עשרת הרוגי מלכות

דמותו של רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות מוצא להורג ביצירתו של האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן - מנורת הכנסת

עשרת הרוגי מלכות היו עשרה תנאים שעל פי מסורות קדומות שונות הוצאו להורג באכזריות על ידי השלטון הרומאי בארץ ישראל, משום שלא סרו למשמעתם, והמשיכו ללמוד תורה וללמד אותה. עשרה הרוגים אלה הפכו לחלק מהתודעה היהודית של עמידה ומסירות נפש כנגד גזירות השמד שהטילו הרומאים.

על פי המסורת של מדרש אלה אזכרה , עשרת ההרוגים, שלהם השפעה רבה על מסירת התורה וההלכה, היו: רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי יהודה בן דמא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי חנינא בן חכינאי, רבי ישבב הסופר ורבי אלעזר בן שמוע.

חלק מהמקורות מספרים שהקיסר (או טורנוסרופוס, שמזוהה לרוב עם נציב רומא קווינטוס טיניאוס רופוס) הרג את החכמים הללו כעונש על חטא מכירת יוסף בידי עשרת אחיו על פי דברי הפסוק "וגונב איש ומכרו מות יומת" (ראו להלן). מסורת זו מעלה קשיים רבים שכן לא כל החכמים המנויים בסיפור זה חיו באותה תקופה, וגם מדברי התלמוד ומדרשים רבים אחרים עולה שחלק מהחכמים הנזכרים מתו באירועים נפרדים ולא יחד עם חבריהם.

מקור הביטוי

"הרוגי מלכות" הוא כינוי המופיע בתלמוד ליהודים אשר הוצאו להורג בשל היותם יהודים או עקב שמירת המצוות. אולם התלמוד אינו מזכיר קבוצה של עשרה הרוגי מלכות.

התלמוד מספר על שלושה תנאים אשר הוצאו להורג בעקבות קיום מצוות שנאסרו בתקופתן על ידי המשטר ששלט במקומם: רבי עקיבא, רבי חנינא בן תרדיון ורבי יהודה בן בבא. התנאים הוצאו להורג מכיוון שקיימו מצוות שקיומן נאסר בגזירות השמד של אדריאנוס: הסמיכו חכמים, שמרו שבת, ערכו ברית מילה ולימדו תורה.

במקורות מאוחרים יותר מוזכרים או נמנים עשרה הרוגי מלכות: מדרש איכה רבה (המאה ה-5 או ה-6), מדרש תהילים (מדרש "שוחר טוב", המאה ה-10), אגרת רב שרירא גאון (שלהי המאה ה-10), מדרש שיר השירים (נערך במאה ה-11), מדרש אלה אזכרה, ומדרש עשר גליות.

מקורות במדרש ובפיוט לסיפור הוצאתם להורג

במדרש שיר השירים נמנים כל עשרת הרוגי מלכות בתוספת פרטים על חייהם והוצאתם להורג.

מדרש אלה אזכרה מספר את סיפורם של עשרת הרוגי מלכות בפירוט רב, ובחלק מהנוסחאות שלו גם מסופרים דברים רבים שרבי ישמעאל כהן גדול ראה או שמע, כשעלה למרום. נראה שהפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בסוף סדר העבודה שבתפילת מוסף של יום הכיפורים בנוסח האשכנזים, מבוסס על מדרש זה. הפיוט נפתח במילים "אלה אזכרה" ומתאר את דרך הוצאתם להורג ואת הדו-שיח בין עליונים לתחתונים על טיב הגזירה שנגזרה. בקינות לתשעה באב נוהגים האשכנזים והספרדים לומר קינה קצרה יותר הפותחת במילים "ארזי הלבנון אדירי התורה". ביהדות תימן קיימת קינה מקבילה "אז בבית שבינו" ונוהגים לאומרה בתפילת ערבית של תשעה באב.

זהות עשרת ההרוגים

בארבעה מדרשים המונים את שמות ההרוגים (מדרש אלה אזכרה, מדרש איכה רבה פרק ב', מדרש תהילים פרק ט', ומדרש עשר גליות) מופיעים שישה עשר שמות בסך הכל (לרשימה זו מוסיף רב שרירא גאון את רבן גמליאל דיבנה, המוזכר במדרש איכה לפי קצת נוסחאות). במדרש אלה אזכרה נמנים רבי חנינא בן חכינאי, רבי יהודה בן דמא, ורבי אלעזר בן שמוע. באיכה רבה ובמדרש תהלים נמנו במקומם רבי יהודה הנחתום, שמעון בן עזאי, ורבי טרפון/רבי אלעזר בן חרסום/רבי יוסי. במדרש עשר גליות נמנה במקום רבי יהודה בן דמא/הנחתום, רבי חנינא סגן הכהנים.

