משפטי פראג
משפטי פראג (קרויים לעיתים על שמו של הנאשם הראשי משפט סלנסקי, בצ'כית: Proces se Slánským) היו סדרה של משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בפראג בירת צ'כוסלובקיה, בהשראתו של סטלין, ונועדו לבצר את שלטונו במדינות הגוש הקומוניסטי.
השתלשלות האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארבעה-עשר נאשמים הועמדו לדין במשפט העיקרי, בהם אחד-עשר יהודים. הבולט בנאשמים היא רודולף סלַנסקי, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. המשפטים נפתחו ב־20 בנובמבר 1952, ונוהלו בידי הרשויות הצ'כוסלובקיות, בהוראת מוסקבה, באווירה אנטישמית ואנטי-ישראלית.
סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטוֹאיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". בהשפעת עינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.
משפט סלנסקי הפך גם להתקפה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית בגלל המפנה במדיניות החוץ של ברית המועצות במזרח התיכון. תמיכת הגוש הסובייטי בתוכנית החלוקה ב-1947, באה כדי לאפשר את סילוק הבריטים מהאזור וחדירה מדינית סובייטית אליו. כאשר לאחר הקמתה התקרבה ישראל למערב ולארצות הברית, גרם הדבר לאכזבה בקרמלין. התמיכה בישראל עוררה את איבת הערבים לגוש הקומוניסטי, וכדי להתגבר על כך נוצר הצורך להפגין בפומבי את שינוי היחס לישראל, וזה נעשה בעזרת משפט ראווה עם גוון אנטי-ציוני מובהק. משפטי פראג נחשבים כיום כחלק ממסעו האנטישמי של סטלין נגד ה"קוסמופוליטיים חסרי השורשים" בשנים 1948–1953, והתרחש בין משפט הסופרים ואנשי הרוח היהודים למשפט הרופאים.
ב-27 בנובמבר 1952 נידונו למוות אחד-עשר מהנאשמים, בכללם סלנסקי וולדימיר קלמנטיס,[1] וב־3 בדצמבר בוצע גזר הדין.
שני ישראלים שהגיעו לפראג, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. הם שימשו כעדים במשפט העיקרי ואחר כך נידונו במשפט נפרד. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, אהוד אבריאל, שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה ל"אימפריאליזם האמריקני". באותו זמן הוכרז ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, כאישיות בלתי רצויה. אורנשטיין נידון למאסר עולם, ומרדכי אורן לעשרים שנות מאסר; אורנשטיין שוחרר בשנת 1954, ואורן שוחרר בשנת 1956 ביחד עם שלושת נאשמי המשפט העיקרי שלא הוצאו להורג.
בשנת 1963 זכו כל נאשמי פראג לטיהור שמם על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה.
היחס למשפטים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל התייחס רוב הציבור מלכתחילה אל ההאשמות כאל עלילות שווא חסרות שחר. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות שהועלו במשפט, ובקרב אנשי מפ"ם הייתה מבוכה, בעיקר לאור מעצרו של מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. עמדת האגף השמאלי במפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי) הייתה שההאשמות נכונות. אחרים טענו שההאשמות כלפי אורן נבעו מאי-הבנה שיש לתקן, והיו שגינו את המשפט אך ביקשו שלא לנצל אותו כדי להשמיץ את הקומוניזם. קבוצה שמאלנית של חסידי משה סנה, אשר סירבה לגנות את משפט פראג ואת האשמתו של אורן כמרגל אימפריאליסטי, אולצה לעזוב את קיבוצי מפ"ם.
המשפט בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארתור לונדון, מניצולי המשפטים, כתב ספר בשם "ההודאה" (L'Aveu). הבמאי קוסטה גברס עיבד את הספר לסרט, בכיכובם של איב מונטאן וסימון סיניורה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר קוטיק, משפט פראג; הוצאת מלוא, 1985
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זאב לקויר, בדרך מפראג למוסקבה, דבר, 23 בינואר 1953
- יהודה ליטני, מדוע נגזלה ממני הזכות לזעוק מעל דפי עיתוני?, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2007
- חיים גורי, ארבע הערות, באתר הארץ, 11 בינואר 2008 - הסתייגות של גורי מפרטים אחדים במאמרו הנ"ל של ליטני
יחיעם ויץ, הלקח המר משקיעת השמאל הציוני, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בפראג נדונו 11 למוות ביניהם 8 יהודים, יומתו בתלייה - 3 למאסר עולם, דבר, 28 בנובמבר 1952
