לדלג לתוכן

כנסת ישראל (ארגון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "כנסת ישראל" מפנה לכאן. לערך העוסק בארגון הכלכלי והחברתי שאיגד את הקהילות האשכנזיות בארץ ישראל בתקופת היישוב הישן, ראו הוועד הכללי כנסת ישראל.

כנסת ישראל היה הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. כבר בתקופה העות'מאנית נעשו ניסיונות להקים מוסדות אוטונומיים יהודיים. במסגרת זאת הוקמו בתי דין רבניים בעלי סמכות שיפוט מלאה בענייני אישות. בשנת 1903 נעשה ניסיון על ידי מנחם אוסישקין להקים מסגרת ארגונית אוטונומית כוללת בארץ ישראל שנקראה הכנסייה הארצישראלית.

כנסת ישראל נוסדה לאחר תחילת המנדט הבריטי, ב-19 באפריל 1920. אז נערכו הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהכריזה על עצמה כ"מוסד עליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ובאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי, שהיה הרשות המבצעת, והכירה בהסתדרות הציונית העולמית כ"אחראית על השאלות הקשורות בהקמת הבית הלאומי". הארגון, שכלל את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, למעט החרדים, זכה להכרה של שלטונות המנדט רק ב-29 בדצמבר 1927. החוגים החרדיים התנגדו לארגון זה, בעיקר עקב מתן זכות לנשים לבחור ולהיבחר, ודרשו הקמת ארגון נוסף שייצג את הציבור החרדי. בראש הארגון עמדו אספת הנבחרים והוועד הלאומי. לכנסת ישראל הייתה כפופה הרבנות הראשית שבראשה שני הרבנים הראשיים, האשכנזי והספרדי. כן היו כפופים לה ועדי הקהילות. כנסת ישראל בטלה עם קום המדינה ורוב סמכויותיה נכללו באחריות המדינה. בית הנבחרים של מדינת ישראל נקרא אף הוא בשם הכנסת.

כנסת ישראל נהגה לגבות מיסים שונים מקרב הציבור, כמו למשל מס מצות עבור רכישת מצות שעל הקופסה הייתה חותמת "שולם מס מצות"[1].

מוסדות כנסת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחברי כנסת ישראל נחשבו כל יהודי א"י הרשומים ב"פנקס הבוגרים של כנסת ישראל". בעקבות לחץ של אגודת ישראל ניתנה רשות לכל יהודי שיחפוץ בכך למחוק את שמו מפנקס זה.

  • אספת הנבחרים: היא המוסד העליון ליהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. נערכו בחירות בשנים 1920, 1925, 1931 ובשנת 1944. האספה החליטה, כאמור, כי היא: "המוסד העליון לשיפור ענייניו הציבוריים הלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ונציגתו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". עד קום המדינה (וביטול כנסת ישראל) כהנו כנשיאי הוועד הלאומי יצחק בן-צבי, יעקב טהון, דוד ילין, פנחס רוטנברג ודוד רמז.
  • הוועד הלאומי: היה המוסד העליון והזרוע המבצעת של אספת הנבחרים של היישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. הוועד הלאומי קיבל מיד לאחר הקמתו הכרה בכתב מאת הנציב העליון הרברט סמואל, אך רק בשנת 1928 התקבלה הכרה רשמית מטעם שלטונות בריטניה ב"כנסת ישראל" וב"וועד הלאומי".

במשך כל תקופת קיומה, בלטה חולשתה של כנסת ישראל. חולשה זו נבעה ממספר גורמים:

  • החוגים החרדיים שהתנגדו למסגרת זו והשתדלו אצל השלטונות הבריטיים נגד הארגון.
  • היחס העוין של המנדט הבריטי למוסדות השלטון היהודיים.
  • הימין שראה במוסדות אלו ארגונים של השמאל ומיעט בשיתוף פעולה עמם.
  • חוסר מתמיד במשאבים כספיים.
  • האופי הלא דמוקרטי של הבחירות. הבחירות התקיימו רק לעיתים רחוקות ובישובים מסוימים הן כלל לא התקיימו (למשל, ירושלים).

השותפים העיקריים למוסדות היו מפלגות הפועלים, "הפועל המזרחי" וחלק מהציונות הכללית ומ"מזרחי". בזמן מלחמת העולם השנייה עסקו הוועד הלאומי וההסתדרות הציונית בגיוס יהודים מארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית. ב-1 במרץ 1948 החליטה מליאת הוועד הלאומי על הקמת מנהלת העם של מדינת ישראל שתכלול את חברי הנהלת הסוכנות בא"י, הנהלת הוועד הלאומי ועוד נציגי מספר גופים. המוסדות החילוניים של כנסת ישראל חדלו לפעול עם הקמת המדינה.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כנסת ישראל בארץ ישראל - אל הצבור, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים