וילאייט קוסובו
.svg) | |
.svg) | |
| ממשל | |
|---|---|
| עיר בירה |
פרישטינה אוסקופ |
| היסטוריה | |
| הקמה | הקמת הווילאייט |
| תאריך | 1877 |
| פירוק | הסכם לונדון |
| תאריך | 1913 |
| ישות קודמת |
 וילאייט פריזרן |
| ישות יורשת |
 ממלכת סרביה  ממלכת מונטנגרו  אלבניה העצמאית  ממלכת בולגריה |
  | |
וילאייט קוסובו (בטורקית עות'מאנית: ولايت قوصوه;[1] בטורקית: Kosova Vilayeti; באלבנית: Vilajeti i Kosovës; בסרבית: Косовски вилајет) הייתה חטיבה מנהלית ברמה הראשונה (וילאייט) של האימפריה העות'מאנית בחצי האי הבלקני שכללה את הטריטוריה המודרנית של קוסובו ואת החלק הצפון-מערבי של מקדוניה הצפונית. האזורים כיום הכוללים את מחוז סנג'ק בסרביה ומונטנגרו, למרות שהיו דה יורה תחת שליטה עות'מאנית, הם היו דה פקטו תחת כיבוש אוסטרו-הונגרי מ-1878 עד 1909, כפי שנקבע בסעיף 25 של חוזה ברלין.[2] Üsküb (סקופיה) תפקדה כבירת המחוז ונקודת האמצע בין איסטנבול למחוזותיה האירופיים. אוכלוסייתה של אוסקוב, המונה 32,000 תושבים, הפכה אותה לעיר הגדולה ביותר במחוז, ואחריה פריזרן, המונה גם היא 30,000 תושבים.
הווילאייט עמד כמיקרוקוסמוס של החברה העות'מאנית; בגבולותיו שולבו קבוצות מגוונות של עמים ודתות: אלבנים, סרבים, בוסנים; מוסלמים ונוצרים, גם אורתודוקסים מזרחיים וגם קתולים. המחוז נודע בבעלי המלאכה ובערים החשובות שלו כמו İpek (היום פץ'), שבו הוקמו ארכיטקטורה עות'מאנית מובהקת ומרחצאות ציבוריים, שאת חלקם ניתן לראות עד היום. מקום הולדתה של הזהות הלאומית האלבנית פורסמה לראשונה בפריזרן, על ידי הליגה של פריזרן ב-1878.
.jpg)
כתוצאה מחוזה סן סטפנו ב-1878 תחילה, ולאחר מכן מהסכם ברלין המתוקן באותה שנה, שפיצל את האימפריה העות'מאנית, קוסובו הפכה לקו ההגנה הראשון של האימפריה העות'מאנית, עם כוחות מצב גדולים של חיילים עות'מאניים במחוז. לפני מלחמת הבלקן הראשונה ב-1912, צורתו ומיקומו של המחוז מנעו מסרביה וממונטנגרו גבול יבשתי משותף. לאחר המלחמה, חלקו הגדול של הווילאייט חולק בין מונטנגרו וסרביה. גבולות אלו אושרו כולם בהסכם לונדון ב-1913.[3] האימפריה העות'מאנית הכירה לבסוף בגבולות החדשים בעקבות הסכם שלום עם ממלכת סרביה ב-14 במרץ 1914.
