מלחמת אוגדן

מלחמת אוגדן

מפת האזור
מפת האזור
מערכה: הסכסוך האתיופי-סומלי
מלחמה: המלחמה הקרה
תאריכים	3 ביולי 1977 – 15 במרץ 1978 (256 ימים)
מקום	בעיקר אוגדן (בימינו מחוז סומלי) אך גם חלקים ממזרח אתיופיה
תוצאה	ניצחון אתיופיה, נסיגת סומליה
הצדדים הלוחמים אתיופיה קובה דרום תימן ברית המועצות סומליה WSLF נתמך על ידי: מפקדים מנגיסטו היילה מריאם פידל קסטרו סאלים עלי ראבאי ניקיטה חרושצ'וב סיאד ברה כוחות 75,000 18,000 2,000 1,500 יועצים 63,200 15,000 אבדות אתיופיה הרוגים: 6,133 נפגעים: 10,563 שבויים ונעדרים: 2,505 עריקים: 1,362 400 הרוגים 100 הרוגים הרוגים: 6,453 נפגעים: 2,409 שבויים ונעדרים: 275

מלחמת אוגדן הייתה סכסוך מזוין בין סומליה ואתיופיה בשנים 1977–1978 על אזור אוגדן שבאתיופיה.

סומליה ניצלה את המצב הפוליטי ששרר באתיופיה בעקבות נפילת שלטונו של היילה סלאסי לכיבוש אוגדן, בטענה שהאזור מהווה חלק מסומליה הגדולה. מלחמה זו הושפעה מהמלחמה הקרה באותה תקופה: בזמן המלחמה ברית המועצות החליפה את תמיכתה מסומליה לאתיופיה, שלפני כן נתמכה על ידי ארצות הברית והמערב, וגרמה לארצות הברית להתחיל לתמוך בסומליה. המלחמה הסתיימה כאשר הצבא הסומלי הסיג את כל כוחותיו חזרה לגבול.

רקע

במהלך המרוץ לאפריקה חולקו אדמות סומליה בין המעצמות הקולוניאליות של אותה תקופה. האימפריה האתיופית השתלטה על חבל אוגדן, האימפריה האיטלקית על סומליה הדרומית, האימפריה הבריטית על צפון סומליה והאימפריה הצרפתית השתלטה על ג'יבוטי.

ב-1960 נתנה בריטניה עצמאות לחבל הארץ שבשליטתה ונוסדה מדינת סומליה שכללה גם את החלק שהיה בעבר בשליטה איטלקית. הסומלים כבר אז רצו את חבל אוגדן אולם האתיופים סירבו למסור אותו, וזאת על סמך הסכמות בינלאומיות קודמות.

המצב לפני הלחימה

לפני מלחמת אוגדן מנה הצבא הסומלי הלאומי (SNA) כ-23,000 איש. הוא החזיק בכוח השריון הגדול ביותר באזור, שצויד ביותר מ-250 טנקים מדגמי T-34, T-54 ו-T-55 ויותר מ-300 נגמ"שים. עם ציוד זה היה SNA גדול פי שלושהמהצבא האתיופי בזמנו. חיל האוויר הסומלי (SAF) טרום המלחמה היה גדול אף הוא מחיל האוויר האתיופי. ב-1976 היו בשירות ה-SAF ‏52 מטוסי קרב, שכללו 24 מטוסי מיג-21. נגדם עמד חיל אוויר האתיופי (EAF) שמנה בין 35 ל-40 מטוסים. באותו הזמן הייתה אתיופיה בתהליך רכישת מטוסי קרב מאיראן מדגם נורתרופ' F-5 ובתחילת הלחימה היו בידי אתיופיה כ-16 מטוסים כאלה.

ב-1974 עמדה הממשלה הקיסרית של אתיופיה בפני התמוטטות, ובספטמבר הדיחה קבוצה של קצינים צבאיים את היילה סלאסי. בתוך כך ביקשו קבוצות אתניות בתוך אתיופיה לפרוש מהאימפריה. כשהכאוס התפשט ברחבי אתיופיה, לאחר נפילת משטרו של היילה סלאסי, הגדילה סומליה את התמיכה שלה בכמה קבוצות של תנועות סומליות לאומיות באתיופיה. המשמעותית שבהן הייתה החזית לשחרור מערב סומליה (WSLF) שנודעה אחרי שנת 1977 כחזית לשחרור לאומי של אוגדן. לקראת סוף 1975 תקף ה-WSLF יישובים אתיופיים רבים באוגדן. ביוני 1977 האשימה אתיופיה את סומליה בשליחתן של יחידות ה-SNA לביצוע ההתקפות. סומליה הכחישה את האשמה הזו והתעקשה שהיו אלה "מתנדבים" שעזבו את ה-SNA ללחימה עם ה-WSLF. בסוף 1977 מנו כוחות "מתנדבי" ה-SNA וכוחותיהם של ה-WSLF כ-50,000 איש באוגדן.

