נפוליון.

מלבד רדיפות ממוסדות של הכנסייה על ידי האינקוויזיציה נערכו פוגרומים רבים נגד יהודים. חלקם נערכו על ידי המוני העם כחלק מהשתתפותם במסעי הצלב. גזירות תתנ"ו הן אחת הדוגמאות הבולטות לאירועים אלה. הרדיפה נעשתה מטעמים אנטישמיים מובהקים. לפעמים, שלטונות המדינה שיתפו פעולה עם הפורעים ואף גירשו כליל את היהודים מארצם.

פלישת המונגולים לאירופה

הפלישה המונגולית הראשונה למזרחה של אירופה התרחשה בשנת 1223. כוחות ג'ינגיס חאן קבלו פקודה לנוע לכיוון קייב ובקרב על נהר קלקה בשנת 1223 הובסו הרוסים, אך המונגולים חזרו כלעומת שבאו.

בשנת 1237 המונגולים החלו במערכה חדשה, הפעם עם כוונות ברורות להשתלט על השטח הכבוש. במהלך מספר שנים כל הנסיכויות הרוסיות נכבשו וזאת למרות ההתנגדות העזה. העיר ולדימיר נהרסה ולא שבה למעמדה הבכיר לעולם. קייב נכבשה בשנת 1242. התוצאה העיקרית של הפלישה הייתה התפרקות סופית של רוס של קייב.

המונגולים לא שלטו במישרין ברוסים, אלא מינו שליטי בובה רוסים מקרב משפחות הנסיכים ששלטו לפני הכיבוש ברוסיה. נסיכים אלה הגיעו לחאן אורדת הזהב לקבלת אישור לתפקיד הנסיך. עד המאה ה-14 נסיך ולדימיר היה אחראי להעברת מיסים שנתיים לחאן מכל הנסיכויות הרוסיות. בקרב קוליקובו הכוחות הרוסים בהנהגת דמיטרי דונסקוי, נסיכי מוסקבה הצליחו להביס את הכוחות של אורדת הזהב והבכורה עברה באופן סופי למוסקבה. תהליך שחרור הנסיכויות הרוסיות משליטת אורדת הזהב היה ארוך והסתיים רק בשנת 1480 לאחר ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה.

גם מרכזה של אירופה סבלה מפלישות מונגוליות. פלישות המונגולים לפולין התרחשו ב-3 גלים – בשנת 1241 במסגרת המשך של המערכה נגד רוס של קייב, בשנים 1259–1260 ובשנים 1287–1288. על אף שחלק גדול מערי פולין, כולל קרקוב נכבשו המונגולים לא הצליחו להשתלט על המדינה ופולין שמרה על העצמאות.

בשנת 1241 המונגולים המשיכו גם להונגריה ולקרואטיה. מבחינת המונגולים המערכה הצבאית הייתה מוצלחת מאוד. הם כבשו רוב ערי הונגריה והגיעו עד לים האדריאטי. אומנם מסיבות שונות הם חזרו מזרחה. פלישות מאוחרות יותר, במהלך סוף של המאה ה-13 היו מוצלחות הרבה פחות והצבא המונגולי ספג תבוסות בפולין ובהונגריה.

שלהי ימי הביניים

בתחילת המאה ה-14, מאות שנים של שגשוג ופריחה מחודשת באירופה, הגיעו לעצירה. עידן הקרח הקטן היה בין הסיבות החשובות לסדרה של מגפות ורעב שפגעו קשות באוכלוסייה, הרעב הגדול שהתרחש בין השנים 1315–1317 ומגפת המוות השחור, הכו ללא רחם באוכלוסייה, שהצטמצמה בין 25% ל-50%. יחד עם הפגיעה באוכלוסייה הגיע חוסר שקט חברתי. לחוסר השקט תרמה גם התארכותה של מלחמת מאה השנים (1337–1453) שהתחוללה בין אנגליה לצרפת. וכדי להוסיף לריבוי הבעיות של התקופה, אחידותה של הכנסייה הקתולית התנפצה בידי הקרע המערבי בו התפצלה הכנסייה עקב בחירת שני האפיפיורים (ובשלב מסוים אף מונה אפיפיור שלישי). במשותף, נקראים לפעמים אירועים אלה כ"משבר של שלהי ימי הביניים".^[21] מכלול סיבות אלו שבשו את האפקטיביות של השיטה הפאודלית וגרמו לשקיעתה.^[22]

למרות משברים אלה, המאה ה-14 ראתה התקדמות גדולה בתחומי האמנות והמדע. התעניינות מחודשת של המלומדים בכתבים יווניים ורומאים הובילה בסופו של תהליך ארוך לתחילתו של הרנסאנס באיטליה. הזמינות והמבחר של כתבים יוונים התעצמה לאחר נפילתה של קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית, כאשר רבים מהמלומדים הביזנטיים נאלצו לחפש מקלט במערבה של אירופה, ובמיוחד באיטליה.^[23] הופעת הדפוס באירופה הקלה בהפצתה של המילה הכתובה.

לקראת סוף ימי הביניים, החל עידן התגליות. התרחבותה של האימפריה העות'מאנית וכיבושה של קונסטנטינופול קטעו את המסחר של אירופה עם המזרח. האירופאים הוכרחו אפוא למצוא דרכי מסחר חלופיות, ניסיון שהחל במיפוי חופי יבשת אפריקה בידי פורטוגל. בשנת 1492 התקיים מסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס ליבשת אמריקה, בשליחות המלכים הקתולים של ספרד. ואסקו דה גאמה יצא בשליחות מלך פורטוגל מנואל הראשון למסע הפלגה סביב אפריקה להודו בשנת 1498. לאחר מסע זה, נבנה כוחה של האימפריה הימית של פורטוגל באוקיינוס ההודי. תגליות אלה עתידות היו לחזק את כוחה של יבשת אירופה ואת חוסנה הכלכלי.

השינויים ביבשת אירופה שבאו בעקבות עידן התגליות, הביאו חוקרים רבים לכלל מסקנה כי אירועים אלה הובילו לסיומם של ימי הביניים, ותחילתה של התקופה המודרנית.

ראשית אירופה המודרנית

ערך מורחב – העת החדשה המוקדמת

ראשית התקופה המודרנית מתפרסת בין סופם של ימי הביניים למהפכה התעשייתית, בין אמצע המאה ה-15 ועד לשליש האחרון של המאה ה-18 לערך, או כפי שחוקרים אחרים מבכרים מגילויו של העולם החדש בשנת 1492 ועד למהפכה הצרפתית בשנת 1789. תקופה זו מאופיינת בעליית חשיבותו של המדע ובהתקדמות טכנולוגית מהירה, מדיניות אזרחית חילונית ומדינות לאום. הכלכלה הקפיטליסטית החלה לעלות, תחילה בכמה ערים בצפון איטליה כמו ג'נובה וונציה. ראשית התקופה המודרנית הציגה גם את עלייתה של שיטה כלכלית נוספת – המרקנטיליזם. ככלל, ראשית התקופה המודרנית מציגה הצטמצמות ואחר העלמות המשטר הפאודלי והצמיתות מרוב חלקי היבשת וירידה בכוחה של הכנסייה הקתולית.

הרנסאנס

ערך מורחב – רנסאנס

הרנסאנס היא תנועה תרבותית, שמקורה ככל הנראה בעיר פירנצה,^[24] שנתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17, הדעה הרווחת היא כי התנועה החלה בעיר פירנצה בשלהי ימי הביניים, ולאחר מכן התפשטה לכל רחבי יבשת אירופה. כתנועה תרבותית היא כללה התעוררות של למידה המבוססת על מקורות קלאסיים, פיתוח הפרספקטיבה הקווית בציור, ורפורמה הדרגתית אך רחבת היקף בחינוך. על אף שבתקופת הרנסאנס התרחשו מהפכות אינטלקטואליות רבות, כמו גם תהפוכות חברתיות ומדיניות, הרנסאנס אולי ידוע ביותר עקב ההתפתחות האמנותית שהתרחשה בו ותרומתם של אנשי אשכולות כמו: לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס".^[24]

במאה ה-15 וה-16 התגברה ההתלהבות מהתרבויות הקלאסיות, והתגבשה גישה לפיה תרבויות ימי הביניים שירשו אותן מתמוססות והופכות ללא רלוונטיות, לעומת הרעיונות והגישות העל-זמניים של התרבות הקלאסית, עליהם ניתן לבנות מחדש את התרבות. התלהבות זו קידמה אמנים וכותבים רבים למשוך דוגמאות לעבודותיהם מיצירות עתיקות, אך היו גם המצאות רבות בתקופה זו. כתבים רומאים ויוונים רבים היו קיימים במערבה של אירופה בימי הביניים. בעוד שכתבים לטיניים ויוונים אחרים הגיעו ממקורות אסלאמיים, שיירשו את הכתבים העתיקים האלה במקומות אותם כבשו שבעבר היו שייכים לקיסרות הרומית או לממלכות ההלניסטיות. ההומניסטים בין החוקרים ראו את השתלטותם על העבר המפואר כ"רנסאנס" – לידה מחדש – של הציוויליזציה עצמה.

הרפורמציה

ערך מורחב – הרפורמציה הפרוטסטנטית

התנועה הפרוטסטנטית החלה כניסיון לרפורמה בכנסייה הקתולית. מאמינים רבים במערבה של אירופה היו מוטרדים ממה שראו כדוקטרינה שגויה וכרשלנות פושעת בתוך הכנסייה, במיוחד בכל הקשור למכירת כתבי מחילה. נושא נוסף בוויכוח המתפתח היה העיסוק בקניית משרות ותפקידים ושחיתות בתוך ההיררכיה הכנסייתית.

נהוג לציין בתליית 95 התזות ב-31 באוקטובר 1517 על דלת הכנסייה בוויטנברג על ידי מרטין לותר את תחילתה של הרפורמציה.^[25] אלה היו נקודות לדיון, המותחות ביקורת על הכנסייה והעומד בראשה. הנקודות השנויות ביותר במחלוקת נסובו סביב העיסוק במכירת כתבי מחילה ומדיניות הכנסייה לגבי כור המצרף.

זמן קצר לאחר תחילתה של תנועת הרפורמה היא החלה להתפצל לאורך קווים דוקטרינריים ברורים. חילוקי דעות רוחניים בין לותר לאולריך צווינגלי, ומאוחר יותר בין לותר לז'אן קלווין, הובילו לעלייתה של כנסייה פרוטסטנטית יריבה. לתהליך הרפורמה היו גורמים שונים והשפעות שונות במדינות אחרות. באנגליה המלך הנרי השמיני, מלך אנגליה, שפרש מהכנסייה הקתולית הקים את הכנסייה האנגליקנית, בתהליך הנקרא הרפורמציה האנגלית. החלוקה הדתית הזו הביאה לגלים של מלחמות שהוצגו כדתיות, אך למעשה ביטאו אינטרסים פוליטיים עתיקי יומין.

התנועה הפרוטסטנטית הביאה גם להתפתחותה של תנועה רפורמית בתוך הכנסייה הקתולית שנקראה קונטרה-רפורמציה או הרפורמציה הקתולית, שכיוונה להפחתת השחיתות. קבוצה חשובה בכנסייה הקתולית שצמחה מתנועה זו היו הישועים. למרות זאת, הכנסייה הקתולית נחלשה בצורה מסוימת על ידי הרפורמה גם במדינות שנשארו קתוליות, המלכים במדינות אלה החלו לקחת את השליטה על מוסדות הכנסייה בארצותיהם.

שלא כמו במערבה של היבשת, מדינות מרכז אירופה, האיחוד הפולני-ליטאי וממלכת הונגריה, היו יותר סובלניים. בזמן שעדיין נכפתה בהן השליטה הקתולית הן המשיכו להתיר לקבוצות המיעוטים הגדולות שבתוכן את חופש הפולחן. מרכזה של אירופה התפצל בין קתולים, פרוטסטנטים ואורתודוקסים.