לפי ספר דורות הראשונים, רבן שמעון בן גמליאל הזקן לא הוצא להורג בידי הרומאים, אלא רבי שמעון בן הסגן הוא שהוצא להורג יחד עם רבי ישמעאל בן אלישע, חברו הצעיר של רבי עקיבא. שניהם נשבו והוצאו להורג בדרום יהודה בתחילת מרד בר כוכבא.

רבי גדליה אבן יחיא, "בספרו שלשלת הקבלה", טוען שלא כל החכמים הוצאו להורג על ידי הרומאים אלא רק אלו המוזכרים בגמרא, כדוגמת רבי עקיבא. לעומת זאת, יש הטוענים שכל שישה עשר החכמים הוצאו להורג על ידי הרומאים, והמספר עשר נבחר על ידי הפייטנים והדרשנים מסיבות ספרותיות, או כנגד עשרת השבטים שמכרו את יוסף.

שמות עשרת הרוגי מלכות לפי המדרשים השונים

	מדרש אלה אזכרה	מדרש איכה רבה ומדרש שיר השירים	מדרש תהילים	מדרש עשר גליות
1	רבן שמעון בן גמליאל [הזקן]	רבן (שמעון בן) גמליאל	רבן שמעון בן גמליאל
2	רבי ישמעאל כהן גדול
3	רבי חנינא בן תרדיון
4	רבי עקיבא בן יוסף
5	רבי יהודה בן בבא
6	רבי יהודה בן דמא / רבי אלעזר בן דמא	רבי יהודה הנחתום		רבי חנינא סגן הכהנים
7	רבי חוצפית המתורגמן
8	רבי חנינא בן חכינאי	שמעון בן עזאי
9	רבי ישבב הסופר
10	רבי אלעזר בן שמוע	רבי טרפון (ויש אומרים רבי אלעזר חרסנה - רבי אלעזר בן חרסום)	רבי יוסי (כנראה הגלילי[דרוש מקור])	רבי אלעזר בן חרסום

סיפור הוצאתם להורג והמאורעות שגרמו לכך

הדעה שנהרגו כעונש על מכירת יוסף

במדרש אלה אזכרה ובמדרש משלי מבואר שעשרת החכמים הוצאו להורג על ידי הקיסר כעונש על מכירת יוסף שנמכר בידי עשרה שבטים (בני לאה, בלהה, וזלפה). ישנם ספרי קבלה שמפורט בהם על איזה שבט כיפר כל הרוג במיתתו.

המדרש מספר על קיסר רומי שחשב על דרך בה הוא יוכל לגרום למותם של חכמי ישראל. בא לפני עשרה חכמים והציג לפניהם שאלה תמימה לכאורה: מהו עונשו של מי שגונב נפש? החכמים מיד ענו לו שחיוב גונב נפש הוא מיתה. המדרש מאשים את החכמים שגרמו להריגת עצמם בכך שלימדו את הקיסר תורה.

לאור תשובתם, הקיסר מיד התחיל בהאשמות נגד עשרת השבטים שמכרו את יוסף, וטען שחיוב המיתה שלהם מעולם לא מומש. ומאחר והאחים כבר לא בחיים, החליט שבמקומם הוא יהרוג את אותם עשרה חכמים שהוא זימן לפניו: ”איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו, לאורחת ישמעאלים סחרוהו, ובעד נעלים נתנוהו. ואתם קבלו דין שמים עליכם, כי מימי אבותיכם לא נמצא ככם, ואם היו בחיים הייתי דנם לפניכם, ואתם תשאו עוון אבותיכם”.

עוד מסופר בקינה^{[דרושה הבהרה]}, שבעת יציאת הגזירה הזאת על חכמי ישראל, עלה רבי ישמעאל למרום לשמוע מאחורי הפרגוד האם יש דרך להימלט מגזירת הקיסר: ”טהר רבי ישמעאל עצמו והזכיר השם בסילודים, ועלה למרום ושאל מאת האיש לבוש הבדים, ונם לו: קבלו עליכם צדיקים וידידים, כי בזאת אתם נלכדים”. המלאך אמר לרבי ישמעאל שמשמים הסכימו להריגת עשרת החכמים כעונש על מכירת יוסף.

