קדימה (אוניית מעפילים)

קדימה
	אונית המעפילים "קדימה"
שם צופן	מיכאל
ארגון	המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מספר מעפילים	794
מפקד האונייה	זאב רותם
גדעוני	מקס כהן
נתוני האונייה
תאריך רכישה	(נחכרה)
תפוסה	200 טון
אורך	43 מטר
שוקע	3.5 מטר
מהירות	6.5 קשר

קדימה הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעלייה ב' של "ההגנה".

בתקופת ההכנות להפלגתה, נערכה החקירה של ועדת אונסקו"פ. העיתוי להפלגתה היה מתוכנן להיות מתואם עם אירועי החקירה, אולם ארגון הספינה להעפלה לא עמד בלוח הזמנים וההפלגה איחרה את המועד המתוכנן; והיא יצאה לדרכה רק כחודשיים לאחר עזיבת חברי הוועדה את ארץ ישראל^[1].

תולדותיה

נבנתה ב-1921. הייתה ספינת מפרש בעלת שני תרנים, בנויה עץ. וכן הותקן בה מנוע דיזל מתוצרת Deutsce Motoren Werke, אשר יוצר בגרמניה בשנת 1940. בעלת 240 כוח סוס. שמה הקודם היה Rafael Luccia, שם נוסף: אליה.

רכישה, הכנה ופיקוד

לאחר שנרכשה על ידי המוסד לעלייה ב', החלו ההכנות להפלגת ההעפלה. נבנתה בה קונסטרוקציה של צינורות מתכת שכללה מיטות בשש קומות בתוך מחסן הספינה. כן נבנו מטבח, מבני שירותים ומרפאה. הובאו 26 טון מים; מזון ל-14 יום; ו-16 טון דלק.

מפקד האונייה היה זאב פז איש הפלי"ם ולצדו חיים וינקלר איש הפלי"ם, האחות נירה הררי, זאב רותם, וגדעוני: מקס כהן. מכשירי הקשר שעמדו לרשותם היו שני מקלטים מטיפוס B.C. ושני משדרים שיוצרו במעבדת "ההגנה", בעלי אנטנה באורך 12 מטר.

המעפילים

רובם ככולם של 794 המעפילים היו ניצולי השואה, חברי תנועות נוחם, גורדוניה, השומר הצעיר והנוער הדתי מרומניה, וכן באו חלק מהם מפולין ויוון. נכללו בהם 437 גברים, 252 נשים, 103 פעוטות והשאר צעירים. הם נאספו במחנה המעפילים – "נקודת עלייה א'" ליד מילאנו. שם שהו כמה חודשים ועברו הדרכה. לקראת הפלגת ההעפלה הם הוסעו במשאיות אל אתר עגינת האונייה.

האונייה עגנה בתעלת המקשרת בין ונציה לקיוג'יה (Chioggia), במרחק 20 מטר מהחוף. ארבע סירות דיג (במשקל של 100 טון) כל אחת העבירו את המעפילים, כ-200 בני אדם בכל הפלגה, מרחק ארבעה מיל, מקיוג'יה אל האונייה "קדימה". העלייה לסיפון הייתה באמצעות סולמות, ותוך שעתיים הסתיימה ההעמסה. לאחר עלייתם אל הסיפון, המעפילים חולקו ל-20 קבוצות על פי המחנות שמהם באו. 18 בני אדם, שהיו במחנה "נקודת עלייה א'" שימשו כאחראים על הקבוצות.

ההפלגה

"קדימה" הפליגה מהאי פלסטרינה (Pellestrina) ליד ונציה באיטליה, ב-5 בנובמבר 1947.

נתיב השיט של האונייה היה מוונציה, לאורך הים האדריאטי, אוטרנטו, קורפו, כף מטפן, צפונה לכרתים, דרומית לרודוס, כף אנמור (החוף הדרומי של טורקיה), כף אנדריאס (הקצה הצפון-מזרחי של קפריסין) ודרומה, במקביל לחוף הסורי והלבנוני. על פי התכנון המקורי הייתה צריכה להתקיים פגישה בלב ים עם אוניית המעפילים "עליה", שהפליגה במקביל, אולם הדבר לא יצא לפועל, מפני שהקשר ב"עליה" לא פעל. ב-14 בנובמבר הגיעה הוראה ממפקדת "ההגנה" בארץ ישראל, להפליג ישירות לארץ ישראל, ולא להעביר מעפילים ל"עליה". ב-16 בנובמבר התקלקל מקלט הרדיו.

עימות עם הבריטים

האונייה התגלתה לראשונה על ידי שני מטוסים בריטים ב-15 בנובמבר, בשעה 11:30, בהיותה במרחק 70 מיל מערבית לביירות. בשעה 14:00 הופיעו שוב מטוסים. ב-15:30 הופיעה משחתת בריטית 50 R. המעפילים קבלו הוראה להתנגד באורח סביל בלבד, בין השאר מחשש פן יתהפכו אם יהיה מאבק, שכן האוניה הייתה רעועה. וכן, כי יש להסתיר את מכשירי הקשר במחבוא ("סליק"), ועל המלווים להסתתר בו. כמו כן, נקבע כי אחד מהם יתלווה למעפילים אם יועברו למחנות המעצר בקפריסין.

כאשר הופיעה המשחתת הבריטית, עלו המעפילים לסיפון. ב-16 בנובמבר עלו הבריטים על האונייה ללא התנגדות. לא הייתה תקשורת במהלך העימות. האונייה אולצה להגיע לנמל חיפה בליווי המשחתות הבריטיות. המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.

מחבוא המלווים היה בין הסיפון לבין תקרת הארון של רב המלחים. הסתתרו בו המלווים: זאב רותם, זאב פז ומקס כהן. בנמל חיפה, לאחר שהאונייה עגנה, פועלי ניקיון נשלחו לחלץ אותם. חיים וינקלר, והאחות נירה הררי נשלחו עם המעפילים לקפריסין.