אילת

אילת

סמל העיר אילת
אילת ומפרץ אילת
מדינה
מחוז	הדרום
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	אלי לנקרי
גובה ממוצע	‎164 מטר
תאריך ייסוד	1950
סוג יישוב	עיר 50,000‏–99,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	57,579 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	37
- מאזן מפוני חרבות ברזל	‎17.83 אלפי תושבים
- צפיפות אוכלוסייה	584 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	183
תחום שיפוט	98,620 דונם
- דירוג ארצי	36
מפת מיקום מפה דינמית (למפת דרום הנגב מוגדלת)   אילת (למפת דרום הנגב רגילה)   אילת (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום אילת (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום אילת 29°33′14″N 34°56′39″E tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	6 מתוך 10
- דירוג ארצי	111
מדד ג'יני לשנת 2019	0.3625
- דירוג ארצי	222
לאום ודת   יהודים: 78.6%   ערבים-מוסלמים: 3.9%   ערבים-נוצרים: 0.6%   דרוזים: 0.5%   אחרים: 16.4% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל 0 10 20 30 40 50 60 70 גילאי 0 - 4 6.6% גילאי 5 - 9 7.2% גילאי 10 - 14 6.9% גילאי 15 - 19 6.2% גילאי 20 - 29 15.1% גילאי 30 - 44 21.6% גילאי 45 - 59 19.3% גילאי 60 - 64 5.2% גילאי 65 ומעלה 11.8% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 21 –  יסודיים 14 –  על-יסודיים 13 תלמידים 8,912  –  יסודי 4,951  –  על-יסודי 3,961 מספר כיתות 387 ממוצע תלמידים לכיתה 25.1 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל אילת נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס
www.eilat.muni.il

אֵילַת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל. משמשת כעיר נמל ותיירות מרכזית. שוכנת בדרום הערבה, שייכת למחוז הדרום, ומתגוררים בה כ-53,600 תושבים. היא העיר היחידה בישראל השוכנת לחופי ים סוף.

העיר נקראת על שם העיר המקראית אֵילַת (גם: אֵילוֹת), הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך, לצד העיר עציון גבר, בתקופות ממלכת ישראל המאוחדת וממלכת יהודה כעיר נמל יהודית על שפת ים סוף – "תחנת הצי המסחרי של העם העברי". בדיון בוועדה הגאוגרפית (שקדמה לוועדת השמות הממשלתית) על שמה של העיר, הייתה התלבטות אם לקרוא לעיר "אילת החדשה" או "עציון גבר", ומכיוון שהשם נטמע בציבור, הוחלט לקרוא למקום אילת אף שהעדויות הארכאולוגיות אז לא הוכיחו שהזיהוי מדויק.

בתקופת המנדט הבריטי שכנו במקום כפר בדואי בשם אום א-רשראש (בערבית: أم الرشراش) ותחנת משטרת המנדט. מדרומה שוכנת העיירה טאבה בסיני שבשליטת מצרים, וממזרחה לה נמצאת העיר עקבה שבשליטת ירדן. ב־1949 נכבש המקום מצבא עבר הירדן, במהלך מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, ושימש בעיקר כמחנה צבאי. בשנת 1950 הוקם במקום יישוב קטן ושדה תעופה. אילת הוכרזה כעיר בשנת 1959.

שטח השיפוט של אילת הוא 98,760 דונם, מה שממקם אותה כעיר החמישית בגודלה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי", הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים), וממסים נוספים.

החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתקיים באמצעות כביש 90, לאורך הערבה, וכן באמצעות כביש 40, העובר באזורי המישור, מכתש רמון והר הנגב. ניתן להגיע לעיר אילת בטיסה לנמל התעופה רמון. ממרכז הארץ, מנמל התעופה בן-גוריון, בטיסה הנמשכת 35 דקות, או מצפון הארץ, מנמל התעופה חיפה, בטיסה הנמשכת פחות משעה.

אטימולוגיה

מקור השם אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהמקור למילה "אילת", באה מהשורש העברי איל, שהוא גם השורש למילה אלה, שמשמעותה הוא האלה ארצישראלית, מין עץ ממשפחת האלתיים. השערה נוספת היא ש"אילת" למעשה באה מהמילה איל שמשמעותה כבש ממין זכר. זאת מכיוון שהאילים מוזכרים בתנ"ך פעמים רבות, בעיקר באזור הדרום.

ראשי העיר לדורותיהם

חנוך ננר 1952 - 1959

יוסקה לוי 1959 - 1967

אשר אזר 1967 - 1973

גדי כץ 1973 - 1983

רפי הוכמן 1983 - 1993

גבי קדוש 1993 - 2003

מאיר יצחק הלוי 2003 - 2021

אלי לנקרי 2021 -

היסטוריה

העת העתיקה

ערכים מורחבים – אילת (עיר מקראית), עקבה#העת העתיקה

תקופת הברזל

ראשיתו של היישוב בקצהו הצפוני של הים האדום, הייתה כנראה בעיר עציון גבר, ששרידיה מצויים בתחומי ירדן, קרוב אל הגבול עמה. המקום נקרא תל אל-ח'ליפה. אילת הייתה עיר נמל ומסחר ומרכז נחושת. בתל אל-ח'ליפה נמצאה מצודה ריבועית בגודל של כ-100 על 100 מטר מתקופת הברזל. למצודה שער "מקראי"^{[דרושה הבהרה]} בעל שני תאים מכל צד. בחלקה הצפוני של המצודה נמצא מבצר או ארמון. לדעת הארכאולוג נלסון גליק היה כאן גם מפעל התכה גדול של סיגי נחושת שהובאו מתמנע. בחדר בארמון נמצא חותם עם ציור של אייל ועליו כתובת "ליתם". על פי הארכאולוג נחמן אביגד, יש ליחס את החותם ליותם בן עוזיה מלך יהודה. על פי סוגי החרסים הרבים שנמצאו באילת כתב נלסון גליק כי אילת היא עציון גבר שהייתה המרכז של חבל גדול. אך בזמן המקרא הם מופיעים כשני מקומות, וייתכן שעם השנים התחברו או שאילת הייתה מחוז בעציון גבר.

