לדלג לתוכן

נבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בנַבַּטִים, עם קדום. אם התכוונתם למשמעויות נוספת, ראו נבטים (פירושונים).
מסלולי הנבטים
שרידי הכנסייה הביזנטית בשבטה
חזית מצבת הקבורה למלך חרתת ד', מראה מהסיק בפטרה החצובה בסלע

הנַבַּטִים היו אחד השבטים הנודדים שמקורם בחצי האי ערב. הם הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם ידעו לשרוד במדבר ונודעו בעיקר בהעברת סחורות דרך המדבר אותו חצו בשיירות גמלים, הנבטים סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן ואתיופיה), ובסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט מאזור ים המלח (ששימש לדיפון סירות ולחניטה). הנבטים נודעו ביכולת הישרדותם במדבר הצחיח בשל מומחיותם בחפירת בורות מים בהם אגרו מי נגר. בארות אלה הוסתרו והיו ידועים להם בלבד. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול. סחורותיהם הגיעו לים התיכון בעיקר דרך נמל עזה ומשם ליוון ובעיקר לרומא. שיירותיהם עברו דרך סיני גם למצרים.

במהלך הזמן שלטו הנבטים על חבל ארץ גדול יחסית בין סוריה למצרים ובנו מצדים וערים של קבע. סופרים בני זמנם של הנבטים, וגם חלק מהחוקרים המודרניים, זיהו את הנבטים עם שבט נַבַּתֻ (נביות במקרא) הארמי, זיהוי שנפסל במחקר מטעמי רציפות היסטורית ולשון (השם נביות הוא מהשורש נ־ב־י/ו בעוד השם נבטים הוא מהשורש נ־ב־ט, ולכן חילופי ט–ת לא יכולים להתקיים ביניהם).[1] לימים קבעו את בירתם בעיר פטרה שבעבר המזרחי של הירדן, שתרגומה מיוונית הוא "סלע".

מוצא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנבטים היו שבטים ערביים שהגיעו לאזור ארץ ישראל מצפון חצי האי ערב, פלשו לארץ אדום ודחקו את האדומים לדרום ארץ יהודה, לאדומיאה. יוסף בן מתתיהו קרא לחבל הארץ שבין סוריה לחצי האי ערב, ובין נהר הפרת לים סוףבשם נבטיה. שפתם של הנבטים הייתה הארמית. בארמית נקראו הנבטים "נבטו".[2]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיעדר היסטוריה כתובה של הנבטים, הידיעות אודותיהם נלקטו ממקורות שונים: ממצאים ארכאולוגיים, היסטוריה המתארת עמים אחרים ומאזכרת את הנבטים והמטבעות שהם טבעו. לגבי ימיהם הקדומים המידע חלקי בלבד. למן ראשית האלף הראשון לפנה"ס, העבירו שבטי דרום ערב צמחי תבלין ובושם בשיירות למערב, דרך ערב הצפונית, אך לא ידוע מתי בדיוק הפכו הנבטים לשבט הדומיננטי.

האזכור ההיסטורי הקדום ביותר על ערבים הנקראים נבטים מופיע אצל הסופר הקדום דיודורוס מסציליה (Diodorus) בן המאה ה-1 לפנה"ס[3] המתעד מידע שכתב הירונימוס מקארדיה (Hieronymus) במאה ה-4 לפנה"ס. שם מסופר על קצין סלבקי בצבא אנטיגונוס א' מונופתלמוס אשר יצא במשלחת צבאית נגד ערבים הידועים בשם נבטים. המשלחת יצאה בשנת 311/312 לפנה"ס בכיוון סלע מסוים, אך נכשלה וכך קרה גם למשלחת שנייה שהוביל דמטריוס. המשלחת השלישית והאחרונה הובלה בידי הירונימוס מקרדיה אף היא נכשלה. משלחת זו התכוונה להשיג את הביטומן (אספלט) מאזור ים המלח, שלפי הירונימוס הופק בידי הנבטים והיה מצוי בשטחם. לאחר שלושה ניסיונות שנכשלו, זנחו הסלבקים את מאמציהם לנצח את הנבטים.[4]

