משה שרת

משה שרת

שרת כשר החוץ, 1952
לידה	15 באוקטובר 1894 חרסון, האימפריה הרוסית
פטירה	7 ביולי 1965 (בגיל 70) ירושלים, ישראל
שם לידה	Моисей Черток - Moshe Shertok
מדינה	התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, פלשתינה (א"י), ישראל, האימפריה הרוסית
תאריך עלייה	1906
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
השכלה	בית הספר לכלכלה של לונדון הגימנסיה העברית "הרצליה" הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת איסטנבול אוניברסיטת איסטנבול
מפלגה	מפא"י
בת זוג	צפורה שרת לבית מאירוב
ראש ממשלת ישראל ה־2 26 בינואר 1954 – 3 בנובמבר 1955 (שנה) תחת הנשיא יצחק בן-צבי → דוד בן-גוריון דוד בן-גוריון ←
שר החוץ ה־1 14 במאי 1948 – 19 ביוני 1956 (8 שנים) תחת ראשי הממשלות דוד בן-גוריון משה שרת גולדה מאיר ←
חבר הכנסת 14 בפברואר 1949 – 7 ביולי 1965 (16 שנים) כנסות 1 – 5
פרסים והוקרה
פרס סוקולוב (1960) אזרח כבוד של ירושלים
חתימה

עומדים בימין התמונה למעלה: משה שרתוק בן יעקב, ויצחק בן-צבי, אברהם אלמליח עומד שני משמאל, בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 (עוד בתצלום: יישובים במרכז: חיים ארלוזורוב ומשמאלו חיים ויצמן)

שרת עם בן-גוריון בועדה האנגלו אמריקאית, 1946

משה שרת חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948

שרת מבקר בעיר לוד

משה שרת מבקר בעיר לוד ומכובד בסנדקאות בברית מילה

משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (ברוסית: Моисей Черток;‏ 15 באוקטובר 1894, ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה – 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. כמו כן היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. מראשי הנהגת היישוב ומחותמי מגילת העצמאות.

שרת עלה לארץ ישראל בשנת 1906 וסיים את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה". בפרוץ מלחמת העולם הראשונה למד משפטים באיסטנבול, התגייס לשירות צבאי ושירת כקצין בחזית מקדוניה. בסיום המלחמה חזר לארץ ישאל, היה עוזרו של יהושע חנקין והתמנה למזכיר ועד הצירים. שרת היה גם עיתונאי ושימש כאחראי על עמוד החדשות בעיתון דבר, בהמשך מונה לסגן עורך העיתון ברל כצנלסון ולעורך שבועון דבר בשפה האנגלית. היה פעיל מרכזי במפלגת אחדות העבודה ולאחר מכן ממייסדי מפא"י. בשנת 1931 פרש ממערכת העיתון לטובת פעילותו הפוליטית ונבחר בשנת 1933 לראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, תפקיד אותו מילא עד להקמת המדינה.

כשר החוץ הראשון של ישראל הקים את שירות החוץ הישראלי ונאבק על קבלת ישראל כמדינה חברה בארגון האומות המאוחדות. הוא כיהן בתפקיד כשמונה שנים, גם במקביל לכהונתו כראש הממשלה. הוא חזר בשנת 1955 לתפקיד שר החוץ ופרש מהממשלה בשנת 1956, על רקע חילוקי דעות סביב עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. בשנים האחרונות לחייו היה יושב ראש הוצאת עם עובד, יושב ראש הנהלת בית ברל ומשנת 1961 יושב ראש הסוכנות היהודית.

ביוגרפיה

1894–1918

משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה צ'רטוק בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב צ'רטוק, סופר ופובליציסט, ולפניה (ממה) לבית לב, מורה. ב-1906 עלתה משפחת צ'רטוק לארץ ישראל והתגוררה במשך שנתיים בכפר הערבי עין סיניא שבשומרון, שם חכרה אחוזה מידי אפנדי ערבי, במטרה לייסד את היישוב העברי הראשון בצפונה של ירושלים, בהרי אפרים. המשפחה גרה בכפר שנתיים בלבד, אך חוקרים טענו כי הייתה לתקופה זו השפעה על חייו של שרת, בעיקר בהיכרות עומק עם הערבים, השקפה ברורה וקבועה בדבר שורשיות הקונפליקט היהודי-ערבי, ועד לחוסר תקווה לפתרון מהיר וכוללני של הסכסוך. ב-1908 עקרה המשפחה ליפו, מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב.

שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית. בגימנסיה למד טורקית, צרפתית, גרמנית וערבית. בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז. לימים נשאו השניים את אחיותיו. לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי.

ב-1913 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות ונסע ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. ב-1914 קטעה מלחמת העולם הראשונה את לימודיו והוא חזר לארץ ישראל. הוא לימד טורקית בבתי ספר בתל אביב והטיף לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים אזרחי מדינות-אויב מארץ ישראל. ב-1916 התגייס לצבא העות'מאני (יחד עם בוגרים רבים אחרים של גימנסיה הרצליה), ונשלח לקורס קצינים באיסטנבול. בסיום הקורס, הוצב ביחידת רגלים ושירת כמתורגמן עבור המפקד הגרמני שלה. היחידה לחמה במקדוניה ולאחר מכן בדרום עבר הירדן. לאחר שהתפרקה, הוצב שרת במפקדה בחלב שבסוריה, ושירת בה עד לסוף המלחמה. עם כיבוש העיר על ידי בריטניה, נחקר שרת על ידי קצין מודיעין בריטי, שהניח לו לחזור לארץ ישראל לאחר ששמע כי הוא ציוני. כעבור שמונה ימים הגיע שרת לחיפה.

ב"אחדות העבודה" ובמערכת "דבר", 1919–1931

ב-1919 התמנה למזכירו של יהושע חנקין, מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות ב"ועד הצירים" של ההנהגה הציונית. באותה שנה הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם ייסודה, ושימש מטעמה כמזכיר "ועד הצירים". ב-1921 יצא לבריטניה, ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון. בלונדון התגורר בחדר משותף עם חברו ללימודים, דוד הכהן, והתפרנס ממתן שיעורים בעברית ובצרפתית ומעבודות תרגום מערבית ומטורקית. בתקופת לימודיו עסק באיסוף כספים וברכישת נשק עבור "ההגנה". כמו כן, סקר עבור ההנהלה הציונית את העיתונות הערבית ופרסם מאמרים בשבועון "קונטרס" של "אחדות העבודה", וייצג את 'פועלי ציון' בכינוסים של הלייבור הבריטי. ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו, צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות.

על כמה ממאמריו ב"קונטרס", חתם שרת בכינוי הספרותי "מ. בן-קדם". ברל כצנלסון קרא אותם והזמין את שרת לעבוד במערכת היומון "דבר", לקראת הקמתו. שרת התנה את הקדמת שובו מלונדון בסילוק חובותיו משנות לימודיו שם, וכצנלסון דאג לכך. ב-1925 חזר שרת לארץ ישראל והצטרף למערכת "דבר", עם יסודו, כאחראי על עמוד החדשות. בין השנים 1925–1931 תפקד כסגנו של עורך "דבר", ברל כצנלסון, והיה אחראי על ענייני הנוער של "אחדות העבודה", שכללו את תנועות הנוער "החוגים" ו"הבחרות הסוציאליסטית". בשנים הללו (תרפ"ה–תרצ"א) כתב עשרות מאמרים שעליהם חתם בפסבדונים "מ. קרוב רחוק". הוא היה ממונה על מדור ענייני חוץ: סקירות, מאמרים ופרשנות. שרת היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ. ב-1929 הקים וערך את שבועון "דבר" בשפה האנגלית (במשותף עם נלי שטראוס-מושנזון).

ב-1930 הצטרף שרת למפא"י, עם הקמתה כאיחוד מפלגות "אחדות העבודה" ו"פועלי ציון", וב-1931 עזב את העיתון למען פעילותו הפוליטית.

בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, 1931–1948

באוקטובר 1931 התמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – סגנו של חיים ארלוזורוב עם התמנותו לראש המחלקה המדינית. באותה שנה עבר לגור עם משפחתו בירושלים. בתקופה זו שינה את שם משפחתו "צ'רטוק", בעל הצליל הסלאבי, ל"שרתוק", בעקבות מורו חיים בוגרצ'וב, שהפך ל"בוגרשוב", ובעצת הסופר יעקב מיבר. לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, נבחר שרת בקונגרס הציוני ה-18 להחליף אותו בתפקיד ראש המחלקה המדינית. בתקופה זו טיפלה המחלקה המדינית גם בענייני ה"הגנה" ושרת היה אחראי גם לתיק הביטחון בסוכנות היהודית. בתפקידו כראש המחלקה המדינית, עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות), וכן היה הרוח החיה מאחורי מבצעי חומה ומגדל. בשנים 1936–1937 נפגש עם מנהיג מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית, עווני עבד אל-האדי. שרת הופיע כאחד מנציגי היישוב היהודי בפני ועדת פיל ותמך בפתרון חלוקת הארץ, כפי שהוצעה בוועדה. ב-7 ביוני 1937, יום פרסום המלצות הוועדה, כתב ביומנו לגבי הצורך בתנופת התיישבות היהודית לאור אפשרות של חלוקה: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב". שרת כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות עד לקום מדינת ישראל ב-1948.

בדרכו לקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה ב-1939, ביקר אצל ראש ממשלת סוריה (תחת המנדט הצרפתי), לוטפי אל-חפאר , במעון הקיץ שלו בהר הלבנון. באפריל 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע שרת לפולין ונפגש עם יהודיה בוורשה ובלודז'.

בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה היהודית ב-1944. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע. לקראת סוף המלחמה, נסע לבקר את לוחמי הבריגדה היהודית באיטליה וביוון, מלווה בדגל עברי שייצג אותם כרצונם, ושם נשא את הנאום הידוע כנאום הדגל.

לאחר המלחמה, תמך כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", במאבק מוגבל נגד הבריטים. באוגוסט 1945 החליט יחד עם בן-גוריון ומשה סנה, להקים את "תנועת המרי העברי", שאגדה את "ההגנה", אצ"ל ולח"י למאבק אלים בשלטון הבריטי. במרץ 1946 הופיע כנציג היישוב היהודי בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בעקבות השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, נעצר במחנה לטרון יחד עם מנהיגי היישוב עד 5 בנובמבר, וקרא שם להפוגה במאבק. ב-1947 ייצג את עמדת הנהגת היישוב לפני ועדת אונסקופ, וניהל את המאבק בעצרת או"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947.

ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.

הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. נמנה עם מנסחי מגילת העצמאות וחותמיה. היה אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעדהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948.

שר החוץ של מדינת ישראל (1948–1953)

מתוך דבריו על בן-גוריון, בנאומו בוועידת מפא"י ב-1965
נפל דבר בתולדות עמנו בתקופה זאת, דבר מופלא, אשר שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וחולל מפנה בכל מערכות חיינו, שפתח לפנינו עתידות חדשים. והדבר הזה בתודעת העם, בלהט נפשו, מזוהה עם אישיוּת אחת, שעשתה הרבה גדולות [...] הוא זכה למעמד של יחיד במינו, הוא זכה לתהילות של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה. [...] והמעמד הזה, הנובע מן התהילה, מן התפארת, מן האמון, מן ההערצה, מסב הרבה ייסורים. אמרתי: אמון. [...] וכאשר לאט-לאט נבעֵית סתירה בין האמון המגובש הזה, שהוא פרי הערצת שנים נוכח ההישגים האדירים, לבין הרושם הבלתי אמצעי מצורות ההופעה וההשתלטות בענייני ציבור, כאשר נוצרה סתירה, אזי מתחוללת טרגדיה, והמפלגה הזאת, שלנו, היא הקרבן לטרגדיה שהתחוללה. אדם יחיד, אחד הדברים שהתהילה מחייבת אותו, הוא מידה יתרה של עניווּת, שהיא בשבילי סגולה עיקרית בגדלות אדם [...] מנהיג אינו יכול לדחוק עצמו לקרן זווית ומשם להתריע. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני אחת-עשרה שנה, או במה שקרה כתוצאה מכך לפני ארבע-חמש שנים, ולעשות זאת על חשבון המחשבה והדאגה לעתיד. או שהוא מושך ידו מתביעתו העיקשת ומחזיר עצמו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי, או שהוא מוותר על כתר המנהיגות, כי בהתעקשותו הוא מחלל כבודהּ של מנהיגות. הוא מערער את יוקרת המדינה הזאת, שהיא נזר תפארת לעטרתו ההיסטורית של העם היהודי, בעיני העם ובעיני אומות העולם. המנהיג חייב להקשיב לרחשי לבו של המחנה, יותר מאשר חייב המחנה להיענות למנהיג.

עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. אז גם שינה את שמו בשנית, כאשר עברת אותו מ"שרתוק" ל"שרת".

בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב לנחום גולדמן את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. לרוזן ברנדוט אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה. בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים". כאשר עלתה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים בכיס פלוג'ה, דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם (בתקופה זו עמדה על הפרק קבלת מדינת ישראל לארגון), ובן-גוריון, שהתנגד לתביעתו, קיבל לבסוף את דעתו והתיר להעביר את האספקה.

ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הישגו הגדול ביותר של שרת בתפקידו כשר החוץ היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. עם קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם באותה שנה, נשא בשמה שרת נאום בכורה בעצרת.

שרת השתמש בשפות שידע, לצורך תעמולת בחירות למען מפלגתו: הוא נאם בפני העולים החדשים מעדות המזרח בערבית, טורקית וצרפתית. בכניסתו לאולם המליאה של הכנסת, נהג שרת לקוד קידה ליד פתח האולם כלפי יושב ראש הכנסת, לפני שהתיישב במקומו.

שרת העריך את חלקה של ברית המועצות בהחלטה על הקמת מדינה יהודית וזה היה אחד המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהוביל בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שהודות לה, זכתה המדינה בתמיכה מדינית סובייטית, בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. שרת נטש בסופו של דבר את מדיניות אי ההזדהות, כאשר הוברר לו כי לנוכח מצוקת המשק הישראלי, יש לפנות אל המערב.

ב-1952 השתתף שרת בהלוויית ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת. בביקורו זה בבריטניה, נפגש לראשונה עם וינסטון צ'רצ'יל..

היחסים עם גרמניה

שרת ראה צורך ביחסים עם גרמניה המערבית, מכיוון שהבין כי גרמניה חוזרת להיות גורם משמעותי בקהילה הבינלאומית. הוא לא ראה תכלית בחרם על גרמניה, בזמן שלא הייתה אף מדינה במערב או בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא חשש שעוינות ישראלית כלפי גרמניה תדחוף אותה ליחסים קרובים עם מדינות ערב. בשל בדידותה המדינית של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה בתחילת שנות ה-50, סבר שרת שיש לקדם את יחסי ישראל עם גרמניה. שרת היה דמות מרכזית בעיצוב היחסים. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים. הוא ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה, וגייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך. ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך". ב-10 בספטמבר 1952 חתם בלוקסמבורג, כשר החוץ, יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה. להבדיל מסוגיות רבות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות, הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.

ראש ממשלת ישראל (1954–1955)

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953, התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. בנוסף לתפקיד זה, המשיך שרת לשמש שר חוץ.

שרת לא היה שלם עם פעולות התגמול של צה"ל בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל. ב-17 במרץ 1954 אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 12 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול וכתב על כך ביומנו: "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". בימים שאחרי טבח מעלה העקרבים, נפגש שרת במסיבת פורים עם המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא וביקש מהם לעודד את העם בשיר שמח. תוך זמן קצר כתבו השניים את "שיר שמח": "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם השמחה שבנו".

במהלך כהונתו של שרת כראש הממשלה, ניהל גישושים זהירים, באמצעות מתווכים, עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. אולם תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה וישב בשדה בוקר. שרת לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון ושר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שהתחוללה ביולי 1954 ונרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. החרפת היחסים עם מצרים שמה קץ למגעים חשאיים שהחלו בין שרת והנשיא המצרי. שרת יזם את חידוש הדו-שיח עם נאצר וזה הסכים לשיחות רמות-דרג. אלא שב-27 בינואר 1955 דן בית הדין הצבאי במצרים שניים מבין נאשמי הפרשה למוות, ושרת ביטל בתגובה את השיחה רמת הדרג. משהתפטר לבון ב-21 בפברואר 1955, בעקבות "הפרשה", נתמנה בן-גוריון לשר ביטחון בממשלת שרת, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר. היחסים בין שרת ובן-גוריון החריפו על רקע התנגדות שרת להסלמת המתיחות בין ישראל ושכנותיה.

במהלך כהונתו של שרת בראשות הממשלה, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. בהמשך ערך שרת ביקור גומלין בבורמה.

כאשר בהצבעת אי אמון בממשלה (שנדחתה), בעקבות משפט קסטנר, נמנעו שרי הציונים הכלליים בהצבעה, התפטר שרת מתפקידו (היות שבאותה עת החוק לא אפשר פיטורי שרים) והקים באותו יום, 29 ביוני 1955, ממשלה חדשה, שכיהנה תקופה קצרה עד לבחירות לכנסת השלישית ב-26 ביולי 1955 והמשיכה לכהן כממשלת מעבר עד סיום כהונתו של שרת כראש ממשלה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות שר החוץ. בהיפרדו מראשות הממשלה בכנסת, בירך שרת את בן-גוריון: "רצוני לאחל לחברי וידידי דוד בן-גוריון חוסן גוף ועוז רוח לשאת את המשא הכבד שהוטל עליו. כל חבריו יעזרו לו במלוא יכולתם בתפקיד האחראי והגדול הזה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל!".

לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב שרת ביומנו: ”לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל”.

שר חוץ בממשלה בראשות בן-גוריון והדחתו ממנה (1955–1956)

משה שרת בעת טקס 25 שנה לאוניברסיטה העברית בירושלים, 1950, מאוספי הספרייה הלאומית

בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, המשיך תחילה שרת לכהן כשר החוץ. אך במהרה החריפו היחסים ביניהם. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת והשיג ממנה אספקת נשק (ראו מבצע יונה). התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים, תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ ולמינויה של גולדה מאיר במקומו. בישיבה שנערכה ב-17 ביוני 1956, החליט מרכז מפא"י להיענות לדרישתו של בן-גוריון. בהצבעת הדחתו מן הממשלה, הצביעו 35 בעד, 7 נגד ו-74 נמנעו. בהתאם להחלטה, הגיש שרת את התפטרותו מהממשלה ב-18 ביוני 1956. לאחר הדחתו, כתב שרת ב-24 ביוני ביומנו: "אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה... בלב משתולל הזעם וצורב העלבון".

מסעו באסיה (1956)

לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ ולמרות יחסיו המתוחים עם בן-גוריון וגולדה מאיר, יצא שרת ב-21 בספטמבר 1956 למסע רשמי במדינות דרום-מזרח אסיה, כשגריר של רצון טוב. המסע נערך בין היתר כתגובה לועידת באנדונג של מדינות אסיה ואפריקה, בה התקבלו שורה של החלטות נגד ישראל. במסגרת המסע, ביקר שרת בתאילנד, בורמה, הפיליפינים, יפן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה (שהייתה אז עדיין מושבה בריטית), סרי לנקה, הודו, נפאל, לאוס וקמבודיה. ביפן זכה לפגישה רשמית עם הקיסר הירוהיטו. ב-29 באוקטובר פרצה מלחמת סיני. שרת התבשר עליה מן העיתונות, בעת שהותו בניו דלהי, בירת הודו, בבוקר פגישתו ב-30 באוקטובר עם ראש ממשלת הודו, נהרו, שהתנפל עליו בכעס בשל המתקפה הישראלית, וסמוך לפתיחת הוועידה השנייה של התנועות הסוציאליסטיות באסיה, שבה השתתף מטעם מפא"י. המסע ברחבי אסיה נמשך 81 ימים, והוא שב לישראל ב-9 בדצמבר 1956. הוא פרסם טורים בעיתון דבר על הביקורים במדינות השונות ולאחר מכן הוציא אותם כספר בשם "משוט באסיה".

שנותיו האחרונות (1956–1965)

לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה שרת ב-1957 לראש הוצאת הספרים "עם עובד" והשיק את מפעל הדגל שלה, "ספריה לעם". בנוסף על כך, כיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל".

שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "פיחות", "לוויין", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל". בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב. שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו.

בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שרת כיהן בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית עד יום מותו. ב-4 בפברואר 1961, בימי ה"פרשה", התנגד בישיבת מרכז מפא"י לתביעת בן-גוריון להדיח את פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל ההסתדרות. הוא תיאר בנאומו את האווירה השוררת במפלגה תחת שלטון בן-גוריון: "זה מכבר אני רואה בתוכנו, בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו כי לא הכבוד והצדק משמשים נר רגלינו, כי אם הפחד והחשבון". לבסוף ההצעה התקבלה.

באוגוסט 1964 הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים.

היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-17 בפברואר 1965, כאשר הובא על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י העשירית ויצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון, במה שכונה "נאום כיסא הגלגלים", בו מתח ביקורת קשה על בן-גוריון ותמך בראש הממשלה לוי אשכול, שסירב לתביעת בן-גוריון להמשיך לעסוק בפרשת ה"עסק ביש".

ב-16 במרץ 1965 הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.

קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים

ביולי 1965 החמיר מצבו הרפואי והוא אושפז במצב קשה בבית החולים הדסה, ב-7 ביולי 1965 נפטר שרת ממחלת הסרטן בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה, לזוג נולדו שלושה ילדים: יעקב, יעל וחיים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו. לימים נקברה לידו אשתו, צפורה. על פי צוואתו, לא נישאו הספדים בלוויה. דוד בן-גוריון נעדר ממנה, אולם בכנס ועידת מפלגתו רפ"י בבית העיתונאים על שם סוקולוב ספד לו. בן-גוריון אמר, בין היתר, כי מותו של שרת הוא "אבדה קשה לציבור ולכלל היהודים".

שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.

חיים אישיים וילדיו

שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית שם בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז חבריו מימי הגימנסיה ו"ההסתדרות המצומצמת" וממקימי "ההגנה". לימים נשאו השניים את אחיותיו עדה ורבקה בשנת 1921 והפכו לגיסיו. ציפורה מאירוב ומשה שרת התקרבו לראשונה במהלך טיול שנערך לתלמידי הגימנסיה בפסח 1913 בחברון. שנים ספורות לאחר מכן, כאשר שרת לימד טורקית, הייתה מאירוב אחת מתלמידותיו וכך התהדק הקשר בין השניים. לאחר שהכירו זה את זה לעומק, החלו "לצאת קבוע". שרת המתין שנה נוספת בטרם ביקש את ידה של צפורה, שהייתה חברתו מנעוריו. ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות.

ילדיו

ב-1927 ילדה אשתו ציפורה את בנם הבכור יעקב שרת, לאחר הלידה היא הפסיקה את עבודותיה השונות ודאגה להקדיש מזמנה לילדים ולמשפחה, ב-1931 נולדה יעל מדיני ובשנת 1933 נולד חיים שרת.

הזוג צפורה ומשה שרת בבית השרד של שר החוץ בתל בנימין, רמת גן, 1953

יעקב שרת בנם בכורם של משה שרת וציפורה שרת במדי הבריגדה היהודית, 1945

מימין לשמאל:יעל הבת, משה שרת האבא, חיים הבן וצפורה שרת האמא, תמונה משפחתית שנת 1946

הנצחתו

אתר הזיכרון למשה שרת ביער המגינים

שטר של 20 ש"ח עם דמות דיוקנו של משה שרת שהיה בשימוש שנים רבות עד לשנת 2020 לזכר משה שרת

