ראע'ב נשאשיבי
לידה |
1881 ירושלים, האימפריה העות'מאנית | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
1951 (בגיל 70 בערך) ירדן | ||||
מדינה | ירדן, האימפריה העות'מאנית | ||||
השכלה | אוניברסיטת איסטנבול | ||||
מפלגה | מפלגת ההגנה הלאומית | ||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
מפקד במסדר האימפריה הבריטית | |||||
ראע'בּ נשאשיבּי (בערבית: راغب النشاشيبي; תעתיק מדויק: ראע'ב אלנשאשיבי; 1881–1951) היה מנהיג פלסטיני מחמולת נשאשיבי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים, וראש עיריית ירושלים בין השנים 1920–1934. מתנגדו ויריבו העיקרי של המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראע'ב נשאשיבי נולד בארץ ישראל בשנת 1881. הוא למד הנדסה באוניברסיטת איסטנבול בטורקיה והיה למהנדס מחוז ירושלים בימי השלטון העות'מאני.
בשנת 1914 נבחר ראע'ב נשאשיבי לייצג את ירושלים בפרלמנט העות'מאני. ערב בחירתו, הצהיר כי הוא מתחייב להקדיש את כל כוחותיו "לסלק את הנזק והסכנה הצפויים לנו מן הציונים והציונות".[1] בתחילת המאה ה-20 עלתה משפחת נשאשיבי לגדולה ומעמדה זה היה במידה רבה תוצאה של מעמדו של ראע'ב נשאשיבי כציר הפרלמנט העות'מאני והמהנדס הראשי של מחוז ירושלים.[2] הוא נבחר כציר הפרלמנט ב-1914[3] וכיהן בו במשך ימי מלחמת העולם הראשונה. במלחמה שירת גם כקצין בצבא הטורקי. מאז מלחמה זו היה פעיל בתנועה הערבית הלאומית.[4] הוא היה ציר בוועידה הכל-סורית ביולי 1919 בדמשק.[5]
ראש עיריית ירושלים 1920–1934
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1920 פוטר מוסא כאזם אל-חוסייני מראשות עיריית ירושלים על ידי סר רונלד סטורס, המושל הבריטי של ירושלים, עקב הסתה לאומנית, וראע'ב נשאשיבי מונה במקומו.[6] ראע'ב נשאשיבי ובני משפחתו הנשאשיבים היו מתנגדים ויריבים חריפים, לאורך שנים, של משפחת חוסייני. הנשאשיבים גילו עמדה מתונה הנוטה לפשרה ביחס ליישוב היהודי, שיתפו פעולה עם שלטונות המנדט הבריטי וקשרו קשר הדוק עם אמירות עבר הירדן בראשות האמיר עבדאללה (לימים עבדאללה הראשון מלך ירדן). הנשאשיבים היוו את האופוזיציה למועצה המוסלמית העליונה שבהנהגת החוסיינים. החוסיינים פעלו בימי ראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל במסגרת גוף שנקרא "המועדון הערבי". כמשקל נגד הקים ראע'ב נשאשיבי את "המועדון הספרותי". ביוני 1921 הצהיר בפומבי שימנע את מינויו של חג' אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים, ובינואר 1922 עשה מאמצים למניעת בחירתו ל"ראיס אל-עלמאא" במועצה המוסלמית העליונה.[7] בשנת 1922 תמך בתוכניתו של הנציב העליון הרברט סמואל, שנכשלה, להקים מועצה מחוקקת לארץ ישראל. בשנת 1923 הקימו אוהדיו של נשאשיבי את "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית", אך זו לא האריכה ימים. נשאשיבי התנגד למועצה המוסלמית העליונה והצליח להעביר לצדו חלק מראשי העיריות הערביות.
כראש עיריית ירושלים, נחשב ראע'ב נשאשיבי כמתון ומשום כך תמכו בו היהודים בבחירות ב-1927 כנגד יריביו החוסיינים. עם זאת, הנציגים היהודים בעירייה לא הצליחו להגיע לשיתוף פעולה עמו והתפטרו מהעירייה בשנת 1930 כמחאה על חוסר שיתופם בענייני העיר.[8]
ב-1929 החלה התגבשות כוחות חדשה בציבור הפלסטיני: מוסא כאזם אל-חוסייני ואויבו לשעבר ראע'ב נשאשיבי, שהתבססו על הוועד הפועל וההנהגה המסורתית, מול חג' אמין אל-חוסייני, שמחנה תומכיו החל להזדהות עם דור חדש של צעירים רדיקליים.[9] בסוף מאי או תחילת יוני 1930, נפגש נשאשיבי בפריז ובלונדון עם פנחס רוטנברג, יושב ראש הנהלת הוועד הלאומי, בנושא הצעת תוכניתו של האחרון להסדר השלטון בארץ ישראל.[10] ב-11 בדצמבר 1931 נערך כנס יסוד של מפלגה חדשה בשם "קונגרס האומה המוסלמית הפלסטינית", שאיחד את חוגי האופוזיציה, כוועידה נגדית לועידה כל-איסלאמית עולמית שכינס חג' אמין אל-חוסייני. ביולי 1933 התפטר ראע'ב נשאשיבי מתפקידו כנשיא המפלגה והיא הגיעה אל קצה.[11]
בבחירות בספטמבר 1934, לא הצליח נשאשיבי להיבחר למועצת העיר ירושלים באזור הבחירה שלו והוא לא נבחר שוב לראש העיר. בזמן מערכת הבחירות הכריזו היהודים על נייטרליות והחוסיינים אף פרסמו זאת בביטאונם,[12] אולם היהודים נטו להצביע בבחירות בעד מתחרהו, חוסיין אל-ח'אלידי, שגבר עליו בהפרש גדול ממספר בעלי זכות הבחירה היהודים.[13] נשאשיבי ערער על תוצאות הבחירות והדיונים התמשכו עד ינואר 1935 אז נדחו סופית וחוסיין אל-ח'אלידי מונה במקומו לראש העיר. ב־1924 מכר יחד עם אחרים 1200 דונם ביפו ליהודים, וכן חלק מהשטח על הר הצופים שעליו נבנתה האוניברסיטה העברית.[14] נשאשיבי נזכר ברשימה שנערכה בתנועה הציונית ב-5 בינואר 1937, בין עשרות נכבדים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים.[15]
ראש מפלגת ההגנה הלאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תבוסתו בבחירות, הקים ראע'ב נשאשיבי ב-1934 מפלגה חדשה בשם "מפלגת ההגנה הלאומית". מטעם מפלגה זו הוא נכלל בין מקימי וממשתתפי הוועד הערבי העליון. הוועד, שנוסד ב-25 באפריל 1936, בראשית המרד הערבי הגדול, כלל נציגים מכל המפלגות הערביות, שתמכו בשביתה הערבית הכללית, שהייתה השלב הראשון של המרד. בנובמבר 1936, לאחר שהסתיימה השביתה הכללית, תבע לפרק את הוועד הערבי העליון, משום שלטענתו הוקם כדי להנהיג את העם בזמן השביתה, ואילו לאחר שזו הסתיימה, אין בו צורך יותר. אולם תביעתו נדחתה.[16] לאחר שהקצה הוועד הערבי העליון לחבריו את השאלות שכל אחד מהם יעלה בפני ועדת פיל, סירב נשאשיבי להעיד בפניה. בין 24 במרץ ועד 5 במאי 1937, לא השתתף בישיבות הוועד הערבי העליון.[17] ב-30 ביוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, שבא ליפו לארגן התנגדות של ערביי העיר למופתי ולחוסיינים, על ידי שליחי המופתי. בעקבות זאת, פרשה מפלגתו של ראע'ב נשאשיבי בתחילת יולי מן הוועד הערבי העליון והוא הפסיק את פעילותו הציבורית והמדינית. בשנים 1937–1939 התחולל מאבק דמים של טרור ורצח בין משפחת הנשאשיבים לבין משפחת החוסיינים.
ב-7 ביולי 1937 פרסמה ועדת פיל את הצעתה לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ערבית ויהודית. נשאשיבי נטה לקבל את הצעת החלוקה, אך לא העז להצהיר על כך בפומבי. מנהיגי התנועה הציונית העריכו כי הוא מקבל את תוכנית החלוקה. בימים שלאחר פרסום דוח הוועדה, הודיע נשאשיבי לנציב העליון על כך שהוא מקבל את המלצותיה "בהסתייגויות", אולם ב-11 ביולי 1937 הכריז: "פלסטין תהיה מדינה ערבית עצמאית ללא כל שלטון יהודי או זר".[18] לדעת בני מוריס, תמיכתו "הרגעית" בחלוקה הייתה "טקטית בלבד".[19] ב-2 בדצמבר 1937 הבהיר נשאשיבי בריאיון למנצ'סטר גרדיאן: "למעשה, אין בינינו ולו ערבי אחד שאפשר להגדירו 'קיצוני' ואת זולתו 'מתון'... כל אומתנו תמימת דעים... אם מי שמשתמשים במילים 'קיצוני' ו'מתון' סבורים כי ישנם ערבים המוכנים להסכים לכל מה שמסרבת לו האומה כולה... אין שחר לסברתם".[18]
בדצמבר 1937 שלח נשאשיבי את חיים סלומון, חבר במועצת עיריית ירושלים, אל הסוכנות היהודית בבקשת סיוע כספי למלחמה בטרוריסטים הערבים שרדפו את אנשי האופוזיציה. משה שרת (אז שרתוק), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית נטה להיענות לבקשה.[20] הוא דיווח לדוד בן-גוריון והביע דעתו כי ייתכן שיהיה צורך לסדר לראע'ב נשאשיבי הלוואה מאחר ש"אין ספק כי אם תחולק הארץ ישמש ראע'ב נשאשיבי כאיש הראשון בשלטון בשטח הערבי". כחסידו של האמיר עבדאללה, שאף ראע'ב נשאשיבי לאיחוד בין המדינה הערבית שתקום לפי הצעת החלוקה לבין אמירות עבר הירדן. אולם בן-גוריון סירב להיענות לבקשה. כעבור שלושה חודשים, הפעם בעזרת א. פרנקו, מזכיר עיריית ירושלים, ביקש נשאשיבי מהסוכנות היהודית שתעניק לו משכנתא בסך 5,000 לירות שתוחזר בעשרה תשלומים. מחצית מהסכום נועד לארגון כוח שילחם בטרוריסטים ויפעל להשגת שקט בארץ, 500 לירות נועדו לקניית תמיכתם של שני עיתונים ערביים ושאר הכסף נועד למשק הבית של נשאשיבי עצמו. לא ידוע מה הייתה תשובת הסוכנות היהודית לבקשה.[20]
שנות ה-40 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות הארבעים לא גילה נשאשיבי פעילות עצמאית. הוא צורף לוועד הערבי העליון עם חידושו בנובמבר 1945, אולם לא השתתף בישיבותיו. לאחר תום מלחמת העצמאות הוא היה מחסידי סיפוח הגדה המערבית לממלכת ירדן. באוגוסט 1949 נתמנה לראש המשרד הירדני לענייני הפליטים הפלסטינים, ובספטמבר אותה שנה נתמנה למושל הכללי הירדני של הגדה המערבית. בשנת 1950 נתמנה לשר החקלאות ולאחר מכן לשר התחבורה. בשנת 1951 נתמנה לשר המפקח על הר הבית ועל המקומות הקדושים. זמן קצר לאחר מכן נפטר.
ראע'ב נשאשיבי נחשב במשך עשרות שנים לראש משפחת נשאשיבי. הוא אף היה נשוי לאשה יהודייה.[4] לדברי איתמר בן-אב"י, כמה מבני משפחת נשאשיבי, ובהם גם ראע'ב, ביקרו בביתה של משפחת אליעזר בן-יהודה.[21] בשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים קרוי רחוב על שמו.[22]
התבטאויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סופר ועיתונאי צרפתי אלבר לונדר (Albert Londres) בספרו "היהודי הנודד חזר הביתה" (Le Juif errant est arrivé) שיצא לאור בשנת 1930 כך מצטט את שיחתו עם נשאשיבי לפני קבוצה של מנהיגי הקהילה הערבית איתם הוא נפגש בתל אביב: "נכנסתי לעירייה. ראע'ב ביי אל נשאשיבי קידם את פניי. במבטו של ראע'ב ביי האמיץ הייתה כנות רבה עוד יותר מאשר לפני שלושה חודשים. "נו, אדוני ראש העיר," אמרתי, "שילמו לך את מחיר הדמים עליו דיברת בחודש מאי האחרון? הדם נשפך!" ראע'ב ביי הביט בי המום. הוא אמר שכל עוד הצהרת בלפור עומדת בעינה שום דבר לא ייפתר וברגע שהבריטים יעזבו הכל יתחיל מחדש. "בחייך," אמרתי, "אתם לא יכולים לרצוח את כל היהודים. הם מונים מאה חמישים אלף. זה ייקח זמן רב מדי." "ממש לא!" הוא אמר בקול רך, "רק יומיים!" "שבעים וחמישה אלף ביום?" "בטח."[23]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1919–1929, מבוא, עמ' 19.
אצל בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 77: "אם אבחר כנציג, אקדיש את כוחי יומם ולילה לחיסול הפגע והאיום של הציונות". - ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 169.
- ^ אורי שטנדל, המשפחות המוסלמיות המנהיגות בירושלים בתקופה העות'מאנית, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 55.
- ^ 1 2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 213.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 79.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 82.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 157, 159.
- ^ מורה דרך בבחירות - אזור א', דבר, 26 בספטמבר 1934
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 208–209.
- ^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, כרך א, עמ' 265, 281.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 80–81, 83.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 86, הערה 119: "בבטאון ההסתדרות נכתב כי "מר נשאשיבי נוכח, כנראה, שהפעם לא יוליך את היהודים שולל ואין לו תקוה שיעזרו לו במלחמתו נגד יריבו, הדוקטור ח'אלדי".
- ^ כאלדי ניצח את נשאשאבי, דואר היום, 28 בספטמבר 1934; המשך
- ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה, עמ' 165
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 259.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 268-267.
- ^ 1 2 בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 76.
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 77.
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 298.
- ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 95-94.
- ^ מידע של שמות רחובות בירושלים - נשאשיבי רגיב, באתר של עיריית ירושלים
- ^ [1] אלבר לונדר, היהודי הנודד חזר הביתה, עמ' 287 - 288.
ראשי עיריית ירושלים (החל מ-1878) | ||
---|---|---|
האימפריה העות'מאנית | יוסף אל-ח'אלידי (1878–1879) • סלים אל-חוסייני (1882–1897) • פיידי אל-עלמי (1906–1909) • חוסיין אל-חוסייני (1909–1917) | |
המנדט הבריטי | עארף א-דג'אני (1917–1918) • מוסא כאזם אל-חוסייני (1918–1920) • ראע'ב נשאשיבי (1920–1934) • חוסיין אל-ח'אלידי (1934–1937) • דניאל אוסטר (1937–1938) • מוסטפא אל-ח'אלידי (1938–1944) • דניאל אוסטר (1944–1945) • ועדה מנדטורית (1945–1949) | |
ראשי העיר המזרחית | אנואר אל-ח'טיב (1948–1950) • עארף אל-עארף (1950–1951) • חנא עטאללה (1951–1952) • עומר וואעארי (1952–1955) • ועדה עירונית (1955–1957) • רוחי אל-ח'טיב (1957–1967) | |
ראשי העיר המערבית | דניאל אוסטר (1949–1950) • שלמה זלמן שרגאי (1951–1952) • יצחק קריב (1952–1955) • גרשון אגרון (1955–1959) • מרדכי איש-שלום (1959–1965) • טדי קולק (1965–1967) | |
ראשי עיריית ירושלים המאוחדת | טדי קולק (1967–1993) • אהוד אולמרט (1993–2003) • אורי לופוליאנסקי (2003–2008) • ניר ברקת (2008–2018) • משה ליאון (2018 ואילך) |