ניקוד סורי

ניקוד סורי הוא הניקוד המשמש בארמית נוצרית, המכונה סורית. בסורית משמשות שתי שיטות ניקוד שונות, משום ששני ענפיה העיקריים, המזרחי והמערבי, נבדלים זה מזה במספר התנועות הנוהגות בהם. מקובל להניח שהניקוד בעברית הומצא לפי דוגמת הניקוד הסורי.

ראשית הניקוד

בכתבי היד הסוריים מהמאה החמישית והשישית מופיעים שני סימני ניקוד עיקריים: (א) נקודה דיאקריטית, שמופיעה מעל או מתחת לאות; (ב) זוג נקודות אופקיות, המכונות סיימא (sǝyame). נראה שסימני ניקוד אלו התפתחו עוד במאה הרביעית, משום שבכתב יד משנת 411 כבר משתקפת מערכת שלמה ומורכבת של נקודות דיאקריטיות.

הנקודה הדיאקריטית משמשת להבחנה בין הומוגרפים. היא מוצבת מעל האות לסמן תנועה ארוכה או "מלאה" יותר, ומתחת לאות כדי לסמן הגייה קצרה או "דקה" יותר. לצורך כך דורגו התנועות על פני סקאלה: a-e-i-o-u, כאשר a נחשבה ל"מלאה" ביותר. דוגמאות:

• ܡܿܢ (man) "מי" לעומת ܡܼܢ (men) "מן"
• ܩܿܛܠ (qāṭēl) "קוטל" לעומת ܩܼܛܠ (qṭal) "קטל"
• ܗܿܢܘܢ (hānnon) "ההם" לעומת ܗܼܢܘܢ (hennon) "הם".

כמו כן משמשת הנקודה הדיאקריטית בצורות פועל מסוג ܩܛܠܬ (קטלת), שכן צורות אלו יכולות לשקף הן המדבר (קטלתי) הן את הנוכח (קטלתָ) והן את הנסתרת (קטלה). נקודה מעל האות הראשונה מסמנת את צורת המדבר, ולאחר האות האחרונה (ת') את צורת הנסתרת.

סימן הסיימא מוצב מעל המילה (ללא מקום קבוע) כדי לסמן את צורת הרבים. הצורך בסימן זה נובע מהעובדה שבסורית רוב צורות הרבים הן הומוגרפיות עם צורות היחיד: המילה ܡܠܟܐ (מלכא) משמעה גם "המלך" וגם "המלכים".

התפתחות הניקוד

במהלך התקופה הביזנטית נוצר קרע בתוך הכנסייה הנוצרית המזרחית. כתוצאה מקרע זה התפלגו הנוצרים המזרחיים לשתי קבוצות: הנסטוריאנים, שרובם חיו בממלכה הפרסית ומרכזם היה בנציבין, והמונופיזיטים (יעקוביטים), שחיו באימפריה הביזנטית, ומרכזם היה באדסה. הפילוג הדתי הביא גם לפילוג לשוני: הסורית התפלגה לסורית מזרחית (נסטוריאנית), ולסורית מערבית (יעקוביטית). גם שיטת הניקוד המשיכה להתפתח אצל כל אחד מהענפים בנפרד.

הניקוד הנסטוריאני

בענף הנסטוריאני של הסורית יש שבע תנועות. לסימון תנועות אלו פיתחו המדקדקים הנסטוריאנים סימני ניקוד המורכבים כולם מנקודה בודדת או זוג נקודות. להלן סימני התנועות בשיטה זו, כפי שהם מופיעים עם האות ܒ (ב'):

סימן הניקוד	שם הסימן	תעתיק מקובל
	זְקָפָא	ā
	פְּתָחָא	a
	זְלָמָא קַשְׁיָא	ē
	זְלָמָא פְּשִׁיקָא	e
	חְבָצָא	i
	עְצָצָא רְוָחָא	o
	עְצָצָא עָלּיצָא (רְבָצָא)	u

ההבדל בין הזקפא והפתחא וכן בין שני סוגי הזלמא נחשב בתחילה כהבדל באורך, אולם כיום ברור כי היה זה הבדל באיכות. אף על פי שאין על כך ידיעות ברורות, מקובל להניח שזקפא נהגה כ-a אחורית, כמו הקמץ הטברני, והפתחא כ-a קדמית כמו הפתח הטברני. כמו כן מקובל שזלמא קשיא נהגה כמו הצירי הטברני (תנועת e סגורה) בעוד שהזלמה פשיקא נהגתה כמו הסגול הטברני (כתנועת e פתוחה).

הניקוד היעקוביטי

בענף היעקוביטי של הסורית יש חמש תנועות. לסימון תנועות אלו השתמשו המדקדקים היעקוביטים באותיות יווניות. להלן סימני התנועות בשיטה זו, כפי שהם מופיעים עם האות ܒ (ב'):

סימן הניקוד	שם הסימן	תעתיק מקובל	האות היוונית שעליה מבוסס הסימן
	זְקָפָא	ā או o	Ο
	פְּתָחָא	a	Α
	רְבָצָא	e	Ε
	חְבָצָא	i	Η
	עְצָצָא	u	ΟΥ

סימנים המשותפים לשני הענפים

סימן הניקוד	שם הסימן	משמעות
	קוּשָיָא	דגש קל
	רוּכָּכָא	רפה
	מַרְהְטָנָא	בדרך כלל מסומן מעל אות שאינה נהגית

דוגמת ניקוד

טקסט מקביל בניקוד נסטוריאני (ימין) ויעקוביטי (שמאל), מתוך "תולדות משה הקדוש"

לקריאה נוספת

• Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar, translated by James A. Crichton, London 1904 (reprint 2003)
• J. B. Segal, The Diacritical Point and the Accents in Syriac, Oxford 1953