המשפט ההומניטרי

"המשפט הבין-לאומי ההומניטרי" מבטא את הנורמות החלות בעת סכסוכים מזוינים בין מדינות ובתוך מדינות, ומפרט את החובות המוטלות על הצדדים הלוחמים. ניסוח הכללים המודרניים החל במחצית השנייה של המאה ה-19, אם כי הנורמות המונהגות שהוכרו בו יכולות לנבוע ממקורות עתיקי יומין. הדוגמה המובהקת לנורמה נהוגה עתיקה היא האיסור על שימוש ברעל ובגורמים מפיצי מחלות.

המשפט הבין-לאומי ההומניטרי הוא ענף של המשפט הבין-לאומי הכללי, ולפיכך נובע מאמנות, נוהגים מוכחים, עקרונות המשפט המוכרים ועשוי להפנות לכתביהם של מלומדים, על פי אמנת בית הדין הבין-לאומי לצדק.

הבחנה בין שימוש בכוח לבין משפט הומניטרי

המשפט הבין-לאומי ההומניטרי מחולק באופן מסורתי לשני תחומים. האחד, דיני Jus Ad Bellum שעוסקים בהצדקה של שימוש בכוח. העילה הידועה ביותר בתחום זה היא ההגנה העצמית, על פי סעיף 51 לאמנת האו"ם. הענף השני של המשפט ההומניטרי, Jus In Bello, עוסק בצורות המותרות של שימוש בכוח מרגע שהחל עימות צבאי. שני ענפי משפט אלה אינם תלויים זה בזה כלל, וחלים בנפרד, לכן גם הצד התוקפן וגם הצד המגן על עצמו חייבים להשתמש אך ורק בצורות המותרות במהלך הלחימה.

המשפט הבין-לאומי ההומניטרי מגדיר כללים המחייבים את כל המעורבים בסכסוך המזוין, הוא איננו מתייחס להשתלשלות האירועים שהובילה למלחמה ואיננו קורא לפתרון זה או אחר למלחמה. כללי המשפט הבין-לאומי ההומניטרי מורים ומחייבים את שמירתן של זכויות בעלות חשיבות מכרעת לקיום הצרכים הבסיסיים של בני האדם בעת מלחמה. עיתות מלחמה הן מטבען תקופות משבר, שבהן מתערערות הנורמות החוקיות והמוסריות ואת מקומן תופסות פרקטיקות חדשות. במצבים אלה חיוני יותר מתמיד לשמור ולהגן על האוכלוסייה האזרחית – שאין לה כל שליטה על המתרחש ואינה מעורבת בפעולות הלחימה, אך לרוב היא זו שזכויותיה מופרות באופן קיצוני – ועל הלוחמים הפצועים, החולים ושבויי המלחמה. המשפט הבין-לאומי ההומניטרי (International Humanitarian Law) נועד למנוע סבל אנושי מיותר ולשמור על צלם אנוש בעיתות מלחמה.

למשפט הבין-לאומי ההומניטרי שתי מטרות מרכזיות: המטרה הראשונה היא להבחין בין לוחמים למוגנים – בין לוחמים לבין בני-האדם שאינם משתתפים בלחימה, בין אם הם אזרחים שמלכתחילה לא השתתפו בלחימה, ובין אם הם אנשים שכבר אינם משתתפים בלחימה, כגון שבויי מלחמה, לוחמים, פצועים או חולים. המטרה השנייה היא להטיל סייגים והגבלות על כלי הנשק ושיטות הלחימה, כדי למנוע סבל מיותר של הלוחמים.

המשפט הבין-לאומי ההומניטרי מסדיר את הדינים החלים בעת סכסוכים מזוינים ("מלחמות"): במקרים של סכסוך מזוין בין-לאומי (בין שתי מדינות או יותר, מלחמה או כיבוש) ובמקרים של סכסוך מזוין פנים-מדינתי.

כיבוש, אף אם הוא מתמשך לתקופה ארוכה, הוא סוג של סכסוך מזוין בין-לאומי.