פירוט על הנעשה כשעלה רבי ישמעאל למרום, כתוב במדרש אלה אזכרה, וזה לשונו:

נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך...
אמר לו (גבריאל): למה עלית בכאן?
אמר לו: לפי שמלכות הרשעה גזרה עלינו לאבד ממנו עשרה חכמי ישראל ועליתי לידע הגזרה אם היא מאת הקב"ה...
אמר לו גבריאל: ישמעאל בני, חי נפשך שכך שמעתי מאחורי הפרגוד, שעשרה חכמי ישראל נמסרו להריגה ביד מלכות הרשעה.
אמר לו רבי ישמעאל: למה?
אמר לו: על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו. שמידת הדין מקטרגת בכל יום לפני כיסא הכבוד ואומרת כלום כתבת בתורתך אות אחת לבטלה, הרי השבטים שמכרוהו את יוסף ולא פרעת עדיין מהם או מזרעם. לפיכך נגזרה גזרה על עשרה חכמי ישראל למסרם להריגה ביד מלכות הרשעה.
אמר לו רבי ישמעאל: עד עתה לא מצא הקב"ה פריקה במכירתו אלא בנו?
אמר לו גבריאל: חי נפשך ישמעאל בני, שמיום שמכרו השבטים את יוסף לא מצא הקב"ה בדור אחד עשרה צדיקים וחסידים כמו השבטים, לפיכך הקב"ה פורע מכם, אבל לך האמת.
...והיה מהלך ברקיע אנה ואנה והיה רואה מזבח סמוך לכיסא הכבוד, אמר לגבריאל: "מה זה?" אמר: "מזבח הוא". אמר לו: "ומה אתם מקריבים עליו בכל יום, וכי פרים ואשים למעלה?" אמר לו: "נפשות של צדיקים אנו מקריבים עליו בכל יום". אמר לו: "מי מקריב אותם?" אמר לו: "מיכאל השר הגדול".

— מדרש אלה אזכרה

הקשיים בהסבר זה

מדרש זה על סיפור עשרת הרוגי מלכות מעלה תמיהה, כיוון שהוא מציג את הריגת כל עשרת התנאים כאירוע שקרה באותו זמן כעונש על דבר אחד, בעוד ששניים מהנמנים כהרוגי מלכות נהרגו ככל הנראה בתקופת המרד הגדול, לעומת השאר שנהרגו בימי הקיסר אדריאנוס, לאחר כישלון מרד בר כוכבא, וגם הם לא נהרגו יחדיו לפי התלמוד. מלבד זאת, במקומות רבים מובא סיפור הריגת כל אחד מהחכמים בנפרד בצירוף סיבה פרטית להריגתו, וכך גם כתבו מפרשים רבים.

עצם העובדה שעשרת הרוגי מלכות נהרגו כעונש על חטא מכירת יוסף שנעשה על ידי אנשים אחרים שנים רבות לפני זה, העלה תמיהה אצל חלק מהפרשנים. רבי גדליה אבן יחיא בספרו שלשלת הקבלה טוען שהפייטנים בדו מלבם הסבר זה על מנת לתת משמעות למספר עשר.

דברים מיוחדים שעשו החכמים לפני הוצאתם להורג

בחלק מהמקורות המספרים על הריגתם, מסופר שלפני הריגתם, חלק מהחכמים ניהלו עם הקיסר ויכוח בנושאים אמוניים חשובים כגון אמונה באלהים ובעולם הבא, חלקם גם נהרגו תוך כדי קיום מצוות שונות כגון קריאת שמע וקידוש.

רבי שמעון ורבי ישמעאל

בברייתא נאמר, ששמואל הקטן, אשר תיקן את ברכת המינים, התנבא סמוך לפטירתו: "שמעון וישמעאל יהרגו בחרב, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא".

המדרש מספר שלאחר שהבינו החכמים שאין ביכולתם לבטל את הגזרה, התיישבו בזוגות וחיכו למיתתם. הזוג הראשון היה רבי ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל הזקן. הקיסר התלבט את מי להרוג ראשון, ולאחר שכל אחד מהם רצה להיהרג ראשון, ציווה הקיסר להטיל גורל ביניהם. רבי שמעון עלה בגורל להיהרג ראשון, והוא נהרג בסייף.

רבי ישמעאל בכה על מותו של רבי שמעון, ובינתיים הביטה בו בת הקיסר וחמדה את יופיו, משום שהיה משבעת האנשים היפים שהיו בעולם, ופניו היו דומים לפני מלאך ה'. נתמלאה בת הקיסר חמדה וביקשה מאביה: תן לי בקשה אחת! אמר לה: כל מה שתאמרי אעשה חוץ מרבי ישמעאל וחבריו. אמרה לו ביתו: בקשה ממך, החיה אותו! השיב הקיסר: איני יכול, שכבר נשבעתי להרגם. אם כן, ביקשה הבת, צַווה ויפשיטו עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה. הסכים האב האכזרי לכך, וציווה להפשיט מעל רבי ישמעאל את עור פניו בעודו חי. ונפטר לאחר עינויים קשים. האגדה מראה עד היום חורבות של ארמון המיוחס לבת הקיסר, ומספרת שלאחר הוצאת רבי ישמעאל להורג חנטה בת הקיסר את עור פניו באפרסמון כדי שתוכל לראותו תמיד. עור פניו הולבש על פניו של אדם שלם, שהיו מרכיבים אותו על אדם חיגר, כדי לסמל שלטון בני עשו על בני יעקב, בחג רומי מיוחד שנחוג אחת לשבעים שנה.

במסכת שמחות, מן המסכתות הקטנות (פרק ח), מסופר, שלפני הוצאתם להורג בכה האחד. שאל אותו רעהו: מפני מה אתה אתה בוכה? הרי "לשתי פסיעות אתה נתון בחלקם של צדיקים", כלומר: מרחק שתי פסיעות בלבד מבדיל בינך ובין הצדיקים שבגן עדן; ואתה בוכה?! אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגים כעובדי עבודה זרה, כמחללי שבתות, כמגלֵּי עריות וכשופכי דמים. אמר לו: רבי, שמא סועד היית או ישֵן, ובאה אישה לשאול על נידתה ועל טומאתה וטהרתה, ואמרת לה: המתיני עד שאישן; והתורה אמרה "כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו ... והרגתי אתכם בחרב".

במקור קדום יותר מסופרים דברים דומים:

וכשתפשו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל ליהרג, היה רבן שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו ואומר: אוי לנו, שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים... והיו מתחננין לאספקלטור: זה אמר אני כהן בן כהן גדול, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. וזה אמר לו אני נשיא בן נשיא, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר להם: הפילו גורלות. והפילו, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל. מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו, והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן, פה קדוש, פה נאמן, פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות, מי הטמינך בעפר, ומי מילא לשונך עפר ואפר. עליך הכתוב אומר (זכריה יג) "חרב עורי על רועי ועל גבר עמיתי". לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו.

— אבות דרבי נתן נוסח א', פרק ל"ח, ג'

במסכת שמחות מסופר שהשמועה על מותם הגיעה לרבי עקיבא ולרבי יהודה בן בתירא, והם חגרו מתניהם שׂק וקרעו בגדיהם ואמרו: ”אחינו ישראל, אילו טובה הייתה לעולם תחילה - לא היו מקבלים (אותה) אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו - גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסוף פורענות גדול עתיד לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם (שלא יראו את הפורענות).”

רבי ישמעאל ורבי שמעון נהרגו על פי המסורת, בתאריך כ"ה בסיון, בשנת ג'תתכ"ח לבריאת העולם (שנת 68).

רבי עקיבא

כאמור, במדרש אלה אזכרה מבואר שרבי עקיבא נהרג על ידי הרומאים כעונש על מכירת יוסף, אך בתלמוד מבואר שרבי עקיבא נהרג על שהקהיל קהילות ברבים ולימדם תורה בניגוד לגזרה שלא לעסוק בתורה.

הוא נלקח בשבי על ידי הרומאים ביום ה' בתשרי, ונכלא למשך תקופה מסוימת. על פי המדרש, מי שגזר את דינו של רבי עקיבא היה טורנוסרופוס. הרומאים עינו אותו במסרקות ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים וקורא את שמע, והאריך ב"אחד" עד צאת נשמתו.

במסכת שמחות מסופר שכששמעו רבי יהודה בן בבא ורבי חנינא בן תרדיון שנהרג רבי עקיבא בקיסרי, ”עמדו וחגרו את מתניהם שקים, ואמרו: אחינו ישראל שמעונו... לא נהרג רבי עקיבא אלא למופת”. כלומר - הריגת רבי עקיבא היא אות משמים לכך שיבואו גזירות קשות ורעות על ישראל.

