המדינה הרוסית (1918–1920)

המדינה הרוסית
**Русское государство**
	בירוק כהה - המדינה הרוסית בשיאה (ינואר 1919)
המנון לאומי	How Glorious Is Our Lord in Zion
ממשל
משטר	דיקטטורה צבאי
	אלכסנדר קולצ'ק
שפה נפוצה	רוסית
עיר בירה	אומסק
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	אופה, אומסק
היסטוריה
הקמה
תאריך	23 בספטמבר 1918
פירוק
תאריך	4 בינואר 1920
ישות קודמת	הרפובליקה הרוסית; האימפריה הרוסית
ישות יורשת	רוסיה הסובייטית; רפובליקת המזרח הרחוק
שליטים בולטים	אלכסנדר קולצ'ק
דמוגרפיה
דת	נצרות פרבוסלבית
כלכלה
מטבע	רובל
שונות

המדינה הרוסית (ברוסית: Российское государство) היא מדינה שהוכרזה על ידי המחנה האנטי-בולשוויקי בוועידה הממלכתית באופה ב-23 בספטמבר 1918 ("חוקת הממשלה הזמנית הכל-רוסית") בשם "שיקום אחדות המדינה ועצמאותה של רוסיה" שנחשבו לניזוקים בעקבות הקמת הממשלה הסובייטית והחתימה על ידה על הסכם ברסט-ליטובסק.^[1]^[2]^[3]^[4]^[5]^[6]^[7]

ריכוזיות המשטר

ב-9 באוקטובר 1918, הממשלה הזמנית הכל-רוסית עברה מהעיר אופה לאומסק בעקבות התקרבות הצבא האדום לאופה.

ב-4 בנובמבר פנתה הממשלה הזמנית לכל הממשלות האזוריות בבקשה לפירוק מיידי ללא יוצא מן הכלל של כל הממשלות האזוריות ולהעביר את כל הסמכויות לניהול הממשלה הרוסית. באותו יום, על בסיס המשרדים והממשלות המרכזיות של ממשלת סיביר הזמנית, הוקם הגוף הביצועי של המדינה הרוסית - מועצת השרים הכל-רוסית, בראשות פיוטר וולודסקי. ריכוזיות כזו של כוח המדינה נבעה מהצורך, קודם כל, "ליצור מחדש את הכוח הקרבי של המולדת, כה נחוץ במאבק להחייאת רוסיה הגדולה ואיחודה, תוך יצירת התנאים הדרושים לאספקת הצבא וארגון העורף ברוסיה כולה".

בזכות זה ניתן היה להשיג את ביטול כל הממשלות האזוריות, הלאומיות והקוזאקים במזרח רוסיה ובכך לאחד את כוחות ההתנגדות האנטי בולשביקית תחת גוף ניהולי מאוחד.

ההפיכה ב-18 בנובמבר

ב-18 בנובמבר 1918 נעצרו חברי הדירקטורט שפעל באומסק, מועצת השרים הודיעה על נטילת הכוח והחליטה להעביר אותה לאדם אחד, תוך שהיא מעניקה לו את התואר המנהיג העליון.^[8] האדמירל אלכסנדר קולצ'אק נבחר בהצבעה חשאית של חברי מועצת השרים לתפקיד זה. האדמירל נענה להצעה והוקמה ממשלה רוסית חדשה, אשר ידועה בהיסטוריה כממשלת אומסק, או ממשלת קולצ'ק, שהתקיימה עד 4 בינואר 1920.

כל מפקדי הצבאות הלבנים בדרום ומערב רוסיה, כמו גם בסיביר והמזרח הרחוק הכירו בשליט העליון, אדמירל קולצ'אק; בתחילת מאי-יוני 1919, הגנרלים אנטון דניקין, יבגני מילר, ניקולאי יודניץ' הכירו רשמית בפיקודו העליון על כל הצבאות ברוסיה. המפקד העליון אישר באותו זמן את סמכויות המפקדים. בהוראת המנהיג העליון מילר ויודניץ' קיבלו את מעמד המושל הכללי במחוזות שליטתם.^[9]

מכאן ואילך פעלו כוחות הצבא של דרום רוסיה, הצבא הצפון-מערבי, צבא הצפון והחזית המזרחית בחזיתות כצבא מאוחד.

