לדלג לתוכן

א-ספאח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
א-ספאח
أبو العباس عبد الله السفاح
לידה 722
חומימה, ח'ליפות אומיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 754 (בגיל 32 בערך)
אל-אנבאר, בית עבאס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בית עבאס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אום סלמה אל-מח'זומיה עריכת הנתון בוויקינתונים
חליף עבאסי
25 בינואר 750 – 10 ביוני 754
(4 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אַ-סַּפַאח אַבּוּ אלְ-עַבַּאס עַבְּדַאללַּהּ בְּן מֻחַמַּדערבית: السفاح أبو العباس عبد الله بن محمد; תרגום הלקב: שופך הדם; 721754) היה הח'ליף הראשון לבית עבאס. שושלתו שלטה מ-750 ל-1258, והוא שלט משנה זו ועד מותו ב-754.

אבו אל-עבאס היה ראש אחד מענפי בנו האשם (בני האשם), אשר טענו לקשר להאשם אבן עבד אל-מנאף, סב-סבו של מוחמד, דרך אל-עבאס, דודו של הנביא. לבנו האשם הייתה תמיכה מצד השיעים, אשר קיוו שהמשפחה שממנה יצאו מוחמד ועלי בן אבי טאלב תוציא מתוכה מנהיג גדול אחר, או מהדי, אשר ישחרר את האסלאם. מדיניות בית אומיה כלפי מוסלמים לא-ערבים וכלפי השיעים לא הצליחה לשכך את ההתנגדות בקרב מיעוטים אלה.

הרקע לעלייתו לשלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות השיעים לבית אומיה הובילה למרד בתקופת שלטונו של הח'ליף השאם בכופה, עיר מרכזית בדרום עיראק. בשנת 736 ארגנו השיעים בעיר מרד והחזיקו בה עד 740. המרד הונהג על ידי זיד אבן עלי, נכדו של חוסיין וחבר אחר בשבט בנו האשם. צבאות אומיה הצליחו לדכא את המרד בשנת 740, אך המרד עצמו סימל את חוסר השקט בעולם המוסלמי.

אבו אל-עבאס התמקד בח'וראסאן, אזור חשוב מבחינה אסטרטגית במזרח איראן. ב-743 פרצה מלחמת אחים בעולם המוסלמי, לאחר מותו של הח'ליף השאם. אבו אל-עבאס, בסיוע השיעים, הח'וארג' ותושבי ח'וראסאן, הוביל את כוחותיו לניצחון על בני אומיה והדיח בסופו של דבר את הח'ליף האחרון לבית אומיה, מרואן השני (אנ'), בשנת 750.

במהלך מלחמת האחים, נפוצו בקרב חלק מהשיעים אמונות אפוקליפטיות-משיחיות, לפיהן אבו אל-עבאס הוא המהדי. בספרות המוסלמית של תקופה זו קיימים חישובי קצים שונים, לפיהן המלחמה היא הקרב הסופי בין הטוב לרע, ולראיה, בית אומיה נלחם תחת דגלים בצבע הלבן, צבע האבל בתרבות הפרסית, בעוד שבית עבאס נלחם תחת דגלים שחורים.

שלטונו של אבו אל-עבאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לבסס את שלטונו ולמנוע תפיסת כוח מחודשת של בית אומיה, הזמין אבו אל-עבאס את כל החברים הנותרים בבית אומיה לארוחת ערב, שבמהלכה הכה את כולם למוות. אירוע זה הקנה לו את הכינוי "א-ספאח" – שופך הדם. בן שושלת אומיה היחיד ששרד את המתקפה, עבד א-רחמן הראשון, נמלט לאל-אנדלוס, ושם המשיך את השושלת ל-300 שנים נוספות.

אחרי הניצחון על בית אומיה, עסק אבו אל-עבאס בעיקר בייצוב שלטונו ובניית הח'ליפות. למרות כינויו ומדיניותו כלפי בני אומיה, מדיניותו באופן כללי הייתה מאופיינת בסובלנות ופתיחות יחסית כלפי מיעוטים – יהודים, נסטוריאנים ופרסים היו מיוצגים בממשלו. אל-עבאס עודד חינוך ונייר הגיע לאימפריה האסלאמית בתקופתו. סדנאות ייצור הנייר הראשונות הוקמו בסמרקנד ועבדו בהן סינים אשר נלקחו כשבויים בקרב טלס.

מדיניות מהפכנית זו של אבו אל-עבאס הגיעה גם לצבאו. בניגוד למדיניותם של בני אומיה, אל-עבאס התיר (ואף עודד) את גיוסם של לא-מוסלמים ולא-ערבים לצבא. אחד ממפקדי צבאו החשובים היה אבו מוסלים, פרסי ובן לאב מאמין זורואסטרי, ששירת בצבאו עד 755.

עם זאת, השיעים, אשר תלו בו תקוות משיחיות וקיוו כי ימנה את האמאם לח'ליף, נחלו אכזבה צפויה. תומכי אבו אל-עבאס בין השיעים חשו מבודדים.

א-ספאח מת מאבעבועות שחורות בשנת 754. אחיו, אל-מנצור, ירש את הח'ליפות.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא א-ספאח בוויקישיתוף
הקודם:
- (ר' שושלת בית אומיה)
הח'ליפים לבית עבאס
750754
הבא:
אל-מנסור