לדלג לתוכן

לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949
The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949
מידע כללי
מאת בני מוריס
שפת המקור אנגלית
סוגה עיון
הוצאה
הוצאה בשפת המקור Cambridge University Press
תאריך הוצאה 1988[3]
מספר עמודים

במהדורה האנגלית: 400[1];

במהדורה העברית: 596[2]
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאת עם עובד
תאריך 1991
תרגום ארנון מגן
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001212302

The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949 הוא ספר של ההיסטוריון בני מוריס שיצא לאור בשנת 1988 בהוצאת Cambridge University Press. בשנת 1991 יצא לאור תרגום לעברית של הספר, במהדורה מורחבת ומתוקנת, בשם לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949.

מוריס מפריך בספר הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. ההסבר הישראלי היה שמנהיגי ערב או מנהיגי הפלסטינים ציוו או יעצו לפלסטינים לנטוש את בתיהם ואילו ההסבר הערבי היה שהגירוש נבע ממדיניות מכוונת של ממשלת ישראל וההנהגה הציונית. מוריס טוען ששני ההסברים נכונים חלקית, אבל לא כהסבר עיקרי. ההסבר העיקרי הוא שהמלחמה ומוראותיה הם שהניעו את ערביי הארץ לעזוב את בתיהם.

תוכן הספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריס מעריך שמספר הפליטים נע בין 600,000 ל-700,000 פלסטינים שנסו מבתיהם ב-1947–1949. לטענתו הם עזבו בעיקר בגלל ההתקפות של כוחות היישוב היהודי ובהמשך צה"ל, החשש מפני ההתקפות עתידיות, הגירושים והוראות של מנהיגים ערבים מקומיים. לא הייתה מדיניות מכוונת של גירוש, אולם הפיקוד הישראלי הבכיר נקט בגירושים לפי הצורך, במיוחד אחרי הפלישה הכלל-ערבית במאי 1948. הייתה זו עמדה שנויה במחלוקת כשמוריס כתב אותה לראשונה; העמדה הרשמית בישראל הייתה שהפלסטינים עזבו מרצונם, או תחת לחצם של מנהיגיהם או מנהיגי ארצות ערב. מוריס תיעד מעשים אכזריים שביצעו הישראלים, בכללם רצח ואונס.

פרקי הספר מונים גלים אחדים של עזיבה וגירוש שהובילו להיווצרות בעיית הפליטים:

  • הגל הראשון: יציאת הערבים בין דצמבר 1947 למרץ 1948
עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על תוכנית החלוקה, תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. פיקוד 'ההגנה' אימץ גישה הגנתית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ללא ניסיון להשתלט על שטחים. "עד פברואר-מרץ 1948 נמלטו כ-75,000 ערבים – בעיקר מקרב המעמדות העליון והבינוני ביפו, בחיפה ובירושלים, וכן כפריים מן הכפרים שבעיבורה של ירושלים ובמישור החוף – אל מרכזי אוכלוסייה ערביים בפנים הארץ, נצרת ושכם, או אל מחוץ לתחומיה של ארץ ישראל."[4]
  • הגל השני: היציאה ההמונית בין אפריל ליוני 1948
בשבוע האחרון של מרץ נהרגו יותר מ-100 אנשי "ההגנה" במארבים שהוכנו לשיירת יחיעם, שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה. "הישוב נאבק על חייו".[5] על רקע מצב זה הכינו ראשי "ההגנה" את תוכנית ד', שעקרונותיה היו מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, יצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שיקל על כוחות "ההגנה" לבלום את פלישת צבאות ערב. מוריס מציין כי:
"תוכנית ד'" הוכנה על פי שיקולים צבאיים ונועדה להשגת יעדים צבאיים, ולא הייתה בגדר תוכנית פוליטית לגירושם של ערביי ארץ ישראל. אבל בשל אופייה של המלחמה ובגלל הערבוב בין שתי האוכלוסיות, וכיוון שנועדה לדאוג לביטחונם של האזורים הפנימיים של המדינה היהודית לקראת הקרב הממשמש ובא לאורך הגבולות – משמעותה המעשית של התוכנית הייתה ריקון הכפרים, שבהם ישבו מיליציות מקומיות עוינות וכוחות לא סדירים, והריסתם."[6]
הכוחות הערביים עודדו פינויים של יישובים ערביים, משיקולים צבאיים, אך "בראשית מאי פתחו מדינות ערב השכנות ובראשן עבר הירדן, וכן הוועד הערבי העליון, במסע הסברה גדול כדי לבלום את הגירת הפליטים מארץ ישראל ולהשפיע על אלה שנמלטו לחזור."[7] בתקופה זו פונו מערבים טבריה, חיפה ("הפינוי הגדול ביותר בתולדות המלחמה, שהיה ככל הנראה גם החשוב ביותר מבחינת השפעתו על ריכוזי אוכלוסייה ערביים אחרים בארץ. חיפה הייתה לעיר יהודית."[8]), יפו, צפת, ביסאן ואזורים כפריים. "היציאה מן הערים פעלה כמו שורת דומינו: יציאת תושבים מעיר אחת השפיעה מאוד על יציאה מעיר נוספת או מערים נוספות."[9] בגל זה יצאו 200,000 עד 300,000 ערבים.
  • ההחלטה נגד שיבת הפליטים, אפריל-דצמבר 1948
באביב 1948 החלו לחצים לאפשר את שיבת הפליטים לבתיהם. ביישוב התקיים דיון האם לאפשר שיבה זו, ובמסגרתו קבע שר החוץ, משה שרת, כי "יציאת הערבים היא תוצאה ישירה של התוקפנות האווילית שאורגנה בידי מדינות ערב".. צה"ל נמנה עם המתנגדים, משיקולים צבאיים, ואילו מפלגת מפ"ם נמנתה עם התומכים בשיבה. הוחלט נגד חזרת הפליטים כל עוד נמשכים מעשי האיבה, ובהמשך נקבע שהדיון בכך יהיה רק במסגרת שיחות על הסדר שלום. "מצב המלחמה הנמשך היה גורם מכריע בביצור העמדה בתוך ישראל גופא נגד שיבתם של הפליטים."[10]
  • חסימת השיבה
"שורה של תהליכים שאירעו בשנת 1948 ובמחצית הראשונה של שנת 1949 שינו כליל את פניה של ארץ ישראל, מן הבחינה הפיזית כמו גם מן הבחינה הדמוגרפית: הכפרים הערביים הנטושים הלכו ונהרסו; שטחים חקלאיים ערביים – או שנשמוּ או שיהודים החלו לעבדם; יישובים יהודיים חדשים קמו על האדמות הנטושות ועולים חדשים יושבו בהם; יהודים גם נכנסו לבתים הנטושים בכפרים ובערים. תהליכים אלה הביאו לידי כך שאפשרות שיבתם של הפליטים הלכה ונעשתה פחות ופחות ממשית, עד אשר במחצית 1949 נהייתה בלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין, שכן תהליכים אלה הבטיחו שלפליטים לא יהיה לאן ואל מה לחזור."[11]
  • הגל השלישי: קרבות עשרת הימים (18-9 ביולי 1948) וההפוגה השנייה (18 ביולי - 15 באוקטובר)
עם סיום ההפוגה הראשונה, ב-8 ביולי, פתח צה"ל בקרבות עשרת הימים שכללו מתקפה אסטרטגית בשלוש החזיתות. "התוצאה של קרבות עשרת הימים הייתה גל חדש של פליטים. רובם נמלטו לשטחי ארץ ישראל שהוחזקו בידי עבר הירדן ('הגדה המערבית') ואחרים נמלטו לגליל העליון, ללבנון ולרצועת עזה שבשליטת מצרים."[12] לפני תחילתם של קרבות אלה פרסם האלוף צבי איילון צו, בהנחייתו של דוד בן-גוריון, שבו נאמר: "מחוץ לשעת לחימה ממש אסור להרוס, לשרוף ולהחריב ערים וכפרים ערביים, לגרש תושבים ערביים מהכפרים, השכונות והערים, ולעקור תושבים ממקומם בלי רשות מיוחדת או הוראה מפורשת משר הביטחון בכל מקרה ומקרה."[13] בקרבות עצמם "הערים רמלה ולוד ואזור תל אל-צאפי רוקנו כמעט כליל מאוכלוסייתם הערבית, בעוד בגליל המערבי ובגליל התחתון נשארו מרבית הנוצרים והדרוזים, שהיו כמחצית מתושבי האזורים האלה' וכן לא מעט מוסלמים: הם לא התפנו ולא פונו."[13] במהלך ההפוגה השנייה, שהחלה בתום קרבות עשרת הימים ונמשכה כשלושה חודשים, פעל צה"ל לסילוק אוכלוסייה ערבית מאזורים בעורף ומאזורים סמוכים לקווי החזית. בסך הכל נעקרו בקרבות עשרת הימים ובהפוגה השנייה יותר מ-100,000 ערבים.
  • הגל הרביעי: הקרבות ויציאת הערבים באוקטובר ובנובמבר 1948
בתום ההפוגה השנייה ערך צה"ל בדרום הארץ את מבצע יואב לכיבוש הנגב, מבצע יקב להרחבת פרוזדור ירושלים ומבצע ההר נגד הכוחות המצריים בחזית ירושלים דרומית לנחל שורק ועד לבית גוברין. מבצעים אלה נועדו בעיקרם להשמיד את צבאות האויב, אך הביאו ליציאתם של רבבות ערבים אל רצועת עזה והרי חברון. מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, לא פרסם פקודה המורה לגרש את התושבים הערבים, אך מוריס משער כי "אפשר מאוד שהביע את משאלותיו בשיחות פנים אל פנים שניהל עם קציניו ערב הקרבות. ייתכן גם שאפילו לא היה צורך ברמזים מסוג זה: יש לשער שקציניו של אלון ידעו היטב את רצון מפקדם."[14]
בצפון הארץ ערך צה"ל את מבצע חירם, שבמהלכו כבשו ארבע חטיבות של צה"ל את מרכז הגליל העליון וסילקו מהאזור את צבא ההצלה בראשות פאוזי קאוקג'י.
בעקבות מבצעים אלה נוספו 100,000 עד 150,000 פליטים.
  • גל חמישי: פינוי אזורי הגבול : גירושים והעברת אוכלוסין, נובמבר 1948 עד יולי 1949.
לאחר תום הקרבות חתר צה"ל לפינוי יישובי ערבים מאזורי הגבול, מחשש שישמשו כתחנות מעבר למסתננים, למרגלים ולפליטים שינסו לשוב לבתיהם. בחלק מהמקרים יישובים שפונו נהרסו, במקרים אחרים הם אוכלסו בעולים חדשים, ולעיתים אוכלסו בערבים שפונו מיישובים אחרים. גישה זו הובילה, בין השאר לפרשת עקורי איקרית ובירעם. במקרים אחרים, כגון בתרשיחא, תושבים שלא נמלטו במהלך הלחימה נאחזו בכפרם ולא פונו ממנו – כך בגבול הצפון, וביתר שאת ביישובי המשולש שבגבול עם הגדה המערבית. פליטים שניסו להסתנן מהגדה המערבית גורשו. מרבית ערביי אשקלון הועברו בשנת 1950 לרצועת עזה, וכמה מאות מהם עברו לירדן. מוריס מציין כי "קשה ביותר לנקוב את המספר המדויק של הערבים שגורשו או הועברו בפעולות אלה, בכוח או בדרכי נועם", והערכתו נעה בין 10,000 ל-20,000 ואף 30,000 נפש.[15]

הפרק האחרון בספר קרוי צעדים לפתרון בעיית הפליטים, דצמבר 1948 עד ספטמבר 1949. בסוף 1948 ובתחילת 1949 נעשו פעולות אחדות לפתרון בעיית הפליטים, על בסיס ההנחה שזכותם של הפליטים לחזור לבתיהם ולאדמותיהם, הנחה שקיבלה חיזוק בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. השתתפו בפעולות אלה ועדת הפיוס לארץ ישראל והמעצמות הגדולות ובראשן ארצות הברית. ישראל התנגדה לשיבת הפליטים, וחתרה ליישובם במדינות ערב, אך אלה סירבו לקלוט את הפליטים, והפכו את בעיית הפליטים לנשק פוליטי נגד ישראל. ארצות הברית וועדת הפיוס חתרו לפתרון שבו מדינות ערב יקלטו את רוב הפליטים, בתנאי שישראל תסכים לקלוט מאות אלפים מהם. פתרון נוסף שהועלה היה "תוכנית עזה" - תוכנית לפיה רצועת עזה על כל תושביה תועבר לריבונות ישראל. בשנת 1949 נערכה ועידת לוזאן, בהשתתפות ישראל ומדינות ערב, במטרה לגבש הסכם שלום כולל וקבוע בין שראל ומדינות ערב. נושא מרכזי בוועידה היה מציאת פתרון לבעיית הפליטים. הוועידה הסתיימה בספטמבר 1949 "בלי שהשיגה דבר, והטביעה חותם של כישלון על פתרון בעיית הפליטים ועל הסיכוי לפתרון הסכסוך במזרח התיכון בדרכי שלום".[16]