"שטח נחשב לכבוש כשהוא נמצא למעשה תחת שלטון צבא האויב. הכיבוש משתרע רק על שטח שבו הוקם שלטון כזה ושבו הוא ניתן להפעלה" (מתוך: כללי האג משנת 1907 והתקנות הנלוות לה, סעיף 42).

שטח מוגדר ככבוש החל מהזמן שבו לכוח הצבאי הכובש ישנה שליטה אפקטיבית על השטח או על התושבים: שליטה צבאית מלאה או חלקית בשטח ושליטה מנהלית-אזרחית בתשתיות ובאורחות החיים של התושבים. בדומה לכך, הכיבוש מסתיים עם סיומה של השליטה האפקטיבית הצבאית והמנהלית.

אמנות בין-לאומיות מרכזיות במשפט הבין-לאומי ההומניטרי

דרכים שונות וניסיונות רבים ננקטים כדי להתמודד עם הסבל האנושי במלחמות. אחד הכלים המרכזיים הוא המשפט הבין-לאומי ההומניטרי (כחלק מהמשפט הבין-לאומי) וקובץ האמנות הבין-לאומיות הכלולות בו, שמטרתן למנוע את התוצאות הקשות של המלחמות ולהגן על האוכלוסייה, שאיננה משתתפת בלחימה. האמנות מבטאות הסכמה בין-לאומית ומגדירות כיצד יש לאזן בין האינטרסים הצבאיים של המדינות לבין הצרכים האנושיים האוניברסליים שלנו כחברה אנושית וכבני אדם אינדיבידואליים, במקרה של מלחמה. ישנן אמנות בין-לאומיות, המכונות "משפט מנהגי", שהוראותיהן מחייבות את כלל המדינות. אמנות אלה, דוגמת אמנות האג וז'נבה, מכילות הוראות שהפכו לנורמות המחייבות את כלל המדינות, בין שחתמו עליהן ובין לאו. לעומת זאת, ישנן אמנות המחייבות רק את המדינות שחתמו עליהן ואשררו אותן, ואלה קרויות "משפט הסכמי".

האמנות מכירות בזכותן של מדינות להגנה עצמית, מול מדינות המשתמשות נגדן בכוח או המאיימות להשתמש בו. אך בה בעת, האמנות מגדירות כללי התנהגות הן לצד התוקף והן לצד המותקף: מה מותר ומה אסור במאבקים מזוינים בין מדינות ובתוך מדינות, בשטחי יבשה, בים או באוויר; ולאילו הגנות זכאים אוכלוסיות אזרחיות ושבויי מלחמה. נוסף על כך, האמנות קובעות גופים לאומיים ובין-לאומיים, המפקחים על יישומן.

"בני אדם שאינם משתתפים באופן פעיל בפעולות האיבה, לרבות חיילים שהניחו את נשקם וחיילים שהוצאו מן המערכה עקב חולי, פצעים, מעצר או כל סיבה אחרת, יהיו נוהגים בהם תמיד מנהג אנושי, ללא כל אפליה לרעה מטעמי גזע, צבע, דת או אמונה, מין, יוחסין, מצב חומרי או מכל טעם אחר כיוצא בזה" (אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, חלק ראשון: הוראות כלליות, סעיף 3).

לאמנות הבין-לאומיות שני מסרים מרכזיים. ראשית, מוגדר מהי מטרה צבאית לגיטימית. משמעות ההגדרה היא, שאוכלוסייה אזרחית מובחנת מהלוחמים, ואיננה – ובשום מקרה אינה יכולה להיות – מטרה צבאית לגיטימית (מטרה צבאית לגיטימית היא מטרה התורמת באופן ממשי לפעילות צבאית, ואשר תפיסתה, ניטרולה או השמדתה מעניקים יתרון צבאי. המטרות כוללות: כלי נשק וייצורם, שדות תעופה, נמלים, גשרים, מסילות רכבת, תשתיות של אמצעי תקשורת המשמשים את הצבא, מאגרי דלק, רשתות חשמל, תעשיות ביטחוניות או תעשיות התורמות למאמץ המלחמתי, אוניות מלחמה וכן חיילים/חיילות. במטרות אחרות, כגון בתי אזרחים, תשתית אזרחית, מאגרי מים או שדות תבואה, בתי חולים או מחנות שבויים, אסור לפגוע), מטרה לפעולת תגמול או מטרה לענישה קולקטיבית, כל עוד איננה משתתפת בלחימה. לפיכך, הזכויות הבסיסיות של אוכלוסייה אזרחית חייבות להישמר. חייבות להישמר הזכויות לחיים, לחופש תנועה, לפרנסה, לטיפול רפואי, לחינוך, לקניין ולפולחן דתי. לקובעי המדיניות אסור לקבל החלטות שיפגעו בחיי האזרחים או שיפגעו משמעותית בשגרת חייהם. אותו עיקרון, החל על אוכלוסייה אזרחית, חל גם על שבויי מלחמה, מחנות שבויים ומוקדי סיוע הומניטריים כגון בתי חולים.

המסר השני באמנות הבין-לאומיות הוא הגבלת שיטות הלחימה של הצדדים המעורבים, לרבות הגבלות על סוגי נשק ועל מתודות לחימה, כדי להגן על לוחמים מפני פציעות מיותרות וסבל שלא לצורך. לוחמים הנופלים בשבי זוכים להגנה נוספת, מכוח הסטטוס של "שבויי מלחמה".

האמנות הבין-לאומיות נחתמו במועדים שונים, החל במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמשך המאה ה-20. עיתוי זה אינו מקרי: בתקופה זו הגיעו לשיאן זוועות המלחמה, החל שימוש באמצעי לחימה לא קונבנציונליים וחלה עלייה תלולה בשיעור הסבל האנושי. זכויות האדם נפגעו פגיעה קשה בעיתות המלחמה של המאה ה-20, תוצר אידאולוגיות ומשטרים טוטליטריים, כגון הנאציזם והפשיזם; נערך שימוש באמצעי השמדה המוניים ובראשם שימוש בפצצות אטום, נשק כימי וגז; אלימות מינית שיטתית הופעלה כנגד נשים; מיליוני בני אדם נעקרו מבתיהם. אומנם גם בעבר היו מלחמות קשות, שבמסגרתן נעשו פעולות של עקירה, רצח עם ועוד, אך במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 מעשים אלה לוו ונשפטו לאור נורמות מוסריות שהחלו להתפתח בתקופה זו. הפגיעה בזכויות האדם הבהירה את הצורך בפיתוח נורמות משפט בין-לאומי הומניטרי ובניסוח כללים, התואמים את מאפייני הסכסוכים החדשים ואת שיטות הלחימה החדשות. הכללים הללו עוגנו ב"כללי האג" שנחתמו בהאג (הולנד) ב-1868 וב"אמנות ז'נבה" שנחתמו בז'נבה (שווייץ) ב-1949. בעוד כללי האג עוסקים בהגבלות על אמצעים ושיטות לחימה, אמנות ז'נבה עוסקות בהגנה על מי שאינו משתתף בלחימה.

אמנות האג והתקנות, 1899 ו-1907

ערך מורחב – אמנות האג

בשנת 1907 התקיים בהאג כנס בין-לאומי, ובמהלכו קיבלו תוקף מחודש האמנות בדבר הכללים והמנהגים במלחמה ביבשה, ונוספו אמנות חדשות.

מרבית מדינות העולם, ותיקות וחדשות, חתמו על אמנות האג ועל התקנות הנלוות להן ואשררו אותן. אמנות האג והתקנות הנלוות נחשבות כחלק מהמשפט המנהגי. לכן, כל מדינה שהיא צד לסכסוך מזוין, בין אם חתמה על האמנות ובין אם לאו, מחויבת לנהוג לפיהן.

אחד העקרונות המרכזיים בכללי האג הוא העיקרון המגדיר מהי מטרה צבאית לגיטימית וכיצד יש להשיג אותה. לא משנה מהי מטרת הלחימה, המטרה תושג באמצעות החלשת ונטרול הכוח הצבאי הנגדי. לפיכך, המטרה הלגיטימית היחידה במלחמה היא להחליש את כוחו הצבאי של הצד שנגדו נלחמים ("מטרה צבאית לגיטימית"). לשם כך מותר לכוון אמצעי לחימה רק כלפי לוחמים ולהשתמש בכלי נשק ושיטות לחימה שאינם גורמים לסבל מיותר ולפציעות מיותרות. כלי נשק אסורים לשימוש על-פי כללי האג הם: כדורי "דום-דום", כלי נשק המכילים רעלים, וכלי נשק המתוכננים לגרום סבל מיותר. במשך השנים, עם התפתחויות טכנולוגיות חדשות, נוספו כלי נשק לרשימת כלי הנשק האסורים לשימוש. עקרונות אחרים שקיבלו משנה תוקף באמנות האג, הם העקרונות בדבר היחס לשבויי מלחמה, ועקרונות מנחים לגבי ההתנהלות של שלטון צבאי בשטח כבוש. חלק מעקרונות אלה הופיעו, בתוספת הרחבות ועדכונים, גם באמנות ז'נבה.

ארבע אמנות ז'נבה

ערך מורחב – אמנות ז'נבה

אמנות ז'נבה מתייחסות בעיקר לסכסוכים מזוינים בין-לאומיים, אך יש בהן גם התייחסות לסכסוכים פנימיים. לאור העלייה במספר הסכסוכים המזוינים הפנים-לאומיים, והתפתחות בשיח זכויות האדם והמשפט ההומניטרי, ישנה מגמה לאחד את ההתייחסות לסכסוכים הבין-לאומיים והלאומיים, מבחינת נורמות ההתנהגות והדינים החלים עליהם. לדוגמה, סעיף 3, המשותף לכל אמנות ז'נבה, נחשב כסעיף יסוד, ומבטיח זכויות אדם בסיסיות למוגנים, גם בסכסוכים פנים-לאומיים:

"נתגלע בשטחו של אחד מבעלי האמנה סכסוך מזוין, שאינו בעל אופי בין-לאומי, יהא כל צד בסכסוך מחויב להנהיג, בתורת מינימום, את ההוראות הבאות: 1. בני אדם שאינם משתתפים באופן פעיל בפעולות האיבה, לרבות חיילים שהניחו את נשקם וחיילים שהוצאו מן המערכה עקב חולי, פצעים, מעצר או כל סיבה אחרת, יהיו נוהגים בהם תמיד מנהג אנושי, ללא כל אפליה לרעה מטעמי גזע, צבע, דת או אמונה, מין, יוחסין, מצב חומרי או מכל טעם אחר כיוצא בזה. לתכלית זו יהיו ויישארו המעשים שלהלן אסורים בכל עת ובכל מקום בנוגע לאנשים הנ"ל: א. מעשה אלימות בנפשו ובגופו של אדם, ובפרט רצח על סוגיו השונים, הטלת מום, יחס אכזרי ועינויים; ב. לקיחת בני ערובה; ג. מעשה התעללות בכבודו של אדם, ובפרט יחס של השפלה וזלזול; ד. חריצת דינו של אדם והוצאתו להורג של אדם ללא פסק דין קודם של בית משפט המורכב כדין והנותן את כל הערבויות המשפטיות שהוכרו על ידי עמים תרבותיים כדבר שאי-אפשר בלעדיו..."

אמנת ז'נבה הראשונה 1949

אמנת ז'נבה הראשונה 1949 קובעת הגנות לחיילים פצועים וחולים, וכללים לאיסוף פצועים וחולים ולטיפול בהם בשדה הקרב: חייל פצוע איננו מטרה לגיטימית, משום שאינו מסוגל עוד להילחם, ולכן אין לתקוף אותו או לפגוע בו. חייל פצוע זכאי לטיפול ולהשגחה רפואית. הצוות הרפואי אף הוא צריך להיות מוגן, על מכשיריו ועל כלי הרכב והמבנים, המשמשים אותו לצורך טיפול בפצועים. לכוחות הלוחמים אסור להפריע לצוות רפואי בעבודתו או לעכב אותו, ואין לכפות עליו עשייה הנוגדת את תפקידו. הצוות והציוד צריכים להיות מסומנים בצלב או בסהר, אדום על רקע לבן. הצוותים הרפואיים חייבים לנהוג ללא משוא פנים ובאופן נייטרלי. כל מי שמפר את הכללים (למשל פצוע או רופא המשתתף בלחימה), אינו זכאי עוד להגנת האמנה, בין אם מדובר בפצוע, באיש צוות רפואי או במכשור רפואי (אמבולנסים, בתי חולים). הגנות וכללים דומים חלים גם על צוותי דת.

אמנת ז'נבה השנייה 1949

אמנת ז'נבה השנייה 1949 מחילה את כללי האמנה הראשונה על מצבי מלחמה בים. כללים הנוגעים להגנה על צוותים רפואיים ודתיים ביבשה, מיושמים להגנה על אוניות המשמשות למתן שירות רפואי.

אמנת ז'נבה השלישית 1949

אמנת ז'נבה השלישית 1949 דנה בזכויותיהם של שבויי מלחמה. העיקרון המרכזי באמנה זו הוא שכל חייל הנופל בשבי, הוא שבוי מלחמה ואינו אסיר. באמנה זו ישנה אנלוגיה בין שבויי מלחמה לבין לוחמים. שבוי מלחמה, בניגוד לאסיר, לא עבר על חוק פלילי של מדינתו אלא ביצע את המוטל עליו בהתאם לחוקי המלחמה ובהתאם להוראות של מפקדיו. אמנה זו מפרטת את חובותיו של הכוח השובה כלפי שבויי המלחמה שבתחומו ומדגישה את האחריות, המוטלת עליו, לגורלם של השבויים. הכוח השובה רשאי ליטול משבוי מלחמה אך ורק את חופש התנועה, הוא רשאי למנוע ממנו לשוב ולהילחם נגד המדינה או הארגון ששבו אותו. אסור לכוח השובה לשפוט ולהעניש שבוי-מלחמה, שביצע מעשים דומים לאלה שלוחמי הכוח השובה מבצעים. עם זאת, מותר וראוי להעמיד לדין פלילי שבוי מלחמה שחשוד בביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וג'נוסייד (רצח עם).

אמנת ז'נבה השלישית מחייבת את הכוח השובה להתייחס אל שבוי המלחמה באופן אנושי, אוסרת לענותו נפשית או פיזית, מחייבת את שוביו לדאוג לצרכיו (מזון, ביטחון, טיפול רפואי, הליך הוגן, תכתובת עם משפחתו), להודיע לרשויות המתאמות (כגון לצד שלישי או נייטרלי בסכסוך) על דבר שבייתו ולאפשר לו ביקור של נציגי הצלב האדום הבין-לאומי. עם תום המלחמה יש לאפשר לשבוי המלחמה לשוב למדינתו. השבוי, מצידו, מחויב למסור לשוביו את פרטיו המזהים. לכוח השובה מותר לחקור את השבויים, אך, כאמור, ללא עינויים או הפעלת איומים. על הכוח השובה לייחס חשיבות רבה למיקום מחנה השבויים, באופן שלא ייווצר חשש לפגיעה במחנה בידי הכוחות הצבאיים של הצדדים השונים. אין להשתמש במחנה השבויים כ"מגן אנושי".