התפתחות נוספת הייתה רעיון העליונות האירופית. החזון התרבותי נלקח מהתרבויות היוונית והרומית העתיקות, משמעת, חינוך וחיים בערים היו דרושים כדי להפוך אנשים למתורבתים, אירופאים ולא-אירופאים נשפטו בהתאם ל"תרבותיות" שלהם. אירופה, החשיבה את עצמה כנעלה על פני מדינות אחרות, הייתה תנועה של מלומדים כמו הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן שהתייחסה לעמים הלא-אירופאים כפרימיטיביים יותר. למרות ההתפתחות העצומה, הכנסייה הקתולית נדתה רבים מהמדענים והחוקרים המובילים והחרימה את עבודותיהם, פעולה זו יצרה יתרון אינטלקטואלי למדינות הפרוטסטנטיות. הפילוסוף והמדינאי האנגלי, פרנסיס בייקון, וחסידי מדע נוספים ניסו ליצור אחדות באירופה על ידי התמקדות באחדות של הטבע. במאה ה-15 בסופם של ימי הביניים הופיעה קבוצה של מדינות ריבוניות חזקות, שנבנו בידי שליטיהם ה"חדשים" שריכזו בידיהם את כוח השלטון כמו בצרפת, באנגליה ובספרד. מאידך גיסא הפרלמנט האיחוד הפולני-ליטאי חיזק את כוחו ולקח לידיו זכויות חקיקתיות מידי המלך. בצורה זו החלו לקום גם פרלמנטים אחרים ברחבי היבשת שנטלו לעצמם זכויות מידי השליטים המונרכים, ובמיוחד נכון הדבר לגבי הפרלמנט האנגלי.

עידן התגליות

ערך מורחב – עידן התגליות, קולוניאליזם

עידן התגליות החל במהלך המאה ה-15 ונמשך לתוך המאה ה-19, במהלכו אירופאים וצאצאי אירופאים חקרו את העולם בדרך הים, אך גם דרך היבשה, בחיפוש אחר שותפים לסחר וחומרי גלם ייחודיים. סוגי הסחורות הנחשקים ביותר היו זהב, כסף ותבלינים. החוקרים המערב אירופאים השתמשו במצפן, ספינות מפרש, מפות חדשות והתקדמויות בניווט באמצעות כוכבים כדי לחפש דרכי מסחר חדשות לתבלינים יקרי ערך, שעד לאותו שלב שלטו בהן המוסלמים ללא עוררין. בתחום הספנות ההתפתחות החשובה ביותר הייתה פיתוחן של ספינות הקרוולה והקאראק שתוכננו בפורטוגל. כלי שיט אלה היו הראשונים שיכלו להתרחק מהחוף בבטחה.

המלחמות הרבות מספור באירופה לא מנעו מהמדינות החדשות שנוצרו בה מלחקור את העולם ולכבוש חלקים נרחבים בו. החל מתחילת המאה ה-15, הובילה פורטוגל את הדרך במחקר הגאוגרפי. במאה ה-16 הצטרפה אליה גם ספרד. לאחר שחתמו שתי מדינות אלה בשנת 1494, בתיווך האפיפיור, על חוזה טורדסיאס, המחלק את העולם שמחוץ לאירופה ביניהן, היו שתי מדינות אלה הראשונות שהקימו קולוניות ביבשת אמריקה. פורטוגל הייתה הראשונה שהקימה תחנות מסחר בחופי אפריקה ואסיה וכן המדינה האירופית הראשונה שנקשרה ביחסים דיפלומטיים ישירים עם סין, יפן ודרום מזרח אסיה. מדי שנה יצאו מליסבון להודו ולמזרח ארמדות של ספינות סוחר שהפליגו סביב כף התקווה הטובה. עם זאת, לא לאורך זמן נותרו מדינות אלה לבד. לקראת סוף המאה ה-16, החלו גם צרפת, אנגליה והולנד להקים את מושבותיהן ופרצו מלחמות בין יבשתיות על נתחי ארץ מעבר לים ועל השליטה בדרכי המסחר הימי בין מזרח ומערב, דוגמת מלחמת הולנד-פורטוגל.

בשנת 1552, כבש הצאר הרוסי איוואן האיום שתי טריטוריות חשובות מידי דרי הערבות: קאזאן ואסטרחן ומסעו של החוקר ומנהיג הקוזקים ירמארק בשנת 1580 לעומקה של סיביר הביא לסיפוחה לרוסיה אחרי סדרת מלחמות עם התושבים המקומיים. כך החל, למעשה, תהליך סיפוחה של סיביר לרוסיה.

ההתפשטות הקולוניאלית נבלמה מעט במהלך המאה ה-18, אך מושבות רבות נוסדו ושטחים נרחבים נכבשו באפריקה ובאסיה. בסופו של דבר השתלטה ספרד על חלק מדרום אמריקה ועל רוב מרכז אמריקה וחלקים מצפון אמריקה, האיים הקריביים והפיליפינים; אנגליה השתלטה על יבשת אוסטרליה וניו זילנד, על רובה של הודו ועל חלקים גדולים מיבשת אפריקה ומיבשת צפון אמריקה; צרפת החזיקה בחלקים מצפון אמריקה, בקנדה דהיום בעיקר, ובחלק מהודו (שכמעט את כולה הפסידה לבריטניה עד לשנת 1763), חלקים נרחבים באפריקה ובאיים הקריביים; הולנד החזיקה בחלקים מדרום מזרח אסיה (אינדונזיה) ובכמה איים בקריבים; פורטוגל החזיקה בברזיל ובכמה טריטוריות באפריקה ובאסיה; בשלב מאוחר יותר, עם עלייתן של מעצמות נוספות כמו גרמניה, בלגיה ואיטליה נוסדו קולוניות נוספות. התפשטות קולוניאלית זו עזרה לכלכלות של המדינות שהחזיקו בהן. המסחר פרח, ובשלהי המאה ה-16 חמישית מתקציבה של ממלכת ספרד הגיע מכסף שנכרה ביבשת אמריקה.

הפלישות העות'מאניות לאירופה

התפשטות עות'מאנים לאירופה החלה בתקופת אורהן הראשון באמצע המאה ה-14 הם הורשו להתיישב בגליפולי. תוך תקופה קצרה, האימפריה הביזנטית נותקה מבעלי בריתה בבלקן ובמערב אירופה. בהתאם לחוזה שלום משנת 1356 האימפריה הביזנטית הכירה בשליטה עות'מאנית באסיה הקטנה. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14 התפשטו העות'מאנים לכיוון בולגריה וסרביה. בקרב קוסובו המכריע שהתחולל בשנת 1389 הובסו הסרבים ולמעשה איבדו את העצמאותם. בהמשך, העות'מאנים כבשו את כל מדינות הבלקן וסיימו את מסע הכיבוש באזור תוך השתלטות על קונסטנטינופול בשנת 1453. אך הפסד בקרב ליד בלגרד בשנת 1456 עצר את ההתקדמות לכ-70 שנים. הם גם פלשו להונגריה, אך הכוחות ההונגרים בראשות אישטוואן החמישי הצליחו לשמור על עצמאות המדינה.

בתקופת הסולימאן הראשון העות'מאנים המשיכו בהתקדמות לעבר המערב. בלגרד נכבשה בשנת 1521, רוב שטחי הונגריה הועברו לשליטה עות'מאנית ובשנת 1529 הם הגיעו לפאתי וינה אך לא הצליחו לכבוש אותה. לאחר מספר מערכות צבאיות, פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הכיר רשמית בשליטה עות'מאנית על הונגריה. חלקים של הונגריה היו תחת השליטה העות'מאנית במשך 150 שנים (עד לשנת 1718). העות'מאנים גם כבשו את רומניה ובוסניה אך קרואטיה הצליחה לשמור על העצמאות. במהלך המאה ה-17 התרחשו מספר מלחמות בין האימפריה העות'מאנית לבין פולין. בסופו של המהלך העות'מאנים לא הצליחו להתקדם לכיוון זה.

במהלך השנים 1683–1699 התרחשה מלחמת טורקיה הגדולה במהלה הכוחות המשותפים של ספרד, אוסטריה, הונגריה, קרואטיה, רוסיה פולין וונציה לחמו נגד האימפריה העות'מאנית. כתוצאה ממלחמה זו, השתחררו משליטה העות'מאנית חלקים מהונגריה ואוקראינה, ורוסיה קיבלה לשליטתה אדמות בחוף ים אזוב. הוונציאנים קבלו שטחים ביוון. זה למעשה היה סממן לתחילת ירידת הדרגתית של כוחה של האימפריה העות'מאנית.

מלחמות על ההגמוניה ביבשת בראשית העת החדשה

לרפורמה הייתה השפעה עמוקה על אחידותה של אירופה. לא רק שהמדינות המרכיבות את היבשת הופרדו אחת מהשנייה על רקע הבדלים תאולוגים, כי אם חלק מהמדינות נקרעו מבפנים עקב מאבקים דתיים, שעודדו בידי אויבים חיצוניים חמדנים. גורל זה היה מנת חלקה של צרפת במאה ה-16 בסדרה של עימותים הידועה בשם מלחמות הדת בצרפת אשר הסתיימו בניצחונו של בית בורבון. אנגליה הצליחה להימנע מגורל דומה, לזמן מה, תחת שלטונה של אליזבת הראשונה שהצליחה לסיים את שהחל אביה הנרי השמיני עם אנגליקניזם מתון. רובה של גרמניה המודרנית הורכב ממספר רב של מדינות ריבוניות קטנות תחת המסגרת הלא מעשית של קיסרות רומי הקדושה, בנוסף לחלוקה המדינית המשיכה וחולקה הקיסרות לאורך קווים של קנאות דתית. האיחוד הפולני-ליטאי באותה התקופה נחשב מעוז לאחידות דתית ואף לסובלנות דתית מסוימת ומחסינות הכללית מפני אימת הסכסוכים הדתיים.

מלחמת שלושים השנים שהתרחשה בין השנים 1618–1648, בעיקר בשטחיה של גרמניה בת ימינו, במעורבותן של רוב המעצמות האירופיות. החלה בסכסוך בין פרוטסטנטים לקתולים בקיסרות רומי הקדושה, ובהדרגה היא התפתחה למלחמה כללית במעורבות רוב מדינות היבשת, בנסיבות שלא תמיד היו קשורות לדת.^[26] ההשפעה הגדולה ביותר של המלחמה הייתה באופן שימוש היתר בצבאות השכירים, אזורים שלמים נהרסו, נוקו וטוהרו בידי צבאות זרים. פרקי זמן של רעב רחב היקף ומגפות פגעו קשות באוכלוסייתן של המדינות הגרמניות, ובצורה פחותה אף במדינות השפלה (הולנד ובלגיה) ואיטליה, בשעה שחלק גדול מהמדינות המעורבות הגיעו לסף פשיטת רגל, עקב ההשקעות הניכרות במלחמה. בין רבע לשליש מאוכלוסיית גרמניה נספתה בגלל פעולות צבאיות, מחלות או רעב הקשורים למלחמה.^[27] המלחמה עצמה ארכה שלושים שנה, אבל עברו שנים בטרם יושבו הנושאים שגרמו לסכסוך.

לאחר שלום וסטפאליה אשר סיים את המלחמה לטובת זכותן של מדינות ריבוניות להחליט בעצמן על השתייכותן הדתית. צורת הממשל האבסולוטית הפכה לנורמה השלטת ביבשת האירופית, בשעה שחלקים מאירופה חוו את ההתנסות החוקתית הראשונה שלהם, עליה בישרו מלחמת האזרחים באנגליה והמהפכה המהוללת. הסכסוכים הצבאיים באירופה לא פסקו, אך הייתה להם פחות השפעה על האוכלוסייה באירופה, בהשוואה למלחמת שלושים השנים. בחלקה הצפון-מערבי המתקדם של אירופה תקופת האורות נתנה תמיכה פילוסופית למראה החדש של המדינות, התמשכות ההתפשטות של ההשכלה, הפכה אפשרית עם התפתחותה של מכונת הדפוס, שיצרה כוחות מלומדים חדשים. האיחוד הפולני-ליטאי היה, שוב, חריג לכלל זה משאר היבשת עם תור הזהב של החופש שנבע מממשל ייחודי, דמוקרטי כביכול.

מזרחה של אירופה הייתה זירה לעימות בין שוודיה, האיחוד הפולני-ליטאי והאימפריה העות'מאנית. בתקופה זו הידרדר בהדרגה כוחן של שלוש מעצמות אלה שהוחלפו בסופו של דבר על ידי מונרכיות אבסולוטיות נאורות, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. עם תחילתה של המאה ה-19 הפכו השלוש למעצמות חדשות, לאחר שחילקו את פולין ביניהן, ולאחר ששוודיה וטורקיה איבדו שטחים נרחבים לרוסיה ולאוסטריה (בהתאמה). מספר רב של יהודים היגרו למערבה של אירופה, והקימו קהילות יהודיות במקומות שמהם גורשו במהלך ימי הביניים.

