פליה ריפקי אטאיי
 | |
| לידה |
25 בינואר 1894 קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
20 במרץ 1971 (בגיל 77) קונסטנטינופול, טורקיה |
| מדינה |
טורקיה, האימפריה העות'מאנית |
| מקום קבורה |
בית הקברות זינג'ירליקויו |
| תפקיד |
חבר האספה הלאומית הגדולה של טורקיה |
| מפלגה |
מפלגת העם הרפובליקאית |
  | |
פליה ריפקי אטאיי (בטורקית: Falih Rıfkı Atay; 1894 – 20 במרץ 1971) היה עיתונאי, סופר וחבר הפרלמנט הטורקי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אטאיי נולד באיסטנבול למשפחה שהיגרה לעיר מהכפר בּוּיוקקַיְנַרְג'ָה (Büyükkaynarca) שבמחוז סקריה בצפון מערב אנטוליה.
טעמו הספרותי התגבש אגב לימודיו התיכוניים, בין היתר בהשפעת מורו לספרות המשורר והסופר ג'לאל סהיר ארוזן (Celâl Sahir Erozan), והמשורר אורהן סייפי אורהון (Orhan Seyfi Orhon), שלמד באותה עת בכיתה גבוהה יותר. עם הכרזת עידן החוקה השנייה בשנת 1908 החל בלימודי ספרות באוניברסיטה, וסיימם בשנת 1912.
בשנת 1911 התפרסמו יצירות הביכורים שלו במוסף מיוחד של כתב העת "ספרות חדשה" (Servet-i Fünun) אשר יוחד לסופרים צעירים. באותה שנה ובזו שלאחריה ראו אור כמה משיריו בכתבי עת שונים. בשיריו אלה ניכר דמיון ליצירותיהם של המשוררים והסופרים הטורקים החשובים ג'נפ שהבטין (Cenap Şahabettin) ואהמט השים (Ahmet Haşim). משנת 1912 ואילך פרסם קטעי פרוזה בעיתון החשוב "תהודה" (Tanin).
בשנת 1913 עשה אטאיי את צעדיו הראשונים בשירות הממלכתי, ועבד במסגרתו במזכירויות של לשכת הווזיר הגדול ושל המשרד לענייני פנים. אטאיי הצטרף לשר הפנים דאז, טלאט פאשה, במסעו הרשמי לבוקרשט, ושלח מהבירה הרומנית כתבות לעיתון "תהודה". כתביו מאותה תקופה נשאו את חותם הזרם הפאן-טורקי והושפעו מתנועת טהרני השפה.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתוקף תפקידו כקצין מילואים נשלח אטאיי במלחמת העולם הראשונה לסוריה, שם שימש כמזכירו האישי של ג'מאל פאשה. את זכרונותיו מהמלחמה בסוריה ובפלשתינה קיבץ בספרו "אש ושמש" משנת 1918. עם מינויו של ג'מאל פאשה לשר הצי שובץ אטאיי בתפקיד מנהל-משנה בלשכת השר.
באותה שנה ייסדו אטאיי וחבריו הסופר והעיתונאי אלי נג'י קרג'אן, הציר ושר החוץ לעתיד נג'מטין סדיק סדק וקזים שינסי דרסן את עיתון "הערב". השלושה פרסמו בו מאמרי תמיכה במלחמה לעצמאות. בשל עמדותיו הפטריוטיות שנשקפו ממאמריו הועמד אטאיי למשפט ב"בית הדין של נמרוט מוסטפא הכורדי" - כינויו העממי של בית הדין הצבאי, אשר הוקם על ידי ממשלת הווזיר הגדול דמט פריט פאשה, ונועד לשפוט פעילים לאומניים. על אטאיי נגזר עונש מוות, אם כי לאחר הניצחון בקרב אינונו השני שינה בית הדין את עמדתו, ואטאיי נחלץ מגזר הדין. ב-10 בספטמבר 1922 עזב את איסטנבול ועבר לאנטוליה.
