ימת סוואן
 | |
| ימת סוואן בצילום מהכביש המהיר בין ירוואן לטביליסי | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום | מחוז גחארקוניק במזרח המדינה |
| סוג |
אגם  |
| מידות | |
| שטח | 1,236 קמ"ר |
| נפח | 32.94 קמ"ק |
| גובה | 1898 מטר מעל לפני הים |
| אורך מרבי | 78 ק"מ |
| אורך | 78 קילומטר |
| רוחב מרבי | 56 ק"מ |
| רוחב ממוצע |
56 ק"מ |
| עומק מרבי | 80 מטר |
| עומק ממוצע | 27 מטר |
| מידע נוסף | |
| נהר מזין |
ורדניס, Karchaghbyur, Havsataghk, Lichq, Tsovinar, Drakhtik, Shampur, Jil, Shoghvak, Saranar, Pambak, צקר, Adamkhan, Dzknaget, גברגט, ארגיצ'י, אסטחדזור, מטוני, Aknakhar, Artsvanist, Masrik, בפסקה זו 16 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| מקור לנהר | הראזדאן |
| אגן ניקוז | 3,600 קמ"ר |
| מדינות באגן הניקוז |
 ארמניה |
| קואורדינטות | 40°19′N 45°21′E / 40.317°N 45.350°E |
  | |
ימת סֶוָאן (ארמנית Սևանա լիճ - סוואנא ליץ'; טורקית (בעבר) Gökçe Göl - "ימת השמים" או "הימה בצבע השמיים") היא ימה השוכנת במחוז גחארקוניק במזרח ארמניה, והיא הימה הגדולה במדינה. מי הימה משמשים להשקיה ולהפקת כוח הידרו-אלקטרי. אזור הימה הוא פארק לאומי מוכרז וחופיה הם מוקד לנופש ותיירות. ענפי התעסוקה העיקריים סביב הימה הם חקלאות, דיג, תיירות ושירותים. שטחה, מפלסה ונפח מימיה של הימה השתנו משמעותית במחצית השנייה של המאה ה-20 כתוצאה מפעילות אנושית, וקיימות גרסאות רבות באשר לנתונים אלה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הימה שוכנת בלב רכס הקווקז הדרומי (טראנס-קווקז) שהוא תוצר של קמט מלפני 25 מיליון שנה. גובהה של הימה הוא 1898 מטרים מעל פני הים והיא מוקפת הרים מכל עבריה למעט בפינתה הצפון מערבית. בנקודה זו מתנקזת הימה אל נהר ההראזדאן הזורם אל נהר האראקס, שנשפך בתורו אל הים הכספי. ימת סוואן היא ימה אלפינית והיא אחת הימות הגדולות בעולם בגבהים בסדר גודל כזה (High-altitude lakes). בשנת 2006 עמד שטחה של הימה על 1236 קמ"ר, אורכה היה 78 ק"מ ורוחבה 56 ק"מ. גליל מימיה של הימה משתרע על שטח קטן יחסית של כ-3,600 קמ"ר, רק פי שלושה משטחה (להשוואה, בכנרת היחס הוא של 1:16.5). מדרום לימה שוכן דאר אלאג'ס, קבוצה של שישה חרוטים וולקניים שהגבוה שבהם מתנשא לגובה של 3,329 מטרים מעל פני הים.
מי הימה מתוקים ועשירים בדגה. חלק ממיני הדגים, כמו הטרוטה הסוואנית (Salmo ischchan), אנדמיים לימה ומצויים בסכנת הכחדה, בשל ייבושה החלקי ובשל כך, שבתקופת השלטון הסובייטי הובאו אליה כמה מיני דגים וסרטנים במטרה לפתח ולהעשיר את משק הדייג. מינים זרים אלה מתחרים על סביבת הגידול של המינים האנדמים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אזור הימה, כמו ארמניה כולה, היה מיושב כבר בתקופה הפרהיסטורית. בעת העתיקה נודעה הימה בשם גגהאם (Gegham), אך מקור שמה במילה האוררטית, סואינה (Suina), שמשמעותה "ארץ הימות" או "ארץ המים". האוררטים הקימו לחופיה מספר ערים ובהן אישטיקוני, חאלדי, יוליחו וטיישבא (עיר אחרת מהעיר טיישבאני שהקימו במזרח טורקיה). יחד עם ימת ואן וימת אורמיה, נחשבה ימת סוואן לאחת משלוש הימות הגדולות של ארמניה ההיסטורית, והיא היחידה מהן השוכנת בתחומי ארמניה המודרנית.