אלכסנדר קולצ'אק המשיך במסלול הכלכלי והפוליטי של ממשלת סיביר הזמנית,^[10] שראשו לשעבר - פיוטר וולודודסקי, שהפך עבור השליט העליון לסמל ללגיטימיות שלטונו, נותר כיו"ר מועצת השרים. בהצהרות הראשונות לאחר "ההפיכה ב-18 בנובמבר", אישרו גם ממשלת רוסיה, המנהיג העליון עצמו, וגם השליטים והממשלות הלבנות של אזורים רוסים אחרים שהכירו בסמכותו את הצורך לכנס אספה מכוננת לאומית כדי להיות מרכז מאחד באמת, ללא כל השתתפות "רדיקלים מהפכניים". לשם כך פותח חוק בחירות חדש.

סמלי מדינה

ההמנון

ב-19 בנובמבר 1918 אימצה מועצת השרים החלטה לפי הצעת שר החוץ, יורי קליוצ'ניקוב, לשקול את ההמנון הישן של האימפריה הרוסית, "אם אדוננו מפואר בציון" (מאת מיכאיל חרסקוב, מוזיקה מאת דמיטרי בורטנינסקי), להיות ההמנון הלאומי של רוסיה. כללי ההמנון חזרו על סדר המנון "אל, נצור את הצאר!".

סמל

בינואר - אפריל 1919 נערכו באומסק, ביוזמת אגודת האמנים וחובבי האמנות היפה בשטח סטפה, תחרויות ליצירת טקסט חדש של ההמנון הלאומי ועיצוב סמל המדינה החדש. הוכרז כי בתנאי התחרות, יש לחבר את הסמל הממלכתי, תוך "שמירה על דמות הנשר הדו-ראשי, בצורות אמנותיות יותר, ביסודות הסגנון הרוסי העתיק, ועליו להתאים להבנה המודרנית של הדקורטיביות" ו"במקום הסמלים שהוסרו מהתקופה הצאריסטית (כתרים, שרביט), יש לקשט את הסמלים האופייניים למדינה החדשה המחודשת".

במהלך התחרות הוצעו 210 גרסאות לטקסט ההמנון ו-97 פרויקטים לסמל המדינה. המתמודד הסביר ביותר לניצחון נחשב הפרויקט שיצר אמן מקאזאן, גלב אילין, נשר דו ראשי, שמעליו צלב עם המוטו "ננצח עם זה!". הסמלים האזוריים של האימפריה הרוסית הוסרו מכנפי הנשר, אך סמל מוסקבה עם גאורגיוס הקדוש נותר, הכתרים נעלמו גם הם, אך את השרביט החליף חרב. אף על פי שאף אחד מהפרויקטים שהוגשו לא אושר סופית על ידי חבר השופטים, הפרויקט של גלב אילין נמצא לעיתים קרובות על חותמות נייר מכתבים, על דפי העיתונות הסיבירית והוא שימש על שטרות כסף.

ב-9 במאי 1919, מועצת השרים של ממשלת רוסיה אישרה את סמליל המנהיג העליון כדגל ודבורה עם נשר דו-ראשי, אך ללא סימני "המלוכה".

מבנה מדיני-פוליטי

המדינה הייתה מורכבת משלוש רשויות נפרדות ורק ממשלות אומסק וארכנגלסק במשך תקופה מסוימת הצליחו לחבר את שטחה. החוקים שהתקבלו באומסק הפכו למחייבים על כל שטחי המדינה הרוסית. ממשלת אומסק סיפקה סיוע כספי לדרום. ממשלת הצפון של מילר, כדי לטפל בנושא חוסר הלחם, ביצעה רכישות בסיביר.

מבנה השלטון כלל גופים ממשלתיים זמניים. רשויות אלה הוגבלו למשך תקופת המלחמה עד לשיקום הסדר המלא במדינה.