המלחמה

תחילת הלחימה

הסכסוך האתיופי-סומלי

מקור הסכסוך

היסטורי: מלחמת אתיופיה–אדאל

אישים: מנליק השני • אחמד גראן

שטחים במחלוקת: מחוז סומלי (אוגדן • האאד)

מלחמות

התנגשויות: המלחמה האנגלו-סומלית • התנגשות הגבול של 1964 מלחמת אוגדן • התנגשות הגבול של 1982 המלחמה בסומליה • המאבק באוגדן

מעורבים: ברית המועצות • ארצות הברית • בריטניה • איטליה • צרפת

ראו גם: היסטוריה של סומליה והיסטוריה של אתיופיה

אחרי שממשלת סומליה שלחה את ה-SNA לאוגדן, הסכסוך שינה את אופיו מפעולות גרילה, והתנהל כמלחמה שגרתית, עם חיל רגלים, כוחות משוריינים וכוח אווירי ששיחקו תפקידים מכריעים. ה-SNA התאים את הארגון שלו למציאות של שדה הקרב. מערכת הלוגיסטיקה הסומלית סיפקה לגדודים כ-600 ל-1,000 מערכי לחימה ליחידות ממוגדישו. כדי להקל על המבצעים מרכז הלוגיסטיקה והמפקדה של הכוחות עבר לצפון סומליה לעיר הרגייסה, הגזרה הצפונית לשעבר של מפקדת ה-SNA. עם פרוץ הסכסוך, חיל הרגלים הכיל שניים עד ארבעה גדודים במספר כולל של בין 1,200 ל-2,000 חיילים.

במשך הקיץ של 1977 ה-SNA ו-WSLF השיגו כמה ניצחונות, אך גם סבלו כמה מפלות משמעותיות. ביולי 1977 כבשו את העיר גוד, שממוקמת על נחל השאביל ו-550 קילומטרים בתוך אתיופיה, והצליחו להשיג שליטה על 60 אחוז מאוגדן. באמצע ספטמבר 1977 אתיופיה דיווחה ש-90 אחוז מאוגדן נכבש על ידי ה-SNA. ה-SNA סבל עיכובים באוגוסט כאשר ניסה לכבוש את הערים דירה דאווה וג'יג'יגה. הצבא האתיופי הצליח לגרום למפלות גדולות של ה-SNA, בדירה דאווה אחרי שהסומלים תקפו העיר על ידי גדוד אחד של טנקים וחטיבת חיל רגלים שנתמכה על ידי יחידות ארטילריה. בג'יג'יגה איבדו הסומלים יותר מחצי מכוחם - כשלושה גדודי טנקים. סך האבדות של הסומלים היה יותר משלושים טנקים.

הניצחון הגדול ביותר של סומליה התרחש באמצע ספטמבר 1977, כאשר הכוחות הסומליים שהיו בדרכם לג'יג'יגה, עם שלושה גדודי טנקים, גרמו לאתיופים לצאת מן העיר. חרף הצלחה זאת, כמה גורמים מנעו ניצחון סומלי מוחלט. ההפסדים של גדודי הטנקים הסומליים בדירה דאווה ובסביבות ג'יג'יגה ובהרר היו כבדים. בזירה האווירית חיל האוויר האתיופי הצליח להשיג עליונות אווירית מול חיל האוויר הסומלי.