בתל אל-ח'ליפה נמצאו גם אוסטרקון ועליו רשימת שמות אדומית וחותם של משרת מלך אדום.

במקרא

העיר נזכרת במספר מקומות בתנ"ך כעיר בארץ אדום:

”וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב” (דברים, ב', ח')

”וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” (מלכים א', ט', כ"ו)

”וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֲזַרְיָה וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ, הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו” (מלכים ב', י"ד, כ"א)

”בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת וארמים (וַאֲדֹמִים) בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (מלכים ב', ט"ז, ו')

”אָז הָלַךְ שְׁלֹמֹה לְעֶצְיוֹן גֶּבֶר וְאֶל אֵילוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” (דברי הימים ב', ח', י"ז)

אילת נזכרת כאחת התחנות במסע בני ישראל במדבר ביציאת מצרים. על פי המקרא, דוד המלך, שכבש את ארץ אדום הסמוכה, השתלט גם על אילת.

במסגרת שיתוף הפעולה הרחב בין ממלכת צור הפיניקית תחת חירם הראשון וממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד ושלמה, מלחי חירם השיטו את אניות שלמה מאילת לאופיר ושבו עם זהב רב ואוצרות אחרים, ואניות תרשיש של שלמה הפליגו עם אניות חירם והביאו גם הן אוצרות רבים.

בתקופה ההלניסטית והרומית

סטראבון הזכיר סיפורים על העיר אילה, היושבת בראש "המפרץ הערבי", המתפצל מצדו האחד לכיוון אילה ועזה וקרוי "המפרץ האילניטי" על שם אילה, ומצדו השני לכיוון מצרים. דיודורוס סיקולוס מזכיר את "המפרץ הלאיאניטי" (על שם אילת, שיבוש מתוך בלבול עם הלחיאנים ), בו חיו בימיו בעיקר נבטים, ואחרים מזכירים את "המרץ האָילניטי". בנבטית נקראה העיר "אילת". סופרים שונים אחרים מתקופה זאת הזכירה את "אילה" והמפרץ הקרוי על שמה. חלקם תיארו את האזור כקצה הדרומי של פיניקיה. במאה ה־3 לספירה עברה אילת מערביה לפלשתינה.

בספרות היהודית לאחר החורבן

מפרץ אילת, 1945

המשנה מציינת עיר בשם "אילת" בזמן בית המקדש השני, אך מדובר על עיר בטווח הליכה של יום אחד בלבד מירושלים, ואין זו אילת שלחוף הים האדום (יש משערים שהכוונה לבית גוברין).

לפי ההלכה אילת נחשבת כחוץ לארץ, מפני שהיא איננה בתוך גבולות ארץ ישראל המקראית. לכך השלכות ההלכתיות רבות כגון מצוות יישוב ארץ ישראל שאינה תקפה באדם המתיישב באילת או בערבה הדרומית, וכן לעניין קדושת שביעית שאין איסור בעבודת קרקע ואין בפרותיה קדושת שביעית. לעניין יום טוב שני של גלויות נחלקו האחרונים יש פוסקים הסוברים שיש חיוב לעשות יום טוב שני מכיוון שהיא מוגדרת כחו"ל, ואחרים חולקים וסוברים שמכיוון שבזמן בית המקדש השלוחים היו יכולים להגיע ולעדכן על קידוש החודש, לכן אילת נכללת בגדר ארץ ישראל לעניין יום טוב.

בתקופת הכיבוש המוסלמי

בכתביהם של היסטוריונים ערבים מימי הביניים, מופיע הסכם בין מוחמד ליהודי אילת, ג'רבה ואדרוח' (בעבר הירדן המזרחי). במכתב ששלח להם, מאשר מוחמד כי ליהודי אילת הזכות לשמור על דתם, ומאפשר להם לשמור על השליטה בעיר בתמורה למס שנתי שישלמו לו. עם זאת, העיר אילת ושאר ארץ ישראל נכבשו על ידי הצבא המוסלמי באמצע המאה השביעית. במהלך התקופה המוסלמית הייתה לאילת (ayla) חשיבות מסוימת, לפרקים, בתור תחנה בדרך למכה.

בתקופת הכיבוש הבריטי וקום המדינה

אילת, בין 1947 ל־1953, בצילום משה מרלין לוין

הבריטים קיימו באילת שהייתה קרויה אז אום רשרש, תחנת משטרה. דוד בן-גוריון, עוד לפני קום המדינה, בשנת 1934, הגיע לאום-רשרש והיה ראשון החולמים בעת החדשה על הפיכתה של אילת לעיר נמל בין-לאומית.

בשנת 1945 נערך מסע רגלי בשליחותו של בן-גוריון, ובהובלת שמריהו גוטמן מהנקודה הדרומית של היישוב ברביבים לאום רשרש, במטרה לבחון את אפשרויות ההתיישבות בדרום הנגב והערבה, ולבחון את האפשרות לפרוץ דרך רגלית למעפילים מעיראק דרך ים סוף.

אום רשרש כיום לאחר שיפוץ ושימור המבנה

ב-22 בינואר 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו תחת הכותרת "גרעיני התיישבות באילת": "יש 600 אנשים מועמדים להתיישבות לאילת: קבוצת הצופים מהכשרת עין-גב (70 איש), נוער עובד מגבת (75), "נחשולים" מקרית-ענבים (80), נוער מקבוצת שילר (50), קבוצה מנוער המושבים (50), התנועה המאוחדת, דגניה ב' (45), חיים גבתי רוצה לקחת קבוצה של 50 איש מ"השומר הצעיר", ויש כ-70 איש בודדים. רוצים לצרף מהגדנ"ע בתל אביב (150).

במסגרת מבצע עובדה, ב-10 במרץ 1949 ט' באדר, נכבשה משטרת אוּם רַשְרַש שלחוף מפרץ אילת, והנפת דגל הדיו במקום ציינה את סיומה של מלחמת העצמאות. במקומה של אום רשרש הוקמה אילת. המושל הראשון באילת היה אברהם זכאי.

העיר אילת הישראלית הוקמה כיישוב קטן ב-1950. ביישוב הקטן והמרוחק באותה עת, התגוררו מספר עובדי נמל, אנשי צבא ואסירים משוחררים. התחבורה לעיר הייתה קשה בשנים אלו ונעשתה דרך מצפה רמון או באמצעות מטוסים קלים שנחתו במנחת שהוקם בסמוך ליישוב. בתאריך 28 בפברואר 1950 נחנך באילת שדה תעופה.

בתחילת שנת 1956 הגיע ראש המועצה הראשון, חנוך ננר, למחנה מעבר לעולים במרסיי וחיפש בעלי מקצוע מקרב העולים שהיו מוכנים להגיע ולהתיישב באילת. 70 משפחות נבחרו, העולים הגיעו לארץ ולאחר מכן הובאו לאילת במטוסי חיל האוויר בשני גלים – ב-20 בפברואר וב-3 באפריל אותה שנה.

לאחר מבצע קדש

רה"מ דוד בן-גוריון נואם בחגיגות העשור לעיר אילת, 1959. בשורה הראשונה (משמאל): הרמטכ"ל חיים לסקוב, ראש העיר חנוך ננר, ואלוף פיקוד דרום אברהם יפה.

מבט על העיר ב-1963 לערך

חזית הכניסה הראשית לבית פיליפ מורי – בית התרבות הראשון של אילת בתכנון אדריכל אבא אלחנני

מבצע קדש נתן לאילת תנופה והיא החלה מתפתחת הן בתור מועצה מקומית, הן בזכות הנמל שלה והן בזכות התחלת ניצול היופי התיירותי שבה. בשנות ה-60 סבלו תושבי העיר מיוקר מחירים שהיו בין הגורמים לגל עזיבת תושבים בשנת 1962. ב-1960 נחנך האגף הראשון במרכז רכטר שהיה למרכז האזרחי של העיר שכלל גם את בניין העירייה, כיכר אזרחית, קולנוע "אילת" ובניין משרדים "בית סולל בונה" שבלט בנוף הודות לגובהו שהתנשא לשבע קומות והיה לבניין הגבוה באילת במשך שנים רבות.

בשנת 1966 קידם ראש העיר, יוסקה לוי, תוכנית לבניית בתי זיקוק סמוך לנמל אילת, ואפילו הונחה אבן פינה למפעל על ידי פנחס ספיר, למרות התנגדות עזה של שרים אחרים בממשלה ותושבי העיר. מלחמת ששת הימים, הפכה את אילת לעיר מעבר בדרך לסיני. אף על פי שמבחינה תיירותית, היא עמדה בצל של מקומות כגון שארם א-שייח', הרי שחשיבותה כמקום מעבר אזרחי וצבאי, תרמו לפיתוחה. בשנת 1968 נפתח בעיר בית החולים יוספטל שנועד לשרת מעבר לתושבי העיר גם את האוכלוסייה ביישובי הערבה ואת חיילי צה"ל בבסיסים השונים באזור. בתקופת מלחמת ההתשה הבסיס הצבאי והנמל האזרחי היו יעד למספר תקיפות של צוללים מצרים. באפריל 1969, נורו קטיושות מעקבה שבירדן על אילת, ושמונה אזרחים נפצעו. בתגובה הפגיז צה"ל מטרות בעקבה.

הנסיגה הישראלית מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, החזירה את אילת למקומה התיירותי הבלעדי לישראלים לחופי הים האדום. בתי מלון חדשים נבנו בעיר לאורך שנות ה-80 וה-90, בהם בתי מלון מפוארים.

המאה ה-21

במהלך רוב שנות קיומה, נהנתה אילת משקט ביטחוני, בעיקר ממלחמת ששת הימים ובהמשך מהסכמי השלום עם ירדן ומצרים.

עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21, החלו גורמי טרור שונים להתבסס בסיני ומעט גם בירדן. גורמים אלו יזמו ירי קטיושות באוגוסט 2005 ופיגוע טרור של מחבל מתאבד, בו נרצחו שלושה מתושבי העיר. מעברם של פלסטינים רבים לסיני מרצועת עזה, בצד ידיעות כי גורמי טרור מעוניינים לפגוע בתדמיתה של אילת, הגבירו את החשש מפיגוע אפשרי בעיר. בינואר 2008 נסגרו לראשונה לתנועת אזרחים אתרי תיירות מרכזיים בסביבה, כגון: הקניון האדום והר צפחות, וכן הכביש המערבי (כביש 12) המוביל לעיר.

באפריל 2010 נורתה קטיושה לעבר אילת מסיני, אך פגעה בעקבה. באוגוסט 2010 חלה תקרית נוספת בה שוגרו 5 רקטות אל עבר אילת מסיני; אחת מהקטיושות פגעה בסמוך לשדה התעופה בעיר והסבה נזק, אחת נוספת התפוצצה בשטח חקלאי הסמוך לעיר. שאר הרקטות נפלו בים או בשטחי עקבה הירדנית. ב-18 באוגוסט 2011 אירעה בכביש 12, כ-12 ק"מ מצפון לאילת, מתקפת הטרור בדרום ישראל, שבה נהרגו שמונה ישראלים.

ב-13 באוגוסט 2013 יירטה כיפת ברזל לראשונה רקטה שנורתה לאילת, לאחר שנשמעה אזעקה כפולה בעיר. ביולי 2014 במהלך מבצע "צוק איתן" נפלו שתי רקטות במרכז העיר, לא היו נפגעים אך היו מספר נפגעי חרדה ונגרם נזק לרכוש.

ב-2019 נסגר נמל התעופה הישן במרכז העיר עם פתיחת נמל התעופה רמון, והחלו עבודות בשטחו, בין היתר מתוכננת מערכת כבישים שתחבר בין מזרח העיר למערבה ואזור תיירות ופנאי.

בנוסף, בשנה זו, נחתם הסכם גג שבמסגרתו ייבנו 18,372 יחידות דיור חדשות בתשע שכונות חדשות, 6,930 חדרי מלון ו-146 אלף מ"ר שטחי תעסוקה. לפי ההסכם, אילת צפויה להכפיל את מספר תושביה.

ב-2023 הסתיימו העבודות על הקמת פארק מים בשטח של כ-20 דונם. עלות הקמתו נאמדה בכ-60 מיליון שקל.

בדצמבר 2020, כעשור אחרי שהותקן שדה סולארי ראשון באזור, אילת וסביבתה הצליחו לספק לעצמן את כל צריכת החשמל בשעות היום מאנרגיה ירוקה.

באוקטובר 2023, לאחר מתקפת הפתע על ישראל ותחילתה של מלחמת חרבות ברזל פינתה רשות החירום הלאומית 35 אלף תושבים מתושבי הדרום לעיר אילת. המפונים מתארחים בכ-30 מלונות בעיר. המשפחות הגיעו מיישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים, אשקלון ויישובים אחרים בדרום. חלקם הגדול חזרו כבר לביתם אולם עדיין נשארו שם מפונים.

במהלך המלחמה, נורו טילים, רקטות וכטב"מים לכיוון אילת על ידי החות'ים מתימן ועל ידי חמאס מעזה. ב-9 בנובמבר, התפוצץ כטב"ם מתאבד שהגיע מסוריה בפתח בית ספר בעיר. התקרית הסתיימה ללא נפגעים.^{[דרוש מקור]}

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים באילת 57,579 תושבים (מקום 37 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 76.2%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 9,915 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).

נכון ל-2014, הגרעין הקהילתי, כ-13% מסך תושבי העיר, מתגוררים בה מעל 20 שנה. כ-18% חיים בה בין עשר ל-20 שנים. מכאן שכ-31% מתושבי העיר מהווים את האוכלוסייה הוותיקה (עשר שנים ומעלה) בעוד ש-69% מתושבי העיר נמצאים בה פחות מעשר שנים. בעיר ישנם מעל 13,000 ילדים ובני נוער בגילאים 0–18.

להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה בעיר:

כ-3.5% מתושביה הם ערבים-מוסלמים, כ-0.6% ערבים-נוצרים וכ-0.5% דרוזים.בעיר היו אלפי מסתננים מאפריקה שהיוו כשמינית מאוכלוסיית העיר נכון להיום אוכלוסייה זו הצטמצמה בעקבות בלימת הסתננות המהגרים בגלל בניית הגדר בין ישראל למצרים ורובם היגרו למרכז המדינה, חלק גדול מהם עובדים בתיירות בעיר והם אינם נכללים בנתוני הלמ"ס.

על פי דו"ח שפורסם ב-2020 על פי נתוני 2019, אילת דורגה ראשונה בעבירות מין, רכוש ומוסר ביחס לגודל האוכלוסייה, אף שחלה ירידה משמעותית בשנים האחרונות בנתונים. נתון זה, כמו נתונים סטטיסטיים רבים אחרים (כגון צריכת חשמל ומים ממוצעת לתושב), כולל בתוכו גם את התיירים הרבים השוהים בעיר ועובדים זמניים, המגדילים בפועל משמעותית את מספר האנשים הנמצאים בעיר בכל זמן נתון.

