לסטר פירסון

לסטר בולס "מייק" פירסון
Lester Bowles "Mike" Pearson
	פירסון ב-1944
לידה	23 באפריל 1897; טורונטו, אונטריו
פטירה	27 בדצמבר 1972 (בגיל 75); אוטווה, אונטריו
שם לידה	Lester Bowles Pearson
מדינה	קנדה
מקום קבורה	Maclaren Cemetery
השכלה	אוניברסיטת טורונטו; סנט ג'ונס קולג', אוקספורד; Peterborough Collegiate ;
מפלגה	ליברלית
בן או בת זוג	Maryon Pearson (1925–27 בדצמבר 1972)
	אפריל 1963 – אפריל 1968; (כ־5 שנים)
	→ ג'ון דיפנבייקר פייר אליוט טרודו ←
פרסים והוקרה
	פרס נובל לשלום (1957); פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה) (1969); איש השנה של התקשורת הקנדית (1950); Albert B. Corey Prize (1974); שותף במסדר קנדה (28 ביוני 1968); מסדר ההצטיינות (1971); היכל התהילה של הבייסבול הקנדי; מדליית הניצחון; כוכב 1914-1915; קצין במסדר האימפריה הבריטית; עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; מדליית הכתרת המלכה אליזבת השנייה ;
חתימה

לסטר בולס "מייק" פירסון (באנגלית: Lester Bowles "Mike" Pearson;‏ 23 באפריל 1897 - 27 בדצמבר 1972) היה פוליטיקאי, היסטוריון ודיפלומט קנדי שזכה בפרס נובל לשלום ב-1957 על הקמת כוח החירום הבינלאומי של האומות המאוחדות שנוצר לצורך פתרון משבר סואץ. הוא כיהן כראש ממשלתה ה-14 של קנדה בין ה-22 באפריל 1963 ועד ה-20 באפריל 1968 מטעם המפלגה הליברלית. בתקופת שלטונו הוכרז דגל עלה האֶדֶר כדגלה הרשמי של קנדה, נוסד מסדר קנדה והונהגו ביטוח בריאות ממלכתי וביטוח פנסיה לכל אזרחי המדינה. הממשלה בראשותו עיגנה את מעמד האישה בחקיקה, הורידה הגבלות על ההגירה ופעלה להעמקת השילוב של דוברי הצרפתית בחברה ובממשל של הפדרציה בין היתר על ידי קבלת הצרפתית כשפה רשמית בקנדה. בשל פעולות אלה ובשל פעילותו הנמרצת במסגרת האומות המאוחדות נחשב לאחד הקנדים המשפיעים ביותר במאה ה-20^[1].

ביוגרפיה

פירסון נולד באונטריו, בפרוור של טורונטו. הוא למד בקולג' של אוניברסיטת טורונטו. בעת לימודיו באוניברסיטה היה ספורטאי מצטיין ושיחק בנבחרות הרוגבי והכדורסל המקומיות. הוא היה פעיל גם בקבוצות לקרוס וכדור בסיס ושיחק גולף וטניס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 התנדב לשמש ככוח עזר רפואי בטורונטו, ב-1915 הועבר למצרים וליוון במסגרת כוחות חיל הרפואה והתקדם לדרגת לוטננט (סגן). ב-1918 הוצב בחיל האוויר הקנדי ונשלח ללמוד טיס באנגליה, הוא שרד התרסקות של מטוסו, אך נפצע כאשר פגע בו אוטובוס בלונדון והוחזר לקנדה כנכה מלחמה. בעת שירותו הצבאי דבק בו הכינוי "מייק".

לאחר המלחמה סיים תואר בוגר אוניברסיטה והמשיך לאוניברסיטת אוקספורד במלגת הצטיינות ולמד היסטוריה מודרנית. במהלך שהותו באוקספורד התבלט ככוכב נבחרת ההוקי קרח של האוניברסיטה. ב-1925 השלים תואר מוסמך וחזר לקנדה. הוא קיבל משרת הוראה באוניברסיטת טורונטו ונשא לאשה את מריון מודי (Maryon Moody ;1901-1989), אחת מתלמידותיו. לזוג נולדו בן ובת.

ב-1927 זכה להצלחה יוצאת דופן במבחני שירות החוץ של קנדה והתקבל לעבודה במשרד החוץ הקנדי.

דיפלומט

בשנות ה-30 הוצב בלונדון. במהלך מלחמת העולם השנייה היה שני בהיררכיית השגרירות הקנדית בעיר ועסק בהגשת סיוע לפליטים. ב-1942 הועבר לשרת כקונסול דיפלומטי בוושינגטון די. סי. בין ה-1 בינואר 1945 ועד ספטמבר 1946 היה שגריר קנדה בארצות הברית. הוא כמעט והפך ליו"ר הראשון של האו"ם, אך מועמדותו נפסלה בשל הצבעת ברית המועצות^[2].

ב-1947 כיהן בראשות "ועדת אד-הוק" של האו"ם שגיבשה את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל^[3].