דיודורוס מסציליה[3] תיאר את מנהגי הנבטים במאה הרביעית לפנה"ס כדלהלן: הם חיים במרחב הפתוח באזור שאין בו מקורות מים... ומנהג בידם שלא לזרוע זרע, לא לשתול עצי פרי, אין הם שותים יין ואף לא יבנו בית. הם שומרים מנהגים אלה בקנאות כי הם סבורים שבני האדם העושים דברים אלה עשויים להיכנע בקלות לאנשים החזקים מהם. קצתם מגדלי גמלים והאחרים מגדלי כבשים שאותם הם רועים במדבר. הנבטים עולים על כל השבטים האחרים בעושרם למרות שמספרם אינו עולה על עשרת-אלפים איש. עושרם נובע מהובלת מור ולבונה ותבלינים יקרים ביותר שאותם הם מביאים מערב אל הים. הם קנאים לחרותם וכאשר מתקרב כוח אויב הם מסתתרים במדבר המשַמש להם מבצר, כי במדבר אין מים ורק הם יודעים היכן נמצאים במדבר בורות המים המטויחים אותם הכינו מבעוד מועד. לאחר שמילאו את הבורות במי גשם, הם מטשטשים את עקבות החפירה ומותירים סימנים הידועים רק להם. מזונם הוא בשר וחלב, דבש פרא וצמחים הגדלים בטבע. לקראת חגיגת יום הכינוס הלאומי שלהם, הם מפקידים על סלע מסוים את רכושם, את זקניהם וכן את נשותיהם וטפייהם. מקום זה [הסלע], מרוחק מהלך יום אחד מן הארץ הנושבת והוא חזק ביותר אף שאינו מוקף חומה. ביום הכינוס נאספים אלה השוכנים סביב כדי לפגוש איש את רעהו ולקיים מסחר.

הדיווח של דיודורוס על הנבטים המבוסס על הירונימוס משקף את המצב בימיו של האחרון, אך הלכה למעשה במחצית המאה הרביעית לפנה"ס הנבטים כבר לא היו רק שבט נודד והתיאור כנראה התייחס לתקופה קדומה יותר. למעשה בסוף המאה הרביעית לפנה"ס הנבטים כבר היו מאורגנים היטב כדי להגן על עצמם נגד המשלחות של הסלבקים וכן מספיק מיומנים כדי לנהל מסחר מצליח של בשמים ותבלינים. הם אף כבר ניהלו את הפקת הביטומן מאזור ים המלח וכבר נודעו כעשירים ביותר מבין השבטים הערביים. כל זה יכול היה להתאפשר רק באמצעות מנגנון ארגוני וכוח צבאי. אם בתחילת התקופה ההלניסטית כבר היו הנבטים בעלי מנהלה וארגון צבאי, יש להניח שתהליך זה החל עוד קודם לכן כלומר בתקופה הפרסית, במהלך המאות 6 עד 4 לפנה"ס. עדויות על כך נמצאו באתרים נבטיים בנגב ובפטרה בהם נחשפו כלי חרס ומטבעות מן המאה ה-4 לפנה"ס ואילך שהגיעו מרחבי העולם ההלניסטי ושימשו את הנבטים.[5][6] בתחילת התקופה ההלניסטית הנבטים החלו בגיבוש הגאוגרפי והאתני שלהם שהובילו לעליית עצמאותם התרבותית. התארגנותם כממלכה התחזקה במאה ה-3 לפנה"ס ואז לראשונה טבעו מטבעות משלהם.[7]

הממלכה הנבטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הממלכה הנבטית

מראשית התארגנות הממלכה המידע על מלכים או שלטון מרכזי של הנבטים הוא חלקי ומועט. הוא מתבסס בעיקר על מטבעות המיוחסים להם ומורים על התארגנות שלטונית ממוסדת.[8] ניתן לעקוב אחר המלכים מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס באזור סוריה מתוך פפירוס בן התקופה.[9] מקור מידע נוסף על המלכים הנבטיים הן כתובות חקוקות באבן שנחשפו באזורי שליטתם וכן בעזרת מידע העולה מן הספרות הקדומה של האזור בה נזכרים מלכים נבטים בהקשר לאירועים אחרים.

