מכרות צולפריין
 | |||
| מכרה פחם צולפריין, פיר 12 | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מידע כללי | |||
| סוג |
coal mine, אתר מורשת תעשייתי  | ||
| מדינה |
 גרמניה | ||
| הקמה ובנייה | |||
| תקופת הבנייה | ?–1847 | ||
| תאריך פתיחה רשמי |
1847 | ||
| קואורדינטות | 51°29′11″N 7°02′39″E / 51.4865°N 7.04408°E | ||
|
www | |||
  | |||
המתחם התעשייתי מכרות הפחם צולפריין (בגרמנית: Zeche Zollverein) הוא אתר תעשייה גדול לשעבר בעיר אסן, במדינת נורדריין-וסטפאליה בצפון-מערב גרמניה. הוא הוכרז אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו ב-14 בדצמבר 2001,[1] והוא אחד מנקודות העוגן של המסלול האירופי למורשת תעשייתית (אנ').
מכרה הפחם הראשון במקום זה הוקם בשנת 1847, ופעילות הכרייה בו התקיימה בין 1851 ל-23 בדצמבר 1986. במשך עשרות שנים, החל מסוף שנות החמישים של המאה ה-20, דורגו שני חלקי האתר, מכרה הפחם צולפריין ומפעל ייצור הקוק צולפריין (Kokerei Zollverein, הוקם בשנים 1957–1961, נסגר ב-30 ביוני 1993), בין הגדולים מסוגם באירופה. פיר 12, שנבנה בסגנון האובייקטיביות החדשה (אנ'), נפתח בשנת 1932 ונחשב ליצירת מופת אדריכלית וטכנית, וזכה למוניטין של "מכרה הפחם היפה בעולם".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1847–1890
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכרה הפחם צולפריין הוקם על ידי התעשיין יליד דיסבורג פרנץ הניאל (Franz Haniel; 1779–1868), שהיה זקוק לקוק לייצור פלדה. קידוחי ניסוי באזור קטרנברג (Katernberg) גילו מרבץ עשיר מאוד של פחם. בשנת 1847 הקים הניאל חברה שאותה כינה בשם "איגוד מקצועי לכרייה צולפריין" (Bergrechtliche Gewerkschaft Zollverein). בפרוסיה היה חוק כרייה (Bergrecht) לעידוד ניצול משאבי הטבע. החוק קרא ליצור סוג מיוחד של חברה, המוגדרת "איגוד עובדים" (Gewerkschaft), שהייתה בפועל חברה קפיטליסטית. הניאל קרא לחברה על שם איחוד המכס הגרמני (Deutscher Zollverein), שהוקם בשנת 1834. הניאל חילק את מניות החברה החדשה בין בני משפחתו לבין בעלי הקרקע שעליה יוקם המכרה העתידי.
חפירת פיר 1 החלה ב-18 בפברואר 1847, כאשר שכבת הפחם הראשונה התגלתה בעומק של 130 מטר. פעילויות הכרייה הראשונות החלו בשנת 1851. פיר 2, שנחפר במקביל לפיר 1, נפתח בשנת 1852. על שני הפירים היו מגדלי אבן זהים מבחינה חזותית והם חלקו בית מכונות. תפיסה זו אומצה על ידי מכרות פחם עם פירים תאומים רבים מאוחרים יותר.
החל משנת 1857 שימשו ערמות של פחם עץ לייצור קוק. בשנת 1866 הוחלפו ערמות אלה בתנורי קוק ובמכונות מודרניות לאותה תקופה.
בשנת 1880, התחילה חפירת פיר נוסף, פיר 3, בשונבק (Schonnebeck) השכנה. בפיר הייתה מסגרת פלדה שתמכה במגדל שמעל לפיר, והוא החל לפעול בשנת 1883. ב-1890 כבר השיגו שלושת הפירים תפוקה של מיליון טון, מה שהפך את זולפריין ליצרן הגדול ביותר מכל המכרות בגרמניה.
1890–1914
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאחר שתעשיות הפחם, הברזל והפלדה בחבל הרוהר שגשגו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, המכרה הורחב משמעותית.
בשנים 1891–1896 נחפרו פירים 4 ו-5 בקצה הסלר (Heßler, כיום פרבר של גלזנקירכן). לכל אחד מהם היו מעליות מיוחדות להפקת פחם, ולהובלת כורים, והיו להם תעלות אוורור. פיר נוסף, מספר 6, נפתח בשנת 1897.
עד שנת 1897 סבלו מכרות צולפריין במשך זמן רב מתאונות כרייה רבות עקב התפוצצויות של ריכוזים של גזים דליקים שנבעו מבעיות של חוסר אוורור. כדי לפתור בעיות אלה נפתחו פירים נוספים לאוורור בלבד, קרוב לפירי הכרייה הקיימים: בשנת 1899 נפתח פיר 7 ליד פיר 3, בשנת 1900 נפתח פיר 8 ליד פירים 1 ו-2, ובשנת 1905 נפתח פיר 9 ליד פיר 6.
שנים של שיפוץ מתמשך והרחבה נוספת בעקבותיו. לאחר בניית פירי האוורור 7, 8 ו-9 שופצו הפירים 1 ו-2 הישנים, ומפעלי הפקת הקוק שלהם, ואחד ממגדלי התאומים שלהם פורק והוחלף על ידי מסגרת פלדה מודרנית. בשנת 1914 נפתח פיר 10 ומפעל קוק חדש צמוד אליו, ופיר 9 הוסב מפיר אוורור לפיר כרייה.
ערב מלחמת העולם הראשונה עלתה תפוקת צולפריין לכ-2.5 מיליון טון בשנה.
1918–1932
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1920 החלה משפחת הניאל, שהייתה עד אז הבעלים של צולפריין, לשתף פעולה עם חברת Phönix AG, חברת כרייה שעקב כך קיבלה על עצמה את ניהול האתר. תחת הנהלתה של חברת פניקס עברו כמה מהפירים שוב מודרניזציה, ופיר 11 נפתח בשנת 1927. כשפניקס התמזגה עם חברת "איחוד בתי החרושת לפלדה" (Vereinigte Stahlwerke) בשנת 1926, עברו מכרות צולפריין לשליטת חברת Gelsenkirchener Bergwerks-AG (חברת המכרות של גלזנקירכן) בראשי תיבות GBAG, שהחלה לסגור את מרבית מפעלי ייצור הקוק שכעת היו מיושנים.
פיר 12
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1928 החליטה חברת GBAG לבניית פיר חדש לחלוטין, מספר 12, שתוכנן כמתקן כרייה מרכזי. כאשר הפיר נפתח בשנת 1932, הוא הפיק ביום עד 12,000 טון, שווה ערך לסך כול התפוקה של ארבעת המתקנים הקיימים האחרים עם 11 פירים.
"שכט אלברט פוגלר" (Schacht Albert Vögler), כפי שהפיר המודרני ביותר נקרא, על שם אלברט פוגלר (אנ'), מנכ"ל חברת GBAG, תוכנן על ידי האדריכלים פריץ שופ (Fritz Schupp) ומרטין קרמר (Martin Kremmer) וזכה במהרה לתשומת לב עקב התכנון הפשוט והפונקציונלי של הבאוהאוס עם מבנים שהיו באופן עקרוני קובייתיים ועשויים מבטון מזוין ומסבכי פלדה.
המגדל שמעל לפיר לא רק שהפך בשנים הבאות לאבטיפוס של מתקני כרייה מרכזיים רבים מאוחר יותר, אלא גם הפך לסמל של התעשייה הכבדה הגרמנית.
אף על פי שסמל זה אולי נשכח אט אט כאשר התעשייה הכבדה הגרמנית החלה להידרדר במחצית השנייה של המאה ה-20, היה זה פיר זה, ובעיקר המגדל מעליו האופייני לו שהפך לסמל לשינוי המבני של חבל הרוהר.
1932–1968
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1937 העסיקו מכרות צולפריין 6,900 עובדים, והפיקו 3.6 מיליון טון, שרובם הגיעו מפיר 12 החדש. הפירים האחרים לא היו נסגרו לגמרי, וחלקם, כמו פיר 6, אפילו קיבלו מגדלים חדשים (אם כי בהשוואה לפיר 12 הם היו נחותים בהרבה). בשטח מפעל ייצור הקוק הישן של פירים 1, 2 ו-8 נפתח מתקן קטן של 54 תנורים חדשים בהספק שנתי של 200,000 טון קוק.
מכרות צולפריין שרדו את מלחמת העולם השנייה עם נזק קל בלבד, ובשנת 1953 שוב היו בראש כל המכרות הגרמניים עם תפוקה של 2.4 מיליון טון. בשנת 1958 הוחלף פיר 1 בבניין חדש לחלוטין; השיפוץ המלא של מתקני הפירים 2/8/11 תוכנן שוב על ידי פריץ שופ משנת 1960 ועד 1964. עם זאת, שיפוצים אלה היו נמשכו רק עד שנת 1967, אז נסגרו 11 פירים ונותר רק פיר 12 היחיד שנשאר פתוח.
פיר 12 הפך לפיכך לספק העיקרי של מפעל הקוק המרכזי החדש משנת 1961 עם 192 התנורים שלו, שתוכנן שוב על ידי פריץ שופ.[2] לאחר התרחבות בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, הוצב צולפריין בין מפעלי הקוק היצרניים ביותר בעולם עם כ-1,000 עובדים ותפוקה של עד 8,600 טון קוק ביום מה שנקרא "הצד האפל". הצד הלבן של המפעל ייצר מוצרי לוואי כמו אמוניה, בנזן גולמי וזפת גולמית.
בשנת 1968 הועברו מכרות צולפריין לשליטת "חברת הפחם של הרוהר" (Ruhrkohle AG) בראשי תיבות RAG, חברת הכרייה הגדולה ביותר בגרמניה.