המעורבות הקומוניסטית

העזרה הצבאית הסובייטית לאתיופיה, הייתה השנייה בגודלה אחרי העזרה לסוריה במשך מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, העזרה כללה יועצים צבאיים סובייטיים יחד עם 15,000 חיילים קובניים. ארצות קומוניסטיות אחרות הציעו לאתיופיה עזרה, דרום תימן הציעה עזרה צבאית וקוריאה הצפונית עזרה לאמן חיילים אתיופים, מזרח גרמניה הציעה גם לאמן חיילים, וגם עזרה בהנדסה ובכוחות תומכי לחימה. המדד של העזרה הקומוניסטית התבהר בנובמבר 1977, כאשר סומליה ניתקה את יחסיה עם ברית המועצות, וגירשה את כל האזרחים הסובייטיים מסומליה. לא כל המדינות הקומוניסטיות תמכו באתיופיה. בגלל הפיצול הסיני-סובייטי, סין תמכה בסומליה באופן דיפלומטי וגם באופן של עזרה צבאית סמלית. רומניה תחת הנהגתו של ניקולאה צ'אושסקו שברו את המדיניות של ברית המועצות ותמכו באופן דיפלומטי בסומליה.

החלטת ברית המועצות לעזור לאתיופיה חרצה את גזר דינה של המלחמה להפסד סומלי באוגדן. בספטמבר 1977 מסרה אתיופיה שהסומליים השתלטו רק על 10% מאוגדן והסומליים טענו שהאתיופים נהדפו לתוך אזורים שאינם באוגדן כמו מחוז הררג, בלה, וסידאמו. מאוקטובר 1977 דרך ינואר 1978 יותר 20,000 אנשי גרילות של WSLF וה SNA יזמו התקפות בהרר, היכן שכמעט 50,000 חיילים אתיופים קובצו מחדש, והיו מצוידים בטנקים סובייטיים ועם ארטילריה כבדה והיו מגובים עם עד 11,000 חיילים קובנים ו-1,500 יועצים סובייטיים. אף על פי שהסומליים נלחמו בדרך להרר בנובמבר 1977 ל-SNA היה חוסר באספקה וכוח-אדם ללכוד את העיר. לאחר מכן נערכו הסומליים מחדש מחוץ להרר והמתינו להתקפת נגד אתיופית.

בתחילת פברואר 1978 יצאו כוחות קובניים ואתיופיים להתקפת נגד בכיוון ג'יג'יגה. במפתיע, עברו טורים של חיילים קובנים ואתיופים את הרמות בין ג'יג'יגה לגבול הסומלי מצפון וממזרח, כאשר הם עוקפים את חיילי סומליה המתחפרים במעבר מארדה. בדרך זו יכול היה כוח ההתקפה להתקיף את הסומלים משני צדדים וללכוד מחדש את העיר ג'יג'יגה. לאחר יומיים של לחימה, שבהם איבדו יותר מ-30,000 סומליים את חייהם, לכדו האתיופים את העיר. בתוך שבוע כבשה אתיופיה מחדש את כל העיירות העיקריות באוגדן. ב-9 במרץ 1978 נסוגו הכוחות הסומליים וחזרו לקו הגבול.

ב-1988 הייתה מתיחות נוספת בין צבאות שתי המדינות אולם העימות לא הגיע למצב של מלחמה.

תוצאות המלחמה

לאחר נסיגתו של הצבא הסומלי המשיכה החזית לשחרור מערב סומליה את מאבקה באתיופיה. במאי 1980 המשיכו המתקוממים, בעזרת קומץ חיילי הצבא הסומלי, במלחמת הגרילה, ושלטו באזורים נרחבים באוגדן. כוח המתקוממים הובס ב-1981.

מלחמת אוגדן החלישה מאוד את הצבא הסומלי. כמעט שליש מחילי חיל הרגלים, למעלה משליש של היחידות המשוריינות וחצי מחיל האוויר הסומלי הושמדו.

השלטון החלש של ראש ממשלת סומליה בארר נטש את החלום של סומליה הגדולה. הכישלון במלחמה החריף את אי שביעות הרצון ממשטרו של בארר, קבוצת ההתנגדות המאורגנת הראשונה, החזית הדמוקרטית לגאולת סומליה (SSDF), נוצרה על ידי קציני צבא ב-1979.

ארצות הברית וברית נאט"ו תמכו בסומליה כחלק מהמערך של המלחמה הקרה מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ועד שנת 1988.

לאחר המלחמה הוקמה אנדרטת תיגלצ'ין לזכר לוחמי אתיופיה וקובה שלקחו חלק בקרבות.

קישורים חיצוניים

• מלחמת אתיופיה - סומליה 1977 - 1978, Wars of the World (באנגלית)
• מידע על קרבות האוויר במלחמת אוגדן, ACIG (באנגלית)
• משבר אוגדן, GlobalSecurity (באנגלית)
• צבי ואפרים, ‏מלחמת אוגדן, מערכות 265, ספטמבר 1978