לדלג לתוכן

AIM-120 אמראם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
AIM-120 אמראם
מידע בסיסי
ייעוד טיל אוויר-אוויר
ארץ ייצור ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן ריית'יאון, יוז איירקראפט
עלות יחידה 300,000–400,000 דולר אמריקני לגרסת ה-AIM-120C
700,000 דולר אמריקני לגרסת ה-AIM-120D
פעילות מבצעית ספטמבר 1991, כחלק ממלחמת המפרץ הראשונה
תקופת השירות 1991–הווה (כ־33 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
פלטפורמת שיגור מטוסי קרב מתקדמים, מערכי נ"מ קרקעיים
גרסאות AIM-120A, AIM-120B,
AIM-120C-4/5/6/7, AIM-120D
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע האצה רקטי
משקל 157 ק"ג
ממדים
אורך 3.66 מטר
קוטר 18 ס"מ
מוטת כנפיים 52.5 ס"מ לגרסת ה-AIM-120A/B
45 ס"מ לגרסת ה-AIM-120C
ביצועים
מהירות 4 מאך (1.36 ק"מ בשנייה)
טווח 50–70 ק"מ לדגמי ה-AIM-120A/B
מעל 105 ק"מ לדגמי ה-AIM-120C
גובה טיסה בתלות בגובה השיגור
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 23 ק"ג של חנ"מ מסוג WDU-33/B לדגמים AIM-120A/B
18 ק"ג של חנ"מ מסוג WDU-41/B לדגם AIM-120C
מרעום איתור קרבה על ידי מכ"ם אקטיבי (TDD)ו-(QTDD)
הנחיה מכ"ם אקטיבי ומערכת ניווט אינרציאלי (INS)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
טיל אמראם מורכב בתא החימוש הפנימי של ה-F-22 ראפטור
סוללה של 4 טילי אמראם על HMMWV
אמראם על כנף F-16
מטוס קרב F-22 ראפטור משגר טיל אמראם

AIM-120 אמראםאנגלית: AMRAAM, ראשי תיבות של המילים: Advanced Medium-Range Air-to-Air Missile) הוא טיל אוויר-אוויר מתקדם לטווח בינוני, שפותח בשיתוף פעולה של חברות ריית'יאון ויוז איירקראפט. שיטת פעולתו היא מסוג "שגר ושכח" המשתמשת בראש הנחיה בעל מכ"ם אקטיבי המשדר וגם קולט ובכך נחסכת חשיפת יתר של המטוס המשגר. האמראם שימש גם כבסיס למערכות טילי קרקע-אוויר.

ניתן לחמש בטיל האמראם את הדגמים המתקדמים של מטוסי F-16 ו-F-15, וכן את מטוסי F/A-18, ‏F-4 הגרמני, טורנדו, יורופייטר והרייר הימי הבריטיים. הטיל מצוי בשימוש חיל האוויר הישראלי ומכונה בו "אשוח".

האמראם פותח כתוצאה מהסכמה בין ארצות הברית וחלק ממדינות נאט"ו לפתח טיל אוויר-אוויר ולשתף טכנולוגיית ייצור. תחת הסכם זה על ארצות הברית היה לפתח את הדור הבא של טילי אוויר-אוויר לטווח בינוני ועל אירופה הוטל לפתח את הדור הבא של טילים לטווח הקצר AIM-132 אסראם. כאשר ראש הביות הגרמני נתקל בקשיים ההסכם בוטל דבר שהוביל לפיתוח של טיל ה-AIM-9X האמריקני וטיל ה-איריס-טי הגרמני. אף על פי שאירופה אימצה את טיל האמראם, נעשה מאמץ לפתח את המטאור שיהיה מתחרה לאמראם. טיל האמראם נכנס לשירות לבסוף בספטמבר 1991 בטייסת F-15 של חיל האוויר האמריקאי.

מתחריו של האמראם הם R-77 הרוסי, מיקה הצרפתי, ודרבי הישראלי, המפותח על ידי רפא"ל.

מאפיינים מבצעיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמראם בעל יכולת לפעול בכל תנאי מזג האוויר ומעבר לאופק (BVR). האמראם משמש כמחליף לטילי הספארו. הטיל מהיר, קטן וקל יותר ובעל יכולות מתקדמות יותר כנגד מטרות בגובה נמוך. הטיל בעל יכולת "שגר ושכח" המעניק לצוות האוויר חופש פעולה לאחר שיגור הטיל, כמו כן לטיל יש יכולת התבייתות על חסימה (Home on Jamming) המעניקה לו יכולת להחליף בין שימוש במכ"ם אקטיבי למכ"ם פסיבי לצורך התבייתות על אותות החסימה שיבוש של מטוס המטרה.