ב-1948 מונה לתפקיד שר חוץ בממשלתו של לואי סן-לורן. במסגרת תפקידו חתם על הצטרפות קנדה לברית נאט"ו וכיהן כיו"ר הארגון בין 1951 ל-1952.

משבר סואץ

בנובמבר 1956 נחלץ, לדברי ועדת פרס נובל^[3], "לעזרת העולם" ובתפקידו כנשיא המושב השביעי של העצרת הכללית של האומות המאוחדות נסע לתווך בין מצריים לבין אנגליה וצרפת על מנת לאפשר מעבר חופשי בתעלת סואץ ולהפסיק את הקרבות בסיני. הוא הציע להקים כוח חירום בינלאומי לשמירת השלום באזור, שיפעל תחת דגל האו"ם (UNEF) ונחשב לפיכך ל"אבי הכוחות לשמירת השלום של האו"ם"^[4].

על מאמציו והצלחתו הוענק לו פרס נובל לשלום בשנת 1957.

נס קנדה האדום

בעת הדיונים נשא פירסון את דגלה של קנדה באותה עת, נס קנדה האדום, בו משובץ בפינתו השמאלית העליונה דגל אנגליה. הדבר עורר חוסר אמון ראשוני מצד המצרים שלא הבינו כיצד יוכל להיות מתווך אובייקטיבי, כאשר דגלו נושא את דגל אחד הצדדים בסכסוך. פירסון נאלץ לעמול על מנת להוכיח למצרים את עצמאותה של קנדה וחוסר תלותה באנגליה. עם זאת, באותה עת גמלה בליבו ההחלטה שלקנדה חייב להיות דגל לאומי נפרד, שאינו נושא עליו סמל של אומה אחרת.

ראשות המפלגה והממשלה

ב-1958 נבחר פירסון ליו"ר המפלגה הליברלית לאחר כישלונה בבחירות (לראשונה מזה 20 שנה). מיד לאחר מכן הפסיד הפסד צורב לג'ון דיפנבייקר, מנהיג המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית בבחירות שיזם האחרון באותה שנה על מנת לבסס את הרוב שלו.

ב-1960 כינס ועידת מחשבה בקינגסטון, רבות מתוצאות אותה ועידה יהוו בסיס למדיניותו כשיהיה לראש ממשלה.

ב-1962 הצליח לדחוק את דיפנבייקר לממשלת מיעוט. בפברואר 1963 ניצל את הסכסוך הפנים-מפלגתי במפלגה השלטת על דרישת ארצות הברית להכניס נשק גרעיני לקנדה ופעל לפירוק הקואליציה של דיפנבייקר. בבחירות שנערכו מיד לאחר מכן זכה, אך ברוב לא מספק שחייב אותו להקים ממשלה קואליציונית.

פירסון, בניגוד בולט לדיפנבייקר, ראה בארצות הברית (ולא בבריטניה) את בעלת בריתה הטבעית של קנדה, הוא אף לא ראה צורך במונרכיה וביקש להבדל מממלכות חבר העמים הבריטי.

דגל "עלה האֶדֶר"

אחד מצעדיה הראשונים של ממשלתו היה הצעה לדגל חדש לקנדה שיבליט את עצמאותה. דיפנבייקר, מנהיג האופוזיציה הוביל כנגד ההצעה דיון ציבורי טעון ויצרי שנקרא דיון הדגל הגדול^[5], אך הפסיד במאבקו זה ובראשית 1965 נקבע דגל עלה האדר כדגלה הרשמי של קנדה^[6].

הממשלה בראשותו חוקקה מספר חוקים שהרחיבו את מדיניות הרווחה כגון חוק בריאות ממלכתי, הלוואות לסטודנטים, ביטוח פנסיה ממלכתית וקביעת שבוע עבודה בן 40 שעות.

למרות תמיכתו בחוזה ההגנה עם ארצות הברית (במסגרתו הסכים לחימוש גרעיני לטילים המוצבים על אדמתה של קנדה), סירב בתוקף למשלוח חיילים קנדיים למלחמת וייטנאם.

ועדה שכינס דנה במעמד האישה ועיגנה את השוויון בחקיקה. ועדה אחרת דנה בסכסוך בין דוברי הצרפתית ודוברי האנגלית וקבעה את הצרפתית כשפה רשמית בקנדה. פעילות נוספת בתחום זכויות האדם הייתה ביטול כל המגבלות הגזעניות על ההגירה שהיו נהוגות.

בשנת 1967 הוכרזה "שנת ה-100 לייסוד קנדה", שנה של חגיגות ואירועים, בהם תערוכה עולמית (אקספו 67') במונטריאול, העיר הגדולה בקוויבק. באותה שנה ביקר נשיא צרפת שארל דה גול בקוויבק וקרא בבוטות לשחרור הפרובינציה הצרפתית מהפדרציה הקנדית והפיכתה לעצמאית. פירסון תקף אותו למחרת בטענה ש"קנדים לא זקוקים לשחרור", תוך רמז לכך שקנדה סייעה בשתי מלחמות עולם לשחרורה של צרפת, והכריז שדה גול איננו עוד אישיות רצויה בקנדה. דה גול עזב ולא ביקר עוד בקנדה. עם זאת פירסון שילב ליברלים רבים מקוויבק במנגנוני השלטון. הוא גם פעל לאירוח המשחקים האולימפיים במונטריאול. העיר נבחרה לארח את אולימפיאדת 1976 על ידי הוועד האולימפי ב-1970, לא מעט בזכות השתדלותו ומעמדו הבינלאומי.

