טיעון השפה הפרטית

טיעון השפה הפרטית הוא טיעון פילוסופי שהציג לודוויג ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת, בספרו "חקירות פילוסופיות". לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון גם היום. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד, הוא רעיון חסר משמעות. הטיעון עצמו מבוסס על תשובתו של ויטגנשטיין לטיעון הנפש הפרטית.

בניגוד לדעה הרווחת, ויטגנשטיין מעולם לא הציג את הטיעון בספרו "חקירות פילוסופיות" בצורה ליניארית ותמציתית. במקום זאת, הוא הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. כתוצאה מכך, ישנו ויכוח ממושך הן בנוגע לטבעו של הטיעון והן ביחס לחשיבותו. בנוסף לכך, בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין.

היסטוריונים של הפילוסופיה מוצאים שורשים לטיעון השפה הפרטית כבר אצל הפילוסופים ג'ון לוק וגוטלוב פרגה. ג'ון לוק הוא גם מייצג בולט של הרעיון שבטיעון דרך תפיסתו כי המילים הן ייצוגים של אידאות.

חשיבות הטיעון

טיעון השפה הפרטית הוא בעל חשיבות רבה בכל הנוגע לדיון על טבעה של השפה בפילוסופיה של השפה. תאוריה אחת בנוגע לשפה היא שטבע השפה הוא להפוך רעיונות למילים, כלומר לשפה ישנה יכולת למפות רעיונות, מחשבות, וייצוגים בנפשו של האדם. אם כך הדבר, הרעיונות שבראשו של פלוני נבדלים מהרעיונות שבראשו של אלמוני, אך ניתן להתאים את רעיונותיהם באמצעות שימוש נכון במילים בשפה משותפת. יוצא מכך, שכל אינדיבידואל מחזיק בשפה פרטית משלו (שמתאימה בין הרעיונות הספציפיים שלו לשפה שלו) והוא מתרגם אותה לשפה המשותפת על מנת לייצר משמעות משותפת במהלך שימוש בשפה. תהליך מחשבה מסוג זה מצוי, לדוגמה, ב"מסה על שכל האדם" של ג'ון לוק.

ויטגנשטיין בא להראות כי שפה פרטית מסוג זה היא חסרת משמעות. אם הרעיון של שפה פרטית הוא חסר משמעות, אזי שהשפה בבסיסה היא משותפת, כלומר, השפה היא תופעה חברתית. למסקנה זו ישנן השלכות משמעותיות על תחומים אחרים בפילוסופיה. לדוגמה, אם שפה פרטית אינה אפשרית, אז הניסיון לתאר תחושות פרטיות, התנסויות פרטיות המתארות קווליה הוא ניסיון כושל. כך גם כל רעיון הבא לתאר מצב פרטי הוא ניסיון חסר תועלת.

הטיעון בחקירות פילוסופיות

הרעיון מוצג לראשונה בסעיף 243 שבחלק הראשון של "חקירות פילוסופיות", וממשיך להופיע מסעיף 253 והלאה. כדי להבין אם מישהו מבין את משמעותן של מילים בשפה, ניתן לבדוק את התנהגותו ביחס אליה. אם מישהו מתנהג כאילו הוא מבין שפה שאף אחד אחר לא מבין, ניתן לומר כי הוא מבין שפה פרטית. לא מספיק ששפה זו היא שפה שעדיין לא תורגמה כדי שהיא תיחשב כשפה פרטית נוסח ויטגנשטיין, עליה גם להיות בלתי ניתנת לתרגום עקרונית לשום שפה מובנת, כמו התפישה שתחושותיו הפנימיות שלאדם אחד אינן נגישות עקרונית לתחושותיו של אדם אחר. השפה הפרטית היא כזו שלא רק שרק אדם אחד עובדתית מבין אותה, אלא כזו שבעיקרון רק אדם אחד יכול להבין אותה. הדובר האחרון של שפה נכחדת הוא לא דובר של שפה פרטית, משום שעקרונית, השפה עדיין ניתנת ללמידה על ידי אחרים. השפה הפרטית אינה ניתנת ללמידה ואינה ניתנת לתרגום, ולמרות זאת הדובר אותה יכול להפיק ממנה משמעות.

התחושה S

ויטגנשטיין מציע ניסוי מחשבתי שבו אדם מחליט לעקוב אחרי תחושה חוזרת ונשנית באמצעות כתיבת הסימן S ביומנו בכל פעם שמופיעה התחושה. זוהי דוגמה לשפה פרטית במובנו של ויטגנשטיין. הניסוי מניח כי לא ניתן לתאר את התחושה S באמצעות משפט כמו "התחושה המתקבלת בכל פעם שהמחוג במנומטר עולה", משום שאז הסימן S מקבל משמעות בשפה המשותפת שלנו.

אם כך, הניסיון לתאר את S ייתכן שיתאפשר רק דרך מתן דוגמאות לתחושה S. ויטגנשטיין תוקף את התועלת של הגדרה דרך מתן דוגמאות בחלק אחר של חקירות פילוסופיות. אם אדם מראה לאדם אחר שני אגוזים כדי להסביר לאדם אחר את המילה "שתיים", אין דרך למנוע מההבנה של "שתיים" בתור השם של סוג האגוזים או של צבעם. המסקנה היא שהגדרה דרך מתן דוגמאות מניחה הבנה מוקדמת משותפת, או הקשר ברור בין הדוברים כדי שתהיה בעלת משמעות. אם מורה מרימה שני אגוזים ואומרת "צוואי" במהלך שיעור גרמנית שנושאו הוא מספרים, אזי יש לדוגמה משמעות דרך ההקשר. ללא הקשר, הגדרה דרך מתן דוגמאות יכולה לקבל אינספור משמעויות.