כלכלה

אקוואריום ענק במצפה התת-ימי באילת

הטיילת בחוף הצפוני של אילת

הרי אילת, אילת ומפרץ אילת. מבט ממזרח למערב

תיירות

אילת היא עיר קייט ותיירות, שהתבססה על הים האדום ושונית האלמוגים שבו שהיוו בסיס לשמורת חוף האלמוגים. על כך נוספים הטיילת הסמוכה להם, פעילויות ימיות שונות, תנאי אקלים נוחים בעונת החורף ונוף המפגיש בין מדבר והרים. באילת ישנן אטרקציות שונות, בהן המצפה התת-ימי, ריף הדולפינים, פארק הקרח עם משטח החלקה אולימפי (קניון אייסמול), פארק מים ועוד. מהעיר יוצאות הפלגות נופש קצרות, כולל ספינות כוללות קומה תת-ימית עם קירות זכוכית המאפשרים מבט על שמורת האלמוגים.

באילת כ-48 בתי מלון ומספר החדרים לאורחים עומד בה על כ-11,000, לצד מרכזי בילוי ובידור. מאז שנת 2001 אין בה בניה של בתי מלון חדשים. אמנם הוקצאה לכך לגונת הרחצה הממוקמת בחלקה המזרחי של העיר, בין מלון הרודס לגבול עם ירדן. אך בפועל לא בנו בה, אחד הגורמים שהביאו למחיר גבוה ללינה בעיר. תכנון לבתי מלון קיים גם על שטחי שדה התעופה שפונה.

הסכם השלום עם ירדן, היטיב בעיקר עם שכנתה הירדנית של אילת, עקבה, ופחות עם העיר הישראלית. פריצת האינתיפאדה השנייה, בסוף שנת 2000. בנוסף לכך שמחירי המלונות היו גבוהים משמעותית ממלונות בעקבה או בסיני עם רמת השירות דומה, הובילו להיעלמותה של אילת ממפת התיירות העולמית. אם בסוף שנות התשעים היו באילת כ-1.6 מיליון לינות של תיירים בשנה, בעשור הראשון והשני של המאה ה-21 כמויות הלינות של תיירים שלנו באילת נעה בין 400 ל-750 אלף. (ירידה של בין 55 ל-75 אחוזים) והעיר מאז מבוססת בעיקר על תיירות פנים. לאור תפוסת המלונות הנמוכה באילת בין חג סוכות לחג הפסח, בשנים 2015–2019 משרד התיירות סבסד בסכום של כ-60 אירו על כל תייר זר שנחת בשדה התעופה הבין-לאומי של אילת. אך למרות זאת, המחירים הגבוהים של הלינה הובילו לכך שאחוז ניכר מהתיירים לנו דווקא בסיני ובעקבה.

בשנת 2019 נרשמו באילת כשבעה מיליון לינות בבתי המלון מתוכם כ-90% היו לינות של ישראלים.

בקיץ 2023 נפתח באילת פארק המים "ווטרלנד" שהושקעו בו 80 מיליון שקלים. הפארק מכיל שלושה מגדלי מים הכוללים 24 מגלשות בהן המגלשה הגבוהה ביותר בישראל.

החלק האחרון של שביל ישראל יורד מהר צפחות אל בית ספר שדה אילת.

פסטיבלים וכנסים

החל משנת 1987 מתקיים באילת פסטיבל ג'אז בים האדום המושך לעיר תיירים מישראל ומהעולם, ובנוסף נערכים בה פסטיבלים אחרים המהווים מוקד משיכה לתיירות פנים: כגון התימניאדה, הספורטיאדה ועוד. בעיר מתקיימים גם כינוסים שנתיים נוספים רבים המהווים את עיקר התיירות המגיעה לעיר בעונת החורף.

בשל האקלים הנוח מתקיימות באילת תחרויות ספורט מרחבי העולם, בכך העיר מושכת אליה תיירות ספורט. כ-250,000 ספורטאים מגיעים מדי שנה לעיר במסגרת זו.

החל משנת 2001 מתקיים בעיר פסטיבל פאנג'ויה אשר מניב לעיר הכנסות בגובה עשרות מיליוני שקלים.

התוכנית האסטרטגית לשיפור התיירות בעיר

מצלול ז'ול ורן במפרץ אילת

עיר המלכים באילת שנסגר והפך לחנות של רשת ג'מבו

בינואר 2019, במהלך הכנס השנתי של ועידת אילת לאדריכלים ומעצבים של מרכז הבנייה הישראלי הוצגה תוכנית לשיפור התיירות בעיר. על פי התוכנית צפוי לקום מתחם "קרולינות", המתחם שישתרע על שטח של כ-22 דונמים, צפוי להיבנות בסמוך לבית ספר שדה אילת וישמש כמעיין כפר נופש קטן בו יומו אזורי לינה בשטח לצד שטחים מוצללים, אזור עבודה ואף בריכה קטנה. חלק אחר בתוכנית מדבר על הקמת טיילת שתקרא "טיילת עין סוף" שיתחיל בחוף אלמוג וצפוי להסתיים במעבר טאבה. לצד הפרויקטים האלו צפויה המרינה באילת לעבור שיפוץ יסודי ויוקמו בה מתחם משחקים לילדים, בתי קפה ומתקן שעשועי מים. לאור העובדה ששיפוץ המרינה מקל על המעבר בין האזור של המרינה לאזור מועדון השיט והחוף של משכירי הסירות צפויה לקום "רפסודה", שתכלול מרכז הדרכה לחינוך ימי ומתחם מסעדות. בנוסף, יפותחו שבילי ההליכה בהר צפחות הסמוך לעיר ויפותח קצא"א.