חלוקה מנהלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסנג'קים של הווילאייט:[4]
- סנג'ק אוסקופ (עם מחוזות: סקופיה, שטיפ, קראטובו, פהצ'בו, ראדוביש, קומאנובו, קריבה פלנקה, קצ'אניק)
- סנג'ק פרישטינה (עם מחוזות: פרישטינה, וושטרי, ג'ילאן, פרשבו; גם מיטרוביצה ונובי פאזאר נוספו ב-1902)
- סנג'ק איפק (עם מחוזות: פץ', ג'קובה, גוסיניה; גם בראן ורוז'איה נוספו ב-1902)
- סנג'ק פריזרן (עם מחוזות: פריזרן, טטובו, גוסטיבר)
- סנג'ק נובי פאזאר, (במקור עם מחוזות: נובי פאזאר, בראן, רוז'איה, סייניצה, נובה וארוש, ביילו פולה, קולאשין תחתית, פלייבליה, פרייפוליה, פריבוי)
אוסקופ הייתה הבירה המנהלית של הווילאיט וערים חשובות נוספות כללו את פרישטינה (10,000 תושבים), איפק, מיטרוביצה ופריזרן.[5] וילאייט קוסובו הקיף את אזור סנג'ק המקביל למרכז סרביה ומונטנגרו של ימינו יחד עם עיריית קוקס והאזור שמסביב בצפון אלבניה של ימינו. בין 1881 ל-1912 (הפרק האחרון שלו), הוא הורחב באופן פנימי כדי לכלול אזורים אחרים של הרפובליקה הצפונית של מקדוניה של ימינו, כולל יישובים עירוניים גדולים יותר כמו שטיפ (İştip), קומאנובו (Kumanova) וקרוטובה (Kratova).
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ההקמה 1877–1879
[עריכת קוד מקור | עריכה]
וילאייט קוסובו הוקם ב-1877, והיה מורכב משטח גדול בהרבה מקוסובו המודרנית, שכן הוא כלל גם את סנג'ק נובי פזאר, סנג'אק ניש (עד 1878), האזור סביב פלאב וגוסיניה וכן את אזור הדיברה.[6] אזורים אלה היו שייכים לאיילט ניש בעבר, לאיילט אוסקיב ולאחר 1865, לוילאייט הדנובה. בשנת 1868 הוקם וילאייט פריזרן עם הסנג'קים של פריזרן, דיברה, סקופיה וניש, אך הוא חדל להתקיים ב-1877.[6]
במהלך ואחרי המלחמה הסרבית-עות'מאנית בשנים 1876–1878, בין 30,000 ל-70,000 מוסלמים, רובם אלבנים, גורשו על ידי הצבא הסרבי מסנג'ק ניש ונמלטו לווילאייט קוסובו.[7][8][9][10][11][12]
בשנת 1878, הליגה של פריזרן הוקמה על ידי אלבנים מארבעה וילאייטים כולל וילאייט קוסובו. מטרת הליגה הייתה להתנגד לשלטון העות'מאני ולמדינות הבלקן החדשות שהוקמו.
מרד קומאנובו התרחש בתחילת 1878, והוא אורגן על ידי אספת ראשי המחוזות העות'מאנים של קומאנובו, קריבה פלנקה וקרוטבו בווילאייט קוסובו (בצפון מקדוניה הצפונית של ימינו) שביקשו לשחרר את האזור משליטת האימפריה העות'מאנית ולאחד אותה עם נסיכות סרביה שהייתה במלחמה עם העות'מאנים באותה תקופה. עם שחרור ניש (11 בינואר 1878) ווראניה (31 בינואר 1878) על ידי הצבא הסרבי, המרד הופעל במהלך האירוע האחרון עם קרבות גרילה. המורדים קיבלו סיוע חשאי מממשלת סרביה, אם כי המרד נמשך רק ארבעה חודשים, עד לדיכוי העות'מאנים.
גבולות המחוז השתנו כאשר האימפריה העות'מאנית איבדה שטח למדינות שכנות בחוזה ברלין בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) וחלקים הועברו גם באופן פנימי לוילאייט מנאסטיר ולוילאייט סלוניקי. ב-1879, חלקים המערביים של סנג'ק נובי פאזאר, נפלו תחת כיבוש אוסטרו-הונגרי בהתאם לאמנת ברלין שהתירה גם את הכיבוש האוסטרו-הונגרי של בוסניה והרצגובינה (נשאר כך עד 1908).
התגבשות ומשבר 1879–1913
[עריכת קוד מקור | עריכה]_map.png)
שני שינויים אדמיניסטרטיביים גדולים התרחשו ב-1880 וב-1902. על מנת להתמודד עם נוכחות צבאית אוסטרו-הונגרית בחלקים המערביים של סנג'ק נובי פאזאר, הוקם מחוז חדש ב-1880: סנג'ק פליבליה (Taşlica) עם המחוזות: פלייבליה, פרייפוליה ופריבוי. בשנת 1902 הועברו המחוזות של מיטרוביצה ונובי פאזאר לסנג'ק פרישטינה, והמחוזות של בראן ורוז'ג'ה לסנג'ק איפק. באותו זמן הוקם סנג'ק סייניצה (Seniçe) עם המחוזות: סייניצה, נובה וארוש, ביילו פולה וקולאשין התחתית.
ב-1910 פרץ בפרישטינה מרד מאורגן אלבני והוא התפשט עד מהרה לכל הווילאייט של קוסובו, ונמשך שלושה חודשים. הסולטאן העות'מאני ביקר בקוסובו ביוני 1911 במהלך שיחות הסדר שלום שכיסו את כל האזורים המיושבים באלבניה.
דמוגרפיה וארגון חברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]וילאייט קוסובו כלל אוכלוסייה מגוונת שפוצלה לאורך קווים דתיים ואתניים, כאשר אלבנים, בולגרים, בוסנים וסרבים היו עיקר אוכלוסייתה.[5]
אלבנים מוסלמים היוו את רוב האוכלוסייה בווילאייט קוסובו שכללה חלק חשוב מהמעמדות העירוניים-מקצועיים ובעלי האדמות של הערים הגדולות.[13] קוסובו המערבית הייתה מורכבת מ-50,000 תושבים ואזור שנשלט על ידי מערכת השבטים האלבנית עם 600 אלבנים שמתים בשנה כתוצאה מנקמת דם.[14] רמות Yakova (Gjakovë) הכילו 8 שבטים שהיו בעיקר מוסלמים ובאזור לומה ליד Prizren היו 5 שבטים, רובם מוסלמים.[5] בעיירה איפק היו נוצרים שהיו בני האמונה הקתולית.[5] בדומה למקביליהם בווילאייט שקודרה, למלזורים הקוסוברים היו פריבילגיות שבהן על ידי שירות צבאי כחיילים לא סדירים הם לא שילמו מיסים ונמנעו מגיוס לצבא.[5] השלטון העות'מאני בקרב תושבי הרמה היה מינימלי עד לא קיים ופקידי ממשל היו מתחברים לבעלי כוח מקומיים כדי להפעיל כל צורה של סמכות.[5] המאלסורים האלבניים הקוסובריים יישבו מחלוקות בינם לבין עצמם באמצעות חוק ההר שלהם ופקידים עות'מאנים לא ראו בעין יפה את האוטונומיה שהפעילו.[15] בשנות ה-80 של המאה ה-19 מנקודת מבט אלבנית, הסנג'קים של איפק, פריזרן, פרישטין, אוסקופ ויניפאזר בתוך וילאייט קוסובו השתייכו לאזור ג'ניה.[16]
בוסניאקים מוסלמים ששפת האם שלהם הייתה סלאבית היוו חלק ניכר מאוכלוסיית וילאייט קוסובו והתרכזו בעיקר בסנג'ק יניפאזר שהכיל כמה בעלי אדמות בוסניים בולטים.[13] פליטים צ'רקסים שהגיעו מרוסיה יושבו מחדש על ידי השלטונות העות'מאניים בתוך וילאייט קוסובו ב-1864, מונים כ-6,000 איש עד שנות ה-90 של המאה ה-19 וסיפקו למדינה בעת הצורך חיילי עזר.[13]
בחצי הצפוני של וילאייט קוסובו הסרבים האורתודוקסים היו הקבוצה הנוצרית הגדולה ביותר והיוו רוב באזורים המזרחיים.[13] סרבים אורתודוקסים היו תחת הסמכות הכנסייתית של הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול ומטרופולין, לרוב ממוצא יווני, חי בפרישטינה וניהל את ענייני האוכלוסייה האורתודוקסית במחוז.[13] בפריזרן התקיים סמינר עם 100 סמינרים תושבים ורבים מהם יוצאי מונטנגרו.[13] משנות ה-60 של המאה ה-19 ואילך, סרביה נקטה במדיניות פעילה של תמיכה בסרבים בקוסובו, שכללה שליחת מורים לווילאייט, מתן סובסידיות לסיוע לבתי ספר סרבים ומתן מלגות ללימודים בבלגרד.[13] מועדוני תרבות סרבים היו פעילים במרכזים עירוניים גדולים שהכילו אוכלוסייה סרבית נכבדה, כאשר כמה סרבים מקומיים תמכו בהשתלבות עתידית של המחוז בסרביה רבתי.[13] בתי ספר סרבים במחוז משכו גם כמה אלבנים מוסלמים כתלמידים.[13] כמה אלפי ארמנים אכלסו את קוסובו וילאייט.[13] בולגרים חיו בחציו הדרומי של וילאייט קוסובו.[13]
סטטיסטיקה דמוגרפית
[עריכת קוד מקור | עריכה]היו מספר הערכות לגבי המוצא האתני והשיוך הדתי של אוכלוסיית המחוז ההטרוגני.