פתיחת רוסיה למערב

הצאר פיוטר הראשון (שלט בין 1682 עד 1725) ערך סדרת רפורמות מקיפות ביותר בכל תחומי החיים ברוסיה הצארית. רפורמות אלה קרבו את רוסיה לאירופה והיא הפכה לחברה חשובה במשפחת המדינות האירופיות. בתחילת שלטונו ערך מסע לאירופה בשנים 1697–1698 והגיע עד להולנד. היה זה המסע הראשון של שליט רוסי מחוץ לגבולות ארצו. עם חזרתו לרוסיה החל ברפורמות נרחבות. בבסיס הרפורמות עמד הרצון לחזק את המדינה תוך התקרבות לתרבות המערבית. בשנים 1700–1721 השתתף במלחמה הצפונית הגדולה נגד שוודיה. ניצחונו בה העביר לשליטתו שטחים נרחבים לאורך החוף של הים הבלטי ופתח צוהר למערב, כפי הגדרתו.

במהלך שלטונו הוקמה האימפריה הרוסית עם שלטון ריכוז חזק ונעשו שינויים בכל היבטי החיים של החברה הרוסית. במסגרת שינויים שלטוניים הוקם סנאט שכלל 9 אנשים והיה המוסד השלטוני העליון, הוקמו 11 קולגיות (מיניסטריונים) וסינוד שהיה אחראי לענייני הדת. קבלת החלטות בסנאט הייתה במהלך ישיבות משותפות וכל חברי הסנאט היו צריכים לחתום על ההחלטה.

בשנת 1708 נעשה שינוי בחלוקה מנהלית ומדינה חולקה ל-8 מחוזות. מושל המחוז היה אחראי, בין היתר, בתחום מחוזו. בשנים 1719–1720 חולקו המחוזות ל-50 פרובינציות וכל פרובינציה חולקה לאזורים. מאז בתחום אחריות המושל היו רק ענייני צבא ומשפט. עם סיום מהלך זה למעשה הסתיימה הקמת מערך שלטוני עם קיסר בראש ומכונה ביורוקראטית שתמכה בו והייתה אחראית לביצוע החלטותיו בשטח. רפורמות נרחבות נעשו גם בארגון הצבא והוקם צי.

נעשו שינויים נרחבים במערכת המוניטרית וגביית מיסים. בשנת 1724 הסתיים מפקד אוכלוסין שקבע בין היתר שבמדינה מתגוררים 5,967,313 איש החייבים בתשלום מיסים. כתוצאה מביצוע כל הרפורמות גביית המיסים גדלה מ-3 מיליון רובל בשנת 1710 לכ-10 מיליון רובל בשנת 1725.

במסגרת נסיעתו לאירופה הוא הבין שקיימת בעיה גדולה בתעשייה הרוסית ולכן פעל רבות לפיתוחה. יזמים קיבלו הנחות גדולות במיסים. בתקופתו החלו בפיתוח תעשייה כבדה באזור הרי אורל ובפיתוח מחצבות בסיביר. עד לתקופתו כמעט ולא היו ברוסיה גילויי מחצבות והמדינה הייתה תלויה ביבוא מחו"ל. בהתאם לפקודתו הוקמו מפעלי ברזל בהרי אורל, מפעלי נשק בערים סביב מוסקבה ומפעלי טקסטיל בערים שונות. לאור פיתוח מהיר של התעשייה הורגש מחסור חמור בכוח אדם. בעלי המפעלים קיבלו אישור לקנות כפרים שלמים ולהעביר את כל אוכלוסייתם לעבודה במפעל.

השתנה באופן מהותי מעמד האצולה והממסד. כל פקידי המדינה חולקו ל-14 דרגות. פקיד שהגיע לדרגה 8 היה יכול לקבל תואר שעבר בירושה. בהתאם לחוק החינוך משנת 1706 כל ילד במשפחת אצולה היה חייב לקבל השכלה בסיסית במסגרת בית הספר או בבית. מעמד האצולה הגבוהה נבנה על בסיס 4 דרגות ראשונות של פקידי הממשל. בהתאם להערכות כמה אלפי בני אצולה נסעו ללימודים לאירופה.

השתנתה שיטת ספירת השנים וכתוצאה מכך שנת 7208 לפי השיטה הביזנטית הפכה לשנת 1700. הוקמו מספר מוסדות חינוך, החלה יציאה לאור של עיתון רוסי ראשון ומספר רב של ספרים תורגמו לרוסית. החל משנת 1703 החל שימוש ברוסיה בספרות ונעשה רפורמה באלפבית תוך ביטול 2 אותיות. בשנת 1724 הוקמה האקדמיה למדעים.

העברת הבירה לעיר חדשה – סנקט פטרבורג שהוקמה בשטחים שנכבשו משוודיה ותוכננה על ידי אדריכלים מערביים. עיר זו נהפכה למרכז תרבותי חדש ובמהירות רבה נבנו בה ארמונות, בניין ממשל ובנייני מגורים.

עידן האורות

ערך מורחב – עידן האורות

אין מועד מוסכם לתחילתו של עידן האורות. המועד שמצוין בדרך כלל הוא תחילתה של המאה ה-18 או אמצע המאה ה-17.^[28] לאורך השלב המוקדם של תקופת האורות, השיטה הקפיטליסטית (דרך שיטת המרקנטיליזם) החליפה את הפאודליזם כעיקרון המנחה של הארגון הכלכלי, בעיקר בחלקה המערבי של אירופה. התוצאה של הרחבת הגבולות הקולוניאליים הייתה מהפכה מסחרית. תקופה זו סימנה את עלייתו של המדע המודרני ואת יישום ממצאיו לחידושים טכנולוגיים, כאשר פסגת חידושים אלה הייתה המהפכה התעשייתית. בחצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל) ניצלו את גילוי "העולם החדש", אשר החל עם מסעותיו של כריסטופר קולומבוס מערבה בחיפוש אחר דרך מהירה יותר להגיע למזרחה של הודו בשנת 1492. זמן קצר לאחר מכן החלו צרפת ובריטניה לקרוא תיגר על המונופול האיברי לניצול יבשת אמריקה. צורות חדשות של מסחר והרחבת האופקים יצרו בעקבותיהם, צורות חדשות של ממשל, חוק וכלכלה חיוניים כדי לעמוד בתקופה חדשה זו.

ממהפכה לאימפריאליזם (1789–1914)

במהלך תקופה זו ראתה אירופה שינויים מפליגים בתחום החברתי, המדיני והכלכלי שהחלו במהפכה התעשייתית, המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפולאוניות והמשיכו בארגונה מחדש של המפה המדינית של היבשת בקונגרס וינה בשנת 1815, עלייתה של הלאומיות, עלייתה של האימפריה הרוסית ושיאה של האימפריה הבריטית, במקביל לשקיעתה של האימפריה העות'מאנית. ולבסוף, עלייתה של האימפריה הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. בתקופה זו נזרעו הזרעים שבסופם הביאו לפריצה של מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

המהפכה התעשייתית

ערך מורחב – המהפכה התעשייתית

המהפכה התעשייתית החלה בסוף המאה ה-18 בממלכה המאוחדת, ממנה התפשטה לשאר ארצות אירופה, צפון אמריקה ובסופו של דבר לכל רחבי הגלובוס. תחילתה של המהפכה התעשייתית סימנה נקודת מפנה רבת משמעות בחברה האנושית; כמעט כל היבט של חיי היום יום הושפע בסופו של דבר בדרך כלשהי.

עם תחילת המהפכה התעשייתית בשלהי המאה ה-18 החל מעבר בכלכלת בריטניה, מכלכלה המבוססת על כוח עבודה ידני ועל בהמות עבודה לכלכלה המבוססת על ייצור על ידי מכונות. המהפכה החלה עם המיכון של תעשיית הטקסטיל, פיתוח טכניקות חדשות בתהליך ייצור הברזל, והגברת השימוש בפחם מזוקק. הרחבת המסחר התאפשרה עם פיתוחן של תעלות, דרכים משופרות ומסילות רכבת. פיתוחו של מנוע הקיטור המופעל בעיקר על ידי פחם, הרחבת השימוש בגלגלי מים ובמכונות תעשייתיות (בעיקר בתעשיית הטקסטיל) חיזקו את השינוי הדרמטי בעליית יכולת הייצור.^[29] הפיתוח של כלים העשויים ממתכת בשני העשורים הראשונים של המאה ה-19 סייע בייצורן של עוד מכונות ייצור לסוגי תעשייה אחרים. ההשפעה על הכלכלה הבריטית התפשטה במהרה לכל רחבי אירופה וצפון אמריקה במהלך המאה ה-19, ובסופו של דבר הגיעה כמעט אל כל העולם.

השפעתה של המהפכה התעשייתית על החברה האנושית הייתה עצומה.^[30] היא דחקה את המבנה החברתי הישן – אצולה, כמורה ובני המעמד השלישי – לטובת מבנה חדש בן שני מעמדות: הבורגנים ומעמד הפועלים (פרולטריון) במונחים של מבנה חברתי, המהפכה התעשייתית הייתה למעשה ניצחונו של מעמד הביניים של תעשיינים ואנשי עסקים (הבורגנים) על האצולה בעלת הקרקעות ובני המעמד הגבוה. אנשי עמל פשוטים מצאו הזדמנויות רבות יותר לתעסוקה במפעלים החדשים, אך עבודה זו הייתה, לעיתים קרובות, תחת תנאי תעסוקה נוקשים בעלי שעות עבודה מרובות וקצב עבודה הנקבע על ידי המכונות ובתנאים שסיכנו את בריאותם ואת חייהם (עבודה במכרות לדוגמה), בולט במיוחד היה הניצול של ילדים ונשים שנחלצו לסייע בפרנסת המשפחה.^[31] למרות השינוי בתנאי התעסוקה יש לזכור כי תנאי עבודה נוקשים היו מנת חלקם של העובדים הרבה לפני שהמהפכה התעשייתית התרחשה. החברה הטרום-תעשייתית הייתה מאוד מקובעת ואף אכזרית, עבודת ילדים, תנאי מחיה מחפירים ושעות עבודה ארוכות היו נפוצים באותה מידה גם בימי הביניים, כמו במהפכה התעשייתית.^[32]

המהפכה הצרפתית

ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

לקראת סוף המאה ה-18 הגיעה צרפת לפשיטת רגל. רפורמות אחדות שנוסו להציל את כלכלתה נכשלו והמצב הגיע לכדי מבוי סתום. בניסיון להיחלץ מהמצב כינס לואי ה-16, מלך צרפת את אספת המעמדות, אך גם גוף זה לא פתר את המשבר. בסופו של דבר התגלגלו הדברים לידי אלימות גלויה שהביטוי החריף ביותר היה הרס הבסטיליה ב-14 ביולי 1789.

אספת המעמדות פוזרה ובמקומה הוקמה האספה המכוננת. ניסיונותיה להקים מונרכיה חוקתית כשלו ובשנת 1792 בוטלה המלוכה בצרפת ובשנת 1793 הוצא המלך לואי ה-16 להורג. מדינות אירופיות שכנות ניסו להחזיר את המצב לקדמותו וכך נסללה הדרך לסדרת מלחמות ארוכה שנמשכה עם הפסקות קצרות עד 1815. בעת המלחמות של צרפת עם שכנותיה עלה נפוליון בונפרטה, אחד הגנרלים הבולטים של צרפת לעמדת בכורה פוליטית.

בשנת 1804 היה נפוליון לקיסר צרפת ושנה לאחר מכן יצאו צבאותיו למלחמה נגד שכנותיה של צרפת והביסו אותן בסדרת מלחמות. מלחמות אלה ניפצו את היסודות הרעועים של המשטר הפאודלי וערערו את סדרי העולם הישן. סדרת המלחמות הזאת הייתה בין הגורמים החשובים לעלייתם של כוחות חדשים באירופה, התמוטטותם של גורמים אחרים ועליית הלאומיות.

קונגרס וינה ואביב העמים

לאחר תבוסתה הסופית של צרפת המהפכנית בשנת 1815, ניסו המעצמות המנצחות להחזיר את המצב במדינה למה שהיה לפני 1789. בשנת 1815 התכנס קונגרס וינה, המעצמות הגדולות הצליחו ליצור מאזן כוחות שליו בין האימפריות השונות לאחר המלחמות הנפולאוניות והחזרת בתי המלוכה שנושלו מהשלטון בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמותיו של נפוליאון אל כס מלכותם.

למרות הניסיונות לדכא את הרוחות הרפובליקניות והלאומיות פרצו מהומות שהתפתחו עד מהרה למלחמות של ממש בשנת 1848 בסדרת אירועים המכונה אביב העמים. אף על פי שרוב המהפכות נחלו כישלון, רוב מדינות אירופה הפכו ממונרכיות אבסולוטיות למונרכיות חוקתיות בשנת 1871. גרמניה ואיטליה הפכו למדינות-לאום. המאה ה-19 ראתה גם את האימפריה הבריטית הופכת למעצמה העולמית הראשונה, במידה רבה כתוצאה מתמשכת של המהפכה התעשייתית וניצחונם במלחמות הנפוליאוניות.

איחוד גרמניה

ערך מורחב – איחוד גרמניה (המאה ה-19)

במרכז היבשת הייתה תזוזת כוחות גדולה. האימפריה האוסטרית שנחלשה במלחמות נפוליון ובמלחמות נגד איטליה וצרפת ומהומות פנימיות איבדה את הבכורה לשכנתה הצפונית, פרוסיה. פרוסיה, שהייתה מדינה גרמנית לא גדולה שעלתה לגדולה בסוף המאה ה-18 בהנהגתו של פרידריך הגדול ניצלה את ההיחלשות האוסטרית והחלה לאחד את הנסיכויות הגרמניות הקטנות שנותרו במבנה הפוליטי המרוסק של ימי הביניים.

קנצלר פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, השיק רפורמות רבות בממשל ובצבא. בסדרת מלחמות נגד שכנותיה דנמרק, האימפריה האוסטרית וצרפת הצליחה פרוסיה לזכות בהגמוניה במרכז היבשת ואיחדה תחתיה את הנסיכויות הגרמניות המפוצלות. המדינה החדשה נקראה גרמניה ומלך פרוסיה היה לקיסר גרמניה. המדינה החדשה שקיבלה את השם גרמניה יצאה לסדרת כיבושים מעבר לים, בעיקר באפריקה ובאסיה בניסיון לבסס לעצמה קולוניות בדומה למעצמות מערב אירופיות אחרות. בנוסף, בסדרת מלחמות הביסה פרוסיה את דנמרק, אוסטריה וצרפת והייתה לאחד הכוחות השליטים באירופה.

היווצרות רומניה והמדינות הבלקניות

בתחילת המאה ה-19 חצי האי הבלקני והנסיכויות הרומניות הגובלות בו היו היוו חלק מהאימפריה העות'מאנית עם אוטונומיה מסוימת לשליטים המקומיים. שתי אימפריות נוספות היו בעלות אינטרסים מובהקים באזור זה, האימפריה האוסטרית, שחיפשה מוצא לים דרך חוף הים התיכון הבלקני או דרך השיט בדנובה אל הים השחור והאימפריה הרוסית שראתה עצמה מגינה של הסלאבים ושל הנצרות האורתודוקסית ומרבית יושבי החבלים האלה היו אורתודוקסים בדתם וחלק גדול מהם היו סלאבים.

ב-1821 פרץ מרד יווני לאומי שבמהרה הפך למלחמת העצמאות היוונית וב-1822 היוונים הכריזו על עצמאותם, אך מלחמתם למען עצמאות זו נמשכה, בסיוע נוצרים אירופאים, עד 1832, כשנחתמה אמנת קונסטנטינופול והוכרזה הממלכה היוונית החדשה. במקביל למלחמת העצמאות היוונית פרצה גם המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1828–1829, שהסתיימה בהסכם אדריאנופול שעל פיו הוכרה רשמית האוטונומיה של סרביה והנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה עברו לשלטון כיבוש רוסי עד שהאימפריה העות'מאנית תשלם לרוסים פיצויים שנקבעו. במהלך הכיבוש שלהם הכתיבו הרוסים לרומנים את התקנון האורגני שיצר אחידות בין חוקי שתי הנסיכויות, אחידות שעמדה בבסיס איחודן העתידי.

חולשת האימפריה העות'מאנית עוררה את חמדנות שכניה וסביב סכסוך על זכויות עולי הרגל לארץ ישראל כבשה רוסיה את הנסיכויות הרומניות. סירוב רוסיה לפנות את השטחים שכבשה גרר את פתיחת מלחמת קרים, שבה פעלו מעצמות מערב אירופיות וממלכת סרדיניה לצד האימפריה העות'מאנית. בהסכם שסיים את המלחמה נקבעה אוטונומיה נרחבת ביותר, כמעט עצמאות, לסרביה ולנסיכויות הרומניות. הנסיכויות הרומניות ניצלו מצב זה לאוניה פרסונלית תחת שלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה ובהמשך תחת קרול הראשון, מלך רומניה ויצרו את הישות המדינית שנקראה לבסוף "רומניה".

תהליך שחרור הארצות האירופיות הנוצריות מהשלטון העות'מאני נמשך ולאחר תבוסה עות'מאנית במלחמה העות'מאנית-רוסית של 1877–1878, שבמהלכה לחמו כוחות רומנים, בולגרים ואפילו פינים לצד הכוחות הרוסים, נחתם חוזה סן סטפנו ועל פיו הוענקה עצמאות מלאה לרומניה, סרביה ומונטנגרו ואוטונומיה נרחבת לבולגריה.

מלחמות הבלקן

הגבולות של המדינות החדשות לא חפפו ולא היו יכולים לחפוף את קווי ההתיישבות של הלאומים השונים – מורכבות הפסיפס הלאומי בבלקן יצר מצב, שבו אוכלוסיות גדולות היו למיעוטים לאומיים בארצות שכנות למדינת הלאום שלהן. האימפריה העות'מאנית המשיכה לשלוט בשטחים נרחבים בבלקן והמדינות החדשות, לאחר תקופה של התבססות והתארגנות, יצאו למלחמה נגדה, במלחמת הבלקן הראשונה, כדי לדחוק את רגליה מהחבלים המאוכלסים בנוצרים ולהרחיב את גבולות המדינות החדשות. לפי הסכם לונדון (1913), שסיים את המלחמה, המדינות הבלקניות החדשות זכו בהישגים טריטוריאליים גדולים, אולם אי שביעות רצונן של חלק מהמנצחות מחלוקת השלל, הביא לפתיחת מלחמת הבלקן השנייה, שבה בני בריתה לשעבר של בולגריה יצאו נגדה יחד עם האימפריה העות'מאנית. הצטרפות רומניה לצד הקואליציה האנטי-בולגרית הכריעה את המלחמה והביאה לסרטוט מחודש של הגבולות, לפי הסכם בוקרשט (1913), שסיים את המלחמה.

מלחמות הבלקן, בהן לקחו חלק קואליציות רב לאומיות, סימנו את העתיד לבוא באירופה, מלחמות של קואליציות גדולות ובעיות הבלקן, שלא נפתרו, טמנו בחובן את הניצוץ שעמד להצית את מלחמת העולם הראשונה.

המאה ה-20

ערך מורחב – המאה ה-20

בתקופה זו המתפרסת בין השנים 1914–1991, ראה העולם שתי מלחמות עולם, בהן השתתפו כמות חסרת תקדים של מדינות, ואת המלחמה הקרה. במהלך שנים אלה עלו ונפלו שתי הדיקטטורות הגדולות האחרונות שידע המין האנושי, עד עתה, גרמניה הנאצית וברית המועצות. אירועים הרסניים אלה החישו את סופם של האימפריות הקולוניאליות האירופיות והניעו את תהליך הדה-קולוניזציה. התמוטטותה של ברית המועצות בשנים 1989–1991 הותירה את ארצות הברית כמעצמת-על יחידה והניעה את נפילתו של מסך הברזל, איחודה מחדש של גרמניה והאיצה את תהליך האינטגרציה האירופי שהוביל להקמת האיחוד האירופי.

מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה

לאחר תקופה של עימותים מוגבלים באירופה במהלך רוב המאה ה-19, פרצה באופן גלוי היריבות בין המעצמות האירופיות בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בעקבות רציחתו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד בידי מתנקש סרבי. אומות המקיפות יותר ממחצית שטחו של העולם השתתפו בלחימה, ויותר מ-60 מיליון חיילים גויסו בין השנים 1914–1918.^[33] במלחמה זו נלחמו מעצמות המרכז נגד מדינות ההסכמה. לאחר ארבע שנים של הקזת דם ויותר מ-15 מיליון נפגעים משני הצדדים הלוחמים, שהפכו את המלחמה לאחד העימותים הקטלניים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי,^[34] נכנעו מעצמות המרכז.

עם סיומה של המלחמה בשנת 1918, הקיסרות הגרמנית, האימפריה הרוסית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, והאימפריה העות'מאנית הובסו מדינית וצבאית, כשהשתיים האחרונות חדלו להתקיים כישויות אוטונומיות.^[35] ברית המועצות המהפכנית התרוממה מחורבותיה של האימפריה הרוסית, ואילו המפה המדינית של מרכז אירופה שורטטה לחלוטין מחדש, מכילה עתה מדינות חדשות.^[36] חבר הלאומים הוקם מתוך תקווה למנוע עימות נוסף (המלחמה הוגדרה בתחילתה כ-"המלחמה שתסיים את כל המלחמות").

במאי 1918 החלו להגיע דיווחים ראשונים על מגפת שפעת בקנה מידה גדול מספרד, שבה, כמדינה נייטרלית במלחמת העולם, הייתה צנזורה ליברלית יחסית בניגוד למדינות אחרות שהשתתפו במלחמה ושבהן הוצנעו הידיעות על המגפה. המגפה, שנודעה כמגפת השפעת הספרדית התרחשה במהלך כשנה מ-1918 ועד 1919, קטלה בין 50 ל-100 מיליון נפש ברחבי העולם. למלחמה לא היה קשר ישיר להתפרצות השפעת, אך ייתכן שהתנאים שנוצרו במלחמה האיצו את התפשטותה. המגורים הצפופים ותנועת הכוחות ההמונית תרמו להתפשטות המחלה.

מהפכות 1917

ערך מורחב – מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר

במלחמת העולם הראשונה הצטרפה רוסיה לברית מדינות ההסכמה, כהמשך לברית ההסכמה המשולשת שכרתה בשנת 1917 עם הממלכה המאוחדת ועם צרפת. התבוסות הקשות בחזית בשילוב עם מחסור חמור במזון ומערכת שלטונית שכמעט ולא תפקדה הביאה את המדינה לעברי פי פחת ולחוסר שביעות רצון מתפקודו של הצאר, ניקולאי השני. ב-2 במרץ 1917 אולץ הצאר ניקולאי השני להתפטר ולהעביר את מושכות השלטון לאחיו מיכאיל, אך מיכאיל סירב לקבל את המלוכה. בנקודה זו, איבדה המלוכה את שארית סמכויותיה ואלו הועברו לידי ממשלת מעבר בראשותו של גאורגי לבוב, לאחר כישלון ממשלתו הוחלף לבוב בידי אלכסנדר קרנסקי. בזמן ששמר על מעורבותה של רוסיה במלחמה, לא הצליח קרנסקי להתמודד עם בעיות הפנים הקשות, בעיקר מידי הבולשביקים.

ב-25 באוקטובר 1917 (על פי הלוח היוליאני), הובילה המפלגה הבולשביקית ומנהיגה ולדימיר איליץ' לנין את המהפכנים הקומוניסטים והסוציאלסטים למרד נקי מדם בפטרבורג, בירת רוסיה באותה העת, נגד הממשלה הזמנית החלשה של קרנסקי.

הקונגרס השני של המועצות הנבחרות התכנס באותו הזמן, ומתוך 649 הצירים הנבחרים שבו, 390 היו בולשביקים וקרוב ל-100 היו חברי מפלגת המהפכנים הסוציאליסטים, שתמכו גם הם בהפלת ממשלתו של קרנסקי. כשהוכרזה נפילתו של ארמון החורף, הקונגרס התאמץ להוציא צו שיעביר כוח אל הסובייטים, על מנת לאשר את המהפכה. העברת הכוח לא נעשתה בתמימות דעים. רבים מהמהפכנים הסוציאליסטים האמינו שהבולשביקים תפסו כוח בצורה בלתי חוקית. ביום שלאחר מכן הסובייטים בחרו את "מועצת ממוני העם" כבסיסה של הממשלה הסובייטית החדשה, עד לכינוס האספה המכוננת, והעבירה את הצו על השלום (שתבע את יציאתה המיידית של רוסיה ממלחמת העולם הראשונה) ואת הצו על האדמה (שהציע את ביטול רכוש הפרט וחילוק האדמות מחדש לידי שכבת האיכרים).

הצו על האדמה אישר את פעולותיהם של האיכרים אשר בכל רחבי רוסיה החזיקו באדמותיהם של האריסטוקרטיה ושל הקולאקים – האיכרים הרוסים העשירים. הבולשביקים ראו עצמם כמייצגים של ברית בין פועלים ואיכרים. הצלחת התקוממות אוקטובר הביאה לסיומו את שלב המהפכה שהתעוררה בפברואר ושינתה את אופייה של המהפכה מליברלית לסוציאליסטית. ניסיון להשתלט על מוסקבה, חודש לאחר מכן, נתקל בהתנגדות חריפה ואלימה הרבה יותר, והבולשביקים לא תפסו שליטה מלאה בעיר עד מרץ 1918; בחלקים אחרים של רוסיה נמשכה מלחמת האזרחים כמה שנים נוספות.