בשנת 874 לספירה הקימו המלך אשוט הראשון ובתו הנסיכה מירים כנסייה על אי בסמוך לחופיה הצפון-מערביים של הימה. לפי המסורת הארמנית פקד חיזיון את הקדוש מסרוב משדוץ ובו צעדו 12 דמויות על פני הימה והראו על מקום הקמתה של הכנסייה. הכנסייה ושתי כנסיות נוספות שהוקמו מאוחר יותר, היו לחלק ממנזר סוואן, סוואנאוואנק (בארמנית Սևանավանք), שיועד בתחילה לנזירים, ולפי גרסה אחרת לרמי מעלה שחטאו. בשנת 1842 הקימו הרוסים את הכפר אלנקובה על חוף הימה מול האי. הכפר התרחב והפך לעיר סוואן, שכיום היא היישוב הגדול ביותר לחופי הימה (כ-10,000 תושבים). שתיים משלוש הכנסיות בסוואנאוואק שרדו, ובמהלך ייבוש הימה במאה ה-20 הפך האי לחצי אי. משכן הקיץ של נשיאי ארמניה שוכן אף הוא על חצי האי בסמוך למנזר.
מפעל הייבוש והניסיונות להבראת הימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| נתון | 1949 | 2006 |
| שטח | 1416 קמ"ר | 1236 קמ"ר |
| נפח | 58.50 ק"מ מעוקב | 32.94 ק"מ מעוקב |
| רום | 2018 מטרים | 1898 מטרים |
| עומק מרבי | 100 מטרים | 80 מטרים |
| עומק ממוצע | 41 מטרים | 27 מטרים |
בשל מצוקה בשטחים חקלאיים הוחלט בתקופת השלטון הסובייטי על ייבוש חלקי של הימה תוך ניצול מימיה להשקיה. התוכנית אושרה על ידי הסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית של ארמניה, וכללה את הנמכת אפיק נהר ההראזדאן, אחד מיובליו של האראקס, ומוצאה העיקרי של הימה וכן, חפירת תעלת נוספת והזרמת מימיה. העבודות החלו בשנת 1933, והסתיימו בשנת 1949. הימה החלה לאבד כמטר מגובהה בכל שנה, ושטחה הצטמק בכ-200 קמ"ר. כך לדוגמה, האי עליו ניצב מנזר סוואנאוואנק הפך לחצי אי ובשטחים שהתייבשו נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מן המאה הראשונה לספירה.
ב-1956, בעקבות האסון האקולוגי שנגרם בשל פרויקט דומה בימת אראל, החליטה וועדה שהופקדה על הנושא להעלות את מפלס מימיה של הימה "ככל הניתן". שאיבת המים מהימה נפסקה, אך בשל הפרת האיזון הכימי במימיה, החלה בה התפתחות מואצת של אצה, ולקראת שנות השמונים איים האיזון האקולוגי בימה לקרוס כליל. בשנת 1978, במסגרת הצעדים להגנת הימה, הוקם פארק לאומי סביב לה. בפארק פועל מרכז מחקר המנטר את מצבה של המערכת האקולוגית באזור ונוקט צעדים לשם הגנתה ושימורה. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 נבנתה תעלה שהיטתה את מימי נהר הארפה, יובל אחר של נהר האראקס, אל הימה. השלמתה של תעלה נוספת להטיית מימיו של יובל שלישי של האראקס, הוורוטן, הסתיימה רק בשנת 2003 לאחר הפסקה ממושכת בעבודות שנגרמה בשל הסכסוך בחבל נגורנו קרבאך. בשנת 2001 חוקק בית הנבחרים של ארמניה חוק ולפיו יש להעלות את מפלס מי הימה לרום של 1903 מטרים מעל פני הים, גובה שלדברי מומחים יאפשר לנטר את הטמפרטורה ואת ריכוז החמצן במים, ולהשיב להם בדרך זו את האיזון האקולוגי המקורי.
כיום נמצא מפלס מי הימה במגמת עליה ובין מרץ 2005 למרץ 2006 עלה ב-39 ס"מ. למרות הפעולות לשימורה, הימה עדיין חשופה לסכנה בעיקר בשל הזרמת ביוב ונגר חקלאי אל מימיה. עם זאת, עליית מפלס מימי הימה חשפה בעיה אחרת בדמות הצפתם של עצים ושטחי חקלאות וכן של חופים ובנינים שנבנו במהלך תקופת השפל בגובה המפלס. חלק מהבעיה נובע מכך שהערכות המומחים כי תהליך הבראת הימה יימשך כ-30 שנה התבררו כלא מדויקות, וכעת ההערכה היא שהתהליך יימשך 15 שנים בלבד. אם אכן תגיע הימה למפלס המתוכנן של 1903 מטרים מעל פני הים, ישקע שטח יבשה של כ-40 קמ"ר נוספים במימיה. על כשלושה רבעים מהשטח ניצבים כיום חורש, אתרי נופש ומבנים אחרים, ועלות העברתם מוערכת בכ-30 מיליון דולר, סכום שממשלת ארמניה מתקשה לגייס. החשש העיקרי הוא שאם השטח לא ינוקה קודם להצפה, ירקבו העצים כתוצאה מהמים הגואים וירעילו את מי הימה. היווצרות ביצות כתוצר לוואי של תהליך זה עשויה לפסול את מי הימה לשתייה ולפגוע עוד יותר באיזון האקולוגי השברירי בלאו הכי.