ממשלה

המנהיג העליון הוא ראש המדינה הבלעדי, עם סמכויות החקיקה, הביצוע והשיפוט העליונים.^[8] הוא היה המפקד העליון של כל הכוחות המזוינים היבשתיים והימיים של רוסיה. האדם היחיד שמילא תפקיד זה היה האדמירל אלכסנדר קולצ'אק. ב־4 בינואר 1920 הוא חתם על הצו האחרון שלו, בו הודיע על כוונתו להעביר את סמכויות "המדינה הכל-רוסית העליונה" לאנטון דניקין. בהמתנה לקבלת ההנחיות מאת אנטון דניקין, "הרשות הצבאית והאזרחית המלאה בכל אזור המזרחי הרוסי" נמסרה לסגן אלוף גריגורי סמיונוב. אנטון דניקין לא נכנס רשמית לתפקיד זה.

מועצת השרים הייתה הרשות המחוקקת והמבצעת הגבוהה ביותר של המדינה הרוסית, הערבה לכוח העליון של ראש המדינה. הרכב:

יו"ר מועצת השרים;
שר הפנים;
שר המלחמה;
שר החוץ;
שר ההתיישבות והחקלאות;
שר הצי;
שר החינוך;
שר המזון והאספקה;
שר הרכבות;
שר המסחר והתעשייה;
שר העבודה;
שר הכלכלה;
שר המשפטים;
מבקר המדינה של המנהיג העליון;
ניהול ענייני המנהיג העליון ומועצת השרים.

מועצת המנהיג העליון היה גוף מייעץ בנושאי המדינה החשובים ביותר תחת המנהיג העליון של המדינה הרוסית.

הישיבה הכלכלית של מצב החירום הייתה גוף מייעץ בנושאים כלכליים במועצת השרים. ביצעה את תפקידי הייצוג "התעשייתי-שיתופי".

הישיבה הכלכלית הממלכתית הייתה גוף מייעץ מיוחד בנושאים כלכליים עיקריים תחת מועצת השרים, שהוקמה ב-2 במאי 1919 עסקה בפיתוח פרויקטים לשיפור המדיניות הכלכלית שהוגשו לאחר מכן למנהיג העליון לבדיקה ואישור.

ועדת מועצת השרים בנושא קיום החוק והסדר בניהול הייתה הגוף השולט של מועצת השרים, אשר פיקחה על תפקידי הבקרה בתחום קיום החוק וכללי הסדר.

משרד המנהיג העליון היה גוף ממלכתי שביצע תפקידים על מנת להבטיח את פעילות המנהיג העליון כראש המדינה.

כלכלה

לאלכסנדר קולצ'אק היו עתודות זהב ברוסיה בצורה של מטבעות זהב ומטבעות, כמו גם תכשיטים, פלטינה, כסף וניירות ערך, שנלקחו על ידי צבא העם של ועד חברי האספה המכוננת בקאזאן באוגוסט 1918 ואחר כך הועבר לאומסק. עתודות הזהב נאמדו בכ־650 מיליון רובל בזהב בשיעור שלפני המלחמה. ממשלת קולצ'ק הוציאה 240 מיליון רובל זהב לתשלום חובות הצאר ולאספקת בעלות הברית. אי אפשר היה להסתדר בלי אספקה זו, מכיוון שבאווירה של כאוס כלכלי במהלך מלחמת האזרחים, מפעלי תעשייה הפחיתו את הייצור מספר פעמים.^[9]

מדיניות חוץ

במדיניות החוץ דבק אלכסנדר קולצ'אק בהתמדה בשימור בעלות בריתה לשעבר של רוסיה במלחמת העולם הראשונה. כשליט העליון ויורש ממשלות רוסיה לפני אוקטובר 1917 בהכרזה מ-21 בנובמבר 1918, הוא הכיר בחובות החיצוניים ובהתחייבויות חוזיות אחרות (עד סוף 1917, החוב החיצוני של רוסיה עלה על 12 מיליארד רובל).^[9]