מערכת הנחיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ראשון – מעוף אל אזור הפגיעה המשוער עם המטרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ה־AIM-120 ניתן לשגר בשני מודי מכ"ם עיקריים, STT (ר"ת של Single Target Track) ו-TWS (ר"ת של Track While Scan), בשני המודים המכ"ם יזין את מחשב הטיל במידע בנוגע למיקום המטרה לפני השיגור, הטיל, בעזרת מערכת הניווט האינרציאלית (INS – Intertial Navigation System) שמוטמעת בו, מנווט לאזור המפגש המשוער עם המטרה. במקרה שהמטוס המשגר נשאר נעול על המטרה, הטיל יקבל עדכוני מידע בנוגע למיקום, כיוון ומהירות המטרה מהמטוס המשגר דרך Datalink, שנמצא הן במטוס המשגר והן על הטיל, ויעדכן את מערכת ה-INS שלו וישנה את מעופו בהתאם. כמו כן, ניתן לשגר ולהנחות את הטיל גם באמצעות מערכת IRST (ר"ת של Infra-Red Search and Track) מתאימה ואף לקבל הנחיית Datalink ממטוס AWACS.

שלב שני – ביות סופי על ידי רכישת המטרה על ידי חיישני הטיל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהטיל התקרב די הצורך למטרה (על פי הערכות מסוימות, כאשר הטיל מגיע לטווח של 15 קילומטרים מהמטרה) הוא מדליק את המכ"ם שבחרטומו ומתחיל לחפש את המטרה. במקרה שהמטרה נמצאת באזור הזיהוי של המכ"ם, הוא יינעל עליה וינחה עצמו אוטונומית לפגיעה, בשלב זה הטייס מהמטוס המשגר (או כל מטוס אחר שמספק לטיל Datalink בשלב ההנחיה הראשון) יכול "לשכוח" את הטיל ולשבור את נעילת המכ"ם על המטרה. כמו כן, במקרה שבזמן השיגור המטרה נמצאת קרוב די הצורך למטוס המשגר, הטיל יכול לעבור מיד לשלב הנחיה השני, כלומר, להינעל מיד לאחר השיגור על המטרה, ולתפקד כטיל "שגר ושכח" מוחלט.

דגמי אוויר-אוויר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • AIM-120A – הדגם הראשון שיוצר בעל טווח של 50–70 ק"מ ומערכת הנחיה מסוג WGU-16/B.
  • AIM-120B – דגם זה הוכנס לשירות בשנת 1994, בעל מערכת הנחיה מתקדמת יותר מהדגם הראשוני מסוג WGU-41/B, מודלי EPROM הניתנים לתכנות מחדש, מערכת עיבוד דיגיטלית חדשה ועוד אמצעים אלקטרוניים משודרגים.
  • AIM-120C – תוכנית בעלת 3 שלבים הביאה את ה-AIM-120C לשימוש. ה-AIM-120C2 ניתן לתכנות בשדה ובעל אמצעים אלקטרוניים משופרים נגד שיבוש. בשלב הראשון של התוכנית ה-AIM-120C3, שהוכנס לשימוש בשנת 1996, היה בעל כנפונים מתקפלים המותאמים לנשיאה בתוך התא הפנימי של ה-F-22. יתר על כן מערכת ההנחיה שודרגה ל-WGU-44/B. השלב השני כלל את ה-AIM-120C4 (שהוכנס לשימוש בשנת 1999 ובעל ראש קרב (רש"ק) משופר מדגם WDU-41B), ה-AIM-120C5 (שהוכנס לשירות בשנת 2000 ובעל מנוע גדול יותר, אזור שליטה קטן יותר ואמצעים נגד שיבוש מתקדמים יותר) וה-AIM-120C6 (בעל אמצעי גילוי מטרות (TDD)). השלב השלישי והאחרון כלל את ה-AIM-120C7 בעל אמצעים נגד שיבוש משודרגים וגלאי חסימה, גלאי משודרג וטווח ארוך יותר.
  • AIM-120D – דגם זה נודע כ-AIM-120C8. ה-AIM-120D בעל Datalink דו ערוצי, מערכת ניווט מדויקת יותר המבוססת על GPS בעל IMU משופר, מעטפת "אין בריחה" מוגדלת וגידול של 50% בטווח המביאה אותו לאזור ה-180 ק"מ. ה-AIM-120D הוא פרויקט משותף של חיל האוויר האמריקאי וחיל הים האמריקאי.

מערכות שיגור קרקעיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריית'יאון בחנה בהצלחה שיגור אמראם ממנשא 5 טילים באמצעות HMMWV. המערכת תקרא SLAMRAAM. הטילים מקבלים את ההנחיה הראשונית שלהם ממכ"ם שלא נמצא על גבי הרכב. מכיוון שהטיל משוגר ללא תוספת הגובה והמהירות של מטוס הקרב, טווח הטיל קטן משמעותית. ריית'יאון משווקת כיום את ה-SL-AMRRM EX, בעל טווח מוגדל ועם דמיון למערכת ה-ESSM המבוססת על טיל הספארו.

מערכת קרקעית נוספת היא המערכת הנורווגית NASAM, המורכבת ממספר כלי רכב המשמשים סוללות טילים (בכל סוללה 6 טילי אמראם) ביחד עם משאית מכ"ם נפרדת ורכבי שליטה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]