כפר נופש נוסף שמתוכנן לקום במסגרת הפרויקט יהיה "כפר הצוללים" שיכלול מרכז הארחה קטן, אוהלי טיפי שיאכלסו צוללים בדרכם לאתר הצלילה שבשמורת חוף האלמוגים.

הטבות מס

בתחילת שנת 1960 בוטל הפטור ממס הכנסה שניתן עד אז לתושבי אילת.

החלת אזור סחר חופשי על אילת מעניקה תמריצי מס אחדים לפעילות כלכלית באילת. תמריץ עיקרי הוא פטור ממס ערך מוסף לסחורות ושירותים הנקנים באילת. לתושב אילת ניתן (החל משנת 2012) זיכוי ממס הכנסה בשיעור 10% מהכנסתו החייבת מיגיעה אישית שהופקה באזור אילת, בתנאי שהתגורר בעיר שנה לפחות.

בעיר קניונים רבים, ביניהם קניון מול הים, קניון אייסמול ועוד.

תחבורה

מטוס DC-3 דקוטה שהיה מוצג בנמל התעופה אילת וסימל את הקשר האווירי, האזרחי והביטחוני, בין אילת למרכז הארץ. ב-30 ביולי 2018, הועבר לנמל התעופה ע"ש אילן ואסף רמון

כבישים

בימי המנדט הבריטי לא היה כביש לאילת וההגעה לאזור עקבה הייתה דרך האוויר, או במסילת הרכבת החיג'אזית למעאן וממנה לעקבה. בסוף שנות ה-20 וביתר שאת בשנות ה-30, במסגרת ההכנות למלחמה עולמית, הוחלט לסלול כביש מבאר שבע לאילת. על פי תוכנית אחת תוכנן הכביש לעבור בממשית ועל פי תוכנית שנייה, דרך באר משאבים וניצנה. באפריל 1938 התפרסם בעיתונות שכביש באר שבע-אילת באורך 257 ק"מ הושלם. במאי 1946 פורסם שוב שסלילת כביש עקבה-באר שבע תסתיים השנה.

לאחר הקמת מדינת ישראל עברה הדרך היחידה לאילת בכביש הנפט, כביש 227 ודרך הערבה. המעבר במעלה עקרבים היה מסוכן ביותר, אך שופר בשנת 1950 בידי חיל ההנדסה. עם זאת, הנסיעה מבאר שבע לאילת בג'יפ ארכה עשר שעות ולמשאית לקח כ-18 שעות להגיע מתל אביב לאילת.

בתחילת 1953 נחנך כביש חדש לאילת דרך ירוחם, כביש 204 ומכתש רמון. הכביש התחבר באופן זמני עם כביש הערבה המשובש ובינואר 1958 הושלם. במהלך שנות ה-60 נסלל כביש 90 מסדום לחצבה והיה לדרך העיקרית לאילת. בשנת 1973, נסלל קטע כביש 40 ממשאבי שדה לשדה בוקר והמעבר על כביש 204 בדרך לאילת דרך מצפה רמון התייתר. בשנות ה-80 נפרץ כביש 10 על גבול ישראל מצרים, שהיה לדרך שלישית לאילת – דרך שהייתה חסומה שנים רבות לתנועת אזרחים על ידי מערכת הביטחון.

החל משנת 2010 עברו הכבישים המובלים לאילת שיפור משמעותי כביש 90 הכולל את כביש הערבה, וכביש הבקעה עבר שיפור תשתיות אינטנסבי, הכולל הרחבה לשני נתיבים לכל כיוון ברוב המקטעים בכביש זה, וכן כולל את כביש 12, וכביש 40 שהורחבו ברוב קטעי הכביש, וכן שופרו הצמתים והתאורה לאורך כבישים אלו.

נמל אילת

נמל אילת משמש כשערה הדרומי של מדינת ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח אפריקה ודרומה והודו. מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל.

הנמל התחיל את פעילותו בשנת 1950 ועם הקמתו, נבנה גם מגדלור אילת. ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "נמל אילת בע"מ" שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל.

נמל אילת סובל מבעיות של חוסר כדאיות כלכלית להגיע אליו, ולמעשה כמעט כל הספינות מעדיפות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע לנמלי אשדוד או חיפה, אך עקב צווים ממשלתיים יש חלק מהענפים (כגון הובלת כלי רכב מהמזרח הרחוק) שמחויבים להגיע לנמל אילת בלבד ולא לנמלי אשדוד וחיפה. מלחמת חרבות ברזל ומתקפות החות'ים מתימן על ספינות שעשו דרכן בים סוף, פגעו בנמל בצורה משמעותית, ולמעשה השביתו את פעילותו.