1968–1993
[עריכת קוד מקור | עריכה]RAG החלה במיכון ובמיזוג נוסף של פעילויות הכרייה. בשנת 1974 הצטרפו מכרות צולפריין ל"איחוד המכרות" (Verbundbergwerk) עם מכרות פחם סמוכות של בוניפציוס (Bonifacius) והולנד (Holland) בקריי (Kray) ובגלזנקירכן, בהתאמה. בשנת 1982, גם מכרה הפחם נורדשטרן (Nordstern) בגלזנקירכן הצטרף לאותו איחוד.
שכבת הפחם של Flöz Sonnenschein בצפון שטח מכרות צולפריין הייתה השכבה האחרונה בה התרחשו פעילויות הכרייה בשטח צולפריין, החל משנת 1980. תפוקת המכרות המאוחדים נורדשטרן-צולפריין השנתית הייתה כ-3.2 מיליון טון, אך זה לא הספיק על מנת שהמכרות יהיו רווחיים, והוחלט על סגירה מוחלטת של אתר צולפריין ב-1983.
כשנסגר, היה אתר צולפריין מכרה הפחם הפעיל האחרון שנותר באסן. בעוד שמפעל הקוק נותר פתוח עד 30 ביוני 1993, פעילות הכרייה בפיר 12 הופסקה ב-23 בדצמבר 1986. אף על פי שהוא הפיר המרכזי של אתר מורשת התרבות, לא ניתן לבקר בפיר 12 מכיוון שהוא ממשיך לנקז מים עבור מרכז חבל הרוהר יחד עם פיר 2.
הגדרה כמונומנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמו רוב אתרי התעשיות הכבדות שנסגרו, היה צפוי שצולפריין יעבור תקופה של התנוונות. באופן מפתיע, קנתה מדינת נורדריין-וסטפאליה את שטח מכרות הפחם מה-RAG מיד לאחר סגירתו בסוף 1986, והכריזה על פיר 12 כאתר מורשת. הכרזה זו כללה בחובה התחייבות לשמור על האתר במצבו המקורי ולמזער את השפעות הבליה. בשנת 1989 הקימו המדינה והעיר אסן את ארגון "ביתן פיר 12 של צולפריין" (Bauhütte Zollverein Schacht XII) שאמור היה לדאוג לאתר ואשר הוחלף על ידי "קרן צולפריין" (Stiftung Zollverein) בשנת 1998.
לאחר סגירתו בשנת 1993, תוכנן מפעל הקוק להימכר לסין. המשא ומתן נכשל ובהמשך הייתה סכנה שייהרס. עם זאת, פרויקט אחר של מדינת נורדריין-וסטפאליה הציב את מכרה הפחם ברשימה של אתרי מרכזי כנסים עתידיים וכתוצאה מכך בוצעו שינויים קטנים ראשונים, ומפעל הקוק הפך גם הוא לאתר מורשת רשמי בשנת 2000.
במפגש ב-25 בדצמבר 2001 הכריז ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) הן על אתרי הפירים 12 ו-1/2 והן על מפעל הקוק כאתר מורשת עולמית.
מוזיאון הרוהר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוזיאון הרוהר השוכן במבנה שטיפת הפחם לשעבר, חלק ממפעל הקוק שנסגר, ושנמצא באתר המורשת העולמי צולפריין של אונסק"ו, הוא המוזיאון האזורי של חבל הרוהר. בתערוכת הקבע שלו מציג מוזיאון הרוהר באמצעות למעלה מ-6,000 מוצגים, את ההיסטוריה המרתקת של אחד מאזורי התעשייה הגדולים בעולם, החל מהיווצרות הפחם לפני 300 מיליון שנה ועד לשינוי המבני הנוכחי לעבר מטרופולין הרוהר. במוזיאון הרוהר אוספים נרחבים בנושא גאולוגיה, ארכאולוגיה, היסטוריה תעשייתית וחברתית וכן צילומי חבל רוהר. בנוסף לתערוכת הקבע שלו, מציג מוזיאון רוהר באופן קבוע תערוכות מיוחדות ומציע תוכנית מגוונת עם סדנאות, סיורים מודרכים, טיולים, הרצאות, ערבי סרטים, מכשירי מדריך קולי, ותיקים של המוזיאון למשפחות.
אזכורים בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צולפריין הוא אחד האתרים המשמשים רקע לרומן זוכה פרס פוליצר לשנת 2014 "כל האור שאיננו רואים" מאת אנתוני דואר (תורגם לעברית על ידי שאול לוין ויצא לאור בהוצאת מודן).
- צולפריין הופיע כ"פלא עולם" במשחק הווידאו Civilization VI, כמייצג את חבל הרוהר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מכרות צולפריין (בגרמנית)
Zollverein Coal Mine Industrial Complex in Essen (UNESCO/NHK), סרטון באתר יוטיוב- Zollverein Coal Mine Industrial Complex in Essen – UNESCO
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