בתלמוד מבואר שרבי עקיבא נהרג כעונש משמים על שהפסיק ללמוד תורה מרבי אליעזר הגדול (עקב הנידוי לאחר מקרה תנורו של עכנאי בו נידו חכמים את רבי אליעזר בן הורקנוס בשל סירובו לקבל את דעת הרוב). התלמוד מספר על ביקורם של חכמים אותו ביומו האחרון, לאחר שלא פגשוהו מיום הנידוי:

כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחביריו לבקרו, הוא יושב בקינוף [מיטה] שלו והן יושבין בטרקלין [סלון] שלו... נכנסו וישבו לפניו מרחוק ד' אמות.
אמר להם: "למה באתם?"
אמרו לו: "ללמוד תורה באנו"
אמר להם: "ועד עכשיו למה לא באתם?"
אמרו לו: "לא היה לנו פנאי"
אמר להן: "תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן"
אמר לו ר' עקיבא: "שלי, מהו?"
אמר לו: "שלך קשה משלהן."

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ח, עמוד א'

רבי חנינא בן תרדיון

גם על רבי חנינא בן תרדיון נאמר בתלמוד שנהרג מפני שלימד תורה בגלוי בניגוד לגזרה. ובכ"ז בסיוון הוצא להורג בשרפה על ידי השלטון הרומי (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'; טור, אורח חיים סימן תקפ).

הגמרא מתארת כי גופו נעטף בזמורות עץ והוא נשרף יחד עם ספר התורה בו למד. כדי להאריך את ייסוריו, הניחו הרומאים על ליבו גיזי צמר ספוגים במים, ובכך מנעו את מותו המהיר. לקריאת תלמידיו כי יפתח את פיו כדי למות מהר יותר, אמר: "מי שנתן נשמתי לי הוא יטלה ממני". לתלמידיו סיפר שהוא רואה ”גווילין נשרפין ואותיות פורחות” (קלף נשרף והאותיות הכתובות בו אינן נמחקות, אלא פורחות; רמז לו עצמו; השרפה כילתה את הגוף, אך התוכן נשאר לנצח). התליין שהתפעל מגדלות נפשו של רבי חנינא שאל אותו אם יביאו לחיי עולם הבא אם יסלק את ספוגי הצמר מעל לבו. רבי חנינא השיבו לחיוב, ואף נשבע לבקשתו. התליין הגדיל את השלהבת ונטל הספוגים וכך מת רבי חנינא מהר יותר, ואף התליין השליך עצמו באש ונשרף. על פי הגמרא יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון ותליינו מזומנים לחיי העולם הבא; ועל כך אמר רבי יהודה הנשיא: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים" (מסכת עבודה זרה, שם).

הגמרא מסבירה שרבי חנינא נענש על חטא מועט, שהיה הוגה את השם המפורש באותיותיו בפרהסיא, משום שהקב"ה מדקדק עם צדיקים אף על חטא מועט, וכן בני ביתו נענשו על דבר מועט מפני צידקותם.

רבי יהודה בן בבא

על רבי יהודה בן בבא מסופר במסכת סנהדרין וכן במסכת עבודה זרה שסמך לרבנות חמישה תנאים באושא (סמוך למחלף סומך של היום - הוא נקרא על שם הסמיכה הזאת). בעקבות "מרידה" זו במלכות באו רומאים להענישו. וכך מסופר: ” אמר להם (רבי יהודה בן בבא, לתלמידיו): בני, רוצו! אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין; אמרו: לא זזו משם (חיילי רומי) עד שנעצו לגופו ש' לולניאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה”.

במדרש אלה אזכרה מסופר, שרבי יהודה בן בבא הוצא להורג בערב שבת לאחר שעה תשיעית. הוא ביקש מהרומאים שיתנו לו לקיים ”מצווה אחת ושבת שמה, והוא עולם הבא”, והם הסכימו להשהות את מיתתו עד לאחר קיום מצוות השבת. רבי יהודה התחיל לומר את הקידוש בנעימות ובקול רם, וכשהגיע למילים "אשר ברא אלקים לעשות" לא נתנו לו לסיים את הקידוש, אלא מיד הרגוהו ומת במילה "אלקים". ”יצתה בת קול ואומרת אשריך ר' יהודה שהיית דומה למלאך ויצתה נשמתך ב"אלקים", וצוה וחתכוהו אברים אברים והשלכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר”.

בתלמוד הירושלמי מסופר, שפעם אחת רבי יהודה חלה בגרונו, והרופא אמר לו שיתרפא רק אם ישתה חלב רותח. רבי יהודה קנה עז, שהיא בהמה דקה שאסור לגדלה בארץ ישראל, וינק ממנה חלב רותח לרפואתו. מעשה זה היה העבירה היחידה שהוא עשה בכל ימי חייו, ולכן הוא נתפס על ידי הרומאים ונהרג.