את דברי הסיכום לספר פותח מוריס במילים הבאות:

בעיית הפליטים הפלסטינים היא יציר של מלחמה, ולא פרי תכנון מוקדם יהודי או ערבי. בעיקרה היא תוצר לוואי של פחדי הערבים והיהודים ושל הלוחמה הממושכת והמרה, שאפיינה את המלחמה הראשונה בין שני העמים; בחלקה היא תוצאה של מעשים מכוונים, שלא לומר זדוניים, של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים; ובחלקה הקטן יותר אחראים להיווצרותה גם קציני צבא ופוליטיקאים ערבים, הן במעשים והן בהימנעות ממעשים.[17]

בסוף הספר נכללת מפה ובה מצוינים כ-370 יישובי ערביים שננטשו ומתוארות הסיבות לנטישתם, לפי שש קטגוריות (מוריס מציין שההבחנות לפי קטגוריות אלה אינן חד-משמעיות):

  • גירוש על ידי כוחות צבא יהודים.
  • נטישה על פי הוראות של גורמים ערבים.
  • פחד מפני התקפה יהודית או היקלעות לשדה המערכה.
  • מתקפה צבאית על היישוב על ידי כוחות צבא יהודים.
  • מערכת הפצת שמועות של ההגנה/צה"ל.
  • השפעת נפילתו של יישוב שכן או היציאה ממנו.

הספר מסתיים בשלושה נספחים:

  • נספח א': מספר הפליטים הפלסטינים
  • נספח ב': ראשית קליטתם של הפליטים הפלסטינים במדינות ערב 1949-1948
  • נספח ג' : מפא"י, מפ"ם והבעיה הערבית ב-1948

כתיבת הספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג' החל מוריס לעבוד כעיתונאי בעיתון "ג'רוסלם פוסט". במהלך עבודתו שם, בשנות ה-80 של המאה ה-20, החל לאסוף חומר בארכיונים בישראל, בבריטניה ובארצות הברית. בתחילה התכוון לכתוב את ההיסטוריה של הפלמ"ח ובתוך כך החל לגלות עניין בהתהוות בעיית הפליטים הפלסטינים. ההיסטוריוגרפיה הישראלית באותה תקופה הסבירה שיציאת הפלסטינים מהערים והכפרים ב-1948 הייתה בעיקרה תוצאה של הוראות או עצות של מנהיגי ערב ומנהיגיהם. מוריס, לעומת זאת, מצא ראיות לכך, שלצד בריחה המונית שנבעה מפחד מפני מוראות המלחמה, היו גם מעשי גירוש של פלסטינים על ידי יהודים, וכן הוראות לעזיבה של מנהיגים ערבים מקומיים במקומות שונים (כמו בקרב על חיפה). מוריס כתב את ספרו מסוף 1982 ועד 1986,[18] והספר יצא לאור בשנת 1988 בשם "The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949".

בפתח ספרו מציג מוריס את המתודולוגיה שלפיה פעל:

"לאחר מחשבה דקדקנית וממושכת החלטתי להימנע כמעט כליל מן השימוש בראיונות, עם יהודים או עם ערבים, כמקור של מידע. חונכתי לתת אמון במסמכים, ואף שמסמכים עלולים למסור מידע לא מדויק, לעוות את המציאות, להשמיט עובדות חשובות או אף לכזב, הרי מנסיוני למדתי שסכנה זו אורבת שבעתיים לפתחם של ראיונות המתייחסים למאורעות שנויים במחלוקת שאירעו לפני 40 שנה".[19]

בהתאם לגישה זו, מקורותיו הראשוניים של הספר כוללים ארכיונים רבים, ובהם ארכיון מפלגת העבודה, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון השומר הצעיר, גנזך המדינה, מכון ז'בוטינסקי, מכון לבון ועוד.

בשנת 1991 יצאה לאור מהדורה עברית של הספר, שאינה רק תרגום של המהדורה האנגלית, כפי שהסביר מוריס במבוא למהדורה העברית:

"המהדורה העברית של ספרי היא מורחבת, לעומת המהדורה האנגלית, שהתפרסמה ב-1988. במהדורה זו שני נספחים / פרקים נוספים, אשר לא נכללו במקור האנגלי מסיבות טכניות שנכפו עלי על ידי הוצאת אוניברסיטת קיימבריג'. כמו כן, במהדורה זו ברוב הפרקים ישנן תוספות של משפטים ופסקאות בגוף החיבור ובהערות, לרוב על בסיס חומר שמצאתי מאז 1986. חלק מהתוספות התבקש עקב הוויכוח שנתעורר בארץ עם פרסום המהדורה האנגלית של הספר".[20]

בנוסף לשתי שפות אלה, הספר יצא לאור גם באיטלקית, וב-1993 בירדן בערבית, בהוצאה פיראטית ומקוצרת.

מוריס טבע את המונח "היסטוריונים חדשים" כדי לתאר את עצמו, ואת ההיסטוריונים אבי שליים, שמחה פלפן ואילן פפה.[21]

התייחסותו של מוריס לספרו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבוא לספר הציג מוריס את מטרתו:

"מחקר זה בא לתאר את היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים. לצד הקמתה של מדינת ישראל, היווצרותה של בעיית הפליטים היא החשובה שבתוצאות המדיניות של מלחמת העצמאות."[22]

בריאיון לקובי בן שמחון אמר מוריס:

"הבנתי שאני עומד לפרסם תיאור שונה מהתיאור השגרתי, מהנראטיב הציוני המוכר. חשתי שמדובר במשהו שונה ושובר מוסכמות. ואכן, היה הרבה רוגז על הפרסום. היו כאלה שאמרו בשקט שמוקדם מדי לפרסם את מה שכתבתי, כיוון שהדבר ישחיר את פניה של ישראל שנמצאת עדיין במאבק מול העולם הערבי. אמרו שתיאורים מהסוג שכתבתי עשויים לתת תחמושת לאויבים שלנו. היום אני מבין שיש בזה משהו. הבנתי את זה גם אז, אבל בזמן הכתיבה ישיבתה של ישראל נראתה בטוחה. בשנות ה–80 החברה הישראלית הייתה יכולה לעמוד בביקורת הזאת".[23]

בריאיון לארי שביט התייחס מוריס לגילויים שבספריו:

"צריך לשים דברים בפרופורציה. מדובר על פשעי מלחמה קטנים. סך הכל, כשלוקחים את כל מעשי הטבח וכל ההוצאות להורג של 1948, מגיעים לכ-800 הרוגים. לעומת מעשי הטבח שבוצעו בבוסניה זה פינאטס. לעומת פשעי המלחמה שהרוסים ביצעו בגרמנים בסטלינגרד זה פיצ'יפקס. כשאתה מביא בחשבון שהייתה פה מלחמת אזרחים עקובה מדם ושאנחנו איבדנו אחוז שלם מהאוכלוסייה, אתה מוצא שהתנהגנו יפה מאוד".[24]

התקבלות הספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסום ספרו של מוריס הביא לביקורת ניכרת כלפיו בעיתונות התקופה.[25]

ההיסטוריון יוסי בן-ארצי טען כי

"נראה כי הבעיה המרכזית בעבודתו של מוריס היא העדר הניסיון לכתוב את ההיסטוריה ברוח תקופת התרחשותה, דהיינו לנסות ולהשתלב בתקופה שבה עוסק המחקר, ולהבין את המאורעות בעיני אנשי התקופה עצמם שעיצבו את החלטותיהם ופעלו לא בחכמה שלאחר מעשה, כי אם בלחץ הזמן ובנסיבות התקופה. וביתר בהירות, מוריס - ואחרים - לא רק כותבים על התקופה מתוך ידיעה של כל מה שקרה אחריה, אלא גם מסבירים את אירועי התקופה על רקע מה שהתהווה לאחריה, ולא בזמנה. ... בספרו אין כמעט זכר לתחושת הרדיפה של היישוב מאז מאורעות 1929, לתחושת המצור, לחרדות מפני עצם ההכרזה על המדינה וממה שיביאו עימם הצבאות הפולשים."[26]