בין שתי המלחמות (שנות ה-20)

בחוזה ורסאי שנחתם בשנת 1919 כפו המדינות המנצחות תנאים קשים על גרמניה, עליה הטילו את מלוא האחריות למלחמה,^[37] והכירו בהקמתן של מדינות חדשות: פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, אוסטריה, יוגוסלביה, פינלנד, אסטוניה, לטביה וליטא, במרכזה ומזרחה של אירופה, על שטחיהן של הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית והאימפריה הרוסית שנכחדו מהעולם, כביכול על בסיס ההגדרה העצמית הלאומית שלהן. עצמאותן של מדינות חדשות אלה העמידה בפניהן קשיים כמעט בלתי אפשריים, במהרה שקעו המדינות בבעיות כלכליות ואתניות קשות.

שלום ורסאי, תוכנן להיות בסיס מוצק ליציבות ואמון באירופה עייפת המלחמות, אך במהרה הפך למקור בלתי נדלה לבעיות בתקופה שלאחר המלחמה. המדינות החדשות שנוסדו במזרחה של היבשת לא הסתפקו בגבולות שנקבעו להן, רובן החלו להתנגש במלחמות מקומיות סביב נושאים לאומניים כשהגדולה שבהן הייתה המלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 1919–1921. המאמצים להשגת יציבות וארגון מחדש של היבשת האירופית נתקלו בספקנות ובחוסר אמון בין המדינות השונות.

בעקבות ניצחון הבולשביקים במלחמת האזרחים ברוסיה, לנין וממשיכי דרכו השליטו משטר קומוניסטי טוטליטרי חסר רחמים בברית המועצות. בשנת 1921 החל לנין ביישומה של מדיניות כלכלית חדשה שהבטיחה להחזיר את היציבות הכלכלית לרוסיה. לאחר מותו, עלה לשלטון יוסיף סטלין, שהעמיק את הדיקטטורה וחיסל את כל מתנגדיו ומתחריו הפוליטיים, המבנה הפוליטי והכלכלי שנוצר בתקופתו של סטלין יוסיף וישרת את המשטר הקומוניסטי ברוב שנות המאה ה-20.

איטליה, שזעמה על חלקה המועט בחלוקת "שלל המלחמה" בחוזה ורסאי, סבלה ממשבר פנימי חמור בעקבות המלחמה עצמה, שני גורמים אלה חברו יחדיו כדי ליצור את הקרקע הנוחה לתפיסת השלטון בידי הפשיסטים בראשם עמד בניטו מוסוליני בשנת 1922.

גם לצרפת ולבריטניה טעמו המתוק של הניצחון הפך עד מהרה למריר. משברים פוליטיים תכופים, בעיות אבטלה ושביתות כלליות הביאו את המדינות לחוסר יציבות ולמשבר כלכלי חריף. בצרפת בעיות אלה היו חמורות יותר, והמאבקים הפנימיים, נמשכו במלוא עוזם במהלך ימי הרפובליקה השלישית. בשנת 1923 כבשו כוחות צרפתים ובלגים את חבל הרוהר על מנת להכריח את גרמניה לשלם את כספי הפיצויים, כפי שנקבעו בחוזה ורסאי, ורק בהתערבותה של ארצות הברית נקבע הסדר תשלומים חדש והתפתחותו של המשבר נמנעה.

עם תום המלחמה בגרמניה נוסדה רפובליקת ויימאר (1919–1933), בניסיון ליצור משטר דמוקרטי, ליברלי שוחר שלום, אותו חויבה גרמניה לקיים במסגרת הסדרי השלום של ורסאי. ממשלות ויימאר סבלו מקשיים רבים, בעיות כלכליות גוברות מצד אחד וחולשה מבנית של הרפובליקה מצידה האחר. בשנותיו הראשונות התמודד השלטון עם ריבוי הפגנות של הימין והשמאל כאחד (שניהם קראו להפלת המשטר) ועם היפר-אינפלציה שפקדה את המדינה, בעיקר עקב הסכם הפיצויים למדינות המנצחות, שרבץ על צווארה של גרמניה כאבן רחיים. בשנים הבאות לאחר התערבותה של ארצות הברית והורדה ניכרת בגובה הפיצויים אותם נאלצה גרמניה לשלם מדי שנה, השתפרה הכלכלה וכך גם מערכת היחסים של גרמניה עם שכנותיה. שורה של ממשלות מוצלחות הצליחו להשיב את השגשוג והסדר למדינה, כל זאת עד למשבר הכלכלי הגדול שחבק את העולם (השפל הגדול) שהחל ב-1929.

השפל הגדול באירופה

השפל הגדול שמקורו בשפל הגדול בארצות הברית החל בשנת 1929 והפך במהרה למשבר הכלכלי הגדול ביותר שפקד את היבשת במאה ה-20. למרות אין ספור בעיות, שרובן קשורות למלחמת העולם הראשונה ולחוזה ורסאי שבא בעקבותיה, החלו להופיע תחזיות אופטימיות באמצע שנות ה-20 לגבי עתידה הכלכלי של היבשת. בעקבות הסכמות חדשות הופחתו הסכומים אותם נאלצו לשלם המדינות המנוצחות (בעיקר גרמניה), ונראה היה לאופטימיסטים כי בעיותיה הבוערות של היבשת יכולות להיפתר בדרכי שלום.

התפשטותן של המצאות חדשות הביאה לחיזוק נוסף של אמון הציבור ולגל נוסף של אופטימיות ברחבי היבשת, אך התברר כי כל הסימנים לשלווה היורדת על היבשת העייפה ממלחמות התגלו כמטעים באופן טראגי. כלכלתן של מדינות המערב התרסקה עם התרסקות הבורסה לניירות ערך (וול סטריט) בניו יורק שבארצות הברית, לא הייתה מדינה אחת ברחבי אירופה שלא הושפעה קשות מהתרסקות הכלכלה האמריקנית.

במדינות הדמוקרטיות החדשות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה הפגיעה הייתה הקשה ביותר, גורמים קיצוניים התחזקו וגלי הפגנות נגד הממשלה שטפו את המדינה, השיטה הדמוקרטית שעדיין הייתה זרה לרוב האזרחים ולא נטמעה לחלוטין בתודעה, הביאה למחשבה ולעיתים אף לדרישה להחלפת המשטר, ממשלות הוחלפו תדיר, בחלק מהמקרים אף כמה פעמים באותה השנה. בריטניה וצרפת הצליחו לעמוד בהתקפות אלה, על ידי הקמת ממשלה רב מפלגתית ואימוץ רעיונות כלכליים, עליהם לא חלמו בטרם המשבר.

לעומתן, בגרמניה (החל משנת 1933), איטליה ורוסיה פעלה מערכת שלטונית ששלטה על האזרחים בריכוזיות ואף באלימות. הארגון מחדש של הכלכלה ברוסיה בידי סטלין, הביא לסבל ומצוקה בל יתואר לאוכלוסייה, תוכנית החומש שהופעלה ברוסיה באותן השנים וזכתה להערכה בידי מדינות המערב, הונעה בדמם של מיליוני אזרחים שהוקרבו על מזבח מכונת התעשייה הרוסית. בגרמניה, בה הכה המשבר הכלכלי בצורה הקשה ביותר, איבדה רפובליקת ויימאר את אמון התושבים שהעלו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשותו של אדולף היטלר לשלטון, לא עבר זמן רב והנאצים תפסו את מושכות השלטון במדינה וחיסלו בברוטליות כל ניסיון התנגדות לשלטונם, ובאותו הזמן החלו בתוכנית חימוש מחדש שעזרה להקטין את הנזקים שנגרמו לכלכלת גרמניה בעת המשבר הכלכלי. עם תום המשבר הכלכלי מצאה את עצמה יבשת אירופה עם שלושה משטרים פאשיסטיים במדינות מרכזיות: איטליה (1922), גרמניה (1933) וספרד (לאחר מלחמת אזרחים שהסתיימה בשנת 1939).

לפני שניתן היה לאמוד את עומק המשבר ואת הנזק שגרמה ההתמוטטות הכלכלית העולמית, מצאה את עצמה יבשת אירופה הולכת ומסתבכת בסכסוך אלים נוסף, סכסוך שיגרור אחריו את רוב מדינות העולם ויאפיל על נזקי המלחמה העולמית הקודמת, מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – מלחמת העולם השנייה, הזירה האירופית: 1939–1941, הזירה האירופית: 1942–1945

דרך המלך למלחמה

כאמור בשנת 1933, תפס היטלר את השלטון בגרמניה והחל לעבוד על השגת חלומו לגרמניה גדולה יותר. גרמניה החלה להתרחב ולהתעצם מחדש תוך כדי הפרה חוזרת ונשנית של חוזה השלום בוורסאי, עליו חתמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והחזירה לידיה את חבל הריין בשנת 1935 ואת חבל הסאר (במשאל עם) בשנת 1936. העדר התגובה מצידה של צרפת והמחאה הרפה מצידה של בריטניה בעקבות הפרת חוזה ורסאי מצידה של גרמניה היו נדבך נוסף במדיניות הפיוס כלפי גרמניה. חוסר התגובה הגביר את תאבונו של הרודן הגרמני ובשנת 1938 סיפח אליו את אוסטריה במה שכונה האנשלוס, מאוחר יותר באותה השנה הוקרבה אף צ'כוסלובקיה על מזבח הפייסנות והחולשה של המעצמות האירופיות הגדולות, וגם חבל הסודטים עבר לידיה של גרמניה, מתוך תקווה כי בזאת יסתיימו דרישותיו הטריטוריאליות של היטלר.

זמן קצר אחר כך פנו גם פולין והונגריה בדרישה לקבל שטחים מצ'כוסלובקיה בהם היה רוב לאוכלוסייה פולנית או הונגרית. עתה החל המתח להיבנות בין גרמניה ופולין סביב עיר הנמל דנצינג, למרבה ההפתעה פנה היטלר אל סטלין הבולשביקי, שנוא נפשו, וחתם עמו על חוזה אי-התקפה. עם הסכם נוסף, הפעם עם איטליה באמתחתו (ברית הפלדה), פלשה גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 והחלה את מלחמת העולם השנייה.

מהלך המלחמה

בתגובה לפלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939. בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב פלשה ברית המועצות לפולין ב-17 בספטמבר. ב-24 בספטמבר, תקפה ברית המועצות את המדינות הבלטיות ומאוחר יותר את פינלנד. בריטניה שלחה כוחות לפינלנד, אך מטרתם העיקרית לא הייתה להילחם בסובייטים, אלא לנסות ולכתר את גרמניה ולמנוע ממנה גישה לארצות סקנדינביה עתירות המשאבים. הגרמנים, שידעו על התוכניות הבריטיות הצליחו להדוף את ההתקפה ולמנוע את הכיתור. באותו זמן פלשה גרמניה לדנמרק, פעולה שלא השאירה אפשרות לכיתורה של גרמניה, אלא אם כן יפלשו הבריטים מהים.

בחודש מאי 1940 הסתיימה המלחמה המדומה בחזית המערבית עם פלישתה של גרמניה לצרפת דרך ארצות השפלה. צרפת נכנעה ביוני 1940, אך בריטניה (בראשות וינסטון צ'רצ'יל) סרבה בתוקף לשאת ולתת על הסכם שלום עם הגרמנים, והמלחמה נמשכה. עתה החל הקרב על בריטניה ולמרות ההפצצות העזות אותן חוו הערים הבריטיות, סירבו הבריטים להיכנע.^[38] לאחר שהבין כי לא יוכל להכניע את בריטניה, זנח היטלר את הכוונה לכובשה (מבצע ארי הים) ופנה אל ברית המועצות הבולשבקית שנואת נפשו, זאת כדי להגשים את חזונו ליצירת "שטחי מחיה" לרייך השלישי במבצע ברברוסה.^[39]

בעקבות המתקפה היפנית, בת בריתה של גרמניה, על הצי האמריקני בנמל פרל הארבור, נכנסה ארצות הברית למלחמה לצידן של בנות הברית.

על אף שבתחילה נכבשו שטחים עצומים מברית המועצות, נכשל מבצע ברברוסה, ולאחר כישלון הקרבות על מוסקבה ועל סטאלינגרד, כניעתה של הארמייה השישית בפברואר 1943 ותבוסה בקרב קורסק ביוני 1943, נשברו המתקפות הגרמניות בברית המועצות ופינו את מקומן לנסיגה החל מחודש יולי אותה השנה.