רבי יהודה בן דמא

המקור היחיד שבו מוזכרת הוצאתו להורג של רבי יהודה בן דמא הוא מדרש אלה אזכרה והפיוטים שנכתבו עליו. בחלק מהפיוטים מוזכר במקומו רבי אלעזר בן דמא, שנהרג ”על מצוות תפילין ישרה” או על מצוות ציצית.

במדרש אלה אזכרה מסופר, שיום הוצאתו להורג היה ערב שבועות, ובדומה לרבי יהודה בן בבא, הוא ביקש מהרומאים שיתנו לו לקיים את מצוות העצרת (=שבועות) ולקדש, ”כדי לשבח להקדוש ברוך הוא שנתן לנו את התורה”, אולם בקשתו לא נענתה והוא נהרג מיד, וזאת בגלל הדו-שיח שניהל עם הקיסר בנושא העולם הבא:

אמר לו הקיסר: עדין אתה בוטח בתורה ובאלהים שנתנה?
אמר לו: הן.
אמר לו: מה שכרה של תורתך?
אמר לו: עליה אמר דוד עליו השלום: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
אמר לו הקיסר: אין שוטים בעולם כמותכם, שסבורים שיש עולם אחר.
אמר לו: אין שוטים בעולם כמותכם, שכופרים באלהים חיים, ואוי לך ואוי לבושתך כשתראה אותנו באור החיים ואתה תרד בשאול תחתית.
מיד חרה אפו של הקיסר וצוה לקשרו בשערות ראשו בזנב סוס ולמשכו בכל רחוב של רומי, ואחר כך צוה וחתכוהו איברים איברים...

— מדרש אלה אזכרה

רבי חוצפית המתורגמן

במדרש שיר השירים מסופר שרבי חוצפית התחבא במערה עם תלמידי חכמים נוספים בגלל גזירות הרומאים, ונתפס ונהרג שם.

במדרש אלה אזכרה מתואר דו-שיח שניהל עם הקיסר בנושא האמונה באלהים, ובכך הכעיס אותו וגרם לו לצוות על הריגתו:

אחריו הוציאו את רבי חוצפית המתורגמן, אמרו עליו שהיה בן מאה ושלשים שנה כשהוציאוהו ליהרג, והיה יפה תואר ויפה מראה, ודומה למלאך ה' צבאות. באו והגידו למלך את יפיו ואת שיבתו ואמרו לו בחייך אדוני תרחם על הזקן הזה.
אמר הקיסר לרבי חוצפית: בן כמה שנים אתה?
אמר לו: בן מאה ושלשים שנה לבד מיום אחד ובקשתי ממך שתמתין לי עד שימלא יומי.
אמר לו הקיסר: מה לך שתמות היום או למחר?
אמר לו: כדי שאקיים עוד שתי מצוות.
אמר לו: איזו מצווה אתה רוצה לעשות?
אמר לו: לקרוא ק"ש ערבית ושחרית להמליך עלי את שם הגדול והנורא המיוחד.
אמר לו הקיסר: עזי פנים ועזי נפש עד מתי אתם בוטחים באלהיכם שאין בו כח להציל אתכם מידי, שהרי אבותי החריבו את ביתו, ואת נבלת עבדיו נתנו סביבות ירושלם ואין קובר, ועתה אלהיך זקן הוא ואין לו כח להציל עוד, שאילו היה בו כח היה נוקם נקמתו ונקמת עמו ונקמת ביתו כמו שעשה מפרעה ומסיסרא ומכל מלכי כנען.
וכששמע ר' חוצפית כך בכה בכי גדול ואחז בבגדיו ויקרעם על גדוף השם יתברך ועל חרפתו, ואמר לקיסר: אוי לך קיסר מה תעשה ליום אחרון כשיפקוד הש"י על רומי ועל אלהיכם.
אמר המלך עד מתי אתווכח עם זה, וצוה להורגו ויסקלוהו ותלוהו, ואז באו שריו וחכמיו וחלו פניו לקברו כי חמלו על שיבתו, ויאמר המלך לקבור אותו, ויבואו תלמידיו ויקברוהו ויספדוהו הספד גדול וכבד מאד..