בית משפט השלום באילת

תעופה

מיד לאחר הקמת אילת העברית, הקים חיל האוויר את נמל התעופה אילת כדי לשמור על קשר עם שאר חלקי ישראל, במיוחד לאור המצב הרעוע של הכביש שחיבר את אילת עם יתר המדינה. בדצמבר 1950 נוסדת חברת "ארקיע", שנקראה בתחילה "אילתה", כהמשכה הישיר של "אווירון", כדי לדאוג לקשר תעופה בין אילת ותל אביב. בתחילה קיימה החברה טיסה יומית ובהמשך שתי טיסות מדי יום. בשנת 1969, הוארך המסלול של נמל התעופה אילת והחלו להגיע לעיר טיסות שכר בין-לאומיות, בעיקר מסקנדינביה. מטוסים גדולים יותר ששימשו לטיסות בין-לאומיות, שהגיעו לאילת נחתו בנמל התעופה עובדה. עם השנים גדל מספר המגיעים לאילת בדרך האוויר והגיע למעל מיליון בשנה. בשנת 2013 החלו העבודות להקמת שדה התעופה בסמוך לתמנע (כ-19 ק"מ צפונה מאילת) נמל התעופה רמון, הוא השני בגודלו בישראל אחרי נמל התעופה בן-גוריון, ומתוכנן לשמש לו כשדה משנה במהלך השנים הבאות. שדה התעופה הבין-לאומי החדש נפתח בינואר 2019 ובזכות כך ועקב הריסת שדה התעופה בעיר אילת, מתאפשר חיבור בין אזור המלונות לאזור המגורים בעיר. בנוסף, אילת מתפתחת צפונה בזכות הסרת הגבלות טיסה ומאפשרת בנייה רוויה יותר.

חינוך

במסגרת החינוך העירונית בעיר אילת פועלים עשרה בתי ספר יסודיים ממלכתיים: אופיר, אלמוג, היובל, הרי אילת, יעלים, גלים, מצפה ים, עציון גבר, צאלים וים סוף. כמו כן ישנם שלושה בתי ספר יסודיים ממלכתיים דתיים: ימין הרצוג (שבמסגרתו פועל גם תלמוד תורה), בית ספר ממ"ד חב"ד וכן בית ספר "אור החיים", השייך לחינוך העצמאי. מערכת החינוך באילת זכתה שלוש פעמים בפרס החינוך הארצי.

במסגרת החינוך העירונית ישנם שלושה בתי ספר ממלכתיים על-יסודיים: בית ספר תיכון ע"ש מנחם בגין, אילת, בית ספר תיכון עירוני מקיף גולדווטר ובית ספר תיכון עירוני מקיף ע"ש יצחק רבין, אילת. לצידם, קיים גם בית הספר העל-יסודי "אורים" לחינוך מיוחד, ובית הספר ברנקו וייס. במסגרת החינוך העל-יסודי הממלכתי-דתי, בנות לומדות במסגרת אולפנת תהילת ישראל בכיתות ז'–י"ב, ובנים במסגרת חטיבת הביניים "ימין הרצוג" עד כיתה ח' ואת לימודיהם הם ממשיכים במסגרת הישיבה התיכונית הסביבתית "צביה", ישיבה בה לומדים בתנאי פנימייה גם תלמידים מיישובים אחרים בארץ. מאז שנת 1998 פועלת באילת ישיבה גבוהה, ישיבת "איילת השחר", המושכת אליה תלמידים מכל רחבי הארץ.

החינוך האקדמי באילת כולל קמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון, המכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים באילת, שלוחה של מכללת לוינסקי לחינוך, שלוחה של מכללת ירושלים לחינוך וסניף של האוניברסיטה הפתוחה, אשר פעילותה מצומצמת. חייל או בוגר שירות לאומי שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010 ולומד בקמפוסים אלה, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון, בתמורה לפעילות חברתית (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה).

באילת פועלת ספרייה עירונית וכן מתקיימת פעילות של רשת מתנ"סים.

במשך ארבע שנים עיריית אילת סיפקה לילדי המסתננים מאפריקה לימודים במסגרת נפרדת בעקבות עתירה משפטית שהגישו המסתננים שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניתן פסק דין, שאילץ את עיריית אילת לשלב את ילדי המסתננים במערכת החינוך העירונית.

לאילת שני רבנים, הרב יוסף הכט והרב משה הדאיה.

ספורט

מדי שנה מתקיימים בעיר למעלה מ-100 אירועי ספורט בקטגוריות שונות. דוגמאות לכך הם גביע הפדרציה לטניס נשים, אליפות אירופה בגלשני רוח, אליפות אירופה בשחייה במים פתוחים ואליפות אירופה בטריאתלון. נוסף על-כך, עקב מזג האוויר הנוח, מתקיימים בעיר מדי שנה אירועי ה"ספורטיאדה" וה"מחוזיאדה". אולם ספורט צאלים אילת עומד לרשות התושבים.

אלה קבוצות הספורט הפועלות בעיר:

• כדורסל: עירוני אילת – מייצגת את העיר בליגה הלאומית. באוגוסט 2024 התאחדה הפועל אילת עם מכבי אילת והקבוצה המשותפת הפכה לעירוני אילת.
• כדורגל: בני אילת – מייצגת את העיר בליגה ב'

שכונות העיר

העיר אילת מחולקת ל-14 שכונות:

צפון

• הדקל
• נווה מדבר

מערב

• אורים (מערב 2)
• מצפה ים (מערב 7)
• צאלים (מערב 1/6)

מרכז

• אופיר
• האשל
• יעלים (שכונה א')
• ערבה (איזידור)
• צופית עילית
• צופית תחתית

דרום

• גנים א'
• גנים ב'
• שחמון
  • רובע 2
  • רובע 4
  • רובע 5
  • רובע 6
  • רובע 7
  • רובע 8
  • רובע 9
  • רובע 10
  • רובע 11

אקלים

אילת ידועה באקלים המדברי שלה, ובכמות המשקעים הדלה: כ-22 מ"מ בשנה, מה שהופך אותה לאחת הערים הצחיחות בעולם (לשם השוואה: כמות המשקעים הממוצעת בתל אביב היא 583 מ"מ. כמות המשקעים בעיר הצחיחה ביותר בעולם, אריקה, שהיא גם עיר תאומה של אילת, היא 0.2 מ"מ).