ב-6 ביוני 1944 פתחו בנות הברית במבצע אוברלורד ונחתו בנורמנדי, צרפת, במבצע האמפיבי הגדול ביותר בהיסטוריה, ופתחו חזית נוספת נגד גרמניה. 11 חודשים אחר כך ב-2 במאי 1945 נכנעה העיר ברלין לצבא האדום ואדולף היטלר התאבד. כמה ימים אחר כך ב-7 וב-8 במאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאי.

תוצאות המלחמה

ההערכות לגבי מספר החללים במלחמת העולם השנייה משתנות במידה ניכרת בין מחקר אחד למשנהו והן נעות מ-50 מיליון^[40] ל-74 מיליון. אומדן נוסף עומד על 60 מיליון הרוגים בכל רחבי העולם.^[41] במהלך המלחמה התרחשה גם השואה – רצח עם שיטתי בו כשישה מיליון יהודים,^[42] המהווים את רובה של האוכלוסייה היהודית באירופה, נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. בסך הכל נרצחו למעלה מ-11 מיליון בני אדם^[43] ברצח עם בהיקף חסר תקדים שבוצע במלחמה על ידי הנאצים ועוזריהם. בנוסף נרצחו בדרך זו גם צוענים, הומוסקסואלים, אנשים בעלי מוגבלויות, פגועי נפש ומיעוטים אחרים (ראו: השמדת לא יהודים במלחמת העולם השנייה).

המלחמה הקרה

ערך מורחב – המלחמה הקרה

שורשי המלחמה הקרה נעוצים עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1919–1939) וסיבותיה הן ההבדלים באידאולוגיות השולטות במערב וברוסיה. בזמן מלחמת העולם השנייה השתייכו הן ברית המועצות והן מדינות המערב לבנות הברית, אך עם התקרבות קריסתה של גרמניה הנאצית, שהרצון להפלת משטרה וכניעתה שימש כדבק המחבר את חלקי הברית, החלה חוזרת החשדנות ובקיעים התגלו באמון בין המעצמות הגדולות.

לאחר סיום המלחמה חולקה אירופה מחדש לאזורי השפעה מדינות המערב והגוש המזרחי. בשנת 1949 חברו מדינות מערב אירופה – צרפת, בריטניה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, איטליה, פורטוגל, נורווגיה, דנמרק ואיסלנד אל מדינות צפון אמריקה – ארצות הברית וקנדה והקימו את הברית הצפון אטלנטית שנועדה להגן על אירופה המערבית מפני פלישה סובייטית. ברית נאט"ו חייבה סיוע צבאי הדדי בשעת מצוקה, אם תותקף אחת החברות בה. כריתת ברית זו הביאה את המתיחות עם ברית המועצות לשיאים חדשים, שראתה בברית איום ישיר עליה וזאת משום שארצות הברית הייתה הגורם המרכזי בברית, עם נוכחות צבאית באירופה.

בשנת 1954 הציעה ברית המועצות להצטרף לברית נאט"ו, כדי לשמור יחדיו על השלום באירופה^[44]ונדחתה. בשנת 1954 צורפה מערב גרמניה לברית נאט"ו. בתגובה הקימו ברית המועצות וגרורותיה המזרח אירופיות – פולין, מזרח גרמניה, אלבניה, בולגריה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ורומניה את ברית ורשה.

באוקטובר ובנובמבר 1956 החלה התקוממות עממית נגד השפעתה של ברית המועצות ושליטתה בהונגריה. המרד פרץ זמן קצר לאחר שמנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, הורה על החלפתו של המנהיג הסטליניסטי של הונגריה מתיאש ראקושי. וזאת בתגובה להתקוממות עממית.^[45] המשטר החדש פיזר באופן רשמי את המשטרה החשאית, הכריז על כוונתו לפרוש מברית ורשה והבטיח כי בכוונתו לערוך בחירות חופשיות. בתגובה פלש הצבא האדום להונגריה ודיכא את המרד בברוטליות. כ-2,500 הונגרים וכ-700 חיילים סובייטים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, אלפי הונגרים נעצרו, נאסרו וחלקם הועברו לברית המועצות,^[46]

התקרית האחרונה במלחמה הקרה בכל הנוגע למעמדה של העיר ברלין התרחשה בשנת 1961, בתחילת שנות ה-50 אומצה הגישה הסובייטית המגבילה את ההגירה מתחומה על ידי גרורותיה מהגוש המזרחי. למרות זאת, מאות אלפי מזרח גרמנים היגרו מיד שנה למערב גרמניה בנצלם את נקודת התורפה שהתקיימה בין מזרח למערב, ברלין, שחולקה בין ארבע המעצמות: ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, ששלטו על תנועת האזרחים בתוך העיר.^[47] תוצאות ההגירה היו חמורות מבחינתה של מזרח גרמניה, טובי המוחות וכוח העבודה המקצועי עזבו את המדינה, עד לשנת 1961 מוערך כי כ-20% מאוכלוסיית מזרח גרמניה היגרו למערב גרמניה. בחודש יוני אותה השנה, הגישה ברית המועצות אולטימטום חדש בדרישה לנסיגת בנות הברית ממערבה של ברלין.^[48] הדרישה נענתה בסירוב, ובנובמבר 1961 הקימה מזרח גרמניה גדר תיל לאורך 112 קילומטר סביב הרבעים המערביים ועוד 43 קילומטרים של גדר שהפרידו בתוך העיר בין החלק המזרחי למערבי, בסופו של דבר הורחבה הבניה והגדר הפכה לחומה שהייתה לאחד הסממנים המוכרים ביותר של המלחמה הקרה, חומת ברלין.

בשנת 1968 החל תהליך של ליברליזציה פוליטית בצ'כוסלובקיה שנקרא האביב של פראג. תחת הנהגתו של אלכסנדר דובצ'ק החל תהליך רפורמות שכלל: הגברת חופש העיתונות, חופש הדיבור וחופש התנועה, יחד עם שינויים בתפיסה הכלכלית, האפשרות לשינוי המשטר למשטר רב-מפלגתי, הגבלת כוחה של המשטרה החשאית והאפשרות לפרישה מברית ורשה. בתגובה פלש הצבא הסובייטי, בשיתוף עם שאר חברות ברית ורשה (למעט רומניה) לצ'כוסלובקיה.

באותן השנים, החלו מדינות מערב אירופה תהליך איטי של שילוב כלכלי ומדיני, המבקש לאחד את אירופה ולמנוע מלחמה נוספת ביניהן. הברית הכלכלית הראשונה שהוקמה הייתה קהילת הפחם והפלדה האירופית, שנוצרה בשנת 1951 על ידי בלגיה, הולנד, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה ולוקסמבורג. בשנת 1957 הקימו שש מדינות אלה את סוכנות האטום האירופית והקהילה הכלכלית האירופית (שנודע יותר בשם השוק המשותף). במהרה הפך השוק המשותף להיות הארגון האירופי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברותיו והקלה על הסחר. בשנת 1967 התאחדו הארגונים לארגון אחד בשם הקהילה האירופית וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות. בתחילת שנת 1973 הצטרפו אל הארגון הממלכה המאוחדת, אירלנד ודנמרק.

בשנת 1980 היה המשטר הקומוניסטי הפולני ממולכד על ידי דילמות פוליטיות וכלכליות, לממשל לא נותרה ברירה אלה להעלות את המחירים ובכך לעורר גל שביתות שהמדינה לא ידעה כמותו. לאחר שהשביתות הגיעו אל מספנות לנין שבעיר גדנסק, קיבלה הממשלה את דרישות השובתים. בגל האופוריה ששטף את המדינה לא נראתה לעין העובדה כי המשטר לא יוכל למלא את תנאי ההסכם מבחינה כלכלית. בסוף שנת 1981 לאחר שהעם הבין כי המשטר לא יוכל למלא את הדרישות וגל השביתות התחדש ביתר שאת הצהיר מנהיגה החדש של המפלגה הקומוניסטית וויצ'ך ירוזלסקי על ממשל צבאי ומשטרת המהומות נשלחה למחוץ את ההתנגדות הספונטנית של אנשי ארגון סולידריות. ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות הגיבו בסנקציות כלכליות על פולין ועל ברית המועצות. בתגובה לכך יעץ האידאולוג הראשי של הקרמלין, מיכאיל סוסלוב, למנהיגי ברית המועצות כי אל להם להתערב אם פולין תיפול לידיהם של אנשי ארגון סולידריות, מחשש כי התערבות סובייטית תביא לעיצומים כלכליים קשים על ברית המועצות, דבר שיביא את כלכלת ברית המועצות לידי קטסטרופה.^[49] באמצע שנת 1983 בוטל הממשל הצבאי בפולין והחל תהליך של שחרור האסירים הפוליטיים שהסתיים בשנת 1984 עם מתן חנינה כללית.

התפרקות ברית המועצות

ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות

בשנת 1985 הפך מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, באותו הזמן הכלכלה הסובייטית הייתה במיתון עמוק ועמדה בפני התמוטטות יתרות מטבע החוץ שלה. מצב זה הניע את גורבצ'וב לבדוק צעדים להחיות את הכלכלה החולה.

לאחר ניסיון ראשון בו לא הצליח לשנות דבר, הגיע גורבצ'וב למסקנה כי דרושים שינויים מבניים עמוקים. ביולי 1987 הכריז גורבצ'וב על תוכנית הרפורמה הכלכלית, פרסטרויקה (בנייה מחדש), ובמקביל על תוכנית הגלאסנוסט (פתיחות) במטרה להגביר את השקיפות בניהול המדינה ולפתוח אותה לדיון. הרפורמות לא הבריאו את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע הממשל הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים – המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים המוסלמים וכן אסון צ'רנוביל שגרם לבעיות חמורות באוקראינה ובסביבתה.

המתיחות בין מזרח-למערב שככה במהירות בין אמצע לסוף שנות ה-80, אווירה זו הגיע לשיאה בפסגה שנערכה במוסקבה בשנת 1989 בין מנהיגי ברית המועצות וארצות הברית, כאשר מיכאיל גורבצ'וב וג'ורג' בוש (האב) חתמו על הסכמי סטארט 1 (שהביאו עד לסוף שנת 2001 להפחתת 80% ממאגרי הנשק הגרעיני שהיו קיימים באותה התקופה).^[50] בשנה שלאחר מכן התברר לברית המועצות כי היא לא תוכל עוד לסבסד את מחירי הגז והנפט וכי לא תוכל עוד להמשיך ולהחזיק את צבאה מבלי לרוקן את קופת האוצר שלה.^[51] כמו כן הודיעה ברית המועצות כי שטח הביטחון (בדמות מדינות הגוש המזרחי באירופה) הוכרז כלא רלוונטי, הסובייטים הכריזו עוד כי אין בכוונתם להתערב בענייני הפנים של בנות בריתם במזרח אירופה^[52] (דוקטרינת סינטרה).

ב-7 בפברואר 1990 התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והסכימה לוותר על מונופול הכוח השלטוני שלה. במשך השבועות שבאו לאחר מכן 15 הרפובליקות המרכיבות את ברית המועצות ערכו בחירות רב-מפלגתיות, רבים מהמושבים בבתי הפרלמנט של מדינות אלה נכבשו בידי לאומנים אתניים. הרפובליקות החלו לעמוד על הריבונות שלהן והחלה "מלחמת חוקים" עם הממשלה המרכזית במוסקבה. הרפובליקות השתלטו על הכלכלות המקומיות שלהן והפסיקו להעביר את כספי המיסים לקופתה של ברית המועצות, דבר שגרם לפגיעה נוספת בכלכלה הסובייטית והעמיק את המשבר הכלכלי במדינה.^[53]

בסופו של דבר הבשילו התהליכים הפוליטיים להתפטרותו של מיכאל גורבצ'וב. ב-25 בדצמבר 1991, התפטר גורבצ'וב כנשיא הסובייטי; דגל המגל והפטיש האדום של ברית המועצות הורד מבניין הסנאט בקרמלין והוחלף על ידי דגל שלושת הצבעים של רוסיה. ברית המועצות חדלה מלהתקיים.

סתיו העמים

בעקבות הרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב, בשנת 1986 עמדה ברית המועצות בפני תקופה של שקיעה כלכלית ונזקקה לטכנולוגיה, סיוע והשקעות מערביות כדי לפצות על הפיגור המתמשך. באביב של שנת 1989 התנסתה ברית המועצות בפעם הראשונה בתולדותיה בדיון תקשורתי עירני, וערכה לראשונה בתולדותיה בחירות רב-מפלגתיות. באופן בלתי נמנע הדהדה דרך החשיבה החדשה במוסקבה בכל מדינות הגוש המזרחי. בשעה שברית המועצות שלפני הרפורמה השתמשה בכוחה הצבאי כדי לדכא כל התנגדות ולכפות את רצונה על גרורותיה באירופה (ואף ברפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות עצמה), התירה ברית המועצות עתה, בעקבות הרפורמה, ואף עודדה את הרפורמה בגרורותיה במזרח אירופה.

המכשול הגדול ביותר של מוסקבה לעבר יחסים טובים עם המעצמות המערביות העשירות, היה מסך הברזל. כל עוד השתמשה ברית המועצות בכוחה הצבאי כדי לאכוף את רצונה במזרח אירופה, לא יכלה לקבל עזרה ממדינות המערב הדמוקרטיות. גורבצ'וב דחק בעמיתיו ממדינות הלוויין לחקות את תהליכי הרפורמה אותם הנהיג בארצו, ובזמן שבפולין ובהונגריה עודדו תנועות רפורמיות חזקות את תהליך הליברליזציה שהחל מתפשט במזרח כאש בשדה קוצים, הנהגת המדינות האחרות בגוש המזרחי נשארה ספקנית והפגינה סלידה כלפי הרפורמה. החשש היה כי הלחץ לשינוי במזרח אירופה יהפוך את השינוי לבלתי נשלט. משטרים אלו היו לשריד האחרון של הסמכותיות בסגנון הסובייטי, מגובים בכוח צבאי ובתמיכה כלכלית (על אף שגם במדינות אלה היו משברים כלכליים עמוקים). מנהיגים קומוניסטים אורתודוקסים כמו אריך הונקר במזרח גרמניה, טודור ז'יבקוב בבולגריה וגוסטב הוסק בצ'כוסלובקיה, האמינו כי הרפורמות של גרובצ'וב לא יעמדו במבחן הזמן והתעלמו מקריאותיה של מוסקבה לשינוי.

התפוצצות בבלקן

לאחר מותו של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו בשנת 1980 גברה המתיחות הלאומנית ביוגוסלביה והמדינות המרכיבות אותה ביקשו להתנתק, בעידוד המערב, מסרביה, הישות המדינית החשובה ביוגוסלביה. ב-25 ביוני 1991 הכריזו הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה על עצמאותן מיוגוסלביה ובעקבותיהן פרשה גם מקדוניה שהכריזה על עצמאותה ב-8 בספטמבר 1991. עקב המצב החדש שנוצר נאלצה גם בוסניה והרצגובינה, בהשפעת חוגים מוסלמיים וקרואטיים, לפרוש ולהכריז על עצמאותה ב-5 באפריל 1992.

לאחר ההיפרדות דרשו, בתמיכת הממשלה הסרבית, המיעוטים הסרביים ברפובליקות הפורשות כי אזורי המחיה שלהם בקרואטיה ובבוסניה יישארו בשטחה של יוגוסלביה או יהפכו לאזורים עצמאיים. השנאה העתיקה בין הקבוצות האתניות שדוכאה במהלך השלטון הקומוניסטי, החלה להגיע לנקודת רתיחה, במהרה החלו להתפתח סכסוכים אזוריים שהפכו לעימותים אלימים ולמלחמות אזוריות, תחילה למלחמה קצרה בסלובניה, אחר כך בין סרביה ובין קרואטיה ומאוחר יותר למלחמת בוסניה. מקדוניה הייתה המדינה היחידה שקיבלה עצמאות ללא התנגדות כל שהיא מצידם של הסרבים, אך גם היא לא יכלה לשבת על מי מנוחות ונאלצה להתמודד עם דרישות לאומיות של המיעוט האלבני ועם התנגדותה של יוון לשם מקדוניה.

לאחר ש-4 מתוך 6 הרפובליקות פרשו מהפדרציה, התפרקה הפדרציה, אולם שתי הרפובליקות של סרביה ומונטנגרו, שתיהן עם רוב סרבי, לא פרשו מהאיחוד, ולכן ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.

המלחמה באזורים המערביים הסתיימה בשנת 1995 בתיווכה של ארצות הברית, כאשר סלובודן מילושביץ' התפשר עם נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן והשתתף במשא ומתן להשגת הסכם דייטון ששם קץ למלחמה בבוסניה. כך שהוא נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים.

החל משנת 1996 כאשר יוגוסלביה החדשה רק החלה להחלים מפצעי המלחמה ומעזיבת שאר הרפובליקות, התעצם המאבק הלאומי האלבני בחבל קוסובו. האלבנים המוסלמים שהיוו 90% מאוכלוסיית החבל ביקשו עצמאות ובתגובה שלחו הסרבים צבא לקוסובו. הצבא הסרבי החל בפעולות עונשין חמורות, בהן טיהור אתני. ברית נאט"ו התערבה ואילצה בעזרת הפצצות מהאוויר להסיג את הכוחות הסרבים מקוסובו. מחודש יולי 1999, נשלט החבל על ידי כוחות בינלאומיים ובשנת 2008 הוכרזה עצמאותו. בסופו של דבר הפסידה מפלגתו של מילושביץ' בבחירות והוא הוחלף על ידי מועמד אחר.

המאה ה-21

האיחוד האירופי

האיחוד האירופי נוסד באופן רשמי ב-7 בפברואר 1992, עם חתימת אמנת מאסטריכט, בה הוסכם על איחוד כלכלי ופיננסי במסגרתו היה אמור להיקבע מטבע משותף. האמנה טבעה את המושג "אזרחות אירופית": כל אזרח אירופי יכול לבחור ולהיבחר; מדיניות בינלאומית וביטחונית משותפת; שיתוף פעולה בנושא שיטור וביטחון פנים. ב-1 בנובמבר 1993 נכנסה אמנת מאסטריכט לתוקף. בשנת 1999 הושק מטבע אירופי אחיד, האירו, תחילה כמטבע אלקטרוני ולאחר מכן כהילך חוקי לכל דבר ועניין.

בשנת 2004 נחתמה ברומא אמנה המייסדת חוקה לאירופה שאמורה הייתה להחליף את האמנות הקודמות, אך מספר מדינות דחו את ההצעה והיא לא התקבלה. בשנת 2007 הוחלפה הצעת החוקה הכושלת באמנת ליסבון, שהביאה לרפורמה לעומת אמנת ניס (הנחשבת לקובעת היום), הפעם לא חויבו המדינות במשאל עם וכל בתי הפרלמנט של 27 המדינות החברות אישרו את האמנה החדשה. היחידה שהייתה זקוקה למשאל עם, עקב הצורך בשינוי החוקה, הייתה אירלנד, שאישרה את האמנה לאחר כמה שנים.

במהלך העשור השני של המאה ה-21, לכידות האיחוד האירופי נבחנה בכמה נושאים, כולל משבר חובות בחלק ממדינות גוש האירו,גידול בהגירה מאפריקה ואסיה ופרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי.

מזרח אירופה

במזרח אירופה נוצרו מדינות שהתנתקו מברית המועצות, בהן בלארוס ואוקראינה. מדינות אלה ובמיוחד בלארוס סבלו ממשברים כלכליים חריפים ובתחילה שמרו על קשר הדוק עם רוסיה. עם הזמן, הקשר של רוסיה עם אוקראינה התרופף וכלכלתה צמחה בתחילת שנות ה-2000. בשנת 2004 מהפך פוליטי המכונה "המהפכה הכתומה" סיים את השלטון המושחת של הממשלה הקודמת, וויקטור יושצ'נקו עלה לשלטון במדינה זו. בשנת 2014 פרצה מלחמת האזרחים באוקראינה על רקע שאיפתם של אוקראינים ממוצא רוסי בחצי האי קרים ובמחוזות המזרחיים של המדינה לפרוש מאוקראינה. המורדים זכו לתמיכתה של רוסיה. הסכסוך האוקראיני-רוסי הסלים בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 למלחמה ישירה בין רוסיה לאוקראינה.

יהדות אירופה

ערך מורחב – יהדות אירופה

במהלך המאה ה-1 לפנה"ס הלכה והתגבשה קהילה יהודית ברומא,^[54] הקהילה הורכבה בחלקה מסוחרים שהתיישבו באזור העיר שמעבר לנהר הטיבר והחל משנת 69 לפנה"ס משבויים יהודים מיהודה שנפדו בידי בני הקהילה. היהודים עסקו במסחר, במלאכה ובנו בית כנסת, וחלקם אף נהנה מזכויות אזרח ולימים נעשו לגורם רב השפעה בחיי הבירה. לאחר חורבן בית המקדש השני החלו להגיע גלים גדולים של עבדים יהודים שגם הם נפדו בידי בני עמם. היחס של שליטי רומא אל היהודים ידע עליות ומורדות. יחס טוב קיבלו היהודים בתקופתו של יוליוס קיסר לאחר שצידדו בו במאבקים הפנימיים שהתרחשו בשלהי הרפובליקה הרומית. לעומתו הקיסרים טיבריוס וקלאודיוס, הוציאו צווי גירוש ליהודים לאחר שהואשמו בתעמולה דתית. בין המאה ה-4 ל-14 השתרשו היהודים בחלקים נרחבים באיטליה.

לאחר חורבן בית שני, החלו להגיע יהודים לגאליה. קיימות עדויות מועטות באשר לחייהם של היהודים בגאליה. לאחר התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית, הביאה עלייתה של הנצרות לביטול זכויות רבות שניתנו ליהודים, בין השאר נאסר עליהם לעסוק בכל מקצוע שיש בו הפעלת מרות על אזרחים נוצרים. עם ירידת השושלת המרובינגית ועלייתם לשלטון של המלכים הקרולינגים פפין הגוץ ובנו קרל הגדול רבות העדויות כי מעמדם של היהודים השתפר חדות, הן מהבחינה החברתית והן מהבחינה החומרית. בראשית המאה ה-9 הועסקו יהודים בחצר הקיסרות, בנוסף פיתו הקרולינגים סוחרים יהודים אמידים להשתקע בגאליה, ועושרם לא השפיע על מערכת היחסים עם שכניהם הנוצרים. מערכת של סיוע הדדי בין יהודי צרפת וגרמניה איפשרה את פריחתה התרבותית והקהילתית של יהדות אשכנז על אדמת צרפת, בעיקר במחוזות הגובלים עם גרמניה. העיר שטרסבורג התפרסמה כבר אז כמרכז רוחני ותרבותי חשוב ביותר לקהילה היהודית. מדרום, התקיימה קהילה יהודית גדולה ומשגשת בספרד בתקופה שמכונה תור הזהב של יהודי ספרד.

בשנת 1096 בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו. מאותה השנה ואילך החל תהליך ארוך של ירידה במעמדם הפוליטי והביטחוני של היהודים. מנודים חברתית ומוכרחים לשאת על בגדיהם אות קלון וכן להתגורר בשכונות נפרדות. תחומי העיסוק המותרים ליהודים צומצמו למסחר והלוואה בריבית לשכניהם הנוצרים. בשלהי ימי הביניים גורשו יהודים רבים ממערב אירופה.

בתחילת המאה ה-17 היו רק שני ריכוזי יהודים גדולים, באימפריה העות'מאנית, כולל מדינות אירופה שבשליטתה, והממלכה הפולנית-ליטאית. במהלך מאה זו אירעו מספר אירועים שגרמו לנדידה ממזרח אירופה למרכזי הסחר במערבה ומצפון אירופה לדרומה. וזאת במקביל להגירה מועטה לארצות הברית ומדינות דרום אמריקה. בין האירועים הללו מלחמת שלושים השנים, פרעות חמלניצקי ופלישת השוודים לפולין. במאות ה-18 וה-19 היגרו לארצות הברית יהודים מפולין וממדינות אשכנז. החלה מגמה של אמנציפציה ליהודים בבחלק מאירופה^[55] יחד עם מגבלות וגזרות בחלקים אחרים מהיבשת. השואה וההגירה שאחריה גרמו להתרוקנות מדינות רבות מיהודיהן ולהעברת מרכז הכובד היהודי האירופאי לרוסיה.