מרדכי בר-און עמד על גישתו החלוצית של הספר:

"במשך שנות דור יצרה ישראל חזית הדוקה של השתקה והדחקה בשאלת הפליטים. ... ספרו של מוריס היווה מפנה משום שלראשונה יצא היסטוריון ישראלי חוצץ נגד גרסת ההכחשה ושרטט תמונה מאוזנת של הדרכים המפותלות שבהן התהוותה הבעיה ובכלל זה של מקרים לא מעטים שבהם גורשו הערבים גם כאשר לא ברחו".[27]

אניטה שפירא ציינה כי

"בספר זה הושקע מאמץ מחקרי רב. יש בו גם הערכה מאוזנת של משמעות העובדות. מסקנתו של מוריס, שעקירתם של הערבים מקורה במגוון גורמים, הכוללים בריחה ספונטנית מאימי מלחמה, התפוררות הבריחים של החברה הפלסטינית והסתלקות מנהיגותה ראשונה, וגם גירוש יזום על ידי הצבא והשלטונות הישראליים, היא מסקנה סבירה. ... לא היה זה הספר הראשון שעסק בהיווצרות בעיית הפליטים הערבים. אולם הספרים הקודמים לא הגיעו לתודעה הציבורית הישראלית ולא השפיעו על דעת הקהל. ספרו של מוריס התפרסם בשלהי שנות השמונים, כאשר הייתה כבר נכונות פסיכולוגית של הציבור הישראלי לקלוט אותו. הוא יצר בקרב ציבור רחב למדי מודעות לאסון שבא על ערביי ארץ ישראל בעקבות מלחמת העצמאות."[28]

אבי שליים, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד, והיסטוריון חדש בעצמו, כותב שמחקרו של מוריס על התהוות בעיית הפליטים הפלסטינים ב-1948 היה: "זהיר, קר-רוח ואובייקטיבי ככל שהיה יכול להיות," וש"לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינית" "מצטיין במקוריות, למדנות ותרומתו חשובה להבנת לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני".[29] רבים ממבקריו של מוריס נצמדים לעקרון של "היסטוריה ישנה", הרעיון שישראל נולדה טהורה, דוד שנלחם בגוליית הערבי, כותב שליים. הוא טוען שהרעיונות הללו הם מוטעים בתכלית, ולא נוצרו בידי היסטוריונים אלא בידי המשתתפים במלחמת העצמאות, שכותבים על האירועים בהם לקחו חלק בלי היתרון של גישה לארכיונים ישראלים, שנפתחו לראשונה בראשית שנות השמונים.

מהצד האחר מתחו על מוריס ביקורת נורמן פינקלשטיין[30][31] ונור מסאלחה.[32] הם טוענים שמסקנותיו של מוריס הן פרו-ישראליות:

  • מוריס לא מיידע לגמרי שעבודתו נשענת בעיקר על מסמכים ישראלים שהותרו לפרסום באופן חלקי, בעוד שהמסמכים הרגישים ביותר נותרו סגורים בפני החוקרים.
  • מוריס מתייחס לראיות במסמכים הישראלים בדרך בלתי ביקורתית, ואינו לוקח בחשבון שהם לפעמים אפולוגטיים.
  • מוריס ממעיט במספר הגירושים. פינקלשטיין טוען שבטבלה שבה מוריס מסכם את הסיבות לנטישה, כפר אחרי כפר, מקרים רבים של "התקפה צבאית על יישובים" צריכים להיכנס במקום זאת לקטגוריית "גירושים".
  • מסקנותיו של מוריס מוטות בנוגע לעדויות שהוא עצמו מציג, וכשהמסקנות מציגות לחומרה את הישראלים הוא נוטה להציגן בצורה מקלה.

הן פינקלשטיין והן מצאלחה סבורים שהייתה מדיניות של טרנספר. בתגובה לפינקלשטיין ומצאלחה ענה מוריס[33] ש"ראיתי מספיק חומר, צבאי ואזרחי, על מנת שתהיה לי תמונה מדויקת של מה שקרה". פינקלשטיין ומסאלחה הגיעו למסקנותיהם בשל הטיה פרו-פלסטינית. ובאשר להבדל בין ההתקפה הצבאית לגירוש הם צריכים לקבל את מה שהוא מכנה כהגדרה "הצרה והמחמירה יותר" של גירושים. מוריס סבור שלא הייתה מדיניות של טרנספר.