השימוש ב-S בתור שפה פרטית מוביל לשתי פרשנויות של ספקנות: אחת היא ספקנות של זיכרון, שבה האדם לעולם לא יוכל לדעת אם הוא זוכר נכון את התחושה S, ייתכן שזיכרונו מטעה אותו והוא עושה שימוש לא נכון בסימן שלו. השנייה היא ספקנות של משמעות, שבה אדם לעולם לא יוכל לדעת בוודאות אם הוא הבין כראוי את S.

החיפושית שבקופסה

החיפושית שבקופסה הוא ניסוי מחשבתי נוסף שהציע ויטגנשטיין בנוגע לחקירה פילוסופית על כאב. לחקירת הכאב ישנה חשיבות מיוחדת בפילוסופיה של הנפש. תחושת הכאב אינה מתיישבת עם ההבחנה בין המציאות למראית העין שעומדת בבסיס תאוריות פילוסופיות. אם אדם רואה אובייקט כאדום ייתכן כי תפיסתו שגויה והאובייקט אינו אדום במציאות (אלא, לדוגמה, רק מואר בפנס אדום). אבל אם אדם חש כאב הכאב חייב להיות אמיתי, ואין פה מקום לכאב לכאורה. מנגד, אדם מסוגל לחוות רק את הכאב שלו, אינו מסוגל להרגיש כאב של אדם אחר, ועליו להסיק את הכאב של האחר באמצעות התנהגות או שפה. מכאן, ניתן לדבוק בגישה דואליסטית ולהגיע לסוליפסיזם בנוגע לתחושות כאב ("אני היחידי בעולם שבאמת חווה כאב"). כמו כן, ניתן גם לדבוק בתאוריה מטריאליסטית ולתאר את תחושת הכאב באופן פיזיולוגי טהור.

הדיבור על אודות תחושות כאב עונה על הקריטריונים של שפה פרטית. איך, אם כן, ניתן לדבר על כאב? בניסוי המחשבה ישנה קהילה שבה כל פרט מסתובב עם קופסה עם "חיפושית". לפי חוקי הקהילה, אסור להסתכל בקופסה של הזולת, כך שכל אחד יודע מה היא חיפושית דרך התבוננות בחיפושית שלו. המילה חיפושית בשפה של אנשי הקהילה זו אינה יכולה להיות שם של משהו, כי סביר להניח כי לכל אחד היה משהו אחר בתוך הקופסה, וייתכן גם כי חלק מהקופסאות בכלל ריקות. תוכן הקופסה אינו רלוונטי לכל שימוש שהשפה עושה במילה חיפושית.

באנלוגיה, אין זה משנה שבני אדם אינם יכולים לחוות חוויות סובייקטיביות של חבריהם. הדיבור על חוויות סובייקטיביות נלמד דרך השפה המשותפת (ולא דרך הפרטית), לכן תחושת הכאב הסובייקטיבית של האחר אינה רלוונטית, כך גם הרעיון של שפה פרטית של תחושות אינו רלוונטי.

פרשנויות

קריפקנשטיין

סול קריפקי

בשנת 1982 פרסם סול קריפקי תיאור חדש וחדשני של הטיעון בספרו "ויטגנשטיין על כללים ושפה פרטית" (Wittgenstein on Rules and Private Language). קריפקי מתייחס לפרדוקס שנדון בסעיף 201 כבעיה המרכזית של החקירות הפילוסופיות. הוא מפתח את הפרדוקס לבעיה דמוית הירול (של נלסון גודמן). לטענתו, הפרדוקס מוביל באופן דומה לספקנות, אך לגבי משמעות ולא לגבי בעיית האינדוקציה. קריפקי מניח צורה חדשה של פעולת החיבור המסומנת בפלוס (Plus), לה הוא קורא קווס (quus). הקווס זהה לפלוס בכל המקרים מלבד אלו שבהם אחד מהמספרים שיש להוסיף גדול מ-57, כך:

${\text{x quus y}}={\begin{cases}{\text{x + y}}&{\text{for }}x,y<57\\[12pt]5&{\text{otherwise}}\end{cases}}$

לאחר מכן הוא שואל אם מישהו יכול היה לדעת שקודם לכן, כשחשבתי שהתכוונתי לפלוס, לא התכוונתי לקווס. לטענתו, הטיעון שלו מראה כי כל כוונה נוכחית יכולה להתפרש כך שהיא תואמת כל דבר שאנו יכולים לבחור לעשות.

תיאורו של קריפקה נחשב על ידי כמה פרשנים כחותר תחת הגותו של ויטגנשטיין, ומכונה בלעג "קריפקנשטיין" (Kripkenstein). אפילו קריפקה עצמו טען שהספר צריך להיקרא כמי שמסביר לא את הטיעון של ויטגנשטיין ואף לא את הטיעונו שלו, אלא את הטיעון כפי שהוא הופיע כבעיה עבורו.

קישורים חיצוניים

• הערך באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה