מונופיזיטיזם
 | |
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| התפלג מ | נצרות של המאה ה-5 |
  | |
המונופיזיטיזם (מיוונית:[1] מונוס=אחד, פיזיס=טבע/מהות) הוא השקפה כריסטולוגית לפיה הטבעים האנושי והאלוהי של ישו התאחדו לאחד בו. המונופיזיטיזם הוכרז כמינות הן על ידי הנצרות האורתודוקסית והן על ידי הנצרות הקתולית, עוד לפני שהתפלגו.
מהות הוויכוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונופיזיטיות צמחה והתפתחה בעת המחלוקות הכריסטולוגיות הגדולות שזעזעו את הכנסייה בין ועידת ניקיאה ב-325 לוועידת כלקדון ב-451. לאחר שהתקבל סופית עקרון השילוש הקדוש בניקיאה, נפנו הוגי הנצרות לעסוק באינספור הבעיות התאולוגיות והפילוסופיות שנבעו ממנו. נקבע אמנם שישו היה אנושי וגם אלוהי, אך היחס בין טבעיו עורר קושיות כבדות משקל. הדגשת האופן בו התמזג האל לתוך הבריאה הייתה, בעיני החוששים מכך, פתח לראייתו כנתון לשינוי ותמורה מצד יצירתו וחילול הקודש, במיוחד בסוגיה אם גם האל סבל על הצלב וכיצד. המחנה שתפס כך את הדברים יוצג בעיקר על ידי אסכולת אנטיוכיה והקפיד על כך שהצד האנושי היה שלם, מלא ומתפקד בזכות עצמו ולכן נשמתו ובשרו יכלו לסבול ולחוות הכל, בעוד שזה האלוהי פעל אמנם בתיאום גמור עמו אך היה גם מנותק במידת-מה. הקוטב השני יוצג על ידי האסכולה האלכסנדרונית שדאגה יותר מכך שפירוד בין הטבעים המעיט באלוהיות ישו וגם איים על אפשרות הגאולה, שהייתה מותנית בכך שעבר את כל חוויות בני-האדם ובכך רומם את האנושי כולו מן החטא הקדמון. בניגוד לאנטיוכים, הם החשיבו דווקא את האחדות והרצף בין שני הטבעים. לשני המחנות היו הוגים קיצוניים שהפתרונות שהציעו הוקעו כמינות. האלכסנדרונים הצמיחו לדוגמה את האפולינריזם, שגרס כי גופו של ישו בלבד היה אנושי ונשמתו ושכלו אלוהיים; האנטיוכי נסטוריוס גיבש את הנסטוריאניזם, ששלל ממרים, אם ישו את התואר "מולידת האל" בטענה כי ילדה רק את צדו האנושי. מצדדי שתי הפילוסופיות נודו והוכרזו ככופרים.
המונופיזיטיות פותחה על ידי אוטיכס ראש המנזר בקונסטנטינופול, כריאקציה לנסטוריאניות. כנגד הדעה כי לישו היו שני טבעים, טבע אלוהי וטבע אנושי, השקפה דיאופיזיטית כדעת פלביאנוס, פטריארך קונסטנטינופול. פלאבינוס כינס בשנת 448 סינוד שגינה את אוטיכס, האשים אותו בכפירה מונופיזיטית (חד-גשמית) ונידה אותו. אך אוטיכס חזר על דעתו וערער בפני הפטריארכים דיוסקורוס מאלכסנדריה (אנ') וסוורוס מאנטיוכיה. בתמיכתם, כינס הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני (408–450) בשנת 449 ועידה אקומנית באפסוס (שכונתה אחר־כך "לטרוקיניום" - ועידת גזלנים) ובה זוכה אוטיכס ואילו פלביאנוס גונה, וזמן קצר אחר־כך מת. תוצאת החלטה זו הייתה שהכנסייה כולה אימצה את ההשקפה המונופיזיטית/מיאפיזיטית.