בסוף אותה שנה פרש פירסון וכממשיכו נבחר בן טיפוחיו, שר המשפטים בממשלתו, פייר אליוט טרודו.

שנים אחרונות, תוארי כבוד והנצחה

מ-1969 ועד מותו כיהן כנשיא אוניברסיטת קרלטון באוטווה.

הוא זכה לאותות הכבוד הבאים: אביר מסדר ההצטיינות, חבר מועצת המלוכה של קנדה, אביר מסדר קנדה ומפקד במסדר האימפריה הבריטית. בשנת 1969 הוענק לו פרס הרצל על ידי הסתדרות ציוני אמריקה.

על שמו נקראים שדה התעופה הבינלאומי של טורונטו, פרס ליגת ההוקי קרח הלאומית של קנדה, בניינים באוניברסיטאות ובתי ספר רבים.

לקריאה נוספת

Beal, John Robinson. Pearson of Canada. 1964.
Bothwell, Robert. Pearson, His Life and World. Toronto: McGraw-Hill Ryerson, 1978. ISBN 0-07-082305-7.
Bowering, George. Egotists and Autocrats: The Prime Ministers of Canada, 1997.
English, John. Shadow of Heaven: The Life of Lester Pearson, Volume I, 1897-1948. Toronto: Lester & Orpen Dennys, 1989. ISBN 0-88619-169-6.
English, John. The Worldly Years: The Life of Lester Pearson, Volume II, 1949-1972. Toronto: Lester & Orpen Dennys, 1992. ISBN 0-394-22729-8.
Hillmer, Norman and J.L. Granatstein, Prime Ministers: Rating Canada's Leaders, 2001.
Hutchison, Bruce. Mr. Prime Minister 1867-1964, Toronto: Longmans Canada, 1964.
Stursberg, Peter. Lester Pearson and the Dream of Unity. Toronto: Doubleday, 1978. ISBN 0-385-13478-9.
Thordarson, Bruce. Lester Pearson: Diplomat and Politician. Toronto: Oxford University Press, 1974. ISBN 0-19-540225-1.

כתביו

Pearson, Lester B. Canada: Nation on the March. Toronto: Clarke, Irwin, 1953.
Pearson, Lester B. The Crisis of Development. Toronto: University of Toronto Press, 1970.
Pearson, Lester B. Diplomacy in the Nuclear Age. Boston: Harvard University Press, 1959.
Pearson, Lester B. The Four Faces of Peace and the International Outlook. Toronto: McClelland and Stewart, 1964.
Pearson, Lester B. Mike : The Memoirs of the Right Honourable Lester B. Pearson. Toronto: University of Toronto Press, 1972. ISBN 0-575-01709-0 .
Pearson, Lester B. Peace in the Family of Man. London: Oxford University Press, 1969. ISBN 0-563-08449-9.
Pearson, Lester B. Words and Occasions: An Anthology of Speeches and Articles. Toronto: University of Toronto Press, 1970. ISBN 0-674-95611-7.

קישורים חיצוניים

ביוגרפיה באתר ביוגרפיות של אישים קנדיים (באנגלית)
לסטר פירסון, באתר פרס נובל (באנגלית)
"מעושה שלום לראש ממשלה" ארכיון רשות השידור הקנדית (באנגלית)
לסטר פירסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
לסטר פירסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ חמשת הקנדים המשפיעים ביותר במאה ה-20, חמשת הקנדים המשפיעים ביותר במאה ה-20
^ Shadow of Heaven: The Life of Lester Pearson, volume 1, 1897-1948, by John English, Vintage Publishers, 1989
^ ¹ ² הודעת ועדת פרס נובל
^ Canadian Peacekeeping: A Proud Tradition
^ "The Great Flag Debate". CBC.ca. נבדק ב-2008-04-13.
^ "The Great Canadian Flag Debate". CBC. נבדק ב-2008-03-31.

[1] חמשת הקנדים המשפיעים ביותר במאה ה-20, חמשת הקנדים המשפיעים ביותר במאה ה-20

[2] Shadow of Heaven: The Life of Lester Pearson, volume 1, 1897-1948, by John English, Vintage Publishers, 1989

[nobel-3] ¹ ² הודעת ועדת פרס נובל

[4] Canadian Peacekeeping: A Proud Tradition

[5] "The Great Flag Debate". CBC.ca. נבדק ב-2008-04-13.

[6] "The Great Canadian Flag Debate". CBC. נבדק ב-2008-03-31.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925	דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950	בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975	ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000	ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך	האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד (2019) • תוכנית המזון העולמית (2020) • מוראטוב, רסה (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)