סעיף 4 באמנת ז'נבה השלישית קובע מי הם הזכאים לסטטוס של שבויי מלחמה:

• לוחמים של אחד הצדדים בסכסוך, השייכים למבנה צבאי מאורגן, לרבות אנשי מיליציה ומתנדבים, הנופלים בשבי היריב.
• לוחמים מקבוצות התנגדות שונות של אחד הצדדים בסכסוך, הפועלים בתוך השטח שלהם או מחוצה לו, בכלל זה פעילות בשטחים כבושים או מחוצה להם, כל עוד מתקיימים לגביהם התנאים הבאים: הם מצויים במנגנון היררכי וסרים למרות היררכית; מזהים את עצמם בסימן זיהוי המבחין אותם ממרחק; נושאים נשק באופן גלוי; נוהגים לפי כללי המלחמה.
• לוחמים בכוחות סדירים, הנאמנים לממשלה או רשות, שהכוח העוצר אינו מכיר בה.
• בני-אדם הנלווים לכוחות הלוחמים מבלי להימנות עליהם, סרים למרות הצבא ונושאים אישורים צבאיים: אזרחים בצוותי אוויר של כוחות הצבא, כתבים צבאיים, ספקים, אנשי שירות הרווחה.
• צוותים אזרחיים של כלי שיט ומטוסים.
• תושבים בשטח שאינו כבוש, אשר בהתקרב האויב משתתפים בהגנה על עצמם, באופן ספונטני וללא יכולת להתארגן בכוחות צבא סדירים, בתנאי שהם נושאים נשק באופן גלוי ונוהגים לפי כללי המלחמה.

אמנת ז'נבה הרביעית 1949

אמנה חשובה זו דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה או תחת כיבוש. על האוכלוסייה האזרחית, שחובה להגן עליה, נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה.

עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית מבוסס על העובדה, שאף כי במהלך מאה השנים האחרונות אוכלוסייה אזרחית איננה משתתפת בלחימה, בכל זאת אזרחים הם הנפגעים (הרוגים ופצועים) העיקריים במאבקים מזוינים. לפיכך, האמנה קובעת כלל מרכזי, שאין לפגוע באוכלוסייה האזרחית וברכושה בעת מלחמה. חובה זו מוטלת על כל הכוחות הצבאיים והאזרחיים. סעיף 32 באמנת ז'נבה הרביעית קובע:

"בעלי האמנה מסכימים במפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכים, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים".

במקרה של כיבוש, היחסים בין הכוח הכובש לאוכלוסייה האזרחית משתנים. אין מדובר עוד במצב חירום זמני, שבו מתבצעת לוחמה, אלא במצב שגרתי ולעיתים אף מתמשך. לפיכך, המחויבות של הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה האזרחית ורכושה גדלה, ועמה גדלה החובה לשמור על זכויות האדם שלה ולאפשר קיום אורח חיים שגרתי. על הכוח הכובש מוטלת החובה להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, מתוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים; הזכות לתכנון סביבתי.

אמנת ז'נבה, כמסמך שמטרתו לאזן בין הצרכים הצבאיים לבין זכויות האדם, קובעת שבכל מקרה ומקרה על הכוח הכובש להתייחס לזכויות האדם, מתוך כבוד ויחס אנושי לאוכלוסייה האזרחית. עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים, ובתנאי שהוכיח זאת. ההוכחה צריכה לעמוד בשלושה קריטריונים: 1) צורך צבאי (האם פעולה זו אכן עונה על צורך צבאי הכרחי בבואו להתמודד עם איום מיידי), 2) התאמת האמצעי למטרה. 3) פרופורציונליות (הפגיעה בזכויות האוכלוסייה האזרחית היא מעטה יחסית להישג הצבאי).

אזרחים המשתתפים בלחימה מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים ואינם נהנים מאותן זכויות של חיילים במדים, המוגדרים תחת סטטוס של שבויי מלחמה, אם הם נופלים בשבי. אנשים אלה צפויים לעמוד לדין לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם.