— מדרש אלה אזכרה

רבי חנינא בן חכינאי

רבי חנינא בן חכינאי מוזכר רק במדרש אלה אזכרה בתור אחד מעשרת הרוגי מלכות, וכך מסופר שם:

ואותו היום ערב שבת היה, וכל ימיו היה יושב בתענית מבן שתים עשרה עד תשעים וחמש שנה. אמרו לו תלמידיו: רבי, רצונך שתטעם משהו קדם שתיהרג? אמר להם: עד עתה התעניתי, ועתה איני יודע איזה דרך אלך, ואתם אומרים לי לאכול ולשתות? התחיל בקידוש היום – "ויכולו" עד "ויקדש" – ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו. יצאה בת-קול ואמרה: אשריך ר' חנינא בן חכינאי, שהיית קדוש, ויצאה נשמתך בקדושה

— מדרש אלה אזכרה

.

רבי ישבב הסופר

במדרש אלה אזכרה מסופר, שביום שהוציאו את רבי ישבב הסופר להורג היה בן תשעים שנה וביקש מתלמידיו להחזיק איש ברעהו ולאהוב שלום ומשפט. גם הוא ניהל עם הקיסר דו-שיח בנושא העולם הבא, שהכעיס את הקיסר וגרם לו לצוות על הריגתו, וזה לשון המדרש:

אמר לו קיסר, זקן! בכמה שנים אתה?
אמר לו: היום בן תשעים שנה אנכי, ועד לא יצאתי ממעי אמי הייתה גזירה מאת הקב"ה למסור אותי ואת חבירי בידך כדי לתבוע דמינו מידך.
א"ל וכי יש עולם שני?
א"ל הן, ואתה אוי לך ואוי לבשתך כשיפרע דם חסידיו מידך.
אמר הקיסר מהרו להרוג גם זה ואראה כחו וגבורתו של אלהי זה, ומה יעשה לי בעולם שני, ויצו עליו לשרפו.

— מדרש אלה אזכרה

.

במדרש שיר השירים נאמר שנהרג על מטתו, ועליו נאמר הפסוק בתהלים: ”יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם”.

רבי אלעזר בן שמוע

במדרש אלה אזכרה נכתב שרבי אלעזר בן שמוע נהרג בן מאה וחמש ושנים, ויום הריגתו היה יום כיפור. תלמידיו שאלוהו מה הוא רואה והוא ענה להם:

אמר להם: "אני רואה את רבי יהודה בן בבא שמשיאים (נושאים) את מיטתו ומיטת רבי עקיבא בן יוסף סמוכה אצלו, והם מתווכחים בדבר הלכה יחד, זה עם זה". אמרו לו: "ומי הכריע ביניהם?" אמר להם: "רבי ישמעאל כהן גדול". אמרו לו: "מי מנצח?" אמר להם: "רבי עקיבא, על שטרח בכל כוחו בתורה". אמר להם: "בני, רואה אני עוד שנשמת כל צדיק וצדיק מטהרת את עצמה במי השלוח, כדי ליכנס היום בטהרה בישיבה של מעלה לשמוע את דרשות רבי עקיבא בן יוסף שידרוש להם מעניינו של יום. וכל מלאך ומלאך מביא קתדראות של זהב לכל צדיק וצדיק לישב עליו בטהרה". צוה הקיסר להורגו, ויצאה בת קול ואומרת: "אשריך רבי אלעזר בן שמוע, שהיית טהור ויצאה נשמתך בטהרה".

— סיום "מדרש אלה אזכרה".

במדרש אחר נכתב שהוא נהרג בערב שבת בשעה תשיעית, וביקש מהרומאים לקיים את מצוות השבת לפני מיתתו:

...אמרו לו: על שבת אתה בוטח, ומהו שבת?
אמר להם: מצווה קטנה שצוני השם ושבת שמה, שכתוב "מחלליה מות יומת".
אמרו לו: אם אלהיכם מלך גדול הוא בשמים למה אינו מציל אתכם מן המלכות?
אמר להם: כדי שיתבע דמנו מכם.
הלכו ואמרו למלך, שלח המלך והביאוהו לפניו, אמר המלך: אי (איזה) עם עזי פנים, אפילו בפתחה של מיתה בעזותכם אתם עומדים.
אמר לו (רבי אלעזר): מוטב לי שאמות על ידך ולא אמות על מיתת שמים, שכבר אמרו חז"ל "כל המחניף את חבירו - לסוף נופל בידו".
אמר לו המלך: אלהיכם, מדוע אינו מציל אתכם מן המלכות?
אמר לו: כבר אמרתי לעבדיך ששאלוני, הרי כדי ליפרע מכם.
אמר לו: ויפרע עכשיו!
אמר לו: ומה כשחרבו את ביתו ושרפו את היכלו עשה להם אריכות אפים, עכשיו לא כל שכן?!
וצוה המלך והוציאוהו מעליו ועשו לו דינו. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו היה לך להחניף לו בזה הדבר! אמר להם לא די לאלעזר להיות כחבריו שמתו על שם שמים. וכשנצטוו עליו להורגו התחיל בקדוש היום אמרו לו לקוסטינר (התליין) הנח לו שיגמור, כיון שהגיע לאשר ברא אלהים לעשות, הכהו ויצאה נשמתו בתיבת 'אלהים'. יצאה בת קול ואמרה: "אשריך אלעזר, בעולם הזה היית דומה לאלהים ויצאה נשמתך באלהים".