פתיחת שערי ברית המועצות גרמה לפריחה מחודשת של קהילות יהודיות באוסטריה, גרמניה ומדינות נוספות. על פי נתוני הסוכנות היהודית בסוף 2004 חיו באירופה מיליון ו-161 אלף יהודים. במאה ה-21, בצרפת הייתה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר באירופה^[56] ואחריה בריטניה, גרמניה, רוסיה ואוקראינה.^[57]

ראו גם

	ספר: היסטוריה של אירופה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

קארל סטפנסון, על הפאודליזם בימי הביניים
First Crusade ספר על מסעי הצלב
ויליאם צ'סטר ג'ורדן, הספר על הרעב הגדול במאה ה-14
טוני ג'אדט, אחרי המלחמה – תולדות אירופה מאז 1945, תרגום לעברית גרשון גירון, הוצאת מאגנס, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
רוברט לופז, לידתה של אירופה, (תרגום: מיה מבורך), תל אביב: הוצאת דביר, תש"ן. (הספר בקטלוג ULI)
ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, כרכים א–ד, האוניברסיטה הפתוחה, 2003.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של אירופה בוויקישיתוף

The Rulers of Europe: Every Year
היסטוריה של אירופה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

אתרים כלליים

אתר history world

אתרים על פרה היסטוריה

אתרים על העת העתיקה

אתרים על ימי הביניים

אתרים על העת החדשה

הערות שוליים

^ Haselgrove, C. and Pope, R. (2007), 'Characterising the Earlier Iron Age', in C. Haselgrove and R. Pope (eds.), The Earlier Iron Age in Britain and the Near Continent. (Oxbow, Oxford)
^ ניל אשרסון, הים השחור, הוצאת ידיעות אחרונות (2006), עמ' 354
^ ניל אשרסון, הים השחור, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006, עמ' 103, 355
^ ס.מ. באורה, יוון הקלאסית, סדרת Time Life, ספריית מעריב, 1976, עמ' 137
^ Roman Empire
^ history of Europe:: The Middle Ages – Britannica Online Encyclopedia
^ Dark Ages" in Merriam-Webster
^ Franklin, James (1982), "The Renaissance Myth", Quadrant 26 (11): 51–60, http://web.maths.unsw.edu.au/~jim/renaissance.html
^ Bearman, P. (2012). Baghdad. Encyclopedia of Islam. Brill Online.
^ "The great armies of antiquity" ISBN 0-275-97809-5
^ Western travellers to Constantinople by K. N. Ciggaar
^ Imperium Graecorum," "Graecia," "Yunastan," etc, other western names used were "the empire of Constantinople" (imperium Constantinopolitanum) and "the empire of Romania" (imperium Romaniae)
^ Tarasov (2004), 121
^ "רומא הקיסרית" מאת משה הדס, הוצאת ספרית מעריב, עמ' 158
^ פרוקופיוס, היסטוריה של המלחמות, ספר שני, XXIII
^ An Empire's Epidemic
^ Justinian's Flea
^ Robin Milner-Gulland, The Russians, Blackwell Publishing, 1999, ISBN 0631218491, 9780631218494, p. 45
^ Michael Psellus: Chronographia, ed. E. Sewter, (Yale University Press, 1953), 91. and R. Jenkins, Byzantium: The Imperial Centuries AD 610-1071 (Toronto 1987) p. 307
^ George Modelski, World Cities: –3000 to 2000, Washington DC: FAROS 2000, 2003. ISBN 0-9676230-1-4
^ Cantor, p. 480
^ The Great Famine of 1315 --Frequently Asked Questions
^ Cantor, p. 594
^ ¹ ² Burke, P., The European Renaissance: Centre and Peripheries (Blackwell, Oxford 1998)
^ Simon, Edith (1966). Great Ages of Man: The Reformation. Time-Life Books. pp. pp. 120-121. ISBN 0662278208.
^ Thirty Years' War, Encyclopædia Britannica
^ Germany - The Thirty Years' War - The Peace of Westphalia
^ Hooker, Richard (1996). "The European Enlightenment". אורכב מ-המקור ב-2011-05-13. נבדק ב-2008-01-18.
^ Business and Economics. Leading Issues in Economic Development, Oxford University Press US. ISBN 0-19-511589-9 Read it
^ Russell Brown, Lester. Eco-Economy, James & James / Earthscan. ISBN 1-85383-904-3 Read it
^ קציעה אביאלי-טביביאן, "דמותה של חברה בתהליך תיעוש", מסע אל העבר : עולם מודרני נולד : המאה ה-19 (המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003)
^ R.M. Hartwell, The Industrial Revolution and Economic Growth, Methuen and Co., 1971, page 339-341 ISBN 0-416-19500-8
^ Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 10, ISBN 0789496275, OCLC 52541937
^ Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 307, ISBN 0789496275, OCLC 52541937
^ Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 6, ISBN 0789496275, OCLC 52541937
^ Keegan, John (1998), The First World War, Hutchinson, p. 7, ISBN 0091801788, general military history
^ ו.א. קולדוואל, קורות העולם, הוצאת מסדה, 1967, עמ' 699
^ National Geographic, 510.
^ National Geographic, 532.
^ אמדן חללי מלחמת העולם השנייה -כולל יהודים, אתר תולדוט של מט"ח
^ National Geographic, 439.
^ כמה יהודים נרצחו בשואה? כיצד אנו יודעים זאת? האם ידועים לנו שמותיהם?, אתר "יד ושם".
^ National Geographic, 520.
^ "Fast facts". Canadian Broadcasting Corporation. ארכיון מ-2004-02-25. נבדק ב-2009-10-03.
^ Video: Revolt in Hungary [1] Narrator: Walter Cronkite, producer: CBS (1956) - Fonds 306, Audiovisual Materials Relating to the 1956 Hungarian Revolution, OSA Archivum, Budapest, Hungary ID number: HU OSA 306-0-1:40
^ "Report by Soviet Deputy Interior Minister M. N. Holodkov to Interior Minister N. P. Dudorov (15 November 1956)" (PDF). The 1956 Hungarian Revolution, A History in Documents. George Washington University: The National Security Archive. 4 בנובמבר 2002. נבדק ב-2006-09-02. {{cite web}}: (עזרה)
^ Harrison, Hope Millard (2003), Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953-1961, Princeton University Press, ISBN 0691096783
^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, Penguin Press, ISBN 1594200629
^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 219-222, Penguin Press, ISBN 1594200629
^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 255, Penguin Press, ISBN 1594200629
^ Shearman, Peter (1995), Russian Foreign Policy Since 1990, p. 76, Westview Pess, ISBN 0813326338
^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 248, Penguin Press, ISBN 1594200629
^ Acton, Edward,, (1995) Russia, The Tsarist and Soviet Legacy, Longmann Group Ltd (1995) ISBN 0-582-08922-0
^ רומא הקיסרית מאת משה הדס, עמ' 180, הוצאת ספריית מעריב (1976)
^ תהליך האמנציפציה של יהודי אירופה בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19, באתר lib.cet.ac.il
^ Michael Lipka, The continuing decline of Europe’s Jewish population, Pew Research Center (באנגלית אמריקאית)
^ https://www.pewforum.org/2012/12/18/global-religious-landscape-jew/

[1] Haselgrove, C. and Pope, R. (2007), 'Characterising the Earlier Iron Age', in C. Haselgrove and R. Pope (eds.), The Earlier Iron Age in Britain and the Near Continent. (Oxbow, Oxford)

[2] ניל אשרסון, הים השחור, הוצאת ידיעות אחרונות (2006), עמ' 354

[3] ניל אשרסון, הים השחור, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006, עמ' 103, 355

[4] ס.מ. באורה, יוון הקלאסית, סדרת Time Life, ספריית מעריב, 1976, עמ' 137

[5] Roman Empire

[6] story of Europe:: The Middle Ages – Britannica Online Encyclopedia

[7] Dark Ages" in Merriam-Webster

[8] Franklin, James (1982), "The Renaissance Myth", Quadrant 26 (11): 51–60, http://web.maths.unsw.edu.au/~jim/renaissance.html

[9] Bearman, P. (2012). Baghdad. Encyclopedia of Islam. Brill Online.

[10] "The great armies of antiquity" ISBN 0-275-97809-5

[11] Western travellers to Constantinople by K. N. Ciggaar

[12] Imperium Graecorum," "Graecia," "Yunastan," etc, other western names used were "the empire of Constantinople" (imperium Constantinopolitanum) and "the empire of Romania" (imperium Romaniae)

[13] Tarasov (2004), 121

[14] "רומא הקיסרית" מאת משה הדס, הוצאת ספרית מעריב, עמ' 158

[15] פרוקופיוס, היסטוריה של המלחמות, ספר שני, XXIII

[16] An Empire's Epidemic

[17] Justinian's Flea

[18] Robin Milner-Gulland, The Russians, Blackwell Publishing, 1999, ISBN 0631218491, 9780631218494, p. 45

[19] Michael Psellus: Chronographia, ed. E. Sewter, (Yale University Press, 1953), 91. and R. Jenkins, Byzantium: The Imperial Centuries AD 610-1071 (Toronto 1987) p. 307

[20] George Modelski, World Cities: –3000 to 2000, Washington DC: FAROS 2000, 2003. ISBN 0-9676230-1-4

[21] Cantor, p. 480

[22] The Great Famine of 1315 --Frequently Asked Questions

[23] Cantor, p. 594

[הערה_א-24] ¹ ² Burke, P., The European Renaissance: Centre and Peripheries (Blackwell, Oxford 1998)

[25] Simon, Edith (1966). Great Ages of Man: The Reformation. Time-Life Books. pp. pp. 120-121. ISBN 0662278208.

[26] Thirty Years' War, Encyclopædia Britannica

[27] Germany - The Thirty Years' War - The Peace of Westphalia

[28] Hooker, Richard (1996). "The European Enlightenment". אורכב מ-המקור ב-2011-05-13. נבדק ב-2008-01-18.

[29] Business and Economics. Leading Issues in Economic Development, Oxford University Press US. ISBN 0-19-511589-9 Read it

[30] Russell Brown, Lester. Eco-Economy, James & James / Earthscan. ISBN 1-85383-904-3 Read it

[31] קציעה אביאלי-טביביאן, "דמותה של חברה בתהליך תיעוש", מסע אל העבר : עולם מודרני נולד : המאה ה-19 (המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003)

[32] R.M. Hartwell, The Industrial Revolution and Economic Growth, Methuen and Co., 1971, page 339-341 ISBN 0-416-19500-8

[33] Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 10, ISBN 0789496275, OCLC 52541937

[34] Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 307, ISBN 0789496275, OCLC 52541937

[35] Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 6, ISBN 0789496275, OCLC 52541937

[36] Keegan, John (1998), The First World War, Hutchinson, p. 7, ISBN 0091801788, general military history

[37] ו.א. קולדוואל, קורות העולם, הוצאת מסדה, 1967, עמ' 699

[38] National Geographic, 510.

[39] National Geographic, 532.

[40] אמדן חללי מלחמת העולם השנייה -כולל יהודים, אתר תולדוט של מט"ח

[41] National Geographic, 439.

[42] כמה יהודים נרצחו בשואה? כיצד אנו יודעים זאת? האם ידועים לנו שמותיהם?, אתר "יד ושם".

[43] National Geographic, 520.

[44] "Fast facts". Canadian Broadcasting Corporation. ארכיון מ-2004-02-25. נבדק ב-2009-10-03.

[45] Video: Revolt in Hungary [1] Narrator: Walter Cronkite, producer: CBS (1956) - Fonds 306, Audiovisual Materials Relating to the 1956 Hungarian Revolution, OSA Archivum, Budapest, Hungary ID number: HU OSA 306-0-1:40

[46] "Report by Soviet Deputy Interior Minister M. N. Holodkov to Interior Minister N. P. Dudorov (15 November 1956)" (PDF). The 1956 Hungarian Revolution, A History in Documents. George Washington University: The National Security Archive. 4 בנובמבר 2002. נבדק ב-2006-09-02. {{cite web}}: (עזרה)

[47] Harrison, Hope Millard (2003), Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953-1961, Princeton University Press, ISBN 0691096783

[48] Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, Penguin Press, ISBN 1594200629

[49] Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 219-222, Penguin Press, ISBN 1594200629

[50] Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 255, Penguin Press, ISBN 1594200629

[51] Shearman, Peter (1995), Russian Foreign Policy Since 1990, p. 76, Westview Pess, ISBN 0813326338

[52] Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 248, Penguin Press, ISBN 1594200629

[53] Acton, Edward,, (1995) Russia, The Tsarist and Soviet Legacy, Longmann Group Ltd (1995) ISBN 0-582-08922-0

[54] רומא הקיסרית מאת משה הדס, עמ' 180, הוצאת ספריית מעריב (1976)

[55] תהליך האמנציפציה של יהודי אירופה בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19, באתר lib.cet.ac.il

[56] Michael Lipka, The continuing decline of Europe’s Jewish population, Pew Research Center (באנגלית אמריקאית)

[57] ttps://www.pewforum.org/2012/12/18/global-religious-landscape-jew/

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]