אקלים באילת
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	20.8	22.1	25.5	31.1	35.4	38.4	40.9	40.8	37.3	33	27.2	22.3	31.3
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	9.6	10.6	13.6	17.8	21.5	24.2	25.9	26.2	24.5	21	15.5	11.2	18.5
משקעים ממוצעים (מ"מ)	3.5	5.8	3.7	1.7	1	0	0	0	0	3.5	3.5	6	28.7
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי

הרי אילת וברקע מפרץ אילת. מבט לדרום מזרח

מראה פנורמי מהמפרץ של העיר אילת

קו המים של אילת בלילה

גלריה

טיילת החוף הצפוני ואזור המלונות

• 
  טיילת הרויאל ביץ'
• 
  טיילת מלכת שבא
• 
  מלון מלכת שבא בלילה מהגשר
• 
  מלון מלכת שבא
• 
  אזור המלונות בחוף הצפוני
• 
  שדרת החנויות Le Boulevard
• 
  שדרת החנויות Le Boulevard
• 
  שדרת החנויות Le Boulevard
• 
  טיילת החוף הצפוני
• 
  טיילת החוף הצפוני
• 
  הגשר בחוף הצפוני

ערים תאומות

אילת מקיימת קשרים עם 14 ערים תאומות:

• לוס אנג'לס, ארצות הברית (מ־1959)
• דרבן, דרום אפריקה (מ־1976)
• אנטיב, צרפת (מ־1979)
• קאמן, גרמניה (מ־1979)
• קמפן, הולנד (מ־1983)
• סמוליאן, בולגריה (מ־1985)
• אריקה, צ'ילה (מ־1997)
• שופרון, הונגריה (מ־2005)
• פיישטיאני, סלובקיה (מ־2006)
• יאלטה, הרפובליקה של קרים, אוקראינה (מ־2011)
• קרלובי וארי, צ'כיה (מ־2012)
• יינצ'ואן, הרפובליקה העממית של סין (מ־2012)
• פלאנגה, ליטא (מ־2017)
• סורנטו, איטליה (מ־2017)

על שם חלק מהערים קרויים רחובות בעיר: רחובות לוס אנג'לס, דרבן, אנטיב, קאמן, קמפן, אריקה, שופרון ופישטאני.

לקריאה נוספת

• יוסף אבירם (עורך), אילת (הכינוס הארצי ה-18 לידיעת הארץ), החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשכ"ג
• מיכל בן ארי, היפהפייה הדרומית, באתר ynet, 14 במרץ 2008

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אילת
• אילת (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• מידע על אילת בקטלוג הספרייה הלאומית
• אילת סיטי – אתר התיירות הרשמי של העיר אילת
• מידע תיירותי למבקרים והנופשים באילת: אטרקציות, מקומות אירוח, חופים, קניות, חיי לילה ועוד.

• פרופיל אילת נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

• אילת, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור
• אילת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע תיירותי על אילת, באתר הוטלז אילת
• זאב וילנאי, אילת, "חיל הים" י' אפריל 1949, עמ' 4.
• כרזה – אילת 1959–1965, מתוך אתר החינוך של הספרייה הלאומית
• יורם צפריר, ‏אילת ומפרץ אילת במקורות היווניים והרומיים – מן האונומסטיקון של ארץ-ישראל, קתדרה 53, ספטמבר 1989, עמ' 149–192
• רותם נועם, פועה ויצחק נועם בשיחה משפחתית גלויה, באתר ערב ערב באילת, 14 באפריל 2011 – עדות על אילת בשנים 1957–1968
• שנה לשחרור אילת, חונכים קו תעופה לוד-אילת, יומני כרמל מרץ 1950
• סרטו של נתן גרוס "הי דרומה לאילת", אילת 1954
• עשור לעיר אילת, 1959, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• צילום אווירי של אילת בדילוגי זמן על פני 37 שנים (1984 עד 2020), באתר Google Earth
• על בראשית הקשר בין אילת וחיל הים, באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
• 19635782-2// נפתחת עונת התיירות באילת, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים(הקישור אינו פעיל, 14.12.2022)
• עיר ששמה אילת, 1963, בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג
• אשר שכטר, אילת 2013: יש ים, בתי מלון ותיירים – אבל אין עיר, באתר TheMarker‏, 23 באוגוסט 2013
• משה גלעד, לאן בורחים התיירים שמגיעים לאילת בסבסוד ממשלתי, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2015
• קינן ראובני, "לעיר הזאת אין עתיד. חוץ מהמלונות אילת מתה. תקרוס תוך שנה", באתר TheMarker‏, 26 באוגוסט 2016
• רינה רוזנברג קנדל, המטרה של אילת: לחזור לשנות ה-90, באתר TheMarker‏, 21 באוגוסט 2017
• צליל אברהם, האם אילת יכולה להשתנות? מתוך הפודקאסט "חיות כיס" של "כאן". 15 בינואר 2020
• אחיעד לוק, בואי לאילת: מסע בזמן אל חוף ים ציורי בלב מדבר פרא, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 10 בספטמבר 2023
• נטע צ'חנובסקי, ‏איך העולם שכח את אילת, באתר ‏מאקו‏, 15 בספטמבר 2023