המלך הנבטי הראשון המוכר בשמו הוא חרתת א'. העדות הראשונה עליו עולה מכתובת נבטית שנתגלתה בראשית המאה ה-20 בחלוצה שבנגב. צורת האותיות בכתובת נבטית זו היא ארכאית והטקסט מציין "זה המקום אשר עשה נתירו בימיו של חרתת מלך הנבטים"[10] על פי הכתב תוארכה הכתובת למאה ה-2 לפנה"ס. מתקופה זו קיימת עדות היסטורית בספר מכבים[11] על המלך הנבטי חרתת אשר אליו ברח מירושלים הכהן הגדול יסון. לא ידוע טווח השנים בהם מלך חרתת א' ומיוחסים לו מטבעות נבטיים אנונימיים.[7]

המלך הבא נקרא רבאל א' והוא נזכר בכתובת שנחשפה בפטרה בשנת 1897.[12] כתובת זו תוארכה על פי סגנון האותיות הנבטיות לשלב המאוחר לימי חרתת א' ומכאן שרבאל היה יורשו ובנו של חרתת א'. בהקשרים של תחילת המאה ה-1 לפנה"ס, נזכר בידי יוספוס פלביוס מלך נוסף בשם חרתת המצוין כ- חרתת ב'.[13] אל מלך זה פנתה העיר עזה בבקשת עזרה בעת שאלכסנדר ינאי צר עליה. העזרה הגיעה מאוחר מידי והעיר נפלה לידי ינאי ובכך נחסמה גישת הנבטים אל הים. כתוצאה מכך בחרו הנבטים בדרך חלופית מצפון, דרך סוריה.[14] לחרתת ב' מיוחסת גם כן קבוצת מטבעות אנונימיים הדומים לאלה של קודמו.[7] אחרי חרתת ב' עלה לשלטון בנו עבדת כעולה מכתובת שנחשפה בפטרה והוקדשה לאל הנבטי דושרא.[15]

עבדת א' מלך בין השנים 82-99 לפנה"ס והוא המלך הנבטי הראשון שנמצאו מטבעות הנושאים את שמו.[7] יוספוס פלביוס מתאר את מלחמתו של עבדת באלכסנדר ינאי ואת תבוסתו בגולן שחלה בשנת 93 לפנה"ס. הוא מוסיף שעבדת הביס את הסלבקים ליד כפר קנה, אירוע שחל סביב 83 לפנה"ס. ייתכן שגם עבדת מצא את מותו בעקבות מלחמה זו סביב שנת 81/82 לפנה"ס. עבדת א' היה מלך דומיננטי ובאופן ייחודי הוכרז עליו כאל כעולה מכתבי ההיסטוריון סטפנוס מביזנטיון המצטט מקור קדום המספר שבעיר עבדת נקבר המלך עבדת אשר הערבים הפכו לאל, ושם נערך פולחנו.[16] בנוסף נתגלו כתובות המאזכרות את האל עבדת והיה לו אזור מקודש גם בפטרה. המלך חרתת ג' מלך בין השנים 82 - 59/8 לפנה"ס והוא כונה 'פילהלנוס' משמע אוהב היוונים. הוא התבקש בידי אנשי דמשק לשלוט בעיר לאחר מות המלך הסלבקי אנטיוכוס ה-12 כיוון שהיתורים אימו לשלוט בעיר. ואכן עדות לשלטונו בדמשק עולה מן המטבעות שטבע בה עד שנת 72 לפנה"ס[7]. בימי שלטונו צרו הרומאים על פטרה ושרפו את סביבתה, הם שלחו שליח אל חרתת ג' לנהל עמו משא ומתן ואכן חרתת שילם כופר והנציב הרומי סקאורוס הסיר את המצור מפטרה. לרגל הכנעת הנבטים הונפק ברומא דינר כסף המראה את חרתת מלך הנבטים כורע לצד גמל והכתובת על המטבע היא REX ARETAS דהיינו המלך חרתת.