עצירים בשטח כבוש

אמנת ז'נבה הרביעית דנה בזכויותיהם של עצירים בזמן של כיבוש ומעגנת אותן: לפי סעיפי האמנה, על הכוח הכובש מוטלת החובה לאסור על הכאה או עינויים של עצירים, מוטלת החובה להסביר להם את עילת המעצר, לכבד את זכויותיהם (לאוסרם בתחומי השטח הכבוש בלבד, לספק תנאי מחיה נאותים, מזון וטיפול רפואי, לאפשר קיום פולחן דתי, פעילויות חינוך ותרבות), ולאפשר להם קשר עם העולם שמחוץ לבית הכלא (ביקורים, דואר, שיחות טלפון) עם המשפחות ועם נציגים של ארגונים בין-לאומיים.

פשעי מלחמה

אמנת ז'נבה הרביעית הגדירה מספר "הפרות חמורות של זכויות", שיש להן משקל רב יותר וחמור יותר בעת העמדה לדין של המבצעים הפרות אלה, והן מוגדרות על ידיה כ"פשעי מלחמה". כל מדינה שהיא צד לאמנת ז'נבה הרביעית, חייבת לרדוף לפיה אחרי כל אדם שביצע הפרה חמורה כזו, או הורה על ביצועה, ולהעמידו לדין, במסגרת מערכת המשפט הלאומית שלה או במסגרת מערכת משפט אחרת, כגון בתי דין בין-לאומיים.

"הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר או כליאת מוגן שלא בהיתר, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת, או שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה, שנקבעה באמנה הזאת, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ושבוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות" (סעיף 147, אמנת ז'נבה הרביעית, 1949).

יש הסוברים כי אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי. לדידם, אמנת ז'נבה הרביעית, יחד עם שלוש אמנות ז'נבה הנוספות (הראשונה, השנייה והשלישית), אשר נוסחו בשנת 1949 ואמנות האג משנת 1907, הן חלק מהמשפט המנהגי המחייב את כל המדינות שהן צד לסכסוך מזוין, לרבות מדינות שלא חתמו על האמנות או לא אשררו אותן. עניין זה שנוי במחלוקת בין משפטנים בימינו.

פרוטוקולים נוספים

בעקבות הניסיון המלחמתי המר בווייטנאם נוספו בשנת 1977 שני פרוטוקולים (Additional Protocols) לארבע אמנות ז'נבה. שני פרוטוקולים אלה מחייבים רק את המדינות שחתמו עליהם, וזאת בניגוד לאמנות האג וז'נבה, המחייבות את כלל המדינות. עם זאת, כיום, רבים מהסעיפים בפרוטוקול הראשון נחשבים דין מנהגי, המחייב את כל המדינות.

הפרוטוקול הראשון 1977

הפרוטוקול הראשון 1977, מרחיב ומפתח את הכללים, החלים על המדינות שהצטרפו לפרוטוקולים אלה, בזמן מאבקים מזוינים בעלי אופי בין-לאומי. הרחבה אחרת בפרוטוקול הראשון, היא החלתו גם על סכסוכים מזוינים, ובהם עמים לוחמים נגד שליטה קולוניאלית וכיבוש זר ונגד משטרים גזעניים, מתוך מימוש זכותם להגדרה עצמית. כך, לדוגמה, סעיף 1(4):

"המצבים שאליהם מתייחסת הפסקה הקודמת כוללים סכסוכים מזוינים שבהם לוחמים עמים נגד שליטה קולוניאלית וכיבוש זר ונגד משטרים גזעניים, תוך מימוש זכותם להגדרה עצמית כפי שעוגנה במגילת האומות המאוחדות ובהכרזה על עקרונות המשפט הבין-לאומי בדבר יחסים ידידותיים ושיתוף פעולה בין מדינות בהתאם למגילת האומות המאוחדות"

פרוטוקול זה מרחיב את ההגנה על אזרחים במאבקים כאלה, וכולל את החובה המוטלת על הכוחות הלוחמים להגן על האזרחים הן בצד שלהם והן בצד היריב. פרוטוקול זה מחדד את עקרון ההגנה על אובייקטים אזרחיים, כגון איסור פגיעה בסכרים, הגנה על הסביבה, על מבני תרבות ודת, ועל שדות תבואה. נוסף על כך, הוא אוסר על השתתפות ישירה של ילדים מתחת לגיל 15 בסכסוכים מזוינים.

הפרוטוקול הראשון קובע שני עקרונות רבי חשיבות: עקרון ההבחנה ועקרון היחסיות.

עקרון ההבחנה: הצדדים הנלחמים חייבים להבחין ולהבדיל בין מטרות צבאיות לבין אוכלוסייה אזרחית (בין שהיא אוכלוסיית האויב בין לאו) ורכוש אזרחי. הצדדים הנלחמים חייבים לכוון את התקפותיהם רק לעבר מטרות צבאיות, אסור להם להשתמש בנשק או בשיטות לחימה שמטבעם אינם מבחינים בין לוחמים ללא לוחמים. למשל, מוקשים נגד בני אדם הם כלי נשק אסור לשימוש, משום שבעת השימוש בהם לא ניתן להבחין בין אוכלוסייה אזרחית ללוחמים.

עקרון היחסיות: הצדדים הנלחמים חייבים להימנע מהתקפות, שעלולות לסכן מאוד את האוכלוסייה האזרחית, או להגבילן, גם במחיר ויתור על ההישג הצבאי.

הפרוטוקול הראשון מרחיב את הגדרת המושג אזרחים לאור הניסיון הנלמד בסכסוכים מזוינים בין-לאומיים שונים. כפי שצוין לעיל, אחדים מהסעיפים בפרוטוקול הראשון נחשבים דין מנהגי, המחייב את כלל המדינות, כגון סעיף 48, המעגן את עקרון ההבחנה בין לוחמים למוגנים, סעיף 51 המעגן עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית, וסעיף 75, הקובע זכויות יסוד, ובהן החובה למתן יחס אנושי לכל בני האדם המצויים בידי אחד הצדדים לסכסוך, וכן הזכות להליך הוגן.

"ככל שהם נתונים להשפעת אחד מן המצבים אליהם מתייחס סעיף 1 לפרוטוקול זה, בני אדם המצויים בידי צד לסכסוך, ואשר אינם נהנים מיחס עדיף על-פי האמנות או על פי פרוטוקול זה, יזכו ליחס אנושי, בכל הנסיבות, וייהנו, לכל הפחות, מההגנה הקבועה בסעיף זה ללא כל הבחנה פסולה המבוססת על גזע, צבע, מין, שפה, דת או אמונה, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, עושר, הורתו של אדם או מעמד אחר, או על כל אמת מידה דומה אחרת. כל צד יכבד את גופם, כבודם, אמונותיהם ומנהגי דתם של כל אותם בני אדם" [סעיף 75 (1)].

הפרוטוקול השני 1977

הפרוטוקול השני 1977, מתייחס לסכסוכים פנים-מדינתיים. הפרוטוקול מחזק ומרחיב עקרונות יסוד בסיסיים להגנה על חייהם ועל כבודם של כל הנמנים עם הקבוצות המוגנות בסכסוכים פנימיים (אזרחים, לוחמים פצועים, שבויי מלחמה). פרוטוקול זה מצביע על מגמה שלפיה, גם בסכסוך מזוין פנימי תהיה הבחנה בין לוחמים לשאינם לוחמים, וזאת כדי לפרוש את יריעת ההגנה ההומניטרית על בני-אדם רבים ככל האפשר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשפט ההומניטרי בוויקישיתוף

• האגודה לזכויות האזרח בישראל
• מאמרים ומחקרים בנושא המשפט ההומניטרי הבינלאומי, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• עלמ"ה - העמותה לקידום המשפט הבינלאומי ההומניטרי (ע"ר)
• חוק הומניטרי, דף שער בספרייה הלאומית