הנציג הראשי של הממשלות הלבנות בחו"ל היה שר החוץ הצארי לשעבר, הדיפלומט המנוסה סרגיי סזונוב, שהיה בפריס. כל השגרירויות הרוסיות בחו"ל שנשארו מהתקופה שלפני המהפכה, פעלו תחתיו תוך שמירה על המנגנון, הרכוש והתפקיד שלהם.^[9]

מדינת רוסיה הוכרה בינלאומית על ידי מדינה אחת בלבד - ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. בסוף יוני 1919 הגיעו נציג ממשרד החוץ היוגוסלבי ג'ובאן מילנקוביץ' לאומסק. וסילי סטרנדמן מונה לשגריר בבלגרד. המדינה הרוסית הוכרה בפועל על ידי מדינות ההסכמה המשולשת והמדינות שקמו לאחר קריסת האימפריות האירופיות - צ'כוסלובקיה, פינלנד, פולין והמדינות הבלטיות.

הכרזת ממשלת רוסיה מיום 7 בדצמבר 1918 על תום מלחמת העולם הביעה את התקווה להשתתפות רוסיה בועידת השלום בפריס. הממשלה הקימה ועדה מיוחדת במשרד החוץ שלה להיערך לוועידת שלום בתקווה שרוסיה תיוצג בורסאי כמדינה גדולה שספגה הפסדים עצומים ובמשך שלוש שנים החזיקה חזית שנייה, שבלעדיה הניצחון הסופי של בנות בריתה יהיו בלתי אפשריות. הדבר הבטיח על ידי רוסיה, בפרט, על ידי ראש המשימה הצבאית הצרפתית, הגנרל מוריס ג'נין, כשהוא נואם עם בואו לוולדיווסטוק בנובמבר 1918. ההנחה הייתה שאם טרם כינוס הוועידה, ממשלת רוסיה החדשה אינה מוכרת כחוק על ידי בעלות הברית, הרי שאף אחד מהדיפלומטים של רוסיה הישנה ייצג את האינטרסים שלה בהסכמה עם הממשלות הלבנות. עם זאת, עמדתם של בעלות הברית בעניין זה השתנתה במהרה. הטענה המכריעה הייתה היעדרה של ממשלה מוכרת כחוק בכל רוסיה.^[9]

כתוצאה מכך, הוועידה החליטה לדחות את ההתייחסות לשאלת רוסיה, מעמדה הבינלאומי וגבולותיה עד תום מלחמת האזרחים, אז תוקם ממשלה יחידה בכל שטחה ואז לכנס ועידה בינלאומית מיוחדת בנושא.^[9]

בינואר 1919, נשיא ארצות הברית וודרו וילסון וראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' פתחו ביוזמה לכנס ועידה בינלאומית מיוחדת בשאלה הרוסית באיי הנסיכים, אליה הוזמנו נציגי שני הצדדים היריבים: הבולשביקים והלבנים. הממשלה הסובייטית הגיבה להצעה זו. ואולם בקרב הלבנים, הצעת בעלות הברית לנהל משא ומתן עם הבולשביקים גרמה לגל של התמרמרות. קולצ'אק ודניקין סירבו לשלוח את נציגיהם לאיי הנסיכים.^[9]