• ב-1993 הקימו בניו חיים שרת, יעקב שרת, ואשתו רנה שרת את "העמותה למורשת משה שרת", במטרה לרכז, ולקטלג ולפרסם את כל כתבי משה שרת, ולהוציא לאור כתבים אלה בצורה מסודרת ומוערת.
• על שמו של שרת שכונות (רמת שרת בירושלים, קריית שרת בחולון, קריית שרת ברעננה, נווה שרת בתל אביב-יפו ושכונת שרת בלוד) ורחובות בערים רבות בישראל.
• מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות, ששרת הקים בשנת 1955, נושא את שמו, "קרן שרת".
• על שטר של 20 ש"ח מסדרות א' וב' הופיעו דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו. בשטרות מסדרה ג' הוחלף דיוקנו של משה שרת בדיוקנה של רחל המשוררת.
• על שמו בתי ספר בתל אביב, בחולון, בכפר סבא, בנתניה, בקריית אונו, בבת ים ובנוף הגליל "בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005.
• על שמו "בית הפקיד" בירושלים שנמכר ב-1998, למכללה למינהל.
• ביער המגינים הוקם אתר הנצחה למשה שרת, המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו.
• ארכיון מפלגת העבודה נקרא על שמו.
• המכון האונקולוגי בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים נקרא על שמו.
• בעטרת שבמטה בנימין במרחק קצר ממקום מושב משפחתו הראשון של שרת בארץ (עין סיניא) ביקשו לקרוא לאחד הרחובות על שמו אך משפחת שרת הביעה את התנגדותה מפאת התנגדותם למפעל ההתנחלות .

כתביו

• משה שרת, משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957
• משה שרת, בשער האומות: נאומים מדיניים, 1946–1949, תל אביב: עם עובד, 1958

לאחר מותו

• משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1969 (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על 13 אישים שהלכו לעולמם)
• משה שרת, יומן מדיני: תעודות ומסמכים של משה שרת, 1936–1941, 5 כרכים, אהוביה מלכין (עורך) ואמנון סלע (עורך משנה), תל אביב: עם עובד, 1968–1979
• משה שרת, יומן אישי: יומנו של שר החוץ וראש הממשלה, 1953–1957, 8 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, 1978
• משה שרת, נתראה ואולי לא: מכתבי משה שרת מן הצבא העותמאני: 1916–1918, יעקב שרת (עורך), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998
• משה שרת, מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים, רנה ויעקב שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000
• משה שרת, ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים, 1921–1925, 3 כרכים, תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת (עריכה), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008
• משה שרת, מחברת תרגומי שירה, מהדורה מורחבת עם שירי המקור (רוסית, גרמנית, אנגלית), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003
• משה שרת, פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא ומתן על הסכם השילומים, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2007
• משה שרת, שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2008
• משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ינואר–מאי 1942, א, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009
• משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יוני–דצמבר 1942, ב, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011
• משה שרת, ירחים בעמק איילון: מכתבי משה שרת ממחנה המעצר לטרון 29 ביוני – 5 בנובמבר 1946, פנחס עופר (תחקיר, פיענוח, ביאורים והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011
• משה שרת, פולמוס השילומים, מהדורה אנגלית מקוצרת, גרמניה: הוצאת דה גרויטר, 2011
• משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1948, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2013
• משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1949, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2016
• משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1950, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2018
• משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1951, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2019

חוברות

• די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק, ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. (חוברת) (ביידיש)
• תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. (הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה)
• על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, (ירושלים: חמו"ל, תרצ"ו)
• ההסתדרות והמפלגה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד 1944 (חוברת)
• ההעפלה - חיים, הטרור - מות / משה שרתוק, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז 1947 (חוברת)
• במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט (נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15 בנובמבר 1948)
• ישראל קוראת לעצור תוקפנות ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה – שרותי המודיעין, תש"י 1950 (סדרת "בעיות המדינה", ז)
• עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950 (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי)
• דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 1) (ביידיש)
• אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) (ביידיש)
• בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "בעיות המדינה", ג)
• רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת, ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב 1952 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ביידיש) (ראה אור במקביל בשפות נוספות)
• המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז – המחלקה להסברה, 1963
• החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד 1963 (הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג–כ"ה בתשרי תשכ"ד)
• מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באוזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י - המרכז - המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח)
• לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - מחלקת ההסברה, תשכ"ה 1965 (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים)
• דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו 1966 (חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963)