ברם, האפיפיור לאו הראשון לא הכיר בהחלטות ועידת אפסוס השנייה (אנ') (בשנת 449) ולכן בשנת 451 כונסה ועידת כלקדון, ובה תמכו ההגמונים באפיפיור לאו ואישרו את ההשקפה הדיאופיזיטית, שעל פיה היה ישו בחייו משיח בעל שני טבעים שלמים שלא התמזגו לאחד, אף שנמצאו בגוף אחד. על פי השקפה זו ישו היה בעת בעונה אחת גם אל וגם אדם מושלם. כן הוציאה הוועידה מחוץ לכנסייה את אוטיכס, סוורוס ודיוסקורוס.
ועידת קונסטנטינופול השנייה ב-553 התנערה באופן סופי ומוחלט מהתאולוגיה המונופיזיטית/מיאפיזיטית וכתוצאה מכך נוצרה היררכיה חליפית בכנסיות המזרחיות המונופיזיטיות. כך נוצר מצב בו היו ערים בהן היו שני בישופים, האחד מונופיזיטי והשני דיאפיזיטי.
המיאפיזיטיזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם השנים, נושא המונופיזיטיזם הפך מוויכוח תאולוגי גרידא לעניין פוליטי, ומחוזות אשר רצו בעצמאות מהאימפריה הביזנטית אימצו את ההשקפה הזו; בנוסף לכך, גם כמה מהקיסרים הביזנטיים תמכו בה בתקופות מסוימות, ובראשית המאה ה-7 אף היה ניסיון לאחד את המונופיזיטיות והדיופיזיטיות באמצעות המונותליטיזם. בסופו של דבר מספר מחוזות כנסייתיים במזרח אימצו דוקטרינה כמעט זהה למונופיזיטיות, הגישה המיאפיזיטית (Miaphysitism) (ביוונית: μία, אחת), הגורסת כי לישו היו שני טבעים שהתאחדו לאחד; כאמור, ההשקפה הדיאפיזיטית טוענת שלישו היו שני טבעים שלא התאחדו, אך התקיימו זה לצד זה בגוף אחד. כנסיות מיאפיזיטיות אלו נקראות היום בשם הכוללני נצרות אוריינטלית אורתודוקסית וגם הן מגנות את המונופיזיטיזם הקיצוני של אוטיכס.
על פי ההשקפה הכריסטולוגית-המונופיזיטית, טבעו האלוהי של ישו הוא החשוב ולכן חג ההתגלות היה עבורם החג החשוב ולא חג המולד.
מונופיזיטיזם במאה השישית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשורים השלישי והרביעי של המאה השישית חלה צמיחה מואצת בתנועה המונופיזיטית, בעת בה עמד בראשה סוורוס, הפטריארך המודח של אנטיוכיה, אך המונופיזיטים עמדו בפני כמה קשיים.
ראשית, בעיית ההסמכה לכמורה. הבישופים המונופיזיטים סירבו להסמיך את פרחי הכמורה מחשש לרדיפות על ידי הכלקדונים שהחזיקו בשלטון הכנסייה. אף על פי שלעיתים הסמיכו כמרים בסתר, הם סירבו לקיים הסמכות פומביות. בניסיון לתת מענה לבעיה, סוורוס הגה את הרעיון של בישוף נודד, אשר יסמיך בנדודיו את פרחי הכמורה. רעיון זה היה הכרחי כדי להמשיך לקיים את הסקרמנטים וחיי הדת של הקהילות המונופיזיטיות. בהמשך סוורוס גם כתב לתומכיו כי כל בישוף אשר תומך באמונה המונופיזיטית רשאי להסמיך את הכמרים והדיאקונים. פתרון זה נולד מכורח המצב ונועד להיות זמני, כמו כן הוא הוגבל למנזרים מסוימים, אך הוא סימן את תחילת התהליך ליצירת היררכיה מונופיזיטית נפרדת מההיררכיה הכנסייתית הקתולית.[2]