— אייזנשטיין, אוצר מדרשים, עשרה הרוגי מלכות, עמ' 448.

חכמים נוספים שלא נזכרו במדרש אלה אזכרה

כאמור לעיל, הדעות בעניין זהות עשרת הרוגי מלכות הם רבות, ובמדרשים רבים מוזכרים חכמים נוספים שנהרגו על ידי המלכות, בניהם רבי יהודה הנחתום, בן עזאי, ורבי טרפון.

רבי יהודה הנחתום

במדרשים רבים רבי יהודה בן דמא כלל לא נזכר ברשימת עשרת הרוגי מלכות, ובמקומו נזכר רבי יהודה הנחתום, בין השאר, במדרש שיר השירים מסופר שבזמן גזירות הרומאים, הוא ברח מהרומאים, נתפס בדרך ונהרג. ב"מדרש עשר גליות" הוזכר במקומו רבי חנינא סגן הכהנים.

במדרש תהלים מסופר שכשגזרה המלכות שיהרג רבי יהודה הנחתום, התחזה אדם בשם בר קפרא או בן קופיא (תלוי בנוסחאות השונות) לדיין, גזר שאדם אחר יהרג במקומו, וניסה להציג זאת כהריגת רבי יהודה הנחתום, ובכך להביא להצלתו. כששמעה על כך המלכות - גזרה שיהרגו שניהם.

בתלמוד הירושלמי מובא שיש אומרים שהמאורע שגרם לכך שאלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה, הוא ”שראה את לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: "זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן, זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים"”.

שמעון בן עזאי

במדרשים רבים נמנה שמעון בן עזאי בין עשרת הרוגי מלכות, ובמדרש שיר השירים נוסף שתפסו אותו בבית המדרש והרגוהו. אולם, בתלמוד במסכת חגיגה נאמר שהוא היה אחד מארבעת החכמים שנכנסו ל"פרדס", וכוחו לא עמד לו והוא נפטר כתוצאה מכך, ולא נהרג על ידי הרומאים.

רבי טרפון/רבי יוסי/רבי אלעזר בן חרסום

במדרש איכה מוזכר שיש אומרים שרבי טרפון היה אחד מעשרה הרוגי מלכות, ויש המונים במקומו את רבי אלעזר חרסנה שכנראה הוא רבי אלעזר בן חרסום. במדרש תהלים הוזכר במקומו רבי יוסי (יש אומרים שמדובר על רבי יוסי הגלילי). במדרש שיר השירים נכתב שרבי טרפון נתפס על ידי הרומאים בעזרה. דבר זה מעלה תמיהה גדולה משום שרבי טרפון נפטר לאחר שנחרב בית המקדש, ובאותו זמן העזרה כבר לא הייתה קיימת.

ראו גם

• הקינה אלה אזכרה
• ארזי הלבנון
• מסירות נפש
• הרוג מלכות

לקריאה נוספת

• אלתר ולנר, עשרת הרוגי מלכות במדרש ובפיוט, הוצאת מוסד הרב קוק, 2005.
• יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט, פרק עשרים ושנים: עשרת הרוגי מלכות - מרטירולוגיה ומיסטיקה.
• נתן אורטנר, עשרה הרוגי מלכות, מורשה גליון ו', תשל"ד, עמ' 38-45

• Solomon Zeitlin, The Legend of the Ten Martyrs and its Apocalyptic Origins, JQR 36, 1945-1946, עמ' 1-11 (מידע בקטלוג רמב"י)‏, JSTOR 1452260

קישורים חיצוניים

• עשרה הרוגי מלכות, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• ניסים מזוז, ‏מקור הביטוי "עשרת הרוגי מלכות", באתר "דעת"
• מאמרים בנושא עשרת הרוגי מלכות באתר רמבי"ש

• Moshe David Herr, The Ten Martyrs, Encyclopaedia Judaica, encyclopedia.com