מלחמת העצמאות של טורקיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אטאיי הוסיף לפרסם מאמרי תמיכה במלחמת העצמאות בעיתונים "תהודה" ו"הריבונות הלאומית" (Hakimiyet-i Milliye). בתום המלחמה מונה לחבר ב"ועדת הבדיקה למעשי האכזריות" (Tetkik-i Mezalim Heyeti), וסייר ברחבי אנטוליה המערבית עם עמיתיו לוועדה, הסופרת, המדינאית ואשת האקדמיה האלידה אדיפ אדיוואר, והסופרים יקופ קדרי קראוסמאנאולו ומהמט אסים אוס (Mehmet Asım Us). יחד תיעדו את אזורי החורבן שהותירו כוחות הצבא היווני.
פועלו כציר פרלמנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1923 נבחר אטאיי לאספה הלאומית הגדולה, וכיהן בה 27 שנים ברציפות. בשנים 1923-1927 שימש כנציג מחוז בּוֹלוּ (Bolu), ובשנים 1927-1950 כציר מטעם מחוז אנקרה. בתוך כך הוסיף לכתוב מדי פעם מאמרי מערכת בעיתונים "הריבונות הלאומית", "האומה" (Ulus) ו"הלאום" (Milliyet). בטוריו צידד ברפורמות מבית מדרשו של אטאטורק ועל תהליך ההתמערבות. אטאיי התמנה לחבר במועצת השפה, שהייתה אמונה על התקנתו של הכתב הטורקי החדש והטמעתו. כמו כן היה חבר בוועד לתכנון עירוני של אנקרה, ועמד בראש הוועדה העירונית לפיתוח.
לאחר שחרורה של איזמיר נפגש אטאיי עם אטאטורק ורכש את ידידותו. את זכרונותיו מפרק זה של חייו קיבץ בספריו "דברים שסיפר לי אטאטורק" (1955), "צ'אנקייה" (1961) ו"מה היה אטאטורק?" (1968). הקרבה ששררה בין השניים, כמו גם העובדה שהיה עד לאירועים מכוננים, הקנו ליצירותיו חשיבות ייחודית.
שנתיים לאחר ניצחונה של המפלגה הדמוקרטית בבחירות שהתקיימו בשנת 1950 יסד אטאיי את העיתון "העולם" (Dünya), והמשיך ללמד סנגוריה על רפורמות אטאטורק, הפעם מספסלי האופוזיציה. הוא הוסיף לשמש כעורכו הראשי של העיתון עד יום מותו. ב-20 במרץ 1971, בעת שעשה באיסטנבול, לקה בלבו ונפטר. אטאיי נטמן בבית הקברות זינג'ירליקויו (Zincirlikuyu) שבחלקה האירופי של איסטנבול.
מקומו במרחב הספרותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]רשימות המסע והזכרונות שקיבץ אטאיי בספריו הם מהראשונים והמקוריים בסוגות ספרותיות אלה בטורקיה של עידן הרפובליקה. עם יצירותיו העיקריות נמנים הספרים הר הזיתים (Zeytin Dağı), "רומא הפשיסטית, טירנה הכמאליסטית ומקדוניה שאבדה", (Faşist Roma, Kemalist Tiran ve Kaybolmuş Makedonya) ו"שיחות שוק" (Pazar Konuşmaları).
בסגנונו הסיפורי המושך והבוטח ובלשונו הצלולה היה אטאיי מטובי הסופרים בשפה הטורקית. על אף הישירות שבשפתו הספרותית ופשטותה, הרי שהשתדל לשוות לה אופי תוסס ונמרץ. הוא פרסם בסוגות רבות ושונות, בהן קטעים סאטיריים ומאמרי מערכת בנושאים מדיניים. אטאיי היה מחשובי העיתונאים בעידן הרפובליקה ומהמשפיעים שבהם.
מקצת אמרותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אומה נעדרת אידיאלים תוכרע. הנסיגה אינה אידיאל.
- ילדי טורקיה חייבים לדעת היטב מה היה הסכם סוור מביא עלינו, ולאן הסכם לוזאן הביאנו.
יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זכרונות
- רשימות מסע
- סאטירה
- רומנים
- רומן (1932)
- מחקרים
- מסירות נפש של מהפכן (על חייו של אלי סואווי) (1954)
- מהו כמאליזם (1966)
- מכתבים מוועידת לונדון (1933)
- הכנף הטורקית (1941)
- משק כנפיים (1945)
- מונוגרפיות
- אטאטורק אבינו (לילדים) (1955)