קושי שני היה המחלוקת הפנימית. עיקר המחלוקת הוא על טבעם של ישו ושל אדם הראשון לפני התחייה מחדש והנפילה מגן העדן. סוורוס הטיף למונופיזיטיזם סטנדרטי וטען כי גופו של ישו לפני תחייתו מחדש היה כגוף של בן תמותה, וגם כי אדם הראשון נברא מהתחלה כבן תמותה. יוליאן מהליקרנאסוס (Halicarnassus) לעומתו, שהיה מקורבו של סוורוס לפני הגעתם לאלכסנדריה, גרס כי שניהם נבראו בלתי ניתנים להשחתה וכי אדם הראשון הפך לבן תמותה לאחר נפילתו מגן העדן. יוליאן נפטר בשנת 527, אך תלמידיו המשיכו את תורתו ונקראו יוליאנים על שמו. עד מהרה סוורוס מצא את עצמו מנהיג של מיעוט בתוך אלכסנדריה. המחלוקת הסלימה והגיעה לכדי אלימות ממשית בשנת 535 כאשר תאודוסיוס, תלמידו של סוורוס, נבחר לפטריארך של אלכסנדריה. באמצע הסמכתו כפטריארך התפרץ לכנסייה המון של נזירים יוליאנים. ההמון הבריח את תאודוסיוס והושיב במקומו את מועמדם על כס הבישוף. תאודוסיוס חזר מלווה בכוח צבאי שניתן לו על ידי הקיסר בראשות הגנרל נארסס והדיח את גאינוס, הבישוף שמינו היוליאנים. תאודוסיוס רדף בכוח הזרוע את היוליאנים במשך 17 חודשים ומינה בישופים מהזרם הסטנדרטי של המונופיזיסטיזם.[3]
הקיסר המשמעותי ביותר של האימפריה הרומית המזרחית במאה השישית היה הקיסר יוסטיניאנוס. מלבד משך שלטונו הארוך יחסית, כיבושיו הצבאיים ורפורמות המשפט שלו, שלטונו של יוסטיניאנוס אופיין ברפורמות דתיות ויחס אמביוולנטי כלפי המונופיזיטיזם. בתחילת שלטונו נראה שהמשיך את דרכו של הקיסר הקודם, דודו הכלקדוני יוסטיניוס. יוסטיניאנוס פרסם אידקטים המגנים את כל האמונות הדתיות מלבד זאת של הכנסייה הנוצרית הכלקדונית, אך במהרה גישתו השתנתה. בשנת 530 או 531 יוסטיניאנוס הפסיק את הרדיפות ומחזיר את הנזירים המונופיזיטים למנזרים שלהם. בשנת 532 יוסטיניאנוס כינס בקונסטנטינופול אספה של כמרים כלקדונים ומונופיזיסטים כדי לנסות לדון ולגשר על הפערים בין הזרמים השונים.[2] באספה הציג יוסטיניאנוס את הנוסחה התאולוגית Theopaschitism, שעמדה בראש הדוקטרינה הדתית שלו. משמעות הנוסחה היא כי "אחד מהשילוש הקדוש סבל בבשרו". הכלקדונים קיבלו זאת אך המונופיזיסטים התנגדו מפני שהנוסחה נתפסה בעיניהם כנסטוריאנית מידי. למרות זאת, השיחות המשיכו ובחורף השנים 534-535 סוורוס מאנטיוכיה הגיע לקונסטנטינופול כדי להשתתף בשיחות בעצמו. אולם בשנת 535 התחלף האפיפיור לאגפטוס הראשון אשר נקט בגישה נוקשה יותר כלפי המונופיזיטים. יוסטיניאנוס רצה לשמור על יחסים טובים עם האפיפיור ערב הפלישה לאיטליה ולכן הורה לפטריארך של קונסטנטינופול להכריז על ראשי המונופיזיטים ככופרים ולגרש אותם מהעיר. בשנת 538 אף הדיח את תאודוסיוס ממשרת הפטריארך של אלכסנדריה.
אך לא בזאת נגמרו מאמציו של יוסטיניאנוס לאיחוד הכנסייה מחדש. בשנת 540 הקיסר החליט לחזור לניסיונותיו לאיחוי הקרע בדת הנוצרית. יוסטיניאנוס החליט להוקיע שלושה פרקים אשר התקבלו בוועידת כלקדון אך היו בעלי נטייה נסטוריאנית. שלושת הפרקים הכילו את כתביהם של תאודור ממסופוטמיה, תאודורט מסיירהוס ואיבס מאדסה. יוסטיניאנוס קיווה כי הוקעת שלושת הפרקים תרכך את הגישה המונופיזיטית ותעזור לגשר על הפער בין שני הזרמים. החלטה זאת הפכה לרשמית בשנת 544 כשהקיסר פרסם אידיקט מלכותי בנושא. עם זאת, ניסיון הגישור שוב נחל כישלון. המערב ראה זאת כתקיפה על ועידה הכלקדון, צפון אפריקה סירבה להכיר בהצהרה וגם האפיפיור סירב לחתום עליה. לבסוף האפיפיור נכנע ללחץ ובועידת קונסטנטינופול השנייה שהתקיימה בשנת 553 התקבלה רשמית הוקעת שלושת הפרקים. למרות זאת, הוועידה לא השיגה את מטרתה המקורית שהייתה פיוס בין המונופיזיטים לכלקדונים. המונופיזיטים ראו בוועידה כפשרה חלקית בלתי מספקת, ודבקו בסירובם לקבל את החלטות ועידת כלקדון. בעקבות זאת נרדפו על ידי יוסטיניאנוס.[4]
אחת הדמויות המרתקות במאה השישית בכלל ובהקשר המונופיזיטי בפרט, היא הקיסרית תאדורה אשתו של יוסטיניאנוס. תאודורה תמכה בגלוי במונופיזיסטים ואף אירחה בארמונה בקונסטנטינופול מונופיזיטים חשובים רבים. תאודורה מימנה את השוהים בארמון ולעיתים הייתה מגיעה לביקור עם בעלה הקיסר שאהב לקיים עמם דיונים תאולוגיים. תאודורה הוקסמה כנראה במיוחד מחייהם הצנועים והפשוטים של מנהיגי המונופיזיטיזם יותר מאשר שהתעניינה בתאולוגיה עצמה. לאחר הגליית ראשי המונופיזיטים מקונסטנטינופול והכרזתם ככופרים, אנטימוס (anthimus) בישוף מונופיזיטי ברח לארמונה ונהנה מהגנתה. תאודורה אף חיתנה את ביתה עם צאצאו של הקיסר אנסטסיאוס, שהיה תומך של המונופיזיטים. ייתכן כי אחת הסיבות לניסיונות הפשרה של יוסטיניאנוס עם המונופיזיטים הייתה השפעתה של תאודורה עליו.[5]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מונופיזיטיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מונופיסיטים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ μόνος, מונוס; φύσις, פיסיס.
- ^ 1 2 Frend, W.H.C. (William Hugh Clifford), kerkhistoricus, 1916-2005., The rise of the Monophysite movement : chapters in the history of the church in the fifth and sixth centuries, Cambridge University Press, 1972, ISBN 0-521-08130-0
- ^ The Age of Justinian, Routledge, 2002-01-04, עמ' 110–196, ISBN 978-0-203-13303-3
- ^ Gregory, Timothy E.. Auteur., A history of Byzantium, 306-1453, Blackwell Pub, 2005, ISBN 0-631-23512-4
- ^ Potter, D. S. (David Stone), 1957- author., Theodora : actress, empress, saint, ISBN 978-0-19-939239-1
| תאולוגיה נוצרית | ||
|---|---|---|
| האלוהות | השילוש הקדוש • האל האב • ישו • רוח הקודש • קרדו • ומן הבן • אריאניות • הסבליאניות • המקדוניות |  |
| כריסטולוגיה | לוגוס • אינקרנציה • דיופיזיטיות • מונופיזיטיזם/מיאפיזיטיות • דונאטיזם • מונותליטיזם • נסטוריאניזם • לידת הבתולין • עליית ישו • הביאה השנייה | |
| האדם והאל | החטא הקדמון • כפרה • פלגיאניזם • חטא • שבעת החטאים • חסד • גאולה • פרדסטינציה • יוסטיפיקציה • קדוש (קדוש מגן) • הסקרמנטים • טרנסובסטנציאציה | |
| תאולוגים חשובים | טרטוליאנוס • אוריגנס • פוליקרפוס • אתנסיוס • בסיליוס הגדול • גרגוריוס מנזיאנזוס • הירונימוס • אמברוזיוס • אוגוסטינוס • יוחנן כריסוסטומוס • קירילוס האלכסנדרוני • ברנאר מקלרבו • תומאס אקווינס • אנסלם • לותר • צווינגלי • קלווין • וסלי | |
| פורטל נצרות • מושגים בנצרות | ||