תרגום ועריכה

• ד' סתר (מיכאל בייטלסקי), הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות, תרגום מרוסית: חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב 1962
• מחברת תרגומי שירה, תרגומי שירה, בעיקר מן הקלסיקה הרוסית: משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1965
• דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, זאב גולדברג (כינוס), ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת: "מה היה לנו ברל", דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית: בית ברל, תשכ"ח 1967

לקריאה נוספת

• משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
• בשירות החוץ ולאחריו, ירושלים: יובלים, 2014
• לואיז פישר (עורכת), משה שרת, ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1894–1965), גנזך המדינה, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• גבריאל שפר, משה שרת: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שרת, רונה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, העמותה למורשת משה שרת, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא-ומתן על הסכם השילומים מגרמניה: קובץ פרוטוקולים ומסמכים 1950-1953, העמותה למורשת משה שרת, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• דניאל בן-חורין, מבט אחר: הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבטו של משה שרת, הוצאת רימונים, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• Neil Caplan, Yaakov Sharett (eds.), My Struggle for Peace: the Diary of Moshe Sharett, 1953-1956, Indiana University Press, 2019 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• העמותה למורשת משה שרת
• מורשת משה שרת בפייסבוק
• כתבי משה שרת בפרויקט בן-יהודה
• מידע על משה שרת בקטלוג הספרייה הלאומית
• תערוכת משה שרת
• ארכיונו של משה שרת, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• משה שרת: אבי הזרם המתון, באתר הסוכנות היהודית
• שילה הטיס רולף, משה שרת (שרתוק), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
• משה שרת, באתר הכנסת
• משה שרת, באתר כנסת פתוחה
• משה שרת, באתר של משרד ראש הממשלה
• מאלבום התמונות של משה שרת, באתר ארכיון מפלגת העבודה
• קטעים מיומנו של משה שרת, מעריב, מעריב של חג, 24 באפריל 1974
• "משה שרת - ביוגרפיה פוליטית" מאת פרופ' גבריאל שפר בהוצאת "כרמל", ירושלים
• יוסי גולדשטיין, אודה כי רפו ידי, באתר הארץ, 28 באפריל 2009
• דוד תדהר (עורך), "משה שרת (שרתוק)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1113
• יחיעם ויץ, ‏משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949, קתדרה 115, ניסן תשס"ה 2005
• זכרונות נעורים (דבר משה שרת בטקס הענקת אזרחות־הכבוד של ירושלים, 2.9.64), דבר, 8 ביולי 1965
• משה שרת – חיי אדם בשרות העם, מעריב, 7 ביולי 1965
• שרת, דבר, 13 באוגוסט 1965 (במלאת חודש למותו)
• תמר אבידר, "חוגי בית" נולדו בבית המשפחה, מעריב, 29 באוקטובר 1965
• נתן אקסלרוד, משה שרת שולח מהאו"ם ברכה לישראל, 1949, אוסף יומני כרמל באתר YouTube ‏
• משה שרת בדיוני עצרת האו"ם על ירושלים, יומני כרמל ינואר 1950
• משה שרת - ביקור ראשון של שר החוץ של ישראל בארצות הברית, גנזך המדינה (התחלה 5:50)
• אוסף משה שרת באתר ארכיון המדינה
• משה שרת – ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) באתר ארכיון המדינה
• הלוויתו של ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר משה שרת, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1965
• 'האיש משה איננו': ישיבת אבל מיוחדת של ממשלת ישראל בעקבות פטירתו של משה שרת, בבלוג של ארכיון המדינה
• עופר אדרת, בניו של משה שרת מסתכלים בקנאה על גנדי, באתר הארץ, 22 באפריל 2016
• שרתוק – שם עברי?, האקדמיה ללשון העברית, ספטמבר 2018
• דפנה ליאל ופרופ' דני קורן, מי אתה משה שרת?, עושים פוליטיקה, דצמבר 2021
• משה שרת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• משה שרת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עמית נאור, "העברית תובעת את עלבונה": משה שרת נגד הבימה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 8.6.2023

הערות שוליים

משה שרת - תבניות ניווט

הקודם: דוד בן-גוריון

יושב ראש מפא"י

הבא: דוד בן-גוריון