כעולה מכתבי יוספוס פלביוס המלך הבא הוא מלכו א',[17] ששלט מ־58/59 עד שנת 30 לפנה"ס. מלכו שלט בתקופת המאבק לשלטון ביהודה בין מתתיה אנטיגונוס (אחרון השליטים החשמונאים) להורדוס. האחרון פנה לבקשת עזרה ממלכו, אולם המלך הנבטי לא חש לעזרתו בטענה כי הוא חושש מן הפרתים תומכי אנטיגונוס. לפי יוספוס סירובו של מלכו נבע מן החשש שהורדוס יבקש לגבות ממנו כספי חוב אשר לא היה לו להחזיר. על אירוע זה גמל הורדוס למלכו כשצבאותיהם נפגשו בעיר דיון, קרב בו מלכו הובס.[18]

ממשיכו של מלכו הוא בנו עבדת ב' שמלך בין השנים 9-30 לפנה"ס. עבדת ב' תואר בידי יוספוס פלביוס כמלך פסיבי וחלש. בזמנו הגיעה משלחת רומית לממלכת הנבטים וזו הובלה בידי האיש החזק שלצד המלך ושמו שילי. אדם זה תבע לימים את השלטון על הממלכה הנבטית. יוספוס מתאר את תקופת שלטונו של עבדת ב' כאשר הוא מביא דיון שהיה בין הורדוס מלך היהודים לקיסר הרומי אוגוסטוס. שילי הנבטי שכנע את הקיסר כי הוא היורש המתאים לאחר מותו של עבדת ב', אך בסופו של דבר הוא נדחה בידי אוגוסטוס ובמלוכה על הנבטים זכה מתנגדו[19] חרתת ד'.

מלך זה שלט בין השנים 8/9 לפנה"ס - 40 לספירה. תחת שלטונו הארוך הגיעה הממלכה לשיאה התרבותי, הכלכלי והטריטוריאלי. השלטון לא עבר לידיו בקלות ומוצאו לא היה ידוע עד לאחרונה. יוספוס מספר ששמו המקורי היה אאניאס ולאחר מותו של עבדת ב' הוא הכריז על עצמו מלך הנבטים תוך מאבק בשילי שהיה אז המועמד המועדף על הקיסר אוגוסטוס. נראה שלעבדת לא היה יורש טבעי ועל כן היה מאבק ממושך בין שני הטוענים לכתר. בעזרת עדותו של ניקולאוס הדמשקאי על אופיו הנלוז של שילי השתכנע הקיסר לבחור באאניאס אשר אימץ את השם השושלתי חרתת.[20] אין מידע על מוצאו של חרתת ובאיזו זכות דרש את המלוכה. אין גם אף מקור המאזכר את שם אביו, אך בכתובת הקדשה מוואדי מוסה נזכרת מלכה בשם הגרו שהייתה בתו של המלך מלכו.[21] השם הגרו מופיע גם על מטבעות עבדת ב', זאת למן שנת 20/19 לפנה"ס ונראה שבשנה זו נישא לה המלך. כיוון שהגרו נזכרת בכתובות של חרתת מסתבר שאאניאס אינו אלא בנה מבעל קודם. אאניאס אם כן נכדו של מלך ונסיך שגדל בחצר המלך ובהיעדר יורש טבעי לעבדת, ראה עצמו בדין מועמד למלוכה.[22]