צבא

הצבא הרוסי (1919)
הצבא העצמאי של אורנבורג
הלגיון הצ'כוסלובקי

הכרה משפטית בינלאומית

המדינה הרוסית הוכרה על ידי ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (יוגוסלביה העתידית). ב-19 במאי 1919 פרסם ראש ממשלת הממלכה סטויאן פרוטיץ' הודעה רשמית לפיה הוא הודיע לממשלת כל רוסיה כי הממלכה מכירה בו כסמכות רוסית לגיטימית.^[11] רוסיה הכירה גם בממלכה זו. באומסק מונה יובאן מילנקוביץ' לשגריר בעוד את האינטרסים של הממשלה הזמנית הכל-רוסית בבלגרד ייצג בשנת 1919 וסילי שטרנדטמן.^[12]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המדינה הרוסית בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ "№104. Акт об образовании всероссийской верховной власти, принятый на государственном совещании, имевшем место в городе Уфе с 8 по 23 сентября 1918 г. // Документы". www.scepsis.ru. נבדק ב-2018-11-15.
^ Журавлев В. В. (2007-02-20). "Государственное совещание: к истории консолидации антибольшевистского движения на востоке России в июле — сентябре 1918 г." Сибирская Заимка. נבדק ב-2018-11-15.
^ Г. К. Гинс, «Сибирь, союзники и Колчак. Поворотный момент русской истории 1918—1920 гг.», М., изд. Айрис-пресс, 2013, ISBN 978-5-8112-4563-5, стр. 148. (глава VIII: Уфимское Совещание — Ход работ в Уфе)
^ Мати Граф, «Эстония и Россия 1917—1991: Анатомия расставания», Таллинн, 2007 г., изд. Арго, ISBN 9789949415984, стр. 182
^ Российское Государство с 1918 г. לפני 1920 г.
^ Государственные образования на территории России, 1917—1922
^ Десять мифов о Колчаке. Часть вторая
^ ¹ ² "№ 140. Положение о временном устройстве государственной власти в России, утвержденное советом министров 18 ноября 1918 г. // Документы". scepsis.ru. נבדק ב-2018-11-15.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ "СОЮЗНИКИ И БОРЬБА ЗА ПРИЗНАНИЕ". kolchak.sitecity.ru. נבדק ב-2018-11-15.
^ Новиков П. А. Гражданская война в Восточной Сибири. — М.: ЗАО Центрполиграф, 2005. — 415 с. ISBN 5-9524-1400-1, стр.101
^ Москва — Сербия, Белград — Россия. Сборник документов и материалов. Т. 4. Русско-сербские отношения. 1917—1945 гг. — М., Белград: Б.и. — С. 116.
^ Москва — Сербия, Белград — Россия. Сборник документов и материалов. Т. 4. Русско-сербские отношения. 1917—1945 гг. — М., Белград: Б.и. — С. 116—117.

[Уфа-1] "№104. Акт об образовании всероссийской верховной власти, принятый на государственном совещании, имевшем место в городе Уфе с 8 по 23 сентября 1918 г. // Документы". www.scepsis.ru. נבדק ב-2018-11-15.

[autogenerated1-2] Журавлев В. В. (2007-02-20). "Государственное совещание: к истории консолидации антибольшевистского движения на востоке России в июле — сентябре 1918 г." Сибирская Заимка. נבדק ב-2018-11-15.

[3] Г. К. Гинс, «Сибирь, союзники и Колчак. Поворотный момент русской истории 1918—1920 гг.», М., изд. Айрис-пресс, 2013, ISBN 978-5-8112-4563-5, стр. 148. (глава VIII: Уфимское Совещание — Ход работ в Уфе)

[4] Мати Граф, «Эстония и Россия 1917—1991: Анатомия расставания», Таллинн, 2007 г., изд. Арго, ISBN 9789949415984, стр. 182

[5] Российское Государство с 1918 г. לפני 1920 г.

[6] Государственные образования на территории России, 1917—1922

[7] Десять мифов о Колчаке. Часть вторая

[правитель-8] ¹ ² "№ 140. Положение о временном устройстве государственной власти в России, утвержденное советом министров 18 ноября 1918 г. // Документы". scepsis.ru. נבדק ב-2018-11-15.

[ханд-9] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ "СОЮЗНИКИ И БОРЬБА ЗА ПРИЗНАНИЕ". kolchak.sitecity.ru. נבדק ב-2018-11-15.

[10] Новиков П. А. Гражданская война в Восточной Сибири. — М.: ЗАО Центрполиграф, 2005. — 415 с. ISBN 5-9524-1400-1, стр.101

[11] Москва — Сербия, Белград — Россия. Сборник документов и материалов. Т. 4. Русско-сербские отношения. 1917—1945 гг. — М., Белград: Б.и. — С. 116.

[12] Москва — Сербия, Белград — Россия. Сборник документов и материалов. Т. 4. Русско-сербские отношения. 1917—1945 гг. — М., Белград: Б.и. — С. 116—117.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]