המשך מחקריו של מוריס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריס המשיך לעסוק בנושא זה, ובשנת 2004 יצאה לאור באנגלית מהדורה מתוקנת ומורחבת, בשם The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited.[34] בספר זה מוריס ענה למבקריו והוסיף חומרים מארכיונים שונים, בעיקר בישראל, שנפתחו בשנות התשעים (ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וארכיון ההגנה). הוא כותב שתוכנם של המסמכים החדשים מגדיל במידה משמעותית את האחריות הן של הישראלים והן של הפלסטינים לבעיית הפליטים, ומגלה עוד מקרי גירוש ומעשי אכזריות בצד הישראלי, ועוד פקודות מצד הרשויות הערביות שהורו לפלסטינים לנטוש את בתיהם, או לפחות לשלוח אל מחוץ לכפר או לעיר את הנשים והילדים. מוריס כותב בפתח הספר שמסקנותיו בוודאי לא ירצו את התועמלנים הישראלים או את התועמלנים הפלסטינים, וגם לא את ה"היסטוריונים של שחור ולבן".

נושא הספר נכלל גם בשני ספרים נוספים שכתב מוריס מאוחר יותר: "קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 2001-1881", שיצא לאור בשנת 2001, ו"1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה", שיצא לאור בשנת 2010.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949 , באתר אמזון
  2. ^ לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949, באתר של הוצאת "עם עובד"
  3. ^ בפתח המהדורה העברית נאמר שהספר באנגלית יצא לאור בשנת 1987, אך זו טעות
  4. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949 (להלן מוריס), עמ' 51
  5. ^ מוריס, עמ' 92
  6. ^ מוריס, עמ' 93
  7. ^ מוריס, עמ' 101
  8. ^ מוריס, עמ' 134
  9. ^ מוריס, עמ' 180
  10. ^ מוריס, עמ' 211
  11. ^ מוריס, עמ' 213
  12. ^ מוריס, עמ' 265
  13. ^ 1 2 מוריס, עמ' 266
  14. ^ מוריס, עמ' 292
  15. ^ מוריס, עמ' 338
  16. ^ מוריס, עמ' 381
  17. ^ מוריס, עמ' 382
  18. ^ מוריס, עמ' 15
  19. ^ מוריס, עמ' 12
  20. ^ מוריס, עמ' 13
  21. ^ במאמר "ההיסטוריוגרפיה החדשה" שפורסם בדו-ירחון האמריקני-היהודי "תיקון" (באנגלית), בנובמבר-דצמבר 1988.
  22. ^ מוריס, עמ' 11
  23. ^ קובי בן שמחון, קץ הסכסוך, על פי בני מוריס, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2012
  24. ^ ארי שביט, מחכה לברברים, ריאיון עם בני מוריס, באתר הארץ, 6 בינואר 2004
  25. ^ דוגמאות:
  26. ^ יוסי בן-ארצי, ‏על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 65, ספטמבר 1992, עמ' 164
  27. ^ מרדכי בר-און, ‏מלחמות קטנות – מלחמות גדולות: הערות נוספות לוויכוחים על מדיניות הביטחון של ישראל בעשור הראשון, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמ' 116-115
  28. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, הוצאת עם עובד, 1997, עמ' 23–24. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  29. ^ Shlaim, Avi. The Debate about 1948, International Journal of Middle East Studies, Vol 27, No. 3 (1995), pp. 287-304.
  30. ^ N. Finkelstein, 1995, ‘Image and Reality of the Israel-Palestine conflict’, Verso, London, ISBN 1-85984-339-5
  31. ^ N. Finkelstein, 1991, Myths, Old and New, J. Palestine Studies, 21(1), p. 66-89
  32. ^ N. Masalha, 1991, A Critique of Benny Morris, J. Palestine Studies 21(1), p. 90-97
  33. ^ Morris, 1991, 'Response to Finkelstein and Masalha', J. Palestine Studies 21(1), p. 98-114
  34. ^ The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, באתר של Cambridge University Press
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לידתה_של_בעיית_הפליטים_הפלסטינים_1947–1949&oldid=39733517"