כינויו של חרתת היה "רחם עמה" ובזה הוא נבדל מהמלכים הקודמים בני אותו השם. יורשו של חרתת ד' הוא בנו הבכור מלכו ב' כעולה מכתובות רבות שהניח אחריו חרתת ד', מלכו שלט בין השנים 70-40 לספירה, הוא נזכר אצל יוספוס כמי ששלח אלף מרכבות וחמשת אלפים חיילים רגליים וקשתים כדי לעזור לצבא הרומי נגד היהודים במרד הגדול.[23] זהו למעשה האזכור ההיסטורי היחיד של מלכו אשר קורותיו אינם מפורטים. בנו של מלכו ב', רבאל ב' אשר שלט אחרי אביו כעולה מכתובת מפטרה בה כתוב כי רבאל הוא בנו של מלכו שהיה בנו של חרתת.[24]. רבאל ב' אינו נזכר במקורות ההיסטוריים אך שמו מופיע במספר כתובות. מכתובת שנמצאה בחורן עולה כי הוא מלך משך 36 שנים[25] משמע הוא שלט בין השנים 106-70 לספירה. במספר כתובות נוסף לו התואר 'זה שהחיה והציל את עמו', אולי בזכות זה שמנע את סיפוח נבטיאה לאימפריה הרומית (דבר שקרה לאחר מותו). במהלך שלטונו רבאל ב' העתיק את מושבו מפטרה לבוסטרה שבחורן שהפכה לבירה השנייה של הנבטים. בשנת 106 לספירה בא הקץ על הממלכה הנבטית העצמאית אשר סופחה לאימפריה הרומית כחלק מפרובינקיה ערביה.

כתובת-סלע הכוללת גם כתב נבטי בוואדי ראם (ירדן)

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הנבטים פיתחו תרבות ואמנות משלהם, שאת שרידיהן ניתן לראות במקומות יישובם. עם התיישבותם בערים של קבע הם שינו רבים מהרגליהם כנוודים, הם פיתחו חקלאות מדבר ייחודית וחלוצית בצד שמירת המסורת הנוודית. הנבטים פיתחו מלבד את הכתב המיוחד להם גם אדריכלות ואמנות המיוחדים להם. אלה מצאו ביטוי בעיקר באמנות הקברים. לנבטים כלי חרס המיוחדים להם אותם שיכללו במהלך הזמן לכלים עדינים מצוירים שנחשבים עד היום ליצירות מופת. הם עסקו גם באמנות הצורפות, המטבעות והחותמות.[26]

התרבות הנבטית הושפעה במהלך הזמן מהתרבויות היוונית, הרומית, המצרית והסורית (אשורית) שסבבו אותה. השפה הנבטית היא ארמית שמית ששלטה באזור. במהלך התקופה הרומית נשמט בהדרגה המסחר מידי הנבטים שכן הרומאים החלו לסחור באמצעות ספינות. תחנות מעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע, ואחר כך לערים. בנגב הם ייסדו את הערים: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות, וניצנה. עם הסיפוח לפרובינקיה ערביה והפיכתה של בוסטרה לבירה, חדרה עוד יותר התרבות הרומית לחיי הנבטים, אך כיוון שלא התנגדו לאימפריה הרומית תרבותם המשיכה להתקיים גם לאחר ביטול עצמאותם. כתוצאה ממדיניות זו שרדו הנבטים בתרבותם לדור נוסף. קיימת בניה נבטית גם תחת האימפריה הרומית, ובואדי פיראן שבסיני נמצאה כתובת נבטית המציינת את שנת 85 להיפרכיה (משמע לפרובינקיה ערביה) היא שנת 191 לספירה. חיסולם התרבותי של הנבטים חל גם בידי שבטים נודדים חדשים - צבאיים ות'מודיים שהגיעו מאזור ערב.[27]

בראשית התקופה הביזנטית (324–638) קיבלו על עצמם תושבי הערים הנבטיות, שעד אז היו עובדי אלילים, את הנצרות, והם בנו ככנסיות רבות ביישוביהם.[28] עם הכיבוש הערבי התאסלמו ואיבדו את ייחודם.

פולחן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנבטים לא הותירו אחריהם כתבים דתיים וידיעותינו על חיי הפולחן של הנבטים אינן רבות.

המקור ההיסטורי המתייחס לאמונה הנבטית הוא סטרבון שכתב 'הם עובדים את השמש ונוהגים לבנות מזבח על גג הבית ועליו הם נוסכים נסך מדי יום ביומו ומקטירים קטורת'.[29]

אליהם הוצגו בתבליטים כמו למשל בגומחות בפטרה[30] ועל מטבעותיהם[31] בצורת בטילים (מצבות אבן) וכעולה מן התיאורים עבדו לאלים על במות בשטח הפתוח וכנראה מאוחר יותר במקדשים בנויים אבן. מרכזם הדתי הגדול ביותר היה בפטרה, אך גם בערים אחרות כגון חגרה. הבמה הפולחנית המרכזית של הנבטים נמצאת בפטרה והיא הוקמה בראש ההר שמעל התיאטרון הגדול. שם נמצאו שני בטילים (אבנים זקופות) חצובים מן הסלע אשר ייצגו שני אלים (כנראה האל הראשי דושרא וזוגתו אל-עוזה). אל אתר הפולחן הובילה דרך תהלוכות דתיות מן העמק שלמטה, הייתה זו דרך צרה ומתפתלת וכיוון שהייתה תלולה נחצבו בה מדרגות כדי להקל על העלייה. לאורך הדרך נמצאו חרותות רבות. נראה שהפולחן במקדשים הבנויים התנהל כך: תחילה נערכה תהלוכה טקסית של הקהל אשר עלה באמצעות מדרגות אל גג המקדש. על הגג נסכו נסכים והקטירו קטורת וכנראה צפו בפסל האל שניצב בדביר. אחר כך הוקרבו קורבנות ונערכה סעודה פולחנית בה ישב הקהל על המדרגות ובסטווים כשהוא פונה אל המקדש. הנבטים כינו את החצר בשם 'תיאטרא' בטרקלינים הקטנים יותר הגישו כנראה את הסעודה למיוחסים.

בכניסה לתחום המקדש נבנו מרחצאות ציבוריים שנחשפו בחפירות גם במקש בפטרה 'קצר אל-בינת' ובמקדש המקודש בשיע שבחורן. כאשר באו עולי הרגל את המקדש היו משלמים את המיסים לכיסוי ההוצאות עבור הקטורת, הנסכים והקורבנות והביאו גם מנחות למקדש. מנחות כאלה נמצאו במקדש של עבדת כשהן שמורות בחדר קטן מעל מגדל המדרגות. בין המנחות נמצאו כלי חרס, וכן כמה כתובות הקדשה על לוחיות שיש וכן חפצי ברונזה רבים. כמו כן נמצאה דמות אלה על לוחית זהב. ממצאים אלה שייכים לימי המלך חרתת ד' ואילך. כלי החרס מילאו תפקיד חשוב בפולחן בהם השתמשו בסעודות הפולחניות והם נמצאים בהמונים בשפכים הסמוכים.[32]

לאורך דרכי המדבר ניתן למצוא ציורי סלע של האלים השונים, שייתכן והיו מקומות פולחן לנוודים. הדת הנבטית הייתה דת פגאנית. הם עבדו את האל הראשי דושרא (אל ההר), ואת האלות הערביות אל-עוזא (אלת האהבה), אל-לאת ואל-מנאת (אלת הלבנה). עבדת א' היה המלך היחיד שהפך לאל והיה לו פולחן. על שמו קרויה העיר עבדת שבנגב. ידוע ששלישיית האלים הראשית הייתה דושרא, קאום ועוזה כשאלת מלווה אותם במסעם. הם עבדו לשמש ולירח ולגורמי הטבע שכן מרבית שנותיהם חיו כנוודים במדבר.

האלים הנבטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דושרא - האל הראשי. פירוש השם דו-שרא: 'הוא מהרי שארה' (שארה שמם של הרי אדום). הוא הוערץ כאל הצמחייה, היום והשמש ואדון ההרים שסביב פטרה. בתקופה הרומית הוא זוהה עם האל דיוניסוס (אל היין) ועם מרס (אל המלחמה). דושרא היה גם האל הרשמי של בית המלוכה הנבטי. את דושרא ייצג בטיל (אבן זקופה) שלעיתים היו קובעים אותה בתוך גומחה חצובה. בטילים כאלה נמצאו גם בבורות מים שחצבו הנבטים ובהם הוא נחשב למגן המים.[33]
  • אלת - האלה הראשית של הנבטים. בתקופה הרומית זוהתה עם אתנה. בדמותה כללה את אלת האהבה ואת האלה האם.[34]
  • אלכותבה - (מלשון המילה - כתב) אלוהות הכתיבה הנבטית. אף הוא הוערץ בצורת בטיל. אבי מצבה של האל נמצא בין השאר במקדשו של אל זה באתר קצרוות שבצפון סיני.[35]
  • שיע-אל-קאום - הוראתו בערבית 'מנהיג הצבאות', שימש כאל ההגנה והמלחמה. זהו אל ערבי קדמון שנועד להגן על השיירות במדבר בתקופת הנוודות ונודע בכך שלא שתה יין.[34]
  • בעל שמין - 'אדן השמים' נערץ על-ידי הנבטים בעיקר בחורן והוקם לו מקדש בשיע.[36]
  • אל-עוזה - אלה ערבית חשובה ומשמע שמה הוא: 'החזקה', אחת האלות של כוכב ונוס ויסוד החוזק שבשמה מכוון אל כוחו של כוכב השחר. היא הוערצה באמצעות בטיל שניצב בתוך גומחה. הבטילים היו ניידים וניתנו להעברה מאתר פולחן אחד לשני. ברבות השנים נוספו לבטלים עיניים ואף סכמתיים.[37] גם בסיני העריצו את אל-עוזה. בכתובת שנמצאה באי היווני קוס זוהתה אל עוזה עם האלה אפרודיטה.[38]
  • מנתו - אלת הגורל, הייתה אלה משנית הנזכרת רבות על מצבות קבורה בחגרה.[34]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Joseph Patrich, The Formation of Nabatean Art, Jerusalem 1990
  • אברהם נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983.
  • יגאל ידין, ממלכת הנבטים, הפרובינקיה ערביה, פטרה ועין גדי לאור התעודות מנחל חבר, בתוך: אילת (קובץ): ירושלים: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, תשכ"ג-1963, עמ' 149–167
  • Philip C. Hammond, The Nabataeans: Their History, Culture and Archaeology, (Studies in Mediterranean Archaeology), Gothenburg, 1973, 129 pp

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נבטים בוויקישיתוף

מחקרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ משה אילת, אנציקלופדיה מקראית כרך ה', מוסד ביאליק, 1968, ערך "נביות", עמ' 745–746 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  2. ^ Fawwaz H. Khraysheh, New Safaitic inscriptions from Jordan, Syria. Archéologie, Art et histoire 72, 1995, עמ' 401–414 doi: 10.3406/syria.1995.7452
  3. ^ 1 2 Diodorus of Siculus, Ed. C.H. Oldfather., .library of History, London 1946-67, Loeb Classical Library, עמ' 19.94
  4. ^ R. Wenning, Toward “Early Petra”: An Overview of the Early History of the Nabataeans in Its Context. . 2013. pp. 7–22 in G.S. Schmid and M. Mouton (eds.). Men on the Rocks. The Formation of Nabataean Petra, Proceedings of Conference Held in Berlin 2–4 December 2011. Berlin. p. 13
  5. ^ D.F. Graf, Rediscovering Early Hellenistic Petra: Recent Excavations in the Civic Center. Studies in the Nabataean Culture I: 2013, pp. 29–46.
  6. ^ F. Renel, M. Mouton, C. Augé, C. Gauthier, C. Hatté, J.-F. Saliège and A. Zazzo, Dating the Early Phases under the Temenos of the Qaṣr Al-Bint at Petra. in: L. Nehmé and L. Wadeson (eds.). Supplement to the Proceedings of the Seminar for Arabian Studies 42. Oxford 2012, pp. 39–54.
  7. ^ 1 2 3 4 5 Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, QEDEM 58, Jerusalem 2019,
  8. ^ R. Barkay, Coinage of the Nabataeans, QEDEM 58, Jerusalem .2019,
  9. ^ G.W. Bowersock, Roman Arabia. Cambridge, MA and London, 1983, p. 17.
  10. ^ A. Negev, The Nabataeans and Provincia Arabia. Aufsteig und Niedergang der römischen Welt II/8: 1977, pp. 545-546.
  11. ^ Macccabees II.58-10
  12. ^ Corpus Inscriptionum Semiticarum II. 349
  13. ^ יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ספר 13
  14. ^ T. Erickson-Gini and Y. Israel, . Excavating the Nabataean Incense Road. Journal of Eastern Meditereanean Archaeology and Heritage Studies I/1: 2013, 24–53.
  15. ^ G. Dalman, Neue Petra-Forschungen. Leipzig 1912. pp. 92-94.
  16. ^ Stephanus of Byantium, Ethnika, ed. A. Meineke, Graz 1958, 482:15-16.
  17. ^ יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים 14, עמ' 370-375
  18. ^ יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, 15, עמ' 110-120
  19. ^ R. Barkay, Coinage of the Nabataeans, QEDEM 58, Jerusalem 2019, pp. 35-37.
  20. ^ יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים 16, עמ' 337, 353-5
  21. ^ J. Starcky, Une inscription nabatéenne de l’an 18 d’Aretas IV. in Caquot, A. and Philonenko, M. (eds.). Hommages à Andre Dupont-Sommer. Paris 1971, pp. 151–59
  22. ^ R. Barkay, Coinage of the Nabataeans, QEDEM 58, Jerusalem 2019, pp, 44-45.
  23. ^ G.W. Bowersock, Roman Arabia. Cambridge, MA and London. 1983, p. 72.
  24. ^ Y. Meshorer, Nabataean Coins, Qedem 3. Jerusalem 1975, p. 78 no. 197.
  25. ^ A. Jaussen, and R. Savignac, Rabʾel II et Malikou III. Revue Biblique, Nouvelle séries 8/2, 1911 pp 273–277.
  26. ^ א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 138-136.
  27. ^ אברהם נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 173-174.
  28. ^ א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 250-245.
  29. ^ א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 230.
  30. ^ א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 232.
  31. ^ י. משורר, מטבעות ערי ארץ-ישראל ועבר הירדן, ירושלים 1984, עמ' 88 מס' 239, 243.
  32. ^ א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 235-233.
  33. ^ א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 231-230.
  34. ^ 1 2 3 א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ' 231.
  35. ^ J. Patrich, The Formation of Nabatean Art, Jerusalem 1990, p. 67.
  36. ^ א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, ירושלים 1983, עמ'231.
  37. ^ J. Patrich, The Formation of Nabatean Art, Jerusalem 1990, p. 67
  38. ^ J. Patrich, The Formation of Nabatean Art, Jerusalem 1990, p. 86.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נבטים&oldid=40011546"