1881–1882
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המפקד הכללי העות'מאני של 1881/82-1893 אוכלוסיית הווילאייט הייתה כדלקמן:[17]
- מוסלמים - 409,510
- יוונים[18] - 29,393
- בולגרים - 274,793
- יהודים - 1,706
- פרוטסטנטים - 97
- לטינים - 5,585
1887
[עריכת קוד מקור | עריכה]רישומים עות'מאניים של המחוז מ-1887 העריכו כי האלבנים היוו יותר ממחצית מאוכלוסיית וילאייט קוסובו מרוכזת בסנג'קים של איפק, פריזרן ופרישטין.[5] בסנג'קים של Yenipazar, Taşlica ו-Üsküp, האלבנים היוו חלק קטן יותר מהאוכלוסייה.[5]
1899
[עריכת קוד מקור | עריכה]סטטיסטיקה אוסטרית שפורסמה בשנת 1899 העריכה:[19]
1901
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי השנתונים העות'מאניים, בשנת 1901, בווילאייט קוסובו, שהקיף חמישה סנג'קים: סקופיה, פריסטינה, פריזרן, נובי פזאר ופליבליה, היו 964,657 תושבים; שני שלישים היו מוסלמים ושליש היו נוצרים. המוסלמים היו בעיקר אלבנים והנוצרים היו בעיקר סרבים. השנתונים, לעומת זאת, נחשבים למקורות בלתי מהימנים מכיוון שהם, במחוזות מסוימים, לא רשמו את אוכלוסיית הנשים, אלא איזנו את המספרים מול אוכלוסיית הגברים, אם כי עובדה ידועה היא שמספר ראשי הגברים עלה על מספר ראשי הנשים לאורך תקופה זו לא רק באותן ארצות אלא גם בסרביה עצמה.[20]
1906
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיתונאי הבריטי ה. בריילספורד העריך ב-1906[21] כי שני שלישים מאוכלוסיית קוסובו היו אלבנים ושליש סרבים. במחוזות המערביים המאוכלסים ביותר של ג'קובה ופץ' נאמר כי יש בין 20,000 ל-25,000 משקי בית אלבניים, לעומת כ-5,000 משקי בית סרבים. מפה של אלפרד סטד,[22] שפורסמה ב-1909, מראה שמספר דומה של סרבים ואלבנים חיו בשטח.
1911
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי נתוני המפקד העות'מאני, סך האוכלוסייה היה 1,602,949 עם ההרכב האתני-דתי הבא:[23]
- מוסלמים - 959,175
- בולגרים (כולל סרבים) - 531,453
- יוונים (כולל סרבים) - 92,541
- קתולים - 14,887
- יהודים - 3,287
- אחר - 1,606
1912
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאמר שפורסם במגזין הבלגי Ons Volk Ontwaakt (אומתנו מתעוררת) ב-21 בדצמבר 1912 העריך כי חיים 827,100 תושבים:[24]
- אלבנים מוסלמים - 418,000
- בולגרים נוצרים - 250,000
- סרבים אורתודוקסים - 113,000
- מעורב - 22,000
- בולגרים מוסלמים - 14,000
- טורקים מוסלמים - 9,000
- ולאך האורתודוקסי - 900
- יוונים אורתודוקסים - 200
מפות דמוגרפיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
מפה אתנוגרפית של הבלקן בסוף המאה ה-19 -
מפת וילאייט קוסובו בתוך האימפריה העות'מאנית (1905) -
מפה אתנוגרפית של הבלקן מאת הפרו-יווני א. סינבט משנת 1877, פרופסור צרפתי לליציאום העות'מאני של קונסטנטינופול
.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Salname-yi Vilâyet-i Kosova ("Yearbook of the Vilayet of Kosovo"), Kosova vilâyet matbaası, Kosova [Serbia], 1318 [1900].
- ^ http://www.mtholyoke.edu/acad/intrel/boshtml/bos128.htm (אורכב 23.04.2016 בארכיון Wayback Machine) Anderson, Frank Maloy and Amos Shartle Hershey, The Austrian occupation of Novibazar, Handbook for diplomatic history of Europe, Asia and Africa
- ^ "(HIS,P) Treaty of Peace between Greece, Bulgaria, Montenegro, Serbia on the one part and Turkey on the other part. (London) May 17/30, 1913". www.zum.de. 24 במאי 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Kosova Vilayeti - Tarih ve Medeniyet". tarihvemedeniyet.org. 8 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Gawrych 2006, p. 34.
- ^ 1 2 Grandits, Hannes; Clayer, Nathalie; Pichler, Robert (15 במאי 2011). Conflicting Loyalties in the Balkans: The Great Powers, the Ottoman Empire ... ISBN 9781848854772.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Pllana, Emin (1985).
- ^ Rizaj, Skënder (1981).
- ^ Şimşir, Bilal N, (1968).
- ^ Bataković, Dušan (1992). The Kosovo Chronicles. Plato.
- ^ Elsie, Robert (2010). Historical Dictionary of Kosovo. Scarecrow Press. p. XXXII. ISBN 9780333666128.
- ^ Stefanović, Djordje (2005).
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Gawrych 2006, p. 35.
- ^ Gawrych 2006, pp. 30, 34.
- ^ Gawrych 2006, pp. 34–35.
- ^ Gawrych, George (2006). The Crescent and the Eagle: Ottoman rule, Islam and the Albanians, 1874–1913. London: IB Tauris. pp. 28–29. ISBN 9781845112875.
- ^ Karpat, Kemal H. (1985). Ottoman Population, 1830-1914: Demographic and Social Characteristics (באנגלית). University of Wisconsin Press. pp. 148–149. ISBN 978-0-299-09160-6.
- ^ Source note: The term "Greek" includes also those attached to the Orthodox church whose language is Arabic; the "Greeks" in Syria and Jerusalem should be in some other category.
- ^ Detailbeschreibung des Sandzaks Plevlje und des Vilajets Kosovo (Mit 8 Beilagen und 10 Taffeln), Als Manuskript gedruckt, Vien 1899, 80-81.
- ^ Milovan Radovanović, "Antropogeografske i demografske osnove razvoja naseljenosti u Srbiji," /Anthropogeographical and Demographic Elements of Population Density in Serbia/ in Zbornik radova Geografskog instituta "Jovan Cvijić", 4.3 (Belgrade: SANU, 1991), p. 78
- ^ H. N. Brailsford, Macedonia, Its Races and Their Future, London, 1906, p. 274:Today the Serbs are a remnant which has dwindled by emigration, massacre, and forced conversion, to the rank of a mere third of the population.
- ^ Servia by the Servians, Compiled and Edited by Alfred Stead, With a Map, London (William Heinemann), 1909.
- ^ Teaching Modern Southeast European History (אורכב 20.03.2012 בארכיון Wayback Machine).
- ^ Published on 21 December 1912 in the Belgian magazine Ons Volk Ontwaakt (Our Nation Awakes) - view the table of Vilajet Kossowo: Skynet GodsdBalkan (אורכב 31.08.2012 בארכיון Wayback Machine)